היום חל יום השואה, זה שישראל…מכחישה

24 באפריל. יום הזכרון לשואה, שישראל מתכחשת לה

"הגירוש יימשך עד שיושמדו אחרוני בני עמנו, עד שיומתו בחרב, יגוועו ברעב בדרכים… ימותו בכולירה ובטיפוס הבהרות. לא שרירות הלב הפרועה ושכרון-הדמים המשולהב שולטים הפעם, אלא משהו מחריד יותר לאין שיעור: הַסֵדֶר. הכל נעשה לפי תכנית, שהוכנה במיניסטריונים…".

הציטוט הזה יכול היה להתייחס לשואת היהודים באירופה. אלא שהוא נהגה ונכתב מתישהו בין 1929 ל – 1933; לא רק בטרם כבשה גרמניה הנאצית את מרבית אירופה, אלא אף בטרם כבשה המפלגה הנאצית את הרייכסטאג. בַּציטוט דלעיל הנציח הסופר היהודי, פרנץ ורפל, את שואת הארמנים ביצירת המופת שלו "ארבעים הימים של מוסה דאג" (בתרגום צבי ארד). אבל רצח העם הארמני לא מרעיד את אמות הספים בישראל. זו האחרונה, מסיבות פוליטיות גרידא, מסרבת להכיר בג'נוסייד הארמני, וזאת מפאת זהות הטובח. הארמנים נרצחו בידי הטורקים (העותומאנים), ולישראל אינטרסים יקרי ערך ביחסיה עם טורקיה. ובאמת, מה לישראל ולכל זה? הרי זו לא שואה של היהודים, נכון? אלא שהמרחק בין אי הכרה לבין הכחשה הוא קצר מאד, ואולי אינו קיים כלל. הן אם תקום ישות מדינית, ותכריז שאין היא מכירה בשואת היהודים, תעלה שוועת ישראל השמיימה, ותזעק שזו הכחשת שואה, הלא כן? אך בעצם, יש בנמצא מדינה שכזו. איראן שְׁמה. אין היא מכירה בשואת היהודים. או שמא, בעצם, מכחישה את שואת היהודים? לא נהיר לי הפער. ואם כך, היכן נעוץ ההבדל בין איראן לישראל? 
 

אולם לא באיראן עסקינן; אלא בהכחשת שואה, שישראל, היא ולא אחרת, נוטלת בה חלק. מדוע? האם משום ששואת הארמנים אינה שואה? שואה היא רצח עם מתוכנן בידי או בסיוע השלטון האמון על בטחון נתיניו, בין אם בשטחי ריבונות מוכרת ובין אם בשטחי כיבוש. לפיכך, כל הטוען כי הארמנים נפלו קורבן להמון מוסת או מתו ברעב ובמגיפות או "עברו טרגדיה" (כפי שטען פרס, בהיותו שר החוץ ב – 2001) – טועה במקרה הטוב; מטעה במקרה הרע. רצח העם הארמני – כמו גם היהודי – אינו לוט בערפל בכל הנוגע לזהות ההורג, זהות הנהרג, מעמד ההורג והנהרג, אופי ההרג ושיטתו, עיתויו; ומעל לכל, מטרתו: כליון וחורבן. הן יהודי אירופה והן הארמנים באימפריה העותומאנית נטבחו באופן שיטתי בזמן מלחמה. הארמנים נרצחו בידי הטורקים בשנות העשרֶה של המאה העשרים בזמן מלחמת העולם הראשונה; היהודים – בידי הגרמנים בשנות הארבעים של אותה מאה בזמן מלחמת העולם השנייה. אך לא הארמנים ולא היהודים נטלו חלק במלחמה, בוודאי לא באופן פעיל, משום שבזמן שואתם שתי הקבוצות לא היו מאורגנות במסגרת מדינתית-ריבונית. שתי הקבוצות לא היו אלא תושבים ואזרחים ביחידות טריטוריאליות תחת אחריות השלטונות, שעמדו באופן ישיר מאחורי חורבנן. ושתי הקהילות גורשו מבתיהן, הורעבו, נחנקו, נשרפו, נאנסו, נורו, נשלחו למחנות עבודה ונטבחו באופן מאורגן, מתוכנן, מסודר ושיטתי בידי השלטונות. ההבדל העיקרי בין שתי קבוצות המיעוט הללו נעוץ בעובדה שהארמנים ראו בחלק משטחי האימפריה העותומאנית את מולדתם הטבעית וההיסטורית, ארמניה, אשר נקרעה בין האימפריה העותומאנית מחד גיסא לרוסיה מאידך גיסא. היהודים, לעומת זאת, לא ראו בארצות מגוריהם באירופה את מולדתם הטבעית וההיסטורית. אבל מה לנו שנתרכז בהבדלים או בקווי הממשק? הרי זו לא שואה שלנו, נכון?

ואולי מסרבת ישראל להכיר בשואת הארמנים משום שמימדי האסון אינם "כה" כבדים? בוודאי לא בהשוואה לעם היהודי, שאיבד שישה מיליון מבניו למולך הנאצי. מספר הקורבנות אינו צריך לשמש מדד, משום שאין מדובר בתחרות יגון של מאות אלפים מול טורניר כאב של מיליונים. תפיסה כזו יש בה משום מצעד איוולת של קרבניוּת. ואולם באין מנוס מהצורך האנושי והטבעי בחישוב מתמטי, הרי שאחוז האומה, שהושמד, יכול לשמש מדד להגדרת אסון כשואה או שמא "רק" כטבח. ישראל מזכירה לעולם חזור והזכר ששליש מבני העם היהודי בעולם כולו הושמדו בידי הצורר הנאצי. ודאי, אם כך, שישראל היא זו שצריכה להיות הראשונה להכיר בְּשואה של אומה, שאיבדה שליש מבניה בתכנית השמדה יזומה. ועל אף תחושת חוסר הנוחות בספירת גולגולות וחישוב אחוזן מכלל האומה, אעשה זאת כדי להדגים את טיעוני. על פי אומדנים היסטוריים – בשלהי המאה ה – 19 חיו בשטחי האימפריה העותומאנית קרוב ל –  2.5 מיליון ארמנים. בין השנים 1894 ל – 1896 נטבחו בשטחי האימפריה העותומאנית בין 100,000 ל – 200,000 ארמנים. הקדימון הזה לרצח העם, שיתחולל עשרים שנה לאחר מכן, מכונה טבח. אך גם "סתם"-טבח זה כֻּוון בידו הנעלמה של הסולטן עבדול חמיד, שהרי צבאו – כך לפי עדויות היסטוריות – נטל חלק בפרעות. באשר למספר הקרבנות בגל האלימות השני, אשר התרחש בין השנים 1915 ל – 1918, חלוקות הדעות. המספרים נעים בין 300,000 "בלבד" – לפי הממעיטים, לבין שני מיליון – לשיטת המרבים. מקורות מהימנים נוקבים ב – 1.2 מיליון קרבנות. גם בחישוב שיעורי הילודה והתמותה מאז שלהי המאה ה – 19 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וגם אם נוסיף למשוואה את אוכלוסיית הארמנים תחת שליטה רוסית; הרי שמתקבלת תמונה, לפיה הושמד יותר משליש מבני האומה הארמנית בכלל וכ – 50% מאוכלוסיית הארמנים בשטחי האימפריה העותומאנית. השלטונות העותומאניים לא הסתפקו, אגב, בהשמדת הארמנים, אלא ביקשו – ואף הצליחו – להשמיד קרוב לשלושת רבעי האומה האשורית, שאף בניה  – כמו הארמנים – נמנים על בני הדת הנוצרית. מצבם של הארמנים ושל היהודים "טוב" יותר, משום שהם מצויידים בשדולה, העושה נפשות למען שימור אסונם בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה הבינלאומית. לא כן האשורים, אשר להם אין לוֹבִּי שכזה, ועל-כן לא נודע אסונם בעולם. לשואה שלהם אין זוכר. וזו שואה כפולה, שרכיב אחד בה הוא נטילת החיים, והאחר – נטילת הזיכרון. ואולי האחרון נורא יותר? גם בנמיביה רצחו הגרמנים קרוב לשבעים אלף מבני עם ההֶרֶרו ב – 1904. האם 70,000 מהווים מספר "זעום" מדי? לא ולא. עם ההררו מנה כ – 80,000 איש בסך הכל, וכמעט נמחה כליל מעל פני האדמה. בכל המקרים הללו מטרת החורבן (השמדת עם) ומימדיו (לפחות שליש מבני האומה) אינם ניתנים לויכוח, ועל-כן שואת הארמנים – שואה היא. גם אם לא שואה שלנו. נכון.

מדוע לא נרתמה ישראל, כחלוץ בראש המחנה, למהלך להכרה בשואת הארמנים? והרי הזהות בין שני העמים הטבוחים – היהודי והארמני – לא חדֵלה להפתיע. שני העמים ניהלו מלחמה כושלת נגד האימפריה הרומאית. הארמנים מרדו במלכות רומי בשנת 66 לפנה"ס, ונחלו כשלון חרוץ. היהודים נקטו מהלך דומה, שהוביל לחורבן ביתם בשנת 70 לספירה. שני העמים היוו מיעוט דתי נרדף, ושימשו מטרה לפוגרומים אכזריים. אביב העמים ב – 1848 דרבן את הארמנים מזה ואת היהודים מזה לשאוף להגדרה עצמית בערש תרבותם בתחומי האימפריה העותומאנית. שני העמים נפלו קורבן לרצח עם במהלך מלחמת עולם, וזמן קצר לאחר תום המלחמה – הראשונה או השנייה – זכו שני העמים בעצמאותם, אם כי עצמאות הארמנים נמשכה כשנתיים בלבד בטרם נכבשה ארמניה בידי הצבא האדום, ורק ב – 1991 כונן העם הארמני מחדש את ריבונותו. מחוללי השואה של שני העמים זכו לסיוע. הגרמנים נעזרו באוקראינים ובליטאים, למשל; הטורקים נעזרו בכורדים. ואולם על אף אחדות הגורל המצמררת מתעלמת ישראל משואת הארמנים. ישראל, למרבה החרפה, כבר לא תהיה חלוץ בראש המחנה. למעלה מ – 20 מדינות בעולם, רובן מאירופה, מכירות בשואת הארמנים, עליהן ניתן למנות גם את לבנון וקנדה, למשל. וישראל? אבוי לנו. ישראל מכחישה שואה.

מדוע? הסיבה נעוצה ביחסי החוץ של ישראל עם טורקיה, היקרים לישראל משלל טעמים: כלכליים, צבאיים ודיפלומטיים. התעשייה הצבאית של ישראל מגלגלת הון עתק בקשרים חוזיים בין שני הצבאות; ישראל משביחה מטוסי פאנטום בעבור חיל האוויר הטורקי, ובתמורה מקבלת ישראל גישה לטריטוריה הטורקית, שגובלת עם אויבותיה של ישראל, קרי: סוריה ואיראן בהווה כמו גם עיראק בעבר. ואין להקל ראש בחשיבות טורקיה כמעצמה מוסלמית, המכוננת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. אבל אין ספק שגולת הכותרת היא איראן. היכולת של ישראל לאיים על איראן דרך החצר האחורית שלה משמשת קלף רב-ערך במלחמה השקטה (בינתיים), שמנהלות ביניהן איראן וישראל. לא ייפלא, איפוא, שמשרד החוץ הישראלי התערב למניעת שידור תכנית טלוויזיה בערוץ הממלכתי, שעסקה בשואת הארמנים. רק חברי כנסת מטעם סיעת מרץ אזרו עוז וקראו לממשלות ישראל להכיר בג'נוסייד הארמני. בשנת 2000 שר החינוך דאז, יוסי שריד, קרא לממשלת ברק להכיר בשואת הארמנים, ובשנת 2007 היה זה הח"כ חיים אורון, שהפציר בממשלת אולמרט. אך ממשלות ישראל נמנעו מֵעשות כן. יתרה מזאת, טורקיה לא מהססת לעשות שימוש בישראל עצמה למען תטיל את מלוא כובד משקלה על הקונגרס של ארה"ב, פן יכיר בשואת הארמנים. ישראל, המבכרת את יחסי החוץ על שיקולי המוסר, אינה לבדה. גם המערב בעבר התמהמה להכיר בשואת הארמנים. טורקיה שימשה בסיס קדמי עבור כוחות נאט"ו מול ברה"מ בזמן המלחמה הקרה. הארמנים ייחלו להכרה אז. לשווא. 

אך כל האינטרסים של ישראל ביחסיה עם טורקיה לא ישנו את העובדה שעל ישראל מוטלת חובה להכיר בשואת הארמנים. וזאת משתי סיבות לפחות. מעבר לסיבה הטריוויאלית. האחת – שואת העם היהודי, שהופכת את ישראל וארמניה לשותפות גורל. השנייה – מלחמתה של ישראל במכחישי שואה, מסוגם של דיוויד אירווינג או מחמוד אחמדיניג'אד. איזו זכות מוסרית יש לישראל להילחם בבאושים האלה, אם היא עצמה חברה במועדון מפוקפק כזה? יאמרו המצדדים במדיניות ישראל: "עניי עירך קודמים". שהרי אם היחסים עם טורקיה חשובים לביטחון ישראל, יש להעדיף את מה שטוב לטורקיה על פני מה שטוב לארמניה. אבל על-פי שיקול אגואיסטי לא מוסרי שכזה, עולה שטובת ישראל והיהודים צריכה להכריע. ואם ישראל מכשירה שרץ של הכחשת שואת הארמנים, הרי שבעקיפין היא מעניקה לגיטימציה להכחשת שואת היהודים. ולכן אם באמת "עניי עירך קודמים", על ישראל להכריז שהיא מכירה בשואת הארמנים. ואם רצונה של ישראל להבטיח בסיס קדמי במלחמתה מול איראן (כפי שלאיראן בסיסים קדמיים שכאלה בלבנון ובעזה), הרי שטורקיה אינה האופציה היחידה (מה עוד שממשלת טורקיה דהיום מצננת את יחסיה עם ישראל). הפלא ופלא – גם ארמניה חולקת גבול משותף עם איראן. אמנם לארמניה ולאיראן יחסי שכנות טובה, אך יתכן שזוהי תולדת מארג גיאופוליטי, שארמניה נקלעה לתוכו. לא מן הנמנע שישראל תמצא בארמניה בעלת ברית, אשר תשמח להעניק לישראל דריסת רגל בשטחה לצרכי ריגול והרתעה, אם טורקיה תשמוט קרקע זו מתחת רגליה של ישראל. שכרה של ארמניה יהיה גדול. הכרת ישראל תעלה את המודעות לשואת הארמנים ברחבי העולם כולו. יהיה זה מהלך יח"צני כבד- משקל, שיעניק גושפנקא מלאה להכרה בסבל הארמני, שכן בעקבות ישראל עשויות לצעוד בסך ארה"ב, בריטניה ושאר העולם. תהיה בכך גם משום מכת מחץ למכחישי השואה שלנו, נכון?

זוהי, בעצם, תמצית ההגות של תורת התועלתנות מבית מדרשו של ג'רמי בנת'ם. על פי הגישה הפילוסופית של בנת'ם, פעולה נמדדת בהתאם לַתרומה, שהיא מעלה לתועלת הכלל. המטרה היא הפקת מירב הטוב בעבור מירב האנשים, גם אם ייגרם נזק; ובלבד שהנזק יהיה מנת חלקו של מיעוט האנשים. ובכן, הכרה ישראלית בשואת הארמנים תיטיב בראש ובראשונה עם האומה הארמנית, אך גם – כפי שהסברתי – עם האומה הישראלית והפזורה היהודית. היא תבצר את עמדת ישראל במלחמתה הפסיכולוגית מול איראן, מכחישת השואה; והיא תשרת את אומות העולם, המבקשות לחזק את משפחת העמים. היא תזיק לטורקיה. אבל מבחינה מספרית – לשיטתו של בנת'ם – רבים הנשכרים מהמפסידים. ובעצם, ניתן לטעון שבטווח הרחוק יועיל הדבר גם לטורקיה עצמה, שכן מהלך שכזה ייאלץ את טורקיה לפתוח פרק חדש בהיסטוריה שלה, הכולל חשבון נפש והזדככות, בדומה למסלול שמתווה בעבורה חתן פרס נובל לספרות, הסופר הטורקי אורחן פאמוק. בחשבון אחרון עולה שגם לפי תורת המוסר וגם לפי תורת התועלתנות, שאינה בהכרח עולה בקנה אחד עם המוסר, ישראל חייבת לשחרר את יונת ההכרה בשואת הארמנים מכלא התיבה שעל האררט.

"כל המתרחש בעולם הזה הוא בראש ובראשונה שאלה מוסרית, ורק אחר-כך שאלה מדינית". כך כתב פרנץ ורפל, בעת שגולל את אירועי מוסה דאג (הר משה!) – המקבילה ההיסטורית הארמנית למרד גטו ורשה שלנו. ישראל חייבת לקרוא לשואת הארמנים בַּשם שואה. ולא טרגדיה. למען ארמניה, למען ישראל והעם היהודי לדורותיו. נגד הפיחות בהפנמת משמעות השואה. פליטת הפה האווילית של סגן שר הביטחון הישראלי, מתן וילנאי, היא עדות נוקבת לַזילות שמפגינה המנהיגות הישראלית כלפי שואת היהודים. כה אמר וילנאי: "ככל שיֶרִי הקסאם גובר…{העזתים} מביאים על עצמם שואה יותר גדולה. יש שם חבורה של חסרי אחריות והם…יחטפו על זה". חוסר האחריות ביסוד ההתבטאות הוילנאית הינו כפול. כבן לעם קרבן שואה אל לו לאחל שואה לעם אחר, וכבן לעם קרבן שואה אל לו לאיים בשואה על עם אחר. אבל זאת לא שואה שלו, נכון? לו ניתן היה לשכנע את אזרחי ישראל להתקבץ בהמוניהם ולהפגין מול משרד ראש הממשלה בירושלים נגד הפניית העורף הנפשעת לשואת הארמנים – כי אז הייתה אומת ישראל מכפרת על חטאה של מדינת ישראל. יהיה בכך משום ביטול הקהות המוסרית שלנו. והרגשית. אולי ראוי שיאזינו מנהיגי ישראל – הנשיא פרס וראש הממשלה נתניהו, שר החוץ ליברמן, שר הביטחון ברק וסגנו וילנאי – למילים הנוקבות והמחתכות כסכין של המשוררת יעל גלוברמן בשירה "חילול, השם", אשר מוקדש לנערה בקוסובו: "לנערה שמוטלת כרגע על גבה/ לא אכפת אם קוראים למה שקורה לה/ שואה, זוועה, סוף העולם או אונס/ יותר משאכפת לה איך קוראים/ לחייל, שמחסל אותה כמו מנה של עוף.// לבוץ, שבו כתפיה נקברות בהטחות קצובות/ קראו פעם אדמה קראו מולדת/ לאדישות השטוחה מעל עיניה הלטושות קראו שמיים/ והשמועה אמרה/ שיש שם אלוהים.//  מי שיושב על גדר התיִל של זוועה אחרת/ ומתדיין תחת איזה שם ראוי לו למיין/ את הדבר הזה/ שמתרחש כרגע/ עומד במעגל החיילים הצוחקים/ ומקטלג זוועות.// שרפה, זרים, שרפה/ הנערה בוערת/ גם אם תקום, כמו אמי היא תישאר שוכבת/ הרבה שנים. במטבח המואר/ תשלח אל בנה זרועות שמכוסות/ בצלקות טיגון והתאבדות".