אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
חזי לסקלי
בהמשך לפוסטים על ביקורת השירה ולכבוד צאת שיריו המכונסים של לסקלי "באר חלב באמצע העיר" אני מעלה פה רשימה על אחד משיריו, ולאו דווקא משירי הדגל של "העכברים ולאה גולדברג" שבו פורסם. הרשימה התפרסמה לראשונה כשנה לאחר צאת הספר.
"העכברים ולאה גולדברג" שהוא בעיניי ספרו החשוב ביותר של לסקלי, היה הספר שפתח את סדרת הליקון לשירה חדשה בעריכתי. חזי, שבאותן שנים פרסם דרך קבע ב'הליקון', הסב את תשומת לבי לעובדה שאין איפה להוציא ספרי שירה וביקש ממני לעשות מעשה. אחרי הכל, המטרה של הליקון היתה לקדם שירה ולתת לה במה בכל מקום נחוץ ובכל דרך אפשרית. היה זה רק טבעי שאחפש מענה למצוקה זו של חזי ושל אחרים. בסופו של דבר הוא שכנע אותי לייסד סדרה של ספרי שירה, וזו אכן נפתחה עם ספרו.
אתה ואתה ואתה
הפואטיקה של חזי לסקלי היא מן הבולטות והמעניינות ביותר בשירה העברית כיום*, ובספרו האחרון – "העכברים ולאה גולדברג" (סדרת הליקון לשירה חדשה 1992) היא מגיעה לבשלות וצלילות של תפיסת עולם וביטוי גם יחד. יש בה גישור אסתטי מפתיע בין מיסטיקה של שפה לבין עמדה נפשית לא קלה. הפיכחון המריר העולה מן השירה הזו הוא חילוני במובן העמוק של המלה: לסקלי משורר שירה מטאפיסית, אבל אינו נשען על שום קביים מטאפיסיים, והוא גם משלם על כך את המחיר האקזיסטנציאליסטי המלא; בדידותו של היוצר בקובץ הזה איננה רק אסתטית. מתחת לאסתטיקון מתגלה כאן רומנטיקן נטול אשליות. כאמור, לא רק המבט, אלא גם המבע מגיע בספר זה לידי צלילות וקלות שכל קורא יחוש בהן מיד; דא עקא, שלמרות ששירה זו כתובה בעברית פשוטה יחסית, הרי ללא מפתחות פואטיים תואמים לא תמיד האופן מסגיר את התוכן, והיא נותרת חידתית למדי. אבל במקום להפליג הלאה בדיבורים "על אודות", אנסה להדגים את "בדידות היוצר" ואת האסטרטגיה של הפואטיקה הזו דרך שיר אחד מתוך הספר, השיר "שעת האם":
שְׁעַת הָאֵם
'תְּבוּנָה' וְ'כַלֶּבֶת'
הֵם שְמוֹת
שְתֵּי בְּנוֹתֶיךָ.
תְּבוּנָה הִיא הַבַּת הָרָעָה
וְכַלֶּבֶת, הַבַּת הטוֹבָה.
תְּבוּנָה אוֹמֶרֶת: אַבָּא שֶלִּי, כֶּלֶב שֶלִּי.
וְכַלֶּבֶת נוֹעֶצֶת אֶת שִנֶיהָ בִּבְשָׂרוֹ שֶל הָאָב וְאוֹמֶרֶת:
אַתָּה בִּנְךָ
יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ.
אַתָּה וְאַתָּה וְאַתָּה.
האימאז'ים הכמעט סוריאליסטיים של השיר הזה נפקחים למשמעות טעונה דווקא משום שאינם ניתנים בשום אופן לרדוקציה רציונאלית. הדימוי חורג הרבה מעבר לכל הסבר, ובכך טמון "הערך המוסף" והיופי המיוחד של התובנה השירית. זהו שיר של דיוקן נפשי, אך הדיוקן אינו מצויר כאן במישרין, אלא לכאורה באמצעות יחסים משפחתולוגיים: שתי בנות, אב ואם. אולם, מיד בפתיחת השיר מתברר שזהו צילום מצב פנימי שצולם בעדשת "עין הדג" הפואטית של המשורר. שתי הבנות, כאילו משני צידיו של הנמען, נמשכות ממנו ואליו כשוליים המנכיחים דיוקן נפשי יחיד וסגור הנמתח לתמונה גרוטסקית המכסה את העדשה כולה.
"תבונה וכלבת הם שמות שתי בנותיך" קובע המשורר, ספק בטון עובדתי, ספק בציווי כל-יכול מסוג ציווי השמות הסמליים בתנ"ך, כמו למשל שמות בניו של הנביא ישעיהו. אלא שכאן הבנים הופכים לבנות, לנוכחות נשית, המשמשת רקע והגדרה לנמען. לא אם ולא אישה, אלא בנות, שמעמדן תלותי יותר, פגיע יותר, חלש יותר. אבל שתי הבנות האלה, די בהן למשוך את הנמען לשני כיוונים מנוגדים, לחלוקה חדה ובלתי מתגשרת של האישיות: רציונאלי מול אירציונאלי, שיקול-דעת מול טירוף, סילוק האונה הימנית, או שמא השמאלית? הבנות האלה, פגיעתן רעה. "תבונה", הבת הרעה, היא הבת המתוקה, המניפולטיבית, המפתה ומשעבדת, והופכת את ה"אב" לחיית מחמד מאולפת, ל'אדם בן כלב', ל"אבא שלי, כלב שלי." היא מציעה לו חום, אינטימיות, מחסה, מלונה. היא מציעה לו את חדוות השעבוד לקולר של היגיון מחושב, חברתי, בטוח. אבל "כלבת" – לא. היא הבת הטובה. היא אינה רוצה לעשות ממנו כלב. היא זו שבאקט אלים אחד תזכיר לכלב את שיניו. היא קוראת לו דרור מכלביותו הכנועה. היא בלתי צפויה, היא מסתכנת, היא מסוכנת.
מקדמת דנא החולי הובן כדרך שלילית של שינוי, כמודוס חדש של מציאות, שהשלכותיו אמביוולנטיות בעליל. שיגעון או עיוורון נתפסו כמתת-אלוה, ככוח-על – לא פחות מאשר כפגיעה ונכות. באופן זה יש גם לראות את ה"כלבת" הזו. זו איננה הכלבת של לואי פסטר, אלא של מטיח האמת, ה"משוגע", איש הרוח. היא לא נחמדה, וגם הארוטיות שלה איננה פתיינית אלא אלימה. היא נועצת את שיניה בבשרו הכואב של "האב" ומצליפה בו את אמת הבדידות: "אתה בנך יחידך אשר אהבת" וחוזרת ומכה בלי רחמים: "אתה ואתה ואתה". והקונוטציה המקראית לעקדה מחריפה פה את משמעות ההורות הפנימית הזו: אתה הבן-הקורבן שלך, אתה האש ואתה העצים; אתה חומרי השיר ואתה הבדידות היוצרת; אתה אהבתך הגדולה, האגוצנטרית, האגומניאקית – אתה ואתה ואתה. אתה לבד.
האירוניה שבשיר הזה מתחילה בשמו – "שעת האם". אין שום אם בשיר. האם שמוקדשת לה אחת השעות במחזור "השעות הנוספות" שבספרו – קיימת כאן כתוספתן של היעדר. מה שנותר לנו הוא "שעת האם", משהו קלוש עוד יותר מ"יום האם" – רגע של אסירוּת תודה מגויסת, של "אמא (ברוך השם) יש רק אחת", ובעצם רגע של הבן, בן אבו-אל-בנאת, בן שיש לו תבונה וכלבת, אבל אמא אין לו. הנמען הוא יתום: הוא לא רק בנו יחידו של עצמו, אלא גם אביו יחידו. הבנות שהוא מצליח להוליד בתוכו הן בנות כל אנוש, וקיומן כאן בצד "האב" אינו חורג מן השילוש הקדוש של הלבד: אתה ואתה ואתה.
כמו דמויותיהן של ה"בנות", גם עמדת המוען והנמען שבשיר היא תיאטרלית משהו; בדיאלוג הפסודו-בּוּבֶּרי שהיא יוצרת, היחס אני-אתה שנוצר כאן הוא יחס סגור. הפרספקטיבה הפנימית מראה אני מנותק, בנו של עצמו, שיכול רק לבחור בין להיות כלבו של עצמו לבין להינשך בשיני טירופו. כך או כך, העקדה עצמית של ה"אתה" שב"אני" היא בלתי נמנעת. הברירה היא רק עניין של רמת האשליה. שתי קליפות האני, שתי ה"בנות" הנודניקיות, הלא-מרפות האלה, כואבות בעומק שונה של בצל-הנפש, אבל מעבר לכלביות ההגונה ומעבר לנשיכת הבדד המטורפת – האני, היכן הוא? לאן הוא נעלם? – האני אומר רק "אתה ואתה ואתה".
* פורסם לראשונה בכתב העת "פוליטיקה" 1993
הי אמיר, מלבד הסיפור על השוטה בפוסט האחרון על הביקורת, הפוסט הזה כאילו מחדד את דבריך. כלומר…אם הבנתי נכון. ליתר ביטחון אשאל שאלה: האם הניתוח שערכת כאן לשיר היפה הזה הוא ביקורת? אם כן, אז ככה הייתי רוצה שיהיה טור ביקורת במוסף ספרות. לא קטילות וירידות על מה שרדוד אלא ניתוח מרתק כמו שכאן למה שהמבקר בוחר כשווה הצצה.
קראתי כאן בבלוג התייחסות למשורר חזי לסקלי וכלום ממה שנאמר לא יצר בי את הסקרנות לבדוק מיהו ומה הוא כותב. אחרי שנחשפתי כאן לשיר שלו ולניתוח באופן שלא הייתי מסוגלת להגיע אליו לבד, נוצר בי הגירוי והענין ועשתה זאת במיוחד האם הנעדרת שאם רוצים לגרד עליה פירור של מידע צריכים לקרוא עליה בספר. היש דרך נאה מזו?
סיגל, לפני הכל הייתי רוצה להתעכב רגע על המינוח 🙂 בעיניי זהו ביקור שביקרתי בשיר. קריאה קשובה. אבל לא ניתוח.
ניתוח זה משהו שעושים לחולים (גם במובן של אנליזה) או לגופות – אחרי המוות. ככה היו מנתחים לנו בביה"ס, כלומר קודם הורגים, או לפחות עושים מן השיר בעיה 🙂 בואי נקרא לזה פשוט "קריאה".
השיר החי הוא יותר מסכום מרכיביו הצורניים והתוכניים, יותר מהמטפורות והמטונימיות, הסגנון ותולדותיו וכו'. בסופו של דבר השיר הוא חוויית המסע שלך בו (שלכאורה מתחילה בכותרתו ומסתיימת בשורה התחתונה. אבל למעשה רק כאן באה הסינתזה של השיר כמבנה לא ליניארי).
בעיניי ביקורת עשויה ביסודה מביקור, ולא מחלוּקת ציונים בהנחתה. בביקור כזה העולם שמעביר המשורר – במקרה הזה לסקלי – ודרכו הייחודית לעשות זאת עומדים מולנו בפני עצמם לפני שנעסיק את עצמנו בהערכות והשוואות, עשרת הגדולים ועשרת הקטנים וכו'.
כמובן, ישנן בחינות נוספות שיש בהן עניין היקפי, ואינן כאן, כמו "מאין נחל המשורר את שירו" וכו' אבל כל זה פחות מיידי מהמפגש העירום עם היצירה.
אם הצטרפת לטיול שלי במהלך הפואטי של השיר, אם נגלו לעינייך משמעויות חדשות, אם ראית בו כמה דברים ששמרת איתך הלאה – זה העיקר, וזה מה שמבקשת אמנות לבטא:
את האיכויות שבה כדיאלוג.
אני בטוחה שגם החולים היו מעדיפים טיול על ניתוח ולכן אני שמחה שהפוסט הזה הוא הזמנה לביקור ולא חלילה לניתוח. שמחתי לטייל איתך ואחריך בתוך השיר וממש חשבתי על כך שלכל ספר שירה היה נפלא לו היו מוציאים במקביל ספר טיולים בעולם השיר. הייתי נהנית לקרוא את השיר ובמקביל את העולם שבו. אולי תפתח אצלך בבלוג מדור: לאן נטייל השבוע? משרד התיירות יהיה פחות עסוק ומשרד התרבות יוכל לקבל ממנו את התקציב.
למה? כי עם כל העולם הנפלא שיש שם בחוץ, אינסוף עולמות יש לטייל בהם בשירים.
וגם, כמו המשמעות החולה שנלווית למילה ניתוח, כך קרה גם למילה ביקורת, באופן אוטומטי אדם נדרך למשמע המילה, ביקור רֵעים הופך לביקור רָעים. לכן בשירה אולי אפשר לקרוא לה בכלל: טִיוֹלֶת.
:0)
סיגל, נאה דרשת ועוד נאה מזה קיימת בקריאה המרגשת בפוסט שלי על תל אביב-
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10614&blogID=182#res134649
שוב תודה, והרבה אביב סביב ובפנים!
סביב בטוח אמיר, והלוואי באמת שגם בפנים.
תודה לך על תגובתך לתגובתי, ולמרות עירנותי מאחלת ליל מנוחה. (מסתבר שבחופש הילדים שולטים על המחשב גם בשעות האלה:0).
האם הבחירה דווקא בשיר זה לבננות יש בה מן האירוניה? התרסה?
מה היינו עושים בלעדיך, אמיר? – ביאור מלא תבונה
אירוניה, הדס? 🙂 למה ירמזון מלייך?
הי אמיר,
תודה שאתה ממשיך את הדיון בשיריו של חזי לסקלי.
אני נמצא בעיצומה של קריאה מחודשת בשיריו של לסקלי ועומד נפעם מול עוצמתה. זו שירה לא פשוטה ואני חושב שברגע שמוותרים על הצורך להבינה רק אז אפשר להכנס לעומקה ולטבוע בה.
למה אפשר לדמות את הקריאה הזאת ? לבהייה בתמונות שלמתבונן בפרטיהן התבוננות מודעת הן נראות לכאורה חסרות פשר, אך מתוך הבהייה לפתע צפה מול עיניך תמונה תלת מימדית עשירה שיש בה גם תנועה, כלומר תוספת מימד של זמן. בקיצור עולם קסום שכדי להכנס אליו צריך להרפות את המתח הרציונלי והרצון להבין.
ואם נחזור לשיריו של חזי לסקלי, ברגע שאני מוותר על הצורך להבין הם חודרים אלי דרך נקבוביות העור והתחושה היא של כניסה לעולם קסמים למרות שאם תכנס לפרטים תמצא שהוא עולם קשה אכזר מנוכר ומלא במוטיבים המבשרים מוות.
ועוד דבר, הקריאה אתה ואתה ואתה מעלה בי תחושת העלאה בגורל של דמויות חסרות זהות על ידי סמכות כל יכולה (אלוהים בסיפור עקדה נטול משמעות אישית מבחנית המביאה להפי אנד)לקראת שליחתן לגורל רע ממנו אין מציל.
ומי שהיה פעם בעמדה של להיות חסר שם ולמעשה חסר משמעות ובחרו בו אדם או גורל במילה, אתה! – כדי למלא איזו מכסה – מכיר את גודל האימה ואת השאלה העולה: אלוהים, למה דווקא בחרו בי? ואלוהים אף פעם לא עונה
מסכים אתך, אהוד. גם זה יכול להדהד פה, ומוסיף מימד של רדיפה ואימה.
אהוד, הפכת והפכת בו – ואם יורשה לי, אני מזמין בשמך את כולם לקריאתך בספר, ברשומה "מה הטעם לכתוב זאת?"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=253&itemID=10357#post10357
אבל מדוע הרציונאלי עומד בקריאתך בניגוד לאירציונאלי?
למקרא תגובתך השנייה, שעוד אשוב אליה, אני נוטה לחשוב שמדובר רק בהבעה של התפעמות מצדך.
אני חושב שחזי מאחד אותם יפה, ולכן כשמבינים אותו מקבלים עם ההבנה את מלוא האימפקט הרגשי.
גם לא הייתי מסכם את שירתו של חזי כ'עולם 'קשה אכזר מנוכר ומלא במוטיבים המבשרים מוות'.
אני חושב שיש בה, "ברווח בין שתי מלים" חשיבה שהיא גם מטפיזית, גם אסתטיקנית וגם קיומית ורגשית. בזה כוחה.
לפני שנים ראיתי סרט בערוץ 8 על חיו של חזי לסקלי, והיה באישיות שלו דבר שריתק אותי, אולי האסטטיקה שנדפה ממנו בכל כיוון…התחושה שידע את עוצמת החיים אך גם את חולשתם.
הניתוח שלך לשיר ממתיק ל"אתה ואתה ואתה". השיר עכשיו ברור וקיבל ערך מוסף.
אשמח ואחפש לקרוא שירים נוספים שלו.
קריאה רגישה ועמוקה בשירו של לסקלי, אמיר. קריאתך מקרבת את השיר אל הקורא
תודה חנה, אלה היו הכוונה והתקוה בפוסט הזה, אבל כמה באמת מתעניינים בקריאת שיר לשמה, ועוד של משורר מת?:)
משורר מיוחד מאוד, תמי, ובאיזשהו אופן מאפיין מאוד את תקופתו. תער אירונית עוברת על פני רבדים של רומנטיקה, מטפיזיקה וגעגועים, וגם מסכה של אסתטיקון ציני יש באמתחתו של חזי. במתח הזה נוצרה שם שירה נפלאה.
חשבתי על אנשים שחיו בעוצמות והלכו עם אמונותיהם עד הסוף ונראה שחייהם הופכים להיות קצרים. כלומר החיים עצמם לא יכלו להכיל אותם. אולי אני טועה, אולי כי לפעמים נדמה לי שכך צריך לחיות אבל אין לי תעוזה לכך.
כבר מזמן שאלתי אם נשארו ספרים שלו, כי הוא מסקרן אותי בכתיבתו.
תמי, כמוכרז בראשית הרשומה הזו רואה אור כעת ספר כל שיריו (כך הוצהר בכל אופן. איני יודע אם השירים מהעיזבון שחזי הפקיד בידי לאחר שכבר חלה ופורסמו בהליקון לאחר ספרו האחרון נכללו שם).
אמיר, יש לי פינה חמה מאוד בלב לחזי לסקלי. הוא כתב פעם ביקורת טובה בעיתון העיר על עבודת מחול שהיצגתי כשהייתי עדיין סטודנטית, ואחרי שנפטר כתבתי לו שיר שהופיע בספר שיריי. אעלה אותו בבלוג בהמשך. יש בי גם הערכה רבה לשיריו המיוחדים.
ניתוח מרתק ומושך. ניחנת ביכולת קריאה העדיפה על ביקורת כוללנית שבה אנו מוצפים. הצבעת על משהו טראנצנדנטי בשיר על אף ההיעדר המילולי. תכונה זו מגביהה את השיר הבוטה לכאורה וחושפת כאב הבדידות הקיומית.
תודה, רות, וגם מה שאמרת כאן את במלים ספורות ראוי להיכתב בשולי השיר הזה.
כמה טוב שבאת הביתה סוף כל סוף דברי טעם על שירתו הגאונית של חזי לסקלי הגאון קראתי את דבריך ועמדו דמעות בעיני לנוכח ההסבר לשיר וזה אחד הדברים היפים שחבר חי יכול וראוי לעשות לחברו המת מן הראוי שמידי תקח שיר של חזי ואחת לכל זמן תסביר אותו ממש יפה פתאום אנשים שלא מבינים מבינים עד לאן עוצמתו השירית מגיעה
שמח שהדברים נגעו בך. חזי אמנם היה אדם יקר לי, אבל את הרשימה הזו כתבתי לא בזכות זה, אלא בזכות מה שכינית "עוצמתו השירית".
ובהמשך אולי באמת אשוב לעוד משיריו.
יופי. חיכיתי בסבלנות שייאמרו דברים לזכותו של אחד המשוררים האהובים עליי, ורשימה זו בהחלט מספקת מענה הולם לדברי שטות שנאמרו בפוסט אחר בבלוגיה הזו.
תודה על קריאה מרתקת וחכמה בשיר נשכני.
(וסיגל –
אם את רוצה להתקרב עוד קצת לשירת היופי הצרוף אבל הלגמרי לא נאיבי של לסקלי, את פשוט חייבת לקרוא את זה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=627589
ואם הקישור לא יעבוד, חפשי בגוגל
"המלאך, או על הערך של לימוד שירה בעל-פה מאת אריאל הירשפלד." הנאה מובטחת)
מירי, בעונג. ותודה על הקישור לרשימה שהשארת כאן לסיגל. לא הכרתי.
הירשפלד כותב כאן באהבה, אפילו ברגשנות מסוימת על חזי היקר (הוא היה גם ידיד קרוב שלי)ותחושת האובדן עולה מבעד למלים.
אבל מה שחסר לי שם הוא טיפול רציני בטענה המטפיזית-אסתטית המייחדת כל כך את שירתו של חזי. מרוב יופי ומינימליזם הצהרתי מחטיאים לא פעם את הצד הזה הנוכח כל כך בשיריו.
הי מירי,תודה! אכן נהניתי ולו היה מי שכותב כך כמו אמיר והרשפלד על שירים, הייתי עלולה להתמכר לבקורים של ביקורות.
"מילותיו של שיעור על שיר דומות למי אגם שטיפותיהם נושרות ונמוגות כשברבור השיר ממריא מהן" אומר הרשפלד ועושה גם אמיר. (ומי ילמד את אריאנה מלמד איך טיפה נושרת?:0)
עולמי השירי מאוד מצומצם מירי ואיזה אושר בשבילי לגלות משוררים שמתחברת אל כתיבתם. איזה כיף זה שיש מי שאוחז בידי ה"צעירה", לוקח אותי לטיול ופותח לי את הדלת אל חלון חדש בתוך עצמי , ואז בסיום הביקור שולח אותי מצויידת לדרך הרפתקאות משלי עם שיר ומשורר.
"אתה ואתה ואתה" עכשיו קיבל אצלי ערך כפול, גם הכרות עם משורר חדש וגם התפעמות מאיך מבקרים צריכים לבקר בתוך שיר.
אגב, גם מגיבנים. הלוואי שהייתי יכולהלהגיב כך על שיר מעבר לכמה יפה וכמה נהניתי. אמנם אני תמיד משחילה הזמנה לדיון בתוך תגובותיי אבל חושבת שמעתה אנסה לבקר ביקורים עמוקים יותר. איזה כיף.
חשוב מה שעשית אמיר. חזי לסקלי אחד המורכבים והמרתקים מבין המשוררים שלנו. זאת פואטיקה אחרת והתיווך שלך כאן במקום. מצטרפת לבקשה להוסיף ולהתארח בשיריו באופן פעיל.
תודה, ומקווה להביא עוד בהמשך, ללי.
בקשר לשמות ולבנות, מה דעתך על קישור ליחזקאל כ"ג:
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם-אַחַת הָיוּ. ג וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן וְשָׁם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן. ד וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה.
,או למשלי ל':
לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַבשָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא-אָמְרוּ הוֹן. טז שְׁאוֹל וְעֹצֶר-רָחַם אֶרֶץ לֹא-שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא-אָמְרָה הוֹן. יז עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת-אֵםיִקְּרוּהָ עֹרְבֵי-נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי-נָשֶׁר
אמנם בנות העלוקה והבנות הזונות עניינן אחר, אבל יש בהן עניין, נחבא 🙂
אהלה ואהליבה הן כמובן מסוג השמות הסמליים, במקרה זה לעניני זנות ופריצות.
נהדר בעיני מה שכתבת. חזי לסקלי היה משורר שהלך על האמת והגיע ליופי דרכה. זה לא רגיל. בדרך כלל כותבים מתפתים לקפלולים של מילה, לתחרה במשפט, שלא לדבר על מכת האפליקציות (!) שפושה לא פעם בין התפרנים שבחבורה. תרתי מש.
הוא לא משחק פה ב"להתבטא" ולהביע". הוא לא מחכה לשורה יפה ומתחיל להלביש אותה עד ש"יוצא משהו" שאפשר לשלוח למסיבה. או להפגנה… הוא לא מחביא כשרון קטן ב"קריאה חברתית" מסוג זה או אחר. בעיני הוא חוקר. ואחד המשוררים היותר נקיים שאני מכירה.
אתה יודע שהכרתי אותו בהאג? הייתי בת 22 בערך. הוא היה אז בענייני מחול, כמעט רק. כוריאוגרפיה. והיה לו חבר רקדן שדמה לו נורא, אותו גובה ואותו מבנה והכל, רק בנגטיב: דווקא החבר ההולנדי — איך שכחתי את שמו!– היה עם שיער כהה וחזי העותק הבהיר. הייתי אז בפריי אקדמי ולמדתי ציור, פחות או יותר, בעיקר חייתי בפעם הראשונה בחוץ, רחוק. טוב, הנוסטלגיה גואה אצלי ומאיימת להציף את הבלוג שלך, אני מפסיקה ומיד. אספר לך פעם פנים אל פנים אל פנים
תודה, יעל, ומסכים עם כל מה שאמרת על חזי, ובעיקר עם התואר "חוקר".
עם כל השוני הרב, זה כנראה גם מה שחיבר אותנו, ואולי זה בכלל מין שבט שכזה בתוך עם המשוררים.
ואשר לעלילותייך הלסקליות באמסטרדאם – אסתקרן בסבלנות 🙂
הי אמיר, קראתי שוב את הטיול שלך בשיר בו השארת בסופו שאלה:
"שתי קליפות האני, שתי הבנות הנודניקיות, הלא-מרפות האלה, כואבות בעומק שונה של בצל-הנפש, אבל מעבר לכלביות ההגונה ומעבר לנשיכת הבדד המטורפת – האני, היכן הוא? לאן הוא נעלם? – האני אומר רק "אתה ואתה ואתה". חושבת שזה מה שקורה לו לאדם כשהכאב חזק מידי, הוא מפריד את עצמו מעצמו ומנסה בדרך זו גם להרחיק את הכאב. השיר אמנם כתוב בגוף שני אבל מעביר בברור את המידע שהגוף הסובל ,הוא ובנות הנפש, נמצאים בשורה הראשונה שבתוך המילים.
חושב שהבנת נכון את רנטגן העומק של הנפש בשיר הזה, סיגל. ה"אתה ואתה ואתה" אומר "אני ואני ואני" כי אין לי אף אחד אחר, כי אני לבד לבד. כי הכל מאיים סביב. כי רק אני לי.
אבל יש זולת, כמובן. יש אור בקצה האני הנפרד. זהו החיתוך הראשון, שמעולם לא התגברנו עליו לגמרי: אם בהתבדלות ואם בהיצמדות, העניין הזה מרחף מעלינו כמו דיבוק.
יש אור, ברור שיש אבל בעצם…לא בשיר הזה. שתי בנות כאלה ואמא נעדרת הבדידות זועקת לשמים ואין אור.
לי באופן אישי לא ברור איך יוצרים יכולים להשתמש בכשרון שלהם בשביל להנציח כאב בלי להעניק לו ולעצמם עידוד או תקווה. לדעתי זה מעצים את התחושה ומגביר את הקושי ונותר לי לקוות שאולי עצם כתיבת שיר טוב היא שמעניקה נחמה ואולי אף אושר לכותב.
צודקת, סיגל, משוררים יכולים לעורר ממשויות ורגשות מרוממים ומדכאים גם יחד. לכן ההתכוונות שלהם חשובה במיוחד. לפעמים יש לשיר ערך תרפויטי, אוניברסלי. לפעמים הריפוי מתרחש לא אצל היוצר אלא אצל הקורא.
לא מבינה איך זה יוצר ריפוי אצל הקורא. כשאני קוראת שיר שחסר בו אור אני שבה ומחפשת אולי פספסתי משהו, ואז רק עצוב לי בשביל מי שכך לו. במקרה שזה באתרים שבהם אפשר להגיב, אני רק מנסה לעודד אם אפשר, וזהו. איך אנשים שאין בהם אור יכולים לקרוא שירי חושך ולהתעודד? רק לקרוא שיר כזה ולשקוע עוד יותר.
סיגל, אני חושבת שאת מדוייקת לחלוטין.
גם לי קשה עם שירים שחסר בהם אור, שמתפלשים בחושך, ללא שום פתח לתקווה.
נכון שחשוב מאד לזעוק חושך כשמרגישים חושך, מותר ורצוי ואמיתי ואולי גם תרפיוטי, אבל יש גם אופנים לזה שהם בונים ויש אופנים לא בונים, שגורמים לעוד יותר התפלשות.
אני חושבת שאת רואה בבהירות שהיא יחסית נדירה.
אבל אולי זו הבהירות שקיימת אצלי ואצלך. מעין כלים פנימיים שלנו שבכל חושך מחפשים ומוצאים מיד את האור כי לשקוע פשוט לא בא בחשבון. ואולי לא אצל כולם זה כך. ומה הם עושים? כותבים על החושך שבו אין אור. כותבים על האינאור ומעצימים בכך את החושך. ואולי הם פשוט לא מבינים שבכך הם מזיקים לעצמם. ואולי זה כן עוזר להם להוציא את החושך. מכיוון שאני שונה ואת כנראה כמוני, זה נותר לא ברור ואולי לא נדע לעולם. 🙂
לפעמים מאד תרפיוטי להיות לגמרי עם החושך ורק איתו.
זה יכול לגמור לו את הצורה לתמיד, כי החושך או הפחדים או הדכאון וכולי נבנים וגדלים מעצם ההתנגדות שלנו אליהם.
אז להיות עם ולא להתרחק, אבל אני חושבת שאפשר גם מבלי לברוח מהקושי והאיכסה והשחור, לייצר מתי שרק ניתן וכשזה מתאפשר, איים קטנטנים של תקווה, אפילו בועת סבון אחת של תקווה בתוך ביב שופכין אחד,
אחרת אתה אדם אבוד.
כלומר, חלק מהעניין הוא עניין של דעה או אופי, כמו שאת אומרת, וחלק הוא עניין של תרגול.
אני קוראת לזה כוונון.
ואני רונית, מסכימה איתך כמעט לגמרי. כלומר בשינוי קטן ומשמעותי. כן אפשר לתת לחושך להיות אבל מתוך שליטה ולא מתוך חוסר אונים. השליטה הזאת בתוך הבאר החשוכה שבתוכה אדם אומר לעצמו שזה מותר אבל שזה צריך להגמר מתישהו. שזה מותר ושהוא יצא מזה מחוזק. שזה מותר ושהוא ינצל את המקרה להתמודדות עם פחדים אז זה בסדר. אבל אם אדם מאבד שליטה וטובע בחושך ובנוסף מטביע את עצמו ביגון שיריו ומעמיק את הטביעה כי הוא לא במודעות לכך שזה מה שהוא עושה הלא זה יכול רק להזיק. ואז? אז כבר צריך התערבות חיצונית וזה משהו שתמיד מאיים עלי ומצריך אותי להיות על המשמר ולהשאיר אור קטן במקלחת שתמיד אמצא את דרכי בחשיכה בלי שאף אחד ידליק עבורי את האור.
כן, זה מה שאני אומרת בערך.
רק אני חושבת שלפעמים יש מקום להיעזר באחרים, ושהפחד להיעזר והצורך להיות תמיד בשליטה,
יכול לעיתים גם להוות חיסרון.
שליטה היא הגנה טובה למדי, כיוון שכולנו נזקקים להגנות, הגנות ברמה מסויימת הן ההגדרה של בריאות נפשית.
הבעיה קורית כשההגנה כבר לא סבירה וגורמת יותר בעיות לאדם מאשר הגנה.
זו תשובה שרק האדם עצמו יכול לתת לעצמו.
אני אוהבת את הראש שלך.
התעלקתי פה על פוסט של אמיר בכדי לכתוב לך את זה.
בהנאה, אמיר 🙂
לפעמים דיונים בפוסטים מכניסים לסלון.
העלית לקדמת המוח שלי את נושא השליטה שתמיד מדגדג אותי בשאלה פנימית לא ממוקדת, בכל פעם שאני מזכירה את הנושא. מצד אחד אני מסוגלת לחוש ממש את התנודות של חוסר השליטה המוחלט שיש לנו, על כל החגיגה הזאת שנקראת חיים, ככל שאני מנסה לחדד את המבט אני רואה מערבולת של עלים נידפים, וזה נראה לי מצחיק לחשוב שאני איזה עלה עם מחשבה שהוא שולט ומכתיב את המערבולת, ושבכלל זה ריקוד שהוא יצר וכל העלים רוקדים איתו.
מצד שני, לפעמים אני בטוחה שאני אדם חזק ובשליטה על דברים שקורים לי, ושאין דבר כזה להעביר אחריות למשהו חיצוני, ולהסתתר מאחורי: קרה לי.
לפעמים אני משחקת בהפעלת כוח התנגדות כדי לחוש את הכוח, ואז בכניעה מוחלטת כדי להרגיש את האינשליטה, ומכל התהיות והניסויים והנסיונות אני חושבת שכמו שקורה לי בבדיקה של הקצוות, אני לומדת לחוות את שניהם בו זמנית, וזה כנראה האיזון שמונע ממני להיות פריקית של שליטה, או סתם אישה חסרת חוליות, אלא שתיהן.
ולגבי ההתנחלות בסלון של אמיר, לא שמעת? הוא מציע לאורחים אויסטרים וקלמים (צדפות עם צדפים וצדפות בלי בית) אלו מעדנים אפרודיזיאקים (או איך שקוראים להם) שמשמעם כנראה שהמארח מסביר פנים ונעימה לו החברותא.
זה, בערך, מה שאריסטו קרא לו "קתרסיס" כלומר "הצחרה". אתה נותן לרגש השלילי לעבור דרכך, לקבל מבע וצלילות, וכך אתה משתחרר ממנו.
יותר מזה, זה גורם לאותו דבר אצל הקורא או הצופה החולק רגשות כאלה (בטרגדיות אלה לרוב הפחד מן הגורל והסופיות האנושיים).
אבל אם אינך חולק בזה, אם מפני שאין מזה בך ואם מפני שאתה דוחה את העימות הזה ממך והלאה, זה עלול להיראות לך כמו הקאה על דף.
מבחינת הגובה הרגשי, שירה של מימסיס ("חיקוי" הטבע) באה ממקום גבוה יותר, אבל יש גם למעלה מזה.
אפשר גם לדבר על שירה של התעלות, שבאה ממרומי הרגש. זו הקשה ביותר להשגה במבע אותנטי. קשה יותר להביע אושר, שמחה, אהבה, אקסטזה, או רוח משחק מאשר עצב, פחד, כעס וכו'.
שירה מסוג זה (שאפשר למצוא למשל אצל בלייק, כביר, רומי או רילקה) אכן גורמת להתעלות כזו, אבל לא אצל מי שנמצא נמוך בסולם הרגשי.
חושבת ששירה של דכאון מורידה ושירה של התעלות מעלה, ואני בעד לעלות כמה שיותר. זה כנראה גם יותר קשה באמת, למרות שהתחלת המילים נמצאת בהתלהבות אצל ילד, שם מתחילים לכתוב שירים (היו לי פעם הרבה שירי וואוו של ילדה שמתלהבת מהכל) ואז מגיע גיל העשרה שבו חווים כל מיני אכזבות ופשוט משחיזים את מילות הכאב בכל צורה אפשרית, ולפעמים נתקעים שם עם המון יכולת תאורית ומתלהבים מזה, רק שאז צריך להגיע הרגע שבו מחליטים לא עוד, ואפילו במחיר של אינכתיבה. השלב הבא לדעתי יכול להיות התחברות לאותו ילד מראשית הכתיבה, והצמדתו לעושר הלשוני של המבוגר שהוא. שם כנראה נמצאת ההתעלות, והיא המעניינת אותי באמת. ותודה על הרשימה שבסוגריים, את רומי אני אוהבת אבל את השאר לא הכרתי ויהיה מעניין להכיר.
ואחרי התשובה שלך הבנתי גם את התרומה לקורא, פשוט לא יצא לי לחוות זאת בעיתות הצערים שלי, כי לא קראתי שירה באותם הימים. הבנתי את זה כי נזכרתי באהבה שלי לסרטי אימים בתקופה מסויימת, וזוכרת איך חוויתי באופן אישי דרך הסרטים השתחררות מפחדים שהם סתם.
כן, קצת כמו בסרטי אימים, סיגל 🙂
אני לא בעד ייסורים ובלגן בחיים רק כדי שיהיה למישהו על מה לכתוב, ובוודאי לא מאלה שיקדשו את "האמן המיוסר" שכותב על חייו הנוראים.
אבל מבחינת הכותב, העניין הוא שלא ניתן לעקוף כאבים ומטענים שליליים אלא במחיר שלמות הנפש. זהו אתגר לא קטן כלל לשבת מול הדברים האלה בתוך עצמך ולגאול אותם מדחיקתם. הרבה כוח חוזר אליך ככה דרך הקושי.
בקיצור, את ההתעלות (מי לא היה רוצה?) צריך להרוויח ביושר, פשוטו כמשמעו.
הסברת מאד יפה את השיר של חזי לסקלי. האם אפשר לקרוא למה שתיארת פרשנות של השיר?
כשקראתי את השיר ללא ההסבר שלך היה בי רושם שנוצר.רושם רגשי עם קצה פרשנות שלי..EMOTIONAL IMPACT אם תירצה. אחרי שקראתי את ההסבר שכתבת קראתי שוב את השיר ואני חייבת לציין שההנאה היתה רבה ביותר. מה שגרם לי לרצות להבין יותר טוב שירים. אני בטוחה שיש גם בקריאת שירה ידע וטכניקה שגם אותם לא מלמדים מספיק אם בכלל.
תודה על השיר ועל ההסבר ועל פתיחת חלונות למרחבים של הבנה בשירה.
שירית, שמח שמצאת פה שער קטן לקריאת השיר. אני חושב הקריאה היא הראי של הכתיבה, ומשורר שאין לו קורא פנימי ראוי לשמו מתקשה גם לראות היטב את כתיבתו שלו.
בטקסט ההודי הקלאסי "קאוויא מימאמסה" (=חקר השירה)של ראג'אשקארה דנים לא רק בהכשרתו יכולותיו ודרכו של המשורר, אלא גם באלה של הקורא, כאמנות נפרדת.
עם זאת, זו היתה מין בדיקה, ונראה לי מן הרשומה הזו שאין לקוראים פה עניין רב בקריאות עומק מסוג זה. לכן אולי שאעלה פה עוד כמה קריאות כאלה בהמשך, אבל במשורה.
לא רציתי לכתוב.
רציתי לחקור
לערוך ניסויים
לא מדעיים
מדוייקים.
לא רציתי לכתוב.
לא אני כתבתי.
הי נוני, אבל כן כתבת. ניסויים לא מדעיים, מדויקים, בשפת הנפש. ואהבתי.
אולי "האני האולטמטיבי" – החוקר, החווה את מלא החוויה – אין לא צורך בכתיבה… השירה.. לא ניתן להניח את הראש על כתפה…
נכון, נוני, וגם אין לה ראש או כתפיים 🙂
אבל כמה היינו מתנחמים בראש ריק מתוכן ובכתפיים שאין מתחתן לב?
השירה ויצירה בכלל היא חלק מהחוויה האנושית, לא במקום שומדבר כמובן.
והרי ישנה גם סיבה רביעית…
מתנחמים בערך כמו מדוזה…
צודק. היצירה, גם אם מונעת במקרים רבים מחסר-חסך- בחוויה מיוחלת (אפשר לראות זאת כחווית חסר), יש בה חקר,
חוייתיות וסיפוק לא פחותים. בעצם, הבריאה שביצירה היא אחת החוויות היותר חזקות ליצורים בעלי תודעה וגם מוערכת ככזו. הסיבה הרביעית, כמו השלוש שקודמות לה, היא תוצאה של תסכול זמני וידיעה שהכל זמני. (כל אחד והתסכולים הזמניים שלו..).
לגמרי.
ותודעת הזמניות הזאת, היא יכולה גם לגרום להפך הגמור, לא?
הידיעה שהכל זמני גורמת לי לפעמים לרצות לקפוץ ראש בלי חשבון. מה שעוצר דווקא הוא האחריות על אחרים, עם איזושהי הבנה שבסופו של דבר היא גם האחריות על עצמי.
אפשר בינתיים לזנק לשירים, אבל לפעמים גם הם בוראים מציאות כמעט בלי שנשים לב, ואנחנו שם, בתוכה.
אחריות..(לפחות ניתן לקפוץ במקומות בהם המים מספיק עמוקים)
תודה אמיר
כן. ניסויים לא מדעיים, אבל מדויקים:)