בננות - בלוגים / / כשהתותחים רועמים
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

כשהתותחים רועמים

 

סלט כרוב טרי בריא יותר מסלט כרוב חמוץ, את זה כל אחד יודע, אבל לפחות מבחינתי לכרוב חמוץ יש הרבה יותר אופי. אז לקחתי את מנת הפלאפל מידה המושטת של המוכרת ונעצרתי רק באמצע שורת הסלטים, בדיוק מעל קערת הכרוב החמוץ. שיבצתי גושים של כרוב דחוס בין כדורי הפלאפל, שטפתי מלמעלה בטחינה מעט מימית ויצאתי לשבת באחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים שברחבת הפלאפל.

    הנה יום שישי הולך ונדחק לו אל ערב שבת ותל-אביב שקטה לכמה שעות. בחנות כבר שוטפים את הרצפה וזורקים את הסלטים שנותרו לפח. השבוע-שהיה מקופל מהר מהר והמקום מכין את עצמו לשבוע החדש שיבוא עלינו לטובה, שיבוא לטובה אמן. שבוע-טוב זאת אחת הברכות הכי אמיתיות בזמן האחרון.

    אני נוגסת בפיתה האחרונה של השבוע, משעינה בנחת את רגליי על האופניים העירוניות שלי, ואוכלת לאט לאט, כאילו מנסה להרגיל את המאכל הלאומי לקצב שאינו מכיר, מורדת בשקט בנוהג השגור לאכול את הפיתה בעמידה, תוך דקה וחצי, עם רבע היחנקות, שמחייבת לשטוף בשליש ליטר של משהו קר, ולעכל בהליכה קצבית בדרך אל המקום שאליו תמיד ממהרים.

    השקט והאיטיות כאילו משקרים, זה היה שבוע קשה, קשה מאוד. שלושה פיגועים, שניים מהם באותו יום ותגובה נרחבת של צה"ל עם נפגעים לשני הצדדים. הרבה אנשים שבמקרה עמדו השבוע במקום הלא נכון שוכבים עכשיו היכן שהוא שם, מעל או מתחת לאדמה המקודשת הזאת.

    גבוה בשמיים, באלכסון מפינת הרחוב אל קצהו, חתכו שני אֶפְחֲמֵשׁעֶשְׂרֵה או אֶפְשֵׁשׁעֶשְׂרֵה שרק אישרו שהכל פה מטורף. לחימה מתרחשת במרחק של פחות משעת נסיעה מכאן, הסבל מסביב רק ממשיך להצטבר ובתיקים השקופים של הטייסים שוכבות ודאי תצ"אות עם מטרות מסומנות ולמודות היטב. ואני כאן, לועסת לי בנחת עוד ביס, חוזרת מעוד פגישה שבועית עם חברי כתב העת הספרותי בבית הקפה, ובתיקי, מוגן בתוך שמרדף, נח לו הפרק הראשון מהרומן הראשון שלי, שמספר בהתרגשות מאופקת על אי השמש ועל בוליביה שלי, ושאחרי כל התיקונים וכל התיקונונים מוכן סוף-סוף להתפרסם בגיליון הבא של כתב העת, פרסום אמיתי ראשון.

    ליוויתי במבטי את המטוסים והכנסתי שתי אצבעות אל תוך הפיתה, לחלץ כדור פלאפל עסיסי ספוג בטחינה ובנוזלי כרוב חמוץ.

    "תאכלי, תאכלי, אל תהיי כזאת מודאגת," שמעתי קול לא מוכר קורא מאחורי. הסתובבתי עם כדור הפלאפל בין האצבעות וראיתי איש די מבוגר בטריקו רחבה וג'ינס גזור בברכיים. מצחו השזוף היה חרוש קמטים, רגליו יחפות ושחורות כמעט ובידו הוא החזיק בקבוק בירה מתוצרת הארץ.

    הנהנתי לעברו בידידותיות לא לגמרי מתעניינת ונגסתי בכדור הפלאפל.

    "לאן נראה לך שהם נסעו, הא?" שאל האיש ספק מבודח ספק רציני ומיהר להשיב, "להראות להם כמו שצריך שלא כדאי להתעסק אתנו, להסביר להם בצורה יפה עלא-כיפאק שפיגועים לא יפחידו אותנו, שיבינו שאנחנו כאן, וכאן לתמיד!"

    חשבתי שחבל שכבר זרקו את הסלטים, עוד קצת כרוב חמוץ ועוד קצת טחינה בכלל לא היו מזיקים אצלי בתוך הפיתה.

    "ראית השבוע?" המשיך האיש, "חכמים גדולים! על נשים וזקנים באוטובוס הם גיבורים. בואי נראה אותם עכשיו!" בקבוק הבירה הורה אל מעבר לכתף, לכיוון ממנו ניתן היה עדיין לחוש ברעם מנועי המטוסים.

    "טוב, תאכלי, תאכלי, לא באתי להפריע לך," האיש התרחק, הבקבוק נופף לי לשלום לפני שנעלם, ואני החזרתי עם חצי כדור הפלאפל, ששתי שניות לאחר מכן נעלם גם הוא.

    כשנותרתי לבדי חייכתי לי חיוך קטן. לא חשבתי משהו צָנון (ציני + שנון, מילה חדשה ששמעתי היום בבית הקפה) כמו 'כל ישראל חברים' או 'שיהיה לנו יום שקט', כמו שהשדרנים ברדיו אוהבים להגיד, וגם לא נגררתי לחשוב כבד מידי. זה היה חיוך של רגע שקט, חיוך פשוט של סוף שבוע, של סיפוק. האמת היא שאני מאוד מרוצה מכך שהפרק מוכן לפרסום ושאוכל עתה להתפנות למסע אל הפסגה הבאה שלי. העריכה הייתה בסדר גמור, אני חושבת, אבל מעבר לזה, היא סוף-סוף הסתיימה.

    "זה או אנחנו או הם," נשמע הקול, הפעם מעבר לחומת הבטון הנמוכה.

    צודדתי את מבטי לראות את האיש, הפעם עומד בעמידת פיסוק איתנה בכיווני, ואת הקו הדק ששרטטה הבירה בתוך הבקבוק.

    "או אנחנו או הם," הוא הנהן בידענות, "ואם תשאלי אותי – אז אנחנו. אני אסביר לך איך זה הולך. הם שוטפים לעצמם את המוח, אחר כך מאמינים לעצמם ובסוף הם גם בטוחים שהם צודקים. את נראית לי חכמה, תגידי לי את, מי היה כאן ראשון, אנחנו או הם? הא?! שיקראו קצת בתנ"ך ויראו. מתי מוחמד נולד, את בטח יודעת, איזה אלף-אלפיים שנה לפחות אחרי שמשה רבנו ואברהם אבינו כבר מזמן מתו. אז מה הם קופצים? מה הם מתפוצצים על זקנות ועל ילדים ומספרים שאלוהים שלח אותם? מה זה כל הסיפורים האלה על שבעים בתולות לכל מתאבד? ואם זה ככה, ותסלחי לי בעד הביטוי, אז תשאלי אותם מה מקבלת כל מתאבדת, נראה מה הם יגידו על זה"

    לא יכולתי לומר שום דבר על השטף האחרון של הדברים מפני שהפה שלי היה מלא, מה שלא הפריע לידיד החדש שלי להמשיך, "עדיף להם שישבו במקום שלהם ויעזבו אותנו בשקט. אם לנו לא יהיה שקט, אז גם להם לא יהיה, ופי כמה וכמה יותר גרוע, אז מה את דואגת?" הבקבוק התרומם ללגימה מהירה והאיש הוסיף – "תמיד היו לנו צרות ותמיד היו לנו אויבים, אז עכשיו זה הם. הגרמנים, את יודעת, רצו לגמור אותנו בתנורים ואיכשהו עברנו את זה, ותראי איזה יופי, קמה המדינה. גם את הצרה הזאת נעבור, ולכי תדעי איזה טוב יצמח מזה. איך אומרים בהגדה של פסח? בכל דור ודור מצילנו מידם, הא? מצילנו מידם!" הבקבוק הריק הצביע אל עבר השמיים המתכהים.

    חשבתי שאולי הגיע תורי לומר משהו בתמורה, לפחות בשביל הנימוס, אבל כנראה שהאיש באמת לא רצה להפריע לי לאכול, "אני לא אומר שכולם רעים, חס וחלילה, זה לא מה שאני אומר. ואת יודעת מה, גם אצלנו לא כולם טליתות של תכלת, מה שפייר צריך להגיד. ובטוח שגם אצלם יש הרבה אנשים שרק רוצים להביא אוכל הביתה לאישה ולילדים. לא כולם מקדישים את החיים שלהם בשביל לרצוח נשים וילדים של אחרים, אבל מה אנחנו יכולים לעשות, תגידי לי את. מה אנחנו יכולים לעשות? כלום. כלום אנחנו לא יכולים לעשות, ההדק של כל הבלגן הזה לא נמצא בידיים שלנו. את לא באה לקן של צרעות ושואלת, תסלחו לי בבקשה, מי הייתה הצרעה שעקצה אותי? אם הם רוצים מלחמה, אז למה לא, בבקשה".

    האיש המשיך לנסות להרגיע אותי כדי שאוכל לסיים את מנת הפלאפל שלי בשקט. מידי פעם הנהנתי בשביל להוכיח את הקשבתי, שתיים-שלוש פעמים אפילו נמנעתי מלחייך כשניסה ללגום מהבקבוק הריק. ברגע אחד של שתיקה מתמשכת חשבתי שהוא סיים ושאני שוב חופשייה לרחף בתוך ראשי, להרהר בהמשך הדרך מכאן, לחשוב על ההצעה לפרסם שניים משיריי בכתב עת ספרותי מכובד ביותר, אבל מסתבר שטעיתי. 

    "אנחנו לובשים כפפות של משי על הידיים," הציג עכשיו שתיים שעירות לראווה, "אם לא זה, היינו יכולים לכבוש אותם ולסגור אותם במקום שלהם בתוך שעתיים, שעתיים אני אומר לך! אני, כמה שאת רואה אותי כזה רזה, הייתי שלושים שנה בשריון, ותאמיני לי שאני יודע על מה אני מדבר. את נחמדה, עוד צעירה, אולי את לא יודעת, אבל אם הכל היה הפוך, הם פה ואנחנו שם, אז איפה היה המשי ואיפה היו הכפפות? איפה?! שתדעי לך שבכל דור ודור יש נס, וצה"ל זה הנס שלנו בדור הזה. החיילים שלנו ילדים, ילדים תאמיני לי, אבל מה, גיבורים טוב, יאללה, תאכלי, לפחות תגמרי את המנה שלך בלי הפרעה".

    רציתי להגיד לאיש שזה בסדר ושהוא לא מפריע, אבל הוא שוב נעלם. חוץ מזה, הפה שלי היה עדיין עסוק בפלאפל ובאמת שכבר נשבר לי מכל הדיבורים הצודקים האלה שלא מובילים לשום מקום. בינתיים, עד שלא ישתנה כאן משהו מהותי באמת, אני מנסה, כמה שאפשר, לחיות את החיים שלי, מנסה להמשיך לכתוב, מנסה לאהוב. כמעט כל החברים שלי כבר יודעים שהחלטתי לא להשתתף במכבסת המילים הזאת, והנה אני נגררת בעצמי אל תוך מערבולת המחשבות וכמעט שהייתי שוכחת שאני צריכה לעצור באחת הפיצוציות כדי לקנות חלב. דניאלה רוצה לבוא לפסל אצלי הערב, והבטחתי לה שהפעם יהיה לי בשבילה נס עם חלב. אז הכנסתי את הביס וחצי האחרונים של השבוע לפה, הפעלתי את המהבהב והסעתי את האופניים על המדרכה, בדרך אל שבת נעימה ושקטה.

    "את יודעת מה הבעיה הכי גדולה?" נשמעה לפתע חידה.

    עיניי התרוצצו לחפש את מקור הקול. הפעם הוא ישב על גדר הבטון שלצד המדרכה, ממש בתוך השיחים, בצורה שלא ידעתי להחליט אם הייתה יותר מבהילה או יותר מצחיקה. בכל אופן, הוא לא הותיר בידי די זמן כדי לחשוב על החידה שהציג וענה בעצמו – "הבעיה הכי גדולה זאת התקשורת. כן, התקשורת! אלה נכנסים לכל חור ולא מפסיקים להתלונן, כאילו הם בכלל נגדנו. כמו עכברים, רואים חור – נכנסים, מצלמים צילומים שמטעים את הציבור, כל הזמן מחפשים רק מה לא בסדר. צה"ל זה הנס שלנו, אמרתי לך, אבל אלה מהתקשורת לא נותנים לעבוד בשקט. תגידי לי את, היית יכולה לאכול פלאפל ביד אחת?"

    נדתי בראשי בתנועה אלכסונית והתאמצתי לבלוע את הגוש הלעוס שבפי.

    "אפשר, כן, אבל למה? פלאפל אוכלים עם שתי ידיים," הוא הסביר, "על זה יש משפט פשוט שאומר – כשהתותחים רועמים אז המוזות שותקות! את זה אלה מהתקשורת עוד לא מבינים, להם אין שום בעיה, הכי קל לעמוד מהצד ולבקר. שיעשו הם את העבודה ואחרי זה שיגידו מה שהם רוצים, ואם הם לא יכולים, אז שישבו בצד ויעשו את מה שהם צריכים לעשות. רק בגלל דברים כאלה כתבו את המשפט הזה. אז כשהצבא נלחם, שהעיתונים וכל התקשורת הזאת שלא יפריעו. אני לא מבין מה מסובך פה להבין, כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות. אבל שותקות!!"

 

 

תגובה אחת

  1. מעלה זכרונות שהודחקו עמוק עמוק מהקיץ ההוא, ולחשוב שהתרחש רק לפני שנה.
    אהבתי את השתיקה של המוזה לכל אורך הסיפור אל מול הנאומים שלו. חזק

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים