צ'לנוב כשהיינו בני עשרים והכול הכאיב התגורר ידידי ברחוב צ'לנוב בדרום תל אביב ועכשיו אני נוסעת ברחוב צ'לנוב איבדתי את הדרך ואני בוכה 2009-04-19
"כשהיינו בני עשרים והכל הכאיב" – 🙂
אם אתה קולט את זה, זה בתדר נכון. {{}}
נראה שנותרו דברים מכאיבים גם לבני עשרים ומעלה…
🙂
לטוב ולרע, דברים והכול זה לא אותו דבר…
🙂
אכן.
הזכיר לי קטע אהוב עליי מ"הלדנפלאץ" של תומס ברנרד:
אני מחפש את רחוב מריה הגואלת
ואני הולך לרחוב מריה הגואלת
ואני נמצא ברחוב מריה הגואלת
ואינני מוצאו.
ענת, תודה, הציטוט נפלא בעיני.
כמהיפה כתבת את מה שכל כך מוכר לי
תודה מירי היקרה
אני כל כך מכיר את ההרגשה שמקום, ריח או טעם לוחצים על פעמון הרגש ופותחים דלתות שנסגרו בעבר כדי לכלוא כאב ,והצלצול משחרר את החיה הנטרפת ממחבואה.
גיורא אתה מחבר פה שיר מרתק. חיה נטרפת, לא טורפת?
מחכה לקרוא אותו :).
ומכאיב גם עכשיו. יפה.
תודה סיגל 🙂
הכל הכאיב אבל הכאב ממרחק השנים נראה מתוק…
חני – נכון…
יפה
כלומר, הצלחת להפיק יופי מצ'לנוב
כבוד !
:))
תודה עדי, כיף אתך.
קצר ובא בבום.
אהבתי.
וגם לי, לי, יש זכרון מצ'לנוב.
(אבל במרחק הליכה. כי אני מתגורר בפלורנטין).
אני שמחה שאהבת שחר-מריו. וספר את הזיכרון שלך!
שיר יפה, עצוב.
תודה אומי היקרה.