פרק ראשון מתוך הנובלה 'עט, עפרון ורעל'

אשר לי,

המקום החשוב ביותר

הוא המקום בו נמצא אני עצמי

שמי הוא ג"ק, אך אני מוכר יותר כווייט. כינוי זה דבק בי בזכות עורי הבהיר. אין אדם מהשכבות הנכונות שאינו מכיר אותי. כשהגעתי אל העיר לפני כארבע שנים הייתי נחוש בדעתי להפוך לתופעה בלתי נסלחת, להיות הדבר הבא והטרנד שמחליף אותו, למתג עצמי כיצירת מופת שאין מבינים את תוכנה אך הכל מצטטים ממנה ביראה ומציגים אותה לראוה. כן, רציתי להתחכך בכוכבים, להשתייך לעולם הקרח, להיות נגיש אך בלתי מושג, נערץ אך מרוחק, אליל, מצרך מבוקש שאזל מהמדפים. לא יחלתי לסוג ההבלחות חסרות החן והעניין השוקעות לתהומות עוד טרם השמועות על נוכחותן סיפקו לגליונות זולים דיוקנאות צבעוניים ומעוררי השראה. היו לי נתוני פתיחה טובים ואימצתי את התכונות הנדרשות להשגת המטרה. אני חייב לציין שזמן לא מבוטל עבר מאז אותה תקופה אך אנסה להיות נאמן לכל אחד מן השלבים. זה דורש מאמץ לא קטן, אך אל דאגה, ניחנתי בכשרון אדיר, גם בכתיבה.

ביום הולדתי העשרים וחמישי סיימתי למלא את תפקידי כאדם מועיל בחברה, ארזתי את שאיפותי, נפרדתי לשלום מתמימותי ויצאתי אל הדרך. מאז ומתמיד התנהלתי כיחידה נפרדת, סצינה של איש אחד. מעולם לא מצאתי שפה משותפת עם אנשים. אולי אירוע כלשהו בעברי גרם לי להתרחק מעליהם, להיות חשדן. איני שולל את אופציית הטראומה. יתכן כי זו אירעה אי שם מתישהו.

אינני זוכר את ילדותי. פרק חיים נכבד זה נמחק מתודעתי. הדבר מעולם לא הטריד אותי, מאחר ששיערתי כי היתה סיבה טובה לאבדה. תקופה זאת בחיי השמידה את עצמה ואני הנחתי לה להעלם. פחדתי לנבור בתיעוד עברי הנכחד, שמא יעלו דברים שיאלצו אותי להתמודד עם מציאות ישנה. הלכתי קדימה, משאיר מאחור את הספקות או שמא מגדיר מחדש את המושג הדחקה.

הגעתי למחוז חפצי – עיר האמנים, מקור ההשראה, מרכז העולם. הייתי מוקסם מקצב המקום, מהאנשים השונים שהתקבצו בו, ובמקביל מהמכנה המשותף שאיחד את כולם. נדמה כי זו מושכת אליה את מיטב המעורערים, המדוכאים, התמהוניים והחריגים שהפריפריות הקיאו. כאן הכל כשר ומתקבל על הדעת, מה שהעלה בדעתי לא אחת את האפשרות שמדובר בקונספירציה קהילתית של הארגונים הממשלתיים. ימים יגידו.

עיר האורות הם קראו לה, ואני הענקתי לה את הכינוי המלווה אותה עד היום, עיר החטאים.

שכרתי חדר ברחוב מרכזי, מעין עליית גג ישנה אם כי בעלת אופי. מצאתי כי זהו טיעון ותירוץ מכובד לאדם חסר אמצעים. החדר היה ממוקם מעל לשוק המקומי; אפשר למצוא איזשהו קסם במקום אם ממש משתדלים. למיקומו ולמראהו של הבניין הרעוע היו יתרונות. הנתון הגיאוגרפי הוסיף לתדמיתי סוג של שיק חתרני; השכנים היו זוג צרכני סמים מהסוג החיובי ומספר חולדות ידידותיות, ובסמוך לבניין היה ממוקם הבר/ בית הקפה השכונתי.

הגורמים הללו תרמו לא מעט לדימוי הסופר שאימצתי. הרי הייתי צריך עיסוק עיקרי המעורר עניין שאינו מהווה פרנסה ואינו מעודד הכנסה, מעין צידוק למגרעות, לשוני ולתנאי המחיה. אמנים הרי תמיד מעוררים עניין חברתי בהיותם מעין ציר תרבותי.

בעבר היו האמנים ברובם אותו חתך אוכלוסיה מכובד המכיל אנשים מעורערים בנפשם. האמן נהג להפוך את הנוירוזה למוזה. אמן המצליח להכניס את השגעון שלו למסגרת נורמטיבית דרך האמנות מקבל הכרה וכבוד חברתי, מפוקפקים ככל שיהיו. ואין צורך לגעת בכל הפסיכוזות ובנגועים בהן; מספר דוגמאות ימחישו את הרעיון.

מעמיתי הכותבים: ניקולאי גוגול, מאושר רשמית, איזידור דיקאס הכאוטי, AKA הרוזן דה לוטראמון, ויליאם ס. בורוז הפרנואיד, אנטונין ארטו היומרני, בלז סנדרר הפלילי, ז"ורז" בטאי האנליטי, פיליפ קיי דיק ההזוי, מרסל פרוסט הכפייתי,  פרננדו פסואה הסכיזופרן, פרנץ קפקא הסיזיפי ועוד אינספור חולים באינספור תחומים יצירתיים. היו גם לא מעט מתחזים ושרלטנים שניצלו את התופעה האופנתית. אנחנו נעניק להם את הכינוי חולים מדומים. גם זו סוג של פוביה, הלא כן?

בזמננו המתכונת הפוכה וכל חולי הנפש נטולי ההשראה, החזון והמראה הנכון הופכים אמנים. זה מקובל, מעורר עניין ציבורי, ובעיקר נותן צידוק לחוסר כשרון. כפי שכבר ציינתי, התחום בו בחרתי אני להשתלב היה כתיבה.

כל שהיה עלי לעשות הוא לרכוש מכונת כתיבה, הרמס בייבי ישנה, לפזר כמה טקסים לא ערוכים בחלל החדר, "להתמודד" בדרך לא דרך עם עובדת היותי אלכוהוליסט ולעשן בשרשרת סיגריות טבק מגולגלות במיומנות. בצורה זו מצאתי סוף סוף צידוק לנטיות ההתמכרות שאפיינו אותי.

מעבר לרכישות מינוריות כעטים מסוגננים, פנקסים וגליונות נייר משובחים, סיגלתי לעצמי הבעה מתוסכלת המלווה במבט מהורהר, שלא לומר ממורמר, השרוי בחיפוש מתמיד אחר רגעי השראה הכרוכים בשתיה רבה ומיותרת. אני חייב לציין שמהאחרונה הפקתי הנאה לא מעטה. מה גם שהיה לי יתרון לא מבוטל על חברי למקצוע מאחר שניחנתי במראה האולטימטיבי לסופר מן השורה. ברור לי שמחובתי לעדכן אתכם בשלב כלשהו בדבר מראי ומוטב שהדבר יעשה בשלב זה, למרות שמלים ודאי יפחיתו מערכה של הופעתי. אני סולד ומסתייג מתיאורים ארוכים ולכן ערכתי את המידע באופן ברור ותמציתי. אסתכן בכך באובדן התמונה השלמה ואסתמך על דמיונם של קוראי כי ישלימו אותה.

גובהי כמטר שמונים וחמש. מבנה גופי רזה ויש האומרים אתלטי, אך אם יש דבר אשר עליו אני יכול להתחייב הוא כי מעולם לא חטאתי בפעילות גופנית. עיני בעלות גוון אפור עם תערובת אפלה של ירוק כהה ונתונות במסגרת גבות מסוגננות המשוכות כלפי מעלה. שיערי ארוך מעט, שחור כלילה ומשוך לאחור. הרי חבל להסתיר נתונים טבעיים. גון עורי לבן. ציפורני ארוכות ומטופחות. ההצהרה האופנתית, בעיקר שחור, תורמת למראה הערפד, הגבר המסוקס והכה מסתורי, המאפיין אותי.

אולם המראה החיצוני, מרשים ככל שיהיה, אינו משתווה לאינטלקט שלי. אני יכול ומעוניין לנהל שיחה על כל נושא קיים למעט ספורט, מה שאני רואה כיתרון. יש לי נטיה לסתור כל אדם הבא עמי בשיחה, וגם אם דעותינו זהות אעדיף לייצג את העמדה הנגדית רק כדי להכניס עניין ומעל לכל להוכיח לעצמי בכל פעם מחדש את עליונותי הנצחית. בעקבות תכונות אלה טענו יודעי דבר כי דעתי אינה יציבה. נשים היו חביבות יותר וכינו זאת אניגמטי. מיותר לציין באיזה צד אני מצדד הפעם. בנוסף לכך יש לי נימוסים שנשתכחו לפני שנים. כל אלה מבדילים אותי מן האדם הממוצע.

ולאחר היכרות קצרה זו, אשר כולי תקוה שתעמיק בהמשך, ארשה לעצמי לחזור אל סיפורי. בימי הראשונים בעיר הסתובבתי בעיקר ברחובות המרכזיים, מגשש ובוחן בזהירות כל אזור, עורך מפה וירטואלית של הסצינות השונות, מדרג את היוקרה שלהן, משווה ובודק לאיזו קבוצה כדאי להשתייך ולאיזו מהן אוכל להתאים את עצמי. כמובן שיכולתי לעצב את דמותי כך שתשתלב בכל אחת מהן, אך שאפתי לנעלה ביותר. לא מצאתי הגיון בהתפתחות הדרגתית, בצמיחה מהשוליים, מהתחתית, בזמן שקיימת אפשרות להסתנן לצמרת. ביקרתי בכל מתחם, ישבתי בכל בית קפה, הזמנתי עצמי לכל הצגה עומד בצל אך עדיין גלוי לעין, מסתתר אך לא בלתי נראה; ובמחילה מכם על כך שאני משתמש בדימויים זולים, שהרי המטרה היא לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. אם כן, מאחורי הקלעים רואים הכל – מי מחלק את הפקודות, מי מניע את ההצגה, מיהם השחקנים הראשיים, מי בתפקיד אורח ומי סתם ממלא מקום. המחזה גאוני, התפאורה מתחלפת, האולם מלא עד אפס מקום, השחקנים מתרוצצים על הבמה, העולם מחכה רק לי. ואני, כהרגלי, מאחר (באופנתיות).

המשך יבוא….