בננות - בלוגים / / ציפור הידידות – El pajaro de la amistad *
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

ציפור הידידות – El pajaro de la amistad *

 

 

"אתה מוכר?" שאל גבר אינדיאני צעיר והצביע בתקווה על תליון השנהב של מיץ'.

"nunca, בחיים לא!" השיב ידידי האוסטרלי בחיוך והעביר את התליון אל מתחת לחולצתו הצבעונית. התליון הצהבהב נראה כמטבע גדול ועליו תבליט של ציפור גן-עדן פורשת כנפיים.

            שטנו במורד הנהר במונית מקומית, סירת מנוע בנויה מעץ גס. שכנינו לדרך היו מקומיים כפריים עמוסי שקים וחבילות, סחורות שסחבו עמם מהשווקים שבמעלה הנהר.

הצעיר האינדיאני שהתעניין בתליון ביקש ממיץ' רשות לגעת בתלתליו ומיץ' הגיש לו את ראשו. התליון וערמת התלתלים העליזה היו גם הדברים שבלטו לעיניי כשפגשתי את מיץ' לראשונה, בחנות קטנה של חייטת בקיטו, בירת אקוואדור. שנינו הגענו לחנות של החייטת כדי להטליא מחדש את מכנסינו הבלויים. צירוף המקרים שעשע אותנו ושיחה שנקשרה בינינו המשיכה בשלושה או ארבעה שבועות של טיול משותף באזור ההר. אחר-כך החלטנו להתרחק זמנית מהאוויר הקר והצלול של הרי האנדים, ולגלוש אל עבר הירוק החם והלח של יערות הגשם במזרח.

            שעוּנים על התרמילים התבוננו מהסירה בצמחייה העבותה, שלעיתים ממש נשפכה אל המים, ובכפרים שהופיעו על גדות הנהר ומיהרו להיעלם. מיץ' עוד השתעשע מדי פעם ברעיון לבנות רפסודה כדי להמשיך בה את המסע ואני לא הפסקתי לטעון שהרעיון הזה מתאים הרבה יותר לטייל חסר ניסיון. הזכרתי לו את אחת השיחות הליליות שבה דיברנו, בין היתר, על הגבול הדק שבין אומץ לטיפשות.

"נו, אז מה עכשיו?" שאל מיץ' תוך שהוא מתענג על משב הרוח חמים.  

            "תבחר מספר," אמרתי, חוזר על תרגיל שביצענו באזור ההר.

"סניור," פנה מיץ' אל ידידנו החדש, "תבחר מספר בבקשה."

הצעיר הכפרי הזדקף מעל חבילותיו, צמצם את עיניו ופסק –  "שבע!"

            מייד ביקשנו ממשיט הסירה שיעצור לנו בעוד שבעה כפרים בדיוק, וזקנה אינדיאנית אחת שבהתה עד אז בשקט בשתי תרנגולות שהיו סגורות בתוך סל קטן, התחילה להתבדח על חשבוננו בקִיצ'וּאָה, דיאלקט מקומי שלא הבנו.

            הכפר השביעי היה כפר קטן, נטול שם, שנחבא בתוך הצמחייה העבותה. במבט מהנהר הצלחנו להבחין בלא יותר משלוש או ארבע בקתות. מיץ' חיפש בעיניי סימני חרטה ומשלא מצא הזכיר למשיט הסירה לעצור לצד הכפר.

"מה יש לכם לעשות כאן, locos, משוגעים," אמר המשיט.

"Su tía vive aquí!, דודה שלו גרה כאן!" סימן מיץ' לכיווני.

            הזקנה פרצה בצחוק נטול שיניים ומיהרה להסתיר את פיה בכף ידה.

            ברגע שמונית הנהר נשקה לגדה השלכנו את התרמילים ודילגנו בעקבותיהם. לא עברה דקה ומהזמזום של מנוע הסירה נותר רק רחש הנהר.

הבקתות בכפר הקטן היו מוגבהות בעזרת קורות עץ, להגנה מפני הגיאות ומפני הנחשים. שני זקנים שישבו בצל אחת הבקתות השיבו בהנהון על ברכתנו ומלמלו בקיצ'ואה זה לזה.

נערה ששיחקה במרץ עם כלבלב כחוש, כאילו היתה ילדה קטנה עדיין, עצרה את משחקה וחייכה לעברנו מעומק הכפר. על שקים גסים שהיו פרושים על האדמה בקרבתה היו מפוזרים גרגרים קטנים לייבוש. מדי פעם היא יידתה אבנים קטנות בתרנגולות שביקשו לנקר בגרגירים.

עזבנו את התרמילים והצטרפנו למשחק של הנערה החיננית. בתוך דקות למדנו ששמה הוא רוֹסָה, שהיא בת שש-עשרה וחצי, שהיא רוצה להיות פעם רופאה וש"אף גְרִינְגוֹ לא עוצר אף פעם בכפר הזה."

נער צעיר הגיע בריצה מכיוון הצמחייה הצפופה לעברנו והכלבלב פנה מייד לשחק איתו.

"זה אחי הקטן, מנואל," אמרה רוסה.

            "Hola, שלום מנואל," אמרנו.

            מנואל נשא את עיניו אל ידידי האוסטרלי. תלתלי הבקבוק המקפצים, הצבעים הבוערים על חולצתו ותליון השנהב על חזהו הילכו קסם על נער הג'ונגל החביב.

            "מאיפה באתם?" הוא התעניין.  

"שמעת פעם על אוסטרליה?" שאל מיץ'. 

"על אוסטרליה?! לא, לא שמעתי"

"זאת ארץ בצד השני של העולם," הסביר מיץ' והוסיף, "באתי משם בשחייה. אתה יודע, אני אלוף העולם בשחייה."

"בשחייה?" קימט מנואל את מצחו הצעיר והביט במי הנהר. אחר כך הוא הביט בי ושאל "verdad?! באמת?!" היו לו, למנואל, פנים רכות של ילד אבל עיניו היו חזקות ומבטו חודר.

            "הנה תראה," קרב מיץ' את התליון אל פניו של מנואל, "קיבלתי את זה כשנהייתי אלוף העולם."

מנואל חקר בעניין את דמות הציפור שבתליון ומיץ' חייך לעברי בסיפוק.

 מיץ' דילג לעבר התרמיל והוציא מתוכו סֶרְבָטָנָה, צינורית עץ ליריית חצים בנשיפה, שקנה באחד השווקים שבהם עצרנו במעלה הנהר. מיץ' ומנואל סימנו בעזרת סכין מטרה על גזע של אחד העצים והתחרו בנשיפת חצים.

התיישבתי לצדה של רוסה ושנינו התבוננו בתחרות. רוסה עודדה את מנואל והיתה משועשעת מאוד. בזמן שהחלפנו בינינו משפטים קצרים התעכבתי על תווי פניה, שכמו צוירו בקווים חדים ועדינים כאחד. מתוך הילדותיות שעדיין נותרה בגופה כבר החלה לבקוע אישה יפהפייה.

"הייתם בקיטו?" מנואל התעניין מתוך המשחק.

"כן, רק לפני שבוע," מיץ' ענה.

"איך קיטו נראית?" הוא חקר.

מיץ' תיאר עבור מנואל את מבני האבן, הרחובות הגדולים, המון האדם, ההרים.

"איך נראה הר?" מנואל שאל. 

מיץ' השתדל להמחיש למנואל איך נראה הר. כשהשניים התכופפו להסתכל דרך חור באגרוף על ערמת עפר שערמו על הדרך, אמרה לי רוסה שנוכל להישאר לישון בבקתה שלהם, אם אנחנו רוצים.  

"את לא צריכה לשאול את אבא שלך?" שאלתי.

"אבא שלי מת, לפני שנה," היא אמרה והוסיפה, "ממחלה."

"ממם ומה עם אימא שלך?"

"היא תסכים."

 

בערב, בבקתת העץ, בתום ארוחת אורז וביצים מטוגנות, לאור נרות שתוגבר לכבודנו, שלף מיץ' חפיסת קלפים והתחיל לעשות קסמים. בני הבית התכנסו ונעמדו מעליו ומנואל ניסה לתפוס אותו מחליף קלפים. מדי פעם הוא קרא בחדווה, " Te ví, eres un tramposo!ראיתי, אתה רמאי! אתה מרמה, ראיתי!"

אמם של מנואל ורוסה התרחקה והביטה מתוך החושך בפניו הזורחים של בנה. היא החליפה עם בתה משפטים אחדים בקיצ'ואה והסתירה את פיה כשצחקה.

האם נבלעה אל תוך החושך ומיץ' ומנואל המשיכו להשתעשע. רוסה התקרבה ורכנה לעברי, נוגעת לא-נוגעת התעניינה בכתב המשונה שציירתי במחברתי. ריח עורה היה מתקתק, נעים.

היא לקחה את המחברת וניסתה להעתיק את המשפט האחרון שכתבתי. הקושי הצחיק אותה. כשהחזירה את המחברת לידי שאלה בשקט אם נהיה מוכנים לעזור להם במשהו. אחרי ששמעתי את הפרטים הפרעתי לשני החברים בשעשועיהם והודעתי למיץ' "מחר אנחנו עובדים עם מנואל."

"אם זה עם מנואל אין בעיה," אמר מיץ' והתעניין, "מה צריך לעשות?"

"רק לכרות יער גשם," אמרתי (לא פעם כבר שמעתי את מיץ' מתקומם כנגד הפגיעה ביערות הגשם).

"מה?!"

"צריך לנקות שטח קטן של היער בשביל לשתול שם אורז," רוסה הסבירה.

"No hay ningún problema, אין שום בעיה," מיץ' הכריז ומנואל הרים את ראשו מהקלפים לתת בו עוד מבט מעריץ.

 

בבוקר צעדנו בעקבות מנואל אל תוך הג'ונגל, מצ'טות גדולות בידינו. השמש נעלמה מאחורי תקרת העלים הכהה ושוב הופיעה ושוב נעלמה. להקת תוכים ירוקים שחלפה מדי פעם מעלינו מילאה את האוויר הקריר והלח בהדהוד פטפוטים מתקתק. תוך כדי הליכה מנואל סיפר על הפָּטָה-רוֹחָ'ה (רגל אדומה), שבט כלל לא ידידותי שחי בעומק היערות. "הפטה-רוח'ה צובעים את הרגליים באדום ויש להם סרבטנות עם חצים מורעלים. הם יכולים להתקרב לחיות ולבני אדם בלי שהם ירגישו, ואם הם רק רוצים"

אחרי שצעדנו כברת דרך מנואל הודיע שהגענו. כדי לסמן את התחום המיועד ל"ניקוי" הוא קטם במכות מצ'טה קלות כמה עצים דקים. התחלנו לעבוד במרץ ואט-אט החלה להיחשף קרחת קטנה ביער.

"אתה יודע, מנואל," אמר מיץ' מתנשף מהמאמץ, "נראה לי שהחבר שלי אוהב את רוסה."

"אז שיתחתנו," אמר מנואל והמשיך להכות במצ'טה בתנועות חסכוניות.

מיץ' התבונן בנער ברכות ועל פניו עלה חיוך מהורהר. 

"מנואל, ראית פעם את הפטה-רוח'ה?" שאלתי כשלפתע מיץ' החל לצעוק, "אוּ, אוּ, פאק-פאק-פאק-פאק!" הוא השליך את המצ'טה על הארץ, קפץ במקום ואחז ברגלו.

מנואל זינק אל רגלו של מיץ', "es solo una hormiga, זאת רק נמלה," הוא קרא, "זאת רק נמלה אדומה." 

מנואל אחז בנמלה בשתי אצבעות ושחרר את אחיזתה מהבשר.

"חשבתי שהפטה-רוח'ה פגעו בך," התלוצצתי עם מיץ' שפצח בשורת קללות דו-לשונית.

"זה יותר גרוע מהפטה-רוח'ה, החרא הזה, פאק!"

"כדאי לך להשתין על זה," המליץ מנואל והניח את אגרופיו הקטנים על מותניו.   

"verdad?! באמת?!" הביט מיץ' במנואל ובי לסירוגין.

 

בתום יום העבודה ישבנו, מיץ' ואני, על גדת הנהר וסיכמנו בינינו שנישאר בכפר למשך מספר ימים, עד לסיום העבודה בחלקה. אחד מהגברים המעטים בכפר הצטרף אלינו ואמר, ללא גינונים מיותרים, שרוסה היא אישה טובה ותמימה ושלא ננצל את זה לרעה. נתנו לו מילה של כבוד והוא התעכב במבטו על עינינו, כל אחד בתורו, כאילו ביקש לבחון את נפשותינו. אחר-כך הוא הלך באחד השבילים ויותר לא נתקלנו בו. 

            בכל יום, אחרי שעות העבודה, שחינו בנהר. אני שִחזרתי את הימים שבהם השתתפתי בתחרויות הטריאתלון ושחיתי במשך דקות ארוכות כנגד הזרם, כשלמעשה אני שוחה די מהר וכלל לא זז מהמקום, ומיץ', שהיה שחיין לא רע בעצמו, לימד את מנואל לשחות בסגנון חתירה. מנואל בתמורה לימד אותנו עוד על הצמחים ועל הציפורים ועל חיות היער, ואף אחד לא הפר את מילת הכבוד שנתן בנוגע לרוסה.

ככל שהחלקה ביער היתה נקייה יותר ניתן היה לראות כיצד מתעבים ומסתרגים הענפים שבהם נקשרה נפשו של מנואל בנפשו של מיץ'.

באחת הישיבות שלנו על גדת הנהר אמרתי למיץ' שכדאי שייזהר על מנואל, עוד ימים מעטים לא נהייה פה וחבל לשבור לו את הלב, "הוא אולי צוחק הרבה, אבל חלק מהקולות של הצחוק הזה יוצאים מתוך פצע שעוד מדמם."

"לכל אחד מאיתנו יש פצע," אמר מיץ' בנימת דיבור שקצת הממה אותי, "אנחנו לא נודדים כל-כך הרבה זמן בלי סיבה. אני לא יודע, אולי זה סוג של ריפוי"

התבוננו במים הזורמים בשתיקה.

"מה הפצע שלך?" הוא שאל לפתע.

"אולי אישה אחת," אמרתי, "ובטח גם כמה דברים אחרים". החיים שהותרתי מאחור נראו עכשיו רחוקים, כאילו היו שייכים לגלגול אחר, אולי אפילו לאדם אחר.

"איזה פצע מנואל פתח אצלך?" שאלתי כעבור זמן וניסיתי לנחש, "אח קטן?"

"לא, בן" מיץ' אמר והחזיק בתליון, "את זה קיבלתי מאימא שלו. זה לא סיפור יותר מדי מסובך. יום אחד היה לי הכול, ויום אחרי זה לא היה לי כלום. תאונה, שניהם הלכו, ככה פשוט."

הנחתי את ידי על כתפו של מיץ' והמשכתי להתבונן בפניו. איך הייתי יכול לתאר לעצמי שסיפור כזה מסתתר מתחת לקליפה העליזה הזאת. מיץ' חייך.

"יש משהו בעיניים של הילד הזה," הוא לחש כאילו לעצמו, "משהו בדרך שבה הוא מסתכל"

 

במשך הימים הבאים מנואל נאחז ברעיון הרפסודה שמיץ' שוב העלה. מנואל יודע איפה אפשר למצוא עצי בַּלְסָה טובים, הייבוש שלהם לא יארך יותר משבוע, הוא לגמרי בטוח, הוא ישוט איתנו קצת, ואז יעלה על מונית נהר ויחזור הביתה, זאת תהיה הרפתקה גדולה לכולנו. מיץ' נסחף גם הוא עם הרעיון וראיתי עד כמה הוא מתלבט אם להמשיך או להישאר בכפר. 

רוסה ראתה הכול ודיברה איתי על כך רק במבטים. למשך מספר ימים הפכנו למעין משפחה מאושרת. אמם של רוסה ומנואל שמחה לראות את בנה בימים האלה ועשתה הכול כדי שיהיה לנו טוב. בערבים היא הפסיקה להיעלם אל תוך החושך ונשארה לשבת איתנו, לדבר ולצחוק לאור הנרות. באחד הבקרים, לפני שיצאנו ליער, כשהעבודה בחלקה עמדה ממש לפני סיום, היא קראה אלינו מהבקתה ושאלה "מה אתם רוצים לאכול היום?"

אמרתי שאורז ופְּלָאטָנוֹ, בננות ירוקות מטוגנות, זאת ארוחה טובה וטעימה לאנשים שעובדים קשה, אבל מיץ' נעצר, גירד בתלתליו, ואחרי מחשבה אמר "אני הייתי רוצה לאכול היום לזאניה!"

"מה זה לזאניה?" מנואל שאל.

"לזאניה?!" שאלה האם.

"יודעת מה," צחק מיץ', "אורז ופלטאנו זאת ארוחה טובה וטעימה!"

"וגם בריאה," צחקה האם והוסיפה, "תשמרו על עצמכם, ותיזהרו מנמלים!"

מנואל התעקש לדעת מה זה 'לזאניה' ומיץ' הבטיח לו שיום אחד הוא ילמד אותו.

 

אני באמת חושב שמיץ' היה נשאר עוד זמן מה בכפר, לולא ביום העבודה האחרון בחלקה מנואל התבלבל לרגע וקרא "אבא", ומייד תיקן ל"מיץ'" וסיפר דבר נוסף על נמלת האש האדומה. מיץ' כאילו התעלם, הוא רק האריך בשתיקות, אבל בתום יום העבודה, כשישבנו על גזע כרות להתבונן בחלקה הנקייה וליהנות מעמל כפינו, הוא הודיע למנואל שאנחנו עוזבים היום.

 "אבל הרפסודה" מנואל ניסה.

"לפעמים חייבים להיפרד ולהמשיך בחיים, נכון?" קטע מיץ' את דבריו וליטף את ראשו.

מנואל עבר לבהות בצמחייה העבותה שמעבר לחלקת האורז ולפתע שאל, "כבר סיפרתי לכם על הפָּאחָ'רוֹ-דֶה-לָה-אָמִיסְטָאד, על ציפור הידידות?"  

"לא, ספר לנו."

"יש לה נוצות ארוכות-ארוכות בצבע זהב, וכתם לבן על החזה," סיפר מנואל, "פעם, כשהפטה-רוח'ה היו יורים חצים על החיות, וגם על אנשים, אז הפאח'רו-דה-לה-אמיסטאד היתה עפה ותופסת עם הפה שלה את החצים באוויר, וככה היא הייתה מצילה את החיות"

"ראית פעם את הציפור הזאת?" שאלתי.

"לא," אמר מנואל, "אי-אפשר לראות אותה יותר."

"למה לא?"

"כי כל הפאח'רוס-דה-לה-אמיסטאד כבר מתו," הוא אמר, "כשהפטה-רוח'ה ירו עליהן אז הן היו נשארות במקום בלי לזוז, וישר נופלות על האדמה, ככה, כמו המצ'טה הזאת."

מיץ' חיבק את מנואל ונתן בו מבט שואל.

 

אחר הצהרים דילגנו אל מונית הנהר. מנואל ורוסה עמדו על הגדה וליוו אותנו במבטם.

כשהמשיט התכופף להרחיק את הסירה מהגדה מיהר מיץ' להסיר את התליון מעל צווארו.

"מנואל!" הוא קרא, "מנואל!" התליון עשה את דרכו בקשת גבוהה אל עבר הגדה ויד זריזה מיהרה לקטוף אותו באוויר. מנואל הביט בתליון השנהב שבידו ועל פניו זרח חיוך שלא ירד אף פעם.

"Cuídense mucho, תשמרו על עצמכם," נופפה אלינו רוסה בשתי ידיה לפני שהכפר נעלם מאחורי עיקול בנהר.

שכנינו למסע שוב היו מקומיים עמוסי חבילות, הכפרים המשיכו להופיע ולהיעלם במהירות על גדות הנהר, ומיץ' ואני התכנסנו כל אחד אל תוך עצמו.

"נו, אז מה עכשיו?" הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה.

"אתה רוצה לבחור מספר?" חייכתי. 

"בוא נחכה עם זה קצת," הוא אמר והשעין את ראשו על התרמיל.

* סיפור זה ראה אור לאחרונה (קיץ 2007) בתרגום לספרדית, בספר "עם הספר" (El pueblo del libro), בעריכת ירון אביטוב, הוצאת "ליברסה", אקוודור.

 

תגובה אחת

  1. Feliz año
    Fue interesante leer el cuentito de nuevo en hebreo
    Saludos a todos

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים