אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
בַּמַּיִם הוּא שׁוֹשַׁנַּת יָם. מוֹשִׁיט זְרוֹעוֹת שֶׁל פֶּרַח. טוֹרֵף
[10]
יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהַחַיִּים הֵם הֶמְשֵׁכָם מוּל אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת,
יֵשׁ אוֹמְרִים – כִּבּוּשׁ; יֵשׁ שֶׁמּוֹתְחִים סִימַן שִׁוְיוֹן
בֵּין הַחַיִּים לְהֶעְדֵּרָם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַחַיִּים
נִתְּנוּ לָנוּ לְשֵׁרוּתָם שֶׁל מִי
שֶׁחַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים. אֲנִי אוֹמֵר: אַתָּה.
וְאֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְהַסְבִּיר זֹאת: הַלַּיְלָה עוֹטֵף שׁוּב
אֶת הַמַּרְאוֹת. בַּבַּיִת דּוֹלְקוֹת נוּרוֹת. גַּם בָּאוֹר אֵין מַבָּט
מִלְבַד זֶה שֶׁמִּן הָרְאִי, אֵין אֶלָּא מַה שֶּׁרוֹאֶה אוֹתִי
רוֹאֶה אוֹתוֹ; וְאֵין בּוֹ פֻּרְקָן כִּי אִם גַּעְגּוּעַ, וְלֹא מָוֶת
אֶלָּא חַיִּים. וַאֲנִי מוֹצִיא מִן הַחַם וּמִן הַקַּר, הַלַּיְלָה עוֹטֵף,
וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי בִּנְגִיעָה,
וְאֵינִי זוֹכֵר דָּבָר. רַק זֶה.
פרק 10 מתוך "שיר" , הקיבוץ המאוחד, ריתמוס, 1995
*** המשך הדיון בעניין ההתאהבות בעקבות התגובות כאן בפוסט "האחת והיחידה?"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10168&blogID=182
שיר חזק שדורש קריאה איטית חוזרת עד פירוק ופתיחת חלון צר אל הסודיות הטמונה בו.
חגית, תודה. השיר הוא למעשה פרק מספר שכולו מצטרף לרצף שירי אחד, פחות "סודי" אני חושב, ממה שנתפס לך כאן.
היי אמיר
ואני זוכרת רק זאת
יש בּה כָּל גַאנגס של וַרֲנַסִי
יש הוּא שיוואה והיא לַאסִי
ערמות עץ עשנות מגשימות
נחלי משי יסמין ושתן בִּימָה
לקֶשֶת מחברת בין מוות לאלמוות
היי שירה, איזו שירה את?
מה שכאן יפה, ומלא כמו רמיזות.
על הקשת היפה שבנית שבין המוות והאלמוות
יש בה יותר ממה שאפשר להכיל 🙂
שיר שנוגע בעיניים. זה מה שהרגשתי.
תודה, שולמית. מי יתן ותעבור בנו כולנו הנגיעה ההיא.
לראות את התחושות, לגעת במראות, עדין ונוגע אמיר בלשון המראות, לשון הגעגועים בין היש לאין.
תודה, מוישלה. המציאות הזו לפעמים כמו חלום עובר. רק התשוקה לנגיעה בעצמנו מחזיקה אותנו פה.
וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי בִּנְגִיעָה,
וְאֵינִי זוֹכֵר דָּבָר. רַק זֶה.
גם אני גם אני
גע – גע גוע
כה יפה ונו- גע שירך
אין אלא מה שרואה אותי רואה אותו- הדיאלוג הזה של: אני -אתה או אני- אני או אתה – אתה, הוא מהות החיים שהגעגוע הוא שמחזיק אותם. שיר מאוד יפה, אמיר, לירי ומהורהר, מאוד אהבתי
כן, חנה. זהו נשף מסכות מוזר.
מי אתה? אנחנו שואלים, וההד עונה: אתה, אתה, אתה.
מה שלא משכך את הגעגוע…
כל החיים געגוע, ריקי. לפעמים אפילו לא יודעים לְמה, לא?
כן אמיר – מתגעגעים
ולא נדע אל מה אל מה…
ריקי, מתגעגעים כלומר מרגישים חסרים, כמו שלמות שאבדה לנו, שספק אם משהו בעולם הזה יכול לרפא.
האם אין זה החיתוך הראשוני, הנפרדות שלנו כתודעה, שאין לה מנחם?
אבל בינתיים גם מה שחיי הגוף מאפשרים לנו הוא לא רע. לא במובן העקרוני אלא הפשוט, גם טוב מועט שיש תמיד עדיף על מה שאין 🙂 הנגיעה בסופו של דבר היא של אדם בעצמו.
שיר מאוד יפה, אמיר.
"וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי בִּנְגִיעָה,
וְאֵינִי זוֹכֵר דָּבָר. רַק זֶה."
כמה נכון.
כמה יפה.
שמח שנגע בנגיעה, חני 🙂
יפים משחקי הקולות האלה בין השורות ובתוכן. הראיה בנגיעה מזכירה לי את "געי בזה בעינך" (נדמה לי שכך, מהשיר על החול והזמן, אם אינני טועה), והבית האחרון יפה ועצוב. ואיכשהו השיר מוכר – כבר היה כאן פעם? או שאולי הגירסה האנגלית שלו?
עדה, איזה זיכרון נפלא. כן, זה נוגע ב"געי בזה בעינך" והשיר "יש אומרים" פורסם כאן באנגלית (SOME SAY) בתוך הפוסט THE OTHER VOICES
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4446
שיר מורכב ומפוכח הדורש חזרות אחדות כדי להבינו טוב יותר. אולי לא לחלוטין
תודה, רות, ובאמת אולי לא ..:) לא הסגרת מה את כן מבינה מכאן, אבל חידת השיר הזה היא חידת החיים – מי יפצחנה.
שיר יפה מאוד, ומבעד לשורות נשקף שירה של ספפו "אל אנקטוריה": "יש אומרים… אני אומרת אהבה… קל מאוד להסביר זאת לכל אחד ולכולם…"
אמיר היקר,
שיר מורכב. עוצמתי, עושה לי עצב בלב. אני כאילו מביטה על שכבות בפוטושופ. תחושה של מלא וריק
מציאותי ואינסופי כאחת. ממש ואין ממש אבל ממש.
והגעגוע הזה לנמצא במרחק נגיעה והגעגוע לעצמי
שלא זוכרים את עתותיו. שיר מאד מורכב וניתן להמון פירושים. היפי שבו זו החמקמקות הנוכחת והכובשת.
אמירה, העין לא רואה את עצמה. היד לא נוגעת. הנמצא במרחק נגיעה, הוא כמו המבט במראה, כולו מגע וכולו מעבר לכל מגע.
מיכל, את צודקת לגמרי. השיר הוא מחוה לשירה המפורסם של סאפפו שמדבר בעצם על מהות היופי, באופן מהפכני לזמנה: היופי אינו אובייקטיבי, אינו הרמוניה גיאומטרית, אלא מה שמול מבטו של האוהב.
הנה הבית הראשון בתרגומי מיוונית:
אלה אומרים גדוד ערוך של רוכבים,
אלה – של רגלים, ואלה – של ספינות –
היפה הוא מכל על הארץ השחורה;
ואני אומרת:
זה שמישהו אוהבו.
איזה יופי של בית.המעבר מהספינות לאוהבו נתן לי את התחושה שהאהוב הוא גדול. והוא כנראה באמת גדול בעיני האוהב. גדלים זה הרי עניין יחסי. תרגום מקסים. אפשר עוד בית?
ויפה לראות איך שירים נשענים זה על זה . עכשיו כשקראתי את הבית משירה של ספפו, גם השיר שלך קיבל רוח חדשה של אהבה.
שירית היקרה,
שאר השיר הוא למעשה הדגמה של האהבה שאין לעמוד בפניה באמצעות סיפור הלנה מטרויה, ואז בחזרה לאישי, אל האהובה שסאפפו מתגעגעת אליה. צבא הלודים הענק לא ישווה לה לא בהדר וגם אולי לא בגודל הנוכחות.
ונכון, השיר שלי הוא קודם כל על האהבה 🙂
הנה סאפפו 16 כולו:
אלה אומרים גדוד ערוך של רוכבים,
אלה – של רגלים, ואלה – של ספינות –
היפה הוא מכל על הארץ השחורה;
ואני אומרת:
זה שמישהו אוהבו.
וניתן בנקל להסביר זאת לכל:
הן אותה הלנה, היפה באדם,
עזבה את אישהּ זה,
המצוין,
ופנתה להפליג אל טרויה; כלל לא זכרה
את בתה, ולא את הוריה היקרים,
אלא התעתה אותה
אפרודיטה
…הרי..
…בקלות…
מזכירה לי עכשיו את אנקטוריה
שאיננה נמצאת כאן;
זו שהייתי רוצה לראות את הילוכה
הנחמד, את ברק פניה הקורנות,
יותר מאשר את מרכבות הלודים
ואנשי חילם
כבדי הנשק.
תודה אמיר. כל שורה בתרגום השיר היפה הזה מזור לגעגעועים.ספפו הזו היא משהו…
איזה שיר מקסים שגרם לי לחשוב על "זה שאוהבו",השיר שלך אמיר, נגע יותר במחשבות שלי מאשר השיר של ספפו, אולי דווקא מכיוון שאין בו את המילה אהבה. אהבה בעיניי היא משהו נפלא, אבל היא בעיניי ממשפחה שונה מזו שנקראת: אתה. אהבה היא לפרח, לילדים, לחבר טוב, אפילו אהוב הוא בעיניי אדם שעימו נמצאים בקשר חברי חם, אבל הנפלא מכל אלה, והקרוב ביותר לאני, לדעתי הוא האתה, שהקשר ביניהם הוא לא מה שקרוי לדעתי בטעות 'אהבה', אלא קשר של אולי… ערגה, כלומר געגוע מהול בתשוקה, וגעגעוע שכזה איננו געגוע בגין מרחק גאוגרפי כלשהו, אלא יותר רצון למשהו בלתי אפשרי, כמו רצון… להנמס לתוך האחר כדי להיות הכי קרוב שאפשר. את התחושה הזו אני כנראה לא אצליח לבטא במילים גם בעוד נצח של מילים, אבל חושבת שזה בדיוק מה שאני אוהבת בשיריך, שהם שרים על געגוע כמו זה ש"מקנא ביד הנוגעת" והשיר הנוכחי שכאן.
לסיום (השוב פוסט שלי), מעניין אותי אם אנשים שאומרים אהבה מתכוונים לאותה ערגה, או שמבחינתם אהבה (חיבה, חום והִפּעלוּת) היא באמת הדבר היותר עיקרי בחיים.
סיגל, איזה סינכרון מדהים.
בדיוק עכשיו קראתי בפוסט של גרא ש"ניתן לעבור את החיים עם מעט מזון, אוויר, מים וללא מין.אך רק בקושי רב ניתן להתקיים ללא אהבה גדולה".
ועניתי ש"ניתן לעבור את החיים עם מעט מזון, אוויר, מים וללא אהבה גדולה. אך רק בקושי רב ניתן להתקיים ללא מין. אפילו אהבה גדולה הופכת אז להיות מטפורה די יבשה".
אהבה שהיא ערגה, תשוקה, געגוע – היא המטפורה האמיתית לחיים האלה על ראשם וכרעיהם, בתיאבון האמיתי שמוביל את הקיום. ולא מטפורה שקוראים וכותבים, אלא שחיים.
ואוו, באמת מדהים. ובנוסף, גם מרגש לשמוע שנגענו באותה כוונה.
לפעמים אני מתמלאת מיופים של פרחים, או מוצפת ברגשות חמים לסביבתי, אבל יודעת, שיכולה להסתגר בבית מוגף תריסים בלי שום שמש, או פרח, או צהלה של ילדים, ולהיות המאושרת בנשים, כשאיש העונה לתואר 'אתה' נמצא בחיי. ונכון, אין זו אהבה גדולה שיכולה להתקיים בלי אוכל מים ומין, אלא בדיוק ההפך, אוכל, מים (שניתן לשדרג ביין), מין ומשחקים הם כמו רגש שמתחיל מתענוגות הגוף, אלו שיוצרים את הקירבה, שגורמים שמחה, שנוסקים ומקרבים אל פסגות של אושר שאולי אפילו אין דומה לו בקשת המטפורות המספרות אהבה.
ויש עוד מילה מטעה…'התאהבות'…באופן אישי אני לא ממש מחבבת אותה, והיא לדעתי עוד מילה שאנשים נוטים לכנותה בטעות אהבה, והיא לא זו ולא זה, אלא סתם גורם מיותר בחיים לסבל וכאב או לאכזבת ההתפקחות (למרות כל ההוא וההא שבתחילתה).
:0)
סיגל, אני בעד…
ובקשר להתאהבות, פעם חשבתי שזו מלה לא מוצלחת, כי הבנתי אותה כדרך ההדרגה והתהליך (כמו התאדם, התבהר וכד') אבל אפשר להבין אותה באופן אירוני והפוך להוראה הבסיסית (כמו 'התחסד', 'התהלל') או כפעולה חוזרת (כלומר אהב את עצמו, או גרם לעצמו אהבה).
לכן אולי you fall in love ואחר כך out of love ולא פעם עם ייסורי גמילה לא קטנים. אולי זו מין הרעלת הורמונים, שדומה לסם (טבעי!) וגורמת לאופוריה זמנית. כמו סם היא גם גורמת לאנשים לא פעם לאובדן שיקול דעת והחלטות מוטעות, ויש בה עונג וסבל בבת אחת.
אולי כדאי לצרוך את הסם הזה במינונים קטנים 🙂
אצלי לא ממש נכנס עניין המינונים לתוך תבנית מוצלחת. יש דברים שאני מסווגת לפי צבעים של שחור ולבן בלי צבעי ביניים והתאהבות היא אחת מהם. חושבת שזה הטבע שבנה אותנו כאלה, תמימים בהתחלת החיים לשם הבטחה של כל עניין הרביה הזה. שני ילדים שמתאהבים, מתחתנים ונולדים להם ילדים אם האב הזה הוא גם חבר וגם אבא נפלא גם בלי פרומונים זה ממש עניין של מזל, אבל בגיל מבוגר יותר חושבת שאפשר ועדיף לבחור את המובחר בעיניים פקוחות, ואם אין בנמצא אז תמיד עדיף לאהוב את עצמך מספיק בשביל שזה יספיק, ולא יהיה צורך בפשרה לשם היות האדם עם מישהו.
נזכרת שהכרתי חבר טוב שלי לחברה ובאיזשהו שלב היא התחילה לומר לי שהיא מרגישה עקצוצים של התאהבות בעוד שהוא הסביר לי שהיא לא ממש מוצאת חן בעיניו. אז איך? מה גרם לה להתחיל להתאהב בו? לשמחתי הסיפור הזה נגמר מהר לפני שהגעתי לאסוף את שבריה עם יאה.
ושוב לסיום…:0)…פעם שמעתי אומרים שהסרטים הרסו להרבה נשים את החיים, רוצות רומן רומנטי, אבירים על סוסים לבנים ואושר ועושר עד לעצם היום הזה…פעם אחת בחיי הרשיתי לעצמי לחוות את האגדה הזאת, וחייבת לציין שאכן מבינה שזה ממכר אבל מספיק חזקה לוותר על התענוג ומספיק נבונה לדעת שאגדות הן רק באגדות. מינונים ושמינונים זה משחק מסוכן והתאהבות לדעתי היא בזבוז זמן מהחיים היקרים האלה, קצת כמו לבחור להיות בקומה, מחוסרי הכרה ובדרך לניוון.
סיגל! התאהבות = תרדמת וניוון? אם ככה היה, אנשים היו בורחים ממנה כמו מאש, לא? העניין הוא שהיא גם כמיהה, תשוקה, הערצה וסימפתיה בכמויות מסוכנות 🙂 היא לא אלחוש חסר טעם, הטעם שלה הוא "מר מתוק", ולכן ישנה המשיכה להתאהבות.
נכון שיש התאהבויות שמוליכות לנישואי אדרנלין, ויש בהן לא מעט סכנה, אבל זה בגלל הקיבוע. מסמים לא בונים בית, לפחות לא לאורך זמן, ואם כבר לוקחים ממנה שאכטה (ויש כאלה שמועדים יותר לעניין הזה) עדיין אפשר להחליט אם להיסחף לגמרי או להישאר עם מעצורים תקינים 🙂
והאמת, אנחנו מדברים על התאהבות כאילו זו תופעה בתלבושת אחידה, אבל ברור שלא, ושכל אחד חווה אותה אחרת לפי מידת העוצמות, השליטה והנסיבות.
גם אותו אדם לא יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים. ולא רק בגלל שכשאתה "יודע" מה קורה לך זה כבר שונה.
נכון שבעת ההתאהבות זה נראה רחוק מתרדמת אבל ביחס לחיים שעברו בזמן שהמוח היה באאוט זה שווה ערך בעיניי לאנשים שהיו בתרדמת והחיים זרמו בלעדיהם. אז בסך הכל זה באמת באותו הזמן מופלא ומשכר וממכר, אבל זה כמו "ליפול" לתוך כת, שזה יכול להיות דבר מדהים, אבל בזמן הזה החיים היפים המשיכו בלעדיך, בעוד שאתה חושב שעצרת את הזמן ואין כמו חייך המופלאים. אולי התאהבות זה אפילו יותר גרוע מכת, כי אנשים לא מבינים שזה לא באמת טוב להם, בעוד שכאלו שיוצאים מכתות מבינים ולא חוזרים לשם לעולם. אז בכתות לא הייתי, והצלחתי להבין שזה לא בשבילי בלי להתנסות, אבל להתאהב שזו מילה שנשמעת כל כך מתנגנת ומבטיחה, הייתי חייבת לבדוק, ואם לבדוק אז מקצה עד קצה. והיה קצה אחד דווקא מדהים אבל המחיר שמחכה בקצה השני פשוט לא שווה את זה. ונכון, זה שונה כנראה מאדם לאדם, אבל לדעתי אם אדם חווה נפילה חלשלושה מההתאהבות כך הייתה גם ההתאהבות בקצה המדהים שלה, ואם התאהבות היא חלשלושה אז בשביל מה? לא עדיף כבר להריח פרח ולנשום שמש?
וגם…יתכן שלו הבלוג שלך היה קהילה הייתי מותקפת עכשיו מכל מאמיני האהבה ומעדיפי דרך ההתאהבות, יתכן שהיותר עדינים היו נדים בראשם ברחמים ואומרים לעצמם נו, היא בטח חוותה איזו טראומה, מסכנה, היא לא מבינה מה היא מפסידה. אז בקהילה הייתי נמנעת מויכוח, ועונה שכנראה זה פשוט שונה מאדם לאדם, אבל בלב הייתי ממשיכה להאמין שזה כישוף לא בריא לאף אחד, ומי שמתעקש להשרף בשמש ולחטוף כוויות בכל הגוף ובטוח שזה שווה את החוויה של צבעי גוף שרוף…אז לבריאות לו.
:))) והנה גם אני התקפתי אותך קצת…
האם לא חשוב מאוד במי מתאהבים?
אם את מתאהבת במישהו שרק מתמרן אותך לצרכיו, או מתאהבת במישהו שאוהב אותך בחזרה בתום לב.
אבל אולי באמת כדאי להקדיש לנושא הזה פוסט של דיון כללי, וברשותך אני רוצה להעתיק את ההתכתבות הזו לשם.
רובנו חווינו גם מפחי נפש וכאבי לב מהתאהבויות. רובנו גם גדלנו על האתוס האבירי/הוליוודי של האחת והיחידה או של האביר על הסוס הלבן. אקדיש לזה כאן שיר ונמשיך משם.
ברשותי? רשותי אומרת בשמחה ובכיף.
כבר עוברת להציץ בפוסט החדש לבדוק אם נותרו לי עוד בכלל מילים…ומהכרות עם עצמי אז…נותרו גם נותרו.
:0)
סיגל! תרדמת, סמים, כת! מה יהיה עלינו? אני כבר רואה אותך מייסדת לנו את א.מ.א (אגודת מתאהבים אנונימיים) לטיפולי גמילה במקרים קשים.
וכן, זה נשמע שהיתה לך חוויה קשה בעניין הזה, אבל קשה למחוק לגמרי את האנושי שבזה. הרי אילו היינו חכמים ונבונים וזהירים בתכלית החוכמה והתבונה והזהירות, אולי לא היינו גם מביאים ילדים, מגדלים פרחים או יוצאים למסעות. הכל מלא סכנות. בעצם אולי בכלל לא היינו יוצאים מהבית.
הרי לכל דבר אפשר להתמכר אם רוצים, לא?
אז בואי נדבר על זה (במסגרת א.מ.א) עד שייגמרו לנו המלים. ואין מה לומר שזה מנוע דיבור רציני 🙂 נדמה לי שגם חצי מהספרות האנושית לדורותיה היה נמחק לו בלי העניין הזה. מה זה אומר עלינו?
לי זה אומר שאני שמחה על החוויה ה"קשה" שעברתי, כי לולא הזבנג הזה, כנראה הייתי סובבת במעגלי התאהבות מפגרים בלי מודעות, ואולי אפילו הייתי תורמת לספרות עוד חצי, מכיוון שכמות המילים ש"נשפכת" מפצע היא כזו שכל מה שיש לי לכתוב 'על' הוא כאין וכאפס לעומת מה שכתבתי 'מבתוך'.
ונכון שאני משתמשת קצת במשוואות קשות ואולי מתמיהות, אבל לא חלילה מתוך מרירות,זה פשוט שלפעמים אני כותבת ומשתפת באופן כזה שאני עושה תראפיה לעצמי, ולפעמים מתוך רצון להראות לאחר כלשהו דברים מזווית אחרת, (זווית אחרת שמאמינה שזכיתי לראות) וכאן בנושא הזה אני כותבת בדיוק מתוך הרצון השני הזה, מנסה לחדד ולהשיק את מילותיי לנקודות ההבנה, גם אצל אלו שחושבים שונה.
אישה צריכה סקס
(גם גבר)
כוח חיות מתפרץ
שיביא לה
עוד ועוד ועוד
ועד אליה יגיע
היא נושמת מתנשמת
נוטפת לטיפות קודמות
חוזרת לאי שם משם
ועוד ועוד ועוד ועד
עד
ע ד
שהיא כבר לא
אישה
צריכה סקס
ואם לא סוער
אז רוגש
ואם לא ממסמר
אז לוחש
אישה צריכה אַה
(גם גבר)
סקס
עד שהיא כבר לא אשה? יענו עדלאידעה 🙂
יפה מאוד, וגם חינוכי.
לפנות לבתי ספר?
לשון המראות. בבואה בתוך בבואה, השתקפות בתוך השתקפות של השתקפות. זה מה שראיתי (בנגיעה?). ואקרא שוב.
בלשון המראות, תלמה, כשמביטים בנגיעה לפעמים לשון נופל על לשון, אבל אז באמת זה לא ממש כיף עם המראה לבדה.
אמיר, שיר כואב מאד. מעלה בי אסוציאציות של יחסים עם אב. הסיום של השיר רך . כמו מחילה. כמו השלמה. כמו אהבה.
יש לשיר הזה יותר פנים משידעתי. למה כואב, איריס?
וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי בִּנְגִיעָה,
וְאֵינִי זוֹכֵר דָּבָר. רַק זֶה.
אז הגוף מכריע?
ללי, יש ל"נגיעה" רבדים חושניים, מנטליים, רגשיים. ו"הגוף", כשמנגנים עליו, מהו אם לא מיתר של הנפש?
"אין אלא מה שרואה אותי רואה אותו"שאלת הנוכחות והקיימות מהדהדת בשיר, והגעגוע למי שבאמת רואה אותי, לי השיר יצר כאב געגוע
אח, חני, הגעגוע הוא מטבע הקיום. גם אם הוא קהה משהו, הוא נמצא שם תמיד.ודווקא הגעגוע הזה הוא "מר מתוק" כפי שסאפפו ניסחה זאת. כאן העונג והסבל כרוכים יחד במלכודת דבש אחת.
יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהַחַיִּים הֵם הֶמְשֵׁכָם מוּל אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת,
אני אומרת את זה על הזיקנה, לאלה שמתלוננים עליה. הזיקנה היא אכן המשכם של החיים מול אפשרות אחרת.
סבינה, זו בדיוק הכוונה. האפשרות האחרת היא המוות. וזה כמובן נוגע לזקנה, אבל לא רק. אפשר לחיות מגיל צעיר רק כי זה נראה יותר טוב מלמות…
וגם – אפשר להבין זאת כהעמדת החיים כולם על הביולוגיה של האורגניזם ותו לא.
השיר כמו ספירלה אינסופית, או אולי דבר הנובע מהיפוכו וחוזר חלילה – מאוד מאוד יפה.
תודה, סיגל. הספיראלה הזאת שבשיר נובעת מהחיים עצמם. איפה אני מתחיל ואיפה נגמר? ואיפה האתה?
יש על השאלה הזו שיר שלם ב"שיר", ואולי אביא בהמשך.
הלילה עוטף שוב. "וְאֵין בּוֹ פֻּרְקָן כִּי אִם גַּעְגּוּעַ"…
אין לי מילים, אפילו לא מילה נוגעת, כדי לתאר מה אני מרגישה כשאני קוראת את השורות הללו..
תודה, תמי. אם אין מלים… יש פחות געגוע?
למה מחקת את הציור שלך? מספל כזה בדיוק הייתי שותה בבית אבן כפרי על גדת נחל.
מחקתי כי כשפירסמתי חשבתי בטיפשוטי שזה ירכך, כמו קונדישנר, את הלב…אבל מהר הבנתי שזה לא פתרון יעיל. המון פיסות עור תלויות במקומות שלא אדע היכן הן..נו אז מה?, ככה זה..הגעגוע למה שהיה ואיננו, למה שחסר או מה שכבר לא יהיה..מסובך, מורכב הגעגוע. וזה בעקבות השיר שלך כאן. בהתחלה הבנתי אותו כשיר אופטימי, כהרגלי, אבל בבקר נעשה לי צר בלב. כתבתי לך שהלילה עוטף אבל לגעגוע אין פורקן כשאין הגשמה למושא הגעגוע.
ההליכה על חבל בין העולמות מטרידה בשיר אבל גם ניכרת החלטה ברורה לבחור בחיים ואהבתי והתחברתי לזה. אבל הסיום בשיר כה בודד מצד אחד ואולי מזמין מצד אחר. מזמין את "מי שרואה אותי בנגיעה". אבל מי זה? ושם זה מייסר (כמו שלבנה כותבת) ועם זה אני נשארת.
(את הספל/ציור אביא לך במתנה כשתמצא את הבית על גדת הנחל)
תמי, במה נבחר אם לא בחיים? ומאחורי הדראמות שהם מספקים לנו, מאחורי התפקידים שאנחנו משחקים בהן, אנחנו הולכים ובאים באחוות הנשמות. שם, גם הנגיעה הרי אינה אלא מטאפורה.
השיר מעלה את השאלה האם אנחנו חיים מתוך בחירה בחיים או אולי אנחנו שליחים של רצון טוב לנשמות הצפות בעולם הרוחות- ואנחנו להן רק גוף החוויה. תאר לך תפסו עלינו טרמפ…ואת זה אני מבינה מהמשפט: "וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַחַיִּים נִתְּנוּ לָנוּ לְשֵׁרוּתָם שֶׁל מִי
שֶׁחַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים."
ואפשר להבין את זה גם כמו חיים שאינם חיים אלא גילגול מנוחה, כלומר חיים אבל בסתם…
תמי, מעניין איך שהבנת את השורה הזאת.
כשכתבתי אותה חשבתי על אמא-תרזות ופטרוני תמחוי, הרותמים אותנו להקדיש את חיינו לצדקה וסעד, אבל כמובן זה יכול להיות מובן גם באופן האנרגטי והרוחני. האם חיים בסתם הם סוג של נכות או טפילות?
גלגול מנוחה שקראתי לו "בסתם" הוא לא נכות ולא ומפִריות, לנשמות אלו ישנן סיבות אחרות להוויתם זו.
חיים שאינם חיים- מהמצב של זומביות עד לשיממון נפשי. אדם שיש לו בקלות כדי לקיים את הגוף אבל לא לוקח אחריות על כלום, כלומר לא מוטרד מכלום ולא מתאמץ לכלום אבל חיי.
לטעמי כדאי לחיות מתוך משמעות כי אחרת זה סתם עוד אחו ללחך עשב.
בשיר המילה כיבוש, אולי בפעמים היחידות שנתקלתי בה, כמו כאן, איננה לשלילה. כיבוש האושר. כיבוש השיממון הנפשי. כיבוש יעדים שהציבה לעצמה הנשמה לגוף ההוויה הנוכחי.
טוב, את המנוחה במובן הזה קשה להכניס לשיר הזה, כי כתוב שהחיים ניתנו לנו "לשירותם". הרי אין זה כך, וגם לא משתמע, לא? אם הפרות רועות באחו לא אנחנו צריכים להביא להן חציר 🙂
אבל האפשרות הראשונה – המשכם מול אפשרות אחרת (המוות) לא רחוקה מזה.
האפשרות השנייה היא שלילת החיים, הקביעה שהם אשליה של קיום.
וכיבוש – בהחלט, בכל המובנים. חיוביים ושליליים גם יחד.
🙂
אחו אחו, חול רק חול..
כן, אני מבינה מה אתה אומר, זה כך.
אבל אני לא מבינה:
"וַאֲנִי מוֹצִיא מִן הַחַם וּמִן הַקַּר"
תמי, "מוציא מן החם ומן הקר" – מן הראי, מן הזולת, לתוך הנפש ולתוך הממש הזה, שהוא תמיד מעורב.
יותר מדי "יש" מגיע אל היפוכו. יותר מדי "חיים" שורף את הפתיל ברגע של פורקן; פחות מדי חיים – קר כמוות.
בין יש לאין – הגעגוע עשוי מתמהיל של שניהם.
..:)אז אצלי, אני כל הזמן בגע-גע, כלומר מגעגעת כל היום, בין יש לאין…
roller coaster
דיי מיאש לדעת מינון נכון בין החם לקר כי ברווח הזה יש געגוע אבל גם שם נמצאת התשוקה, לא?
למה מייאש? להפך. או שלא הבנתי נכון.לא תמיד יש על זה שליטה, אבל ידיעה של המינון הנכון מונעת סבל משני צידי הספקטרום – הקר מדי והחם מדי, לא? לא צריך להישרף מגעגוע וגם לא להתאבן.
הבנת נכון, הקושי לצוף על מים כמו לרוץ עם רולרבליידס על אגם קפוא כמו לרקוד בין טיפות גשם בלי להרטב..נראה כמעט בלתי אפשרי.
הנחמה אולי בידיעה היכן אזורי הסכנה, אולי כשמתרחקים מ"סִימַן שִׁוְיוֹן".
היי אמיר
השיר הוא רק זה,
מגיע לפחות שלו, אבל זה הכי , רק זה, זה…
כיא אם געגוע, ולא מות
והיה חשוב להוסיף את המילה- חיים.
כי יש 'בזה' שלך כניראה אפשרות גדולה- לחיים
להתראות טובה
טובה, שלא ייגמרו לנו לעולם – הגעגוע והחיים והנגיעה 🙂
יופי שחזרת.חזרתי לנשום. ואני אוהבת כל אחד מהחפצים שלוקחים חלק בתמונת געגוע האסטטית שבנית, הראי, הנורות, ואת כל השאר שנושמים ומרגישים. שיר שמבקש דיאלוג.
תודה שירית, ואיזה כיף לשמוע שזה נקרא כדיאלוג. למרות שבנקודה זו בספר (שזה פרק ממנו) האתה נשקף גם מן הראי, זו בדיוק הייתה הכוונה.
פעם שאלתי מישהי "מי את?" והיא ענתה לי, "אתה".
כן, זה מדהים-גם לי קרה פעם משהו דומה.
אתמול הסתכלתי בראי שלי שהוא בערך בגודל של40 על 50 ולתדהמתי גיליתי שאני יכולה לראות בתוכו את כל החדר כשמסתכלים מהזויות הנכונות. זאת היתה תגלית לגמרי חדשה עבורי ואני כבר מתבוננת מנוסה במראות.ככה גם אנחנו מראות קטנות אך עצומות מימדים.
ובקשר לגעגוע- הגעגוע לדעתי הוא למקום
שממנו באנו כולנו ואני בטוחה שנגיע
אליו- כל העולם כולו גשר..(שיר איתי..
שירית, ב"מר אל, כאן אנה" יש סצנה עוצרת נשימה כשפין מראה לאנה מחרך איך נר מוקף מראות משתקף לאין סוף.
מזל שהפנים שלנו עוצרות אותנו מלהביט אל התהום הזו, באינספור התמונות המנטליות שאנחנו רואים בהן.
ואשר לגעגוע – זהו בעצם שם נרדף לקיומנו עצמו, לא? בלעדיו היינו כולנו שלמות שלווה ובלתי נפרדת 🙂
אחפש את הסרט ואראה.בקשר למה שכתבת
מזל שהפנים,
אני רוצה להחליף ברשותך לחבל שהפנים..
הרי אנחנו פה כדי להסתכל מעבר לפנים
ולמצוא את כל התמונות וללטף אותן ולאפשר להן למצוא את מקומן האמיתי בפסיפס הזמן..עבודה רבה וסיזיפית משהו אך משתלמת.
וכן אני חושבת ששלמות שלווה ובלתי נפרדת זה טיפה משעמם.בינתיים נשחק עוד במשחק החיים ובנשף המסכות.
שירית, מקבל. "מזל שהפנים…".
שלמות שלווה ובלתי נפרדת זה משעמם? אולי. בגלל זה אנחנו פה בין התמונות. לי זה נראה בית אבוד. אבל אני גם נהנה לגמרי מנשף המסכות.
ואגב, "מר אל, כאן אנה" הוא ספר, לא סרט. מאוד שווה ותורגם גם לעברית.
תודה. אחפש את הספר ואבנה את הסרט בעצמי..
:)))
קראתי מספר פעמים, לא מעט בכל פעם בקריאה אחרת.
הייתי לוקחת איתי את:
" גַּם בָּאוֹר אֵין מַבָּט
מִלְבַד זֶה שֶׁמִּן הָרְאִי"
מזכיר לי שההשתקפות היא זו שאומרת לנו, לפעמים, מי אנחנו.
ושתי השורות האחרונו, מבחינתי, די לי בהן.מרגש.
לוסי, מה קראת?
הראי הוא חלון, אבל מי שרואה בנגיעה הוא הישועה האמיתית, הנוגעת וחולפת באותו הרגע עצמו…
החיים הם הזולת הרואה והמרגיש, יפה. שיר שמתקשה להתמסר, רוצה לייסר.
כן ולא, לבנה. אבל למה את חושבת שהשיר רוצה לייסר?
מצטרפת לשרית ב"יופי שחזרת" ואולי גם היה לי נחמד לכתוב "יופי שחזרתי גם אני" אולם לצערי אני יכולה להיות כאן רק מעט בבינתיים הקרוב.
בכל אופן, שיר שממש מתאים לי לקרוא בשלב זה של החיים. יש אומרים ויש אומרים, ולכל אחד יש את התאוריה שלו לגבי מהם באמת החיים.
הם אולי פרוזדור לאיזה גן עדן אבל אם ידענו את זה, אז אנחנו לא זוכרים. והחיים הם אולי נשמות שכובשות להן גוף לחיות כאן דרכו אבל גם את זה מי זוכר? אז באמת "יש אומרים", ואכן מה שזוכרים בחיים נמצא כנראה בתוך תאי הגעגוע, הגעגוע אל האתה, בין אם הוא אחר, שדרכו אנו חווים את החיים, ובין הוא מגע ישיר באני, שזו בעיניי דרגה יותר גבוהה של מגע, שנמצאת אצל אנשים שחיים בשלמות ובמלאות , חיים של הגשמה ואושר. ועדיין, אצל רובנו ניתן לחוות את אותם חיים בעזרת תבלין טוב, שהוא האחר אליו כל געגועינו, כי דרך עיניו אנו יכולים לראות את עצמנו, הוא המראה הנפלאה שאותה אנו אוהבים בחיינו.
אז יש חיים לכל מי שנשמה באפו, האפשרות האחרת היא אולי מוות, אבל הכי חשוב לדעתי זה איזה חיים אנו חיים, והבחירה היא בידנו. וגם אם לפעמים אנו שוכחים להודות על כך שאנו חיים, מופיעות תזכורות קטנות פה ושם.
והנה השיר הזה שלך אמיר, הוא תזכורת אחת נפלאה, וכמה טוב שיש געגוע כי זה סימן שיש אל מי, וסימן שמזכיר לנו שאנחנו חיים, ושכדאי לנצל כל רגע מהחיים האלו על מנת לחיות אותם עם המון אהבה ונגיעות באושר, עם המון אופטימיות והודיה על כל רגע וכל חוויה, כי גם אם לא הכל חלק ויש קשיים, הלא ששווה לחיות הכל בזכות הרגעים המיוחדים שבהם יש מי שמביט ונוגע.
גם אני מתחברת לאופטימיות שבשיר כמו תמי, ואף רואה בו המשך לפוסט של בחזרה לגן העדן, בנושא האושר. יכולה גם להבין את מי שרואה בו שיר בדידות מייסר, אולם זה כמו "שיש מותחים סימן שוויון בין החיים להעדרם", זו בחירה להתייסר ממה שאין בחיים לעומת הבחירה להיות מאושר על מה שכן יש, בסקאלה מסויימת זה אולי בעל משקל זהה ויש כמוהו כאין, וחיים כמוהם כמוות, ושמחה כמוה כעצב אז הבחירה שלי בצד הנעים, וגם אם זה פחות קל הרי שלדעתי לא מספיק לחיות את החיים, צריך גם שיהיה להם טעם ומשמעות, וזו הבחירה שלי. ושוב בעקבות צמצום הזמן שלי ליד מחשב תגובתי יצאה באורך פוסט. המשך יום נפלא.
:0)
סיגל, יש אומרים ש"יש כמוהו כאין, וחיים כמוהם כמוות, ושמחה כמוה כעצב" – אבל לא אני 🙂
אמנות החיים השמחה והיש היא מה שבאנו ללמוד פה, אחרת יכולנו לא לבוא…
וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי בִּנְגִיעָה, וְאֵינִי זוֹכֵר דָּבָר. רַק זֶה.
מסכימה לגמרי ואיזה מזל שבאנו…גם אם זה בשביל להתגעגע. כי מגעגוע אני מאמינה שמתחילה תנועה אל עבר הנגיעה, וזה באמת כל מה שחשוב לזכור, וזה ממש לא רק…זה הכל.
סיגל, בסוף יתברר שאת בעצם נפש רומנטית 🙂
מִּן הָרְאִי, אֵין אֶלָּא מַה שֶּׁרוֹאֶה אוֹתִי
רוֹאֶה אוֹתוֹ
משפט יפהפה
וברוך השב (מהיכן?)
תודה, שירה. הייתי בחו"ל.
וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי בִּנְגִיעָה,
וְאֵינִי זוֹכֵר דָּבָר. רַק זֶה.
החיים הם געגוע לנגיעה.
מי שישים לב ויראה מחדש את תמונתו של מיכאל אנג'לו על בריאת האדם, יראה שהצייר הגדול המיר את "ויתן רוח חיים באפו" של ספור הבריאה המקראי ל "מרחק נגיעה"= האדם יחיה כשאלוהים יגע בו.
כמה נכון ומרגש, נחבא, ואיזו פרשנות נפלאה פירש לו מיכלאנג'לו את רוח החיים הזו.
אם חושבים על זה שלגעת הוא גם לפגוע ולנגוף אפשר לאמר שחיים ומוות בנגיעה.
שיר חידה אודות מהות המוות והחיים והיחס ביניהם. ובשתי השורות האחרונות יש אולי פתרון. במי שחי אפשר לגעת ומי שחי 'מתגעגע אל מי שרואה אותי בנגיעה' – חידה נוספת בתוך פתרון אפשרי של החידה מתחילת השיר
אהוד, שיר חידה… ומה הפתרון שלך?
את מי שמת אפשר לאהוב, ואף לגעת אך לא בגוף.
מעגליות והשתקפות
האחד משלים את רעהו
ומשתקף בו
והחי עטוף געגוע ונשקף אל המת.
כאשר על הכל מנצחת הנגיעה
זה מול זה.
עולם מלא בכתיבתך
תרתי.
דבר נוסף
הכותרת: "איני זוכר דבר. רק זה"
לוקחת אותי לגלגולים אשר בעולמות
כך שזה לא רק השתקפות של
אדם מול האחר או
אדם מול עצמו,
או חיים מול המוות
אלא גם עולם אחד אוחז בעקבו של עולם אחר…
מעניין…
הי זיוה, עולם אחד אוחז בעקבו של אחר? לא בטוח שהבנתי מה ראית.
תודה, זיוה. משני צדי המראה קשה לדעת מי חי ומי מת 🙂 אבל הנגיעה היא ממשית תמיד.
אני אצטרך עוד לחזור לזה.
אבל אוהבת מאד את "אֵין אֶלָּא מַה שֶּׁרוֹאֶה אוֹתִי" "רואה אותו".
"וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי בִּנְגִיעָה", מזכיר לי קונטאקט, סשנים של קונטאקט, כולל בעיניים עצומות.
וגם מזכיר לי משהו של אלתרמן עם "את נשכחת, עיני המראה עצומות".
אתה אומר: אתה.
🙂
רונית, I say: you ואת מוזמנת לקרוא את זה איך שאת רוצה 🙂
וכן, קונטקט הוא דרך להכיר ואפילו לדבר דרך נגיעה, למרות שלא על זה חשבתי כאן.