בננות - בלוגים / / שוד בשדות החצילים
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

שוד בשדות החצילים

 

 

לאלי-נתיב, אחי, אהוב לבי

 

מזל-טוב, נולד לך אח חדש! דברים כאלה קורים. מזל-טוב, נולד לך אחיין חדש, או אחיינית חדשה, גם זה מתקבל על הדעת. נולדה לך בת, או בן, בטח שיכול להיות, וגם מאוד מרגש, אבל נולד לך דוד חדש? דוד חדש ככה פתאום, באמצע החיים, בלי שום הודעה מראש? זה לא קצת מוזר?! אז אפשר לחשב פערים של גילאים ולמצוא שבנסיבות מיוחדות דברים כאלה יכולים לקרות, או לחשוב על תרבויות אחרות, זרות ורחוקות. אבל אפשר גם להתרגע מעל מזרן רך, בתוך בית קטן עשוי קרשים, שבנוי על עץ של תות, ולהשקיף ממנו אל שדה-חצילים אין-סופי, ולהיזכר עד כמה דוד חדש שמופיע פתאום משום מקום יכול להיות דבר פשוט והגיוני, ועד כמה זה יכול להציף, בבוקר אחד של שבת יפה, לפני שתשב לקרוא עוד מאמר שאתה חייב לסמינר של יום שני.

 

אז ישבנו, אלי ואני, באוטו של אבא. אני כבר לא זוכר אם זאת היתה הסוסיתא סטיישן הישנה או הקוֹנְטֶסָה הזקנה, אבל סביר שהכיסויים שהיו מתוחים מעל המשענות היו עשויים מבדים שאבא תפר בעצמו, וסביר גם שאני, בתור האח הגדול, ישבתי מקדימה. היינו בחופשה מהפנימייה והרגשנו איך אנחנו דוהרים מעל הכבישים, חסרי גבולות, חופשיים. ההילוך השלישי נכנס קשה ואבא התלונן מדי פעם בינו לבין עצמו על שלא הצליח לתקן את הגיר כמו שצריך. לא שאלנו לאן נוסעים, העיקר שנוסעים. לפעמים נדמה לי שגם אבא לא ידע לאן האוטו מוביל. רק מלהיזכר בכל המקומות שבהם נחתנו בכל מיני שעות מוזרות אפשר אולי לכתוב רבע ספר. אני זוכר שהגענו, יותר מפעם אחת, לבית של אסתר החירשת, ברחוב קטן ליד שדרות ירושלים ביפו. אבּוּ(ל)שוָוארֵבּ גָ'א, בעל השפם הגיע, היא היתה אומרת בקול המשונה שלה בכל פעם שהיתה פותחת לנו את הדלת. ובפנים היו החברים שלה, ערבים ויהודים, מיפו ולא רק מיפו, שהיו באים לא-חשוב-מתי ויושבים ושותים ומדברים ומדברים. אני זוכר שפעם פגשנו שם את מחמוד אל-קָצִיר, מחמוד הנמוך, שהוא מעזה אבל רוב הזמן היה ביפו, וכמה פעמים יצא שהלכנו, הוא ואני, למכור דגים שהבאנו מוקדם בבוקר מהנמל ביפו לעשירים של צפון-תל-אביב. בפעם אחרת האוטו לקח אותנו עד לנצרת, ואחרי שראינו שם את הכנסיות ישבנו בבית אצל סעיד, בסלון עם כל הקישוטים והספות קטיפה, ואבא ניגן בעוּד וכולם שתו ונהנו. באותה תקופה נסענו גם לכפר איכּסָאל, ואבא השאיר שם אותי ואת אלי לכמה ימים אצל החברים שלו. בכל בוקר היינו יוצאים למרעה עם הילדים של החברים של אבא. היינו קוראים לכבשים ללכת בדרך הנכונה, הררר, הרררר, הרררר, וזורקים אבנים על העזים המורדות שהיו מתחילות לטפס על העצים, ואלי אהב כל הזמן לרכוב על החמור, וגם אחרי שנים, כשבא לבקר אותי בפּרוּ, מצאתי את עצמי צועד לצדו בתוך נוף של אלוהים, עם סלעים שחורים והרים של קרח, והוא לצדי, רוכב על סוס, וצועק דִיוֹ, אוּרוּם-שוּרוּם והררר, הרררר, הרררר, ונזכרתי בשני ילדים מימים אחרים ומיבשת אחרת. הרבה זיכרונות, הרבה קרעים של זיכרון יש.

"עכשיו הולכים לבקר את דוֹד דָוִידִי," אבא אמר ונתן בי מבט קצר ועוד מבט אחד באלי דרך המראה הפנימית של הקונטסה הזקנה. לא, זאת לא היתה הקונטסה, זאת כבר היתה הסוסיתא סטיישן. עכשיו רק אלוהים יודע אם אבא תכנן את הביקור או שבאותו רגע הוא החליט למשוך את ההגה ולפנות. מי זה דוֹד דָוִידִי לא ידענו, אף פעם לא שמענו עליו, אבל הסוסיתא כבר עצרה ליד שער ברזל מחליד.

מעברו האחר של השער עמד צריף מוזנח מוקף צמחייה, כמו אי לא קשור בלב שכונה שהשתדלה להיראות מטופחת. מעבר לשער הופיע גבר רזה, שרירי ושזוף, שרוף כמעט. השיער שלו היה ארוך ופרוע וזיפים גסים כיסו את פניו. הוא לבש רק מכנסיים קצרים ועמידתו היתה כפופה מעט. האיש הפנה את ראשו בכיווננו בתנועה חדה וזוג עיניים חצי-זועמות חצי-שיכורות חדרו את שמשת המכונית. אלי ואני התבוננו בהשתאות בקעקועים שעל עורו של האיש ובחתכים שעל ידיו. 

"מי זה? מי זה שם?" הוא נהם ומייד פניו התרככו. "נוֹהָד, נוהד," הוא קרא ופתח את השער, נוהד זה השם של אבא בערבית, "נוהד, איזה יופי, נוהד, הבאת את הילדים, איזה יופי. בואו, בואו תיכנסו ילדים, אהלן וּסהלן, איזה יופי."

"זה דוד דוידי," אבא אמר כשיצאנו מהאוטו ודוד דוידי חייך חיוך גדול שהיו חסרות בו שתי שיניים בצד של הפה. 

"בואו ילדים, תְפָדָלוּ, בואו תיכנסו לבית של דוד דוידי, בֵיתִי בֵיתְכּוּם (הבית שלי שלכם)," הוא ליטף את הראשים שלנו והזדקף מלא גאווה.  "איזה יופי, נוהד, איזה יופי," הוא צחק.

"מה שלומך, דוידי?" אבא שאל.

"חמדללה, ברוך השם," דוד דוידי אמר ונישק את אבא, "מה אני אגיד לך, עוד חיים."

התקדמנו פנימה, על שביל בטון צר שהפריד בין הצריף לבין העצים והשיחים שצמחו לצדו. בתוך הצמחייה בחצר היו מפוזרים מתקני מתכת ישנים לכושר, משקולות מבטון יצוק בתוך קופסאות גדולות של חמוצים, גזעים חתוכים, שאחד מהם עובד לפסל מוזר, כלי עבודה וקרשים. גלגל מוגבה מעץ גס שימש בתור שולחן וכלב צולע קשקש בזנב, אבל לא ממש העז להתקרב.

"זה ג'ימי," דוד דוידי סימן בכיוון הכלב, "ג'ימי קרטר."

לפני שעלינו במדרגות שהובילו אל תוך הצריף הבחנו בבית קטן עשוי קרשים, מעין שובך ענק, שהיה בנוי על עץ תות גדול שעמד בעומק החצר. דוד דוידי קלט את המבטים וקרא לנו לבוא אחריו.

"יאללה בואו, עולים," הוא אמר, טיפס על העץ, מהיר כמו חתול, והתיישב בתוך הבית שעליו. אלי ואני טיפסנו אחריו ונדחקנו יחד איתו אל תוך בית-העץ. הדוד טרזן החדש שלנו הראה לנו את השדה הירוק שנשקף מהעבר השני של הבית, שורות-שורות של גידולים חקלאיים ומעבר להן טור של ברושים שהפריד בין חלקות נוספות. 

"לפעמים אני ישן כאן בלילה," הוא אמר, "ככה, כל הלילה על העץ. רק אני והכוכבים, רק דוד דוידי ואלוהים, אשכּרה. אז הנה עכשיו הבית הזה בשבילכם, מתנה מדוד דוידי, אתם שמחים?"

כל הזמן הזה אבא עמד על שביל הבטון והסתכל. נדמה לי שהוא גם קצת חייך.

 

באיזשהו מקום אני בטוח שהוא לא רק חייך, אלא גם שהלב שלו פעם יותר חזק. ככה זה בטח כשהעבר שלך והעתיד שלך נפגשים פתאום, וצוחקים מתוך בית-קרשים שבנוי על עץ של תות. אני תוהה אם לצד תחושת האושר הדקה התגנבה לה גם הרגשה מסוימת של הִתקלשות. 'התקלשות' מהמילה קלוש, כלומר איזו הבנה-קבלה שהשאיפות שלך כבר לא יצליחו להתגשם בך עצמך. אני לא מוצא מילה יותר טובה או יותר מדויקת, ככה אני חושב את זה בפנים. ככה גם אבי נהג להסביר לי מילים חדשות או מסובכות, כמעט תמיד בדרך הזאת 'א' מהמילה ב', או 'א' ממילת ב'.

 

אחרי שדוד דוידי הראה לנו את כל מה שאפשר היה לראות מהבית שעל העץ ירדנו ונכנסנו אל תוך הצריף. בפנים היו שתיים-שלוש ספות ישנות, שטיח ושולחן נמוך. בכניסה, ליד מטבחון מאולתר, היה תלוי על הקיר ציור של משה רבנו מניף את המטה באוויר בפנים זעופים, כשברקע מאחוריו סוערים שני חלקיו של הים הבקוע. בפינת הציור היתה החתימה – דוידי. כמה ציורים אחרים עם אותה חתימה היו מושענים על הקירות או תחובים מאחורי הספות. ממול המטבח עמד בר קטן עשוי לוחות עץ סנדביץ' ודיקטים כהים דפוקים בהרבה מסמרי סנדלרים. על הקיר, מעל הספה הגדולה, היו מודבקים שני פוסטרים של בחורות בלי בגדים בכלל, שלאחת מהן ראו כמעט הכל. פה ושם עמדו בקבוקים ריקים וחצי-ריקים של עראק וגם כמה בקבוקים של בירה. על אחת הספות הצטופפו בחור ובחורה בגיל צבא בערך, ודוידי עשה לנו היכרות. מיטל היא הבת של השכנים, או בעצם יותר נכון חברה טובה, ובני הוא החבר שלה שהיא הכי אוהבת, נעים מאוד, נעים מאוד.

"אתם שותים מיץ אשכוליות?" דוד דוידי שאל ובלי לחכות לתשובה הוא הביא לשולחן בקבוק וכמה כוסות בכל מיני צבעים וגדלים. הוא מזג לאלי ולי מיץ אשכוליות, הרים בקבוק של עראק מהרצפה ומזג לאבא עד שהוא אמר מספיק. אחר כך הוא מזג קצת לבני וכוס מלאה לעצמו ושתה אותה בלגימה אחת, כאילו היה בתוכה מיץ אשכוליות. אף פעם לא ראיתי מישהו שותה ככה עראק, תמיד זה היה לאט-לאט, עם מָאזַּה והרבה דיבורים, או הרבה מחשבות.

"אתם רוצים קצת עראק?" דוידי שאל אותנו, הגיש את קצה הבקבוק אל הכוס של אלי ופרץ בצחוק, "אתה מרשה להם, נוהד, הא?" היה לו, לדוד דוידי, צחוק פרוע, מתפרץ כזה, שבטח היה יכול להפחיד את מי שלא הכיר אותו. אבל לנו זה דווקא עשה לצחוק, וגם להתחיל לאהוב אותו.

"אח, איזה אבא יש לכם" דוד דוידי אמר, כשהוא מחזיק את הכוס באוויר, "אתם בכלל יודעים איזה אבא יש לכם, הא?! נוהד, הם יודעים?"

אבא חייך אל דוידי, הניח לרגע את היד העבה שלו על הכתף של אלי ולגם מהעראק.

"דוד דוידי ואבא היו חברים ביחד במעברה," דוד דוידי סיפר, "היינו חברים מִקטנים, מה זה חברים, אחים היינו. יותר מאחים היו לנו הרבה קטעים ביחד, הא נוהד?!"

אבא היה קצת מהורהר והנהן אל דוידי בחיבה גדולה. דוד דוידי מילא לעצמו עוד כוס של עראק ועשה 'לחיים' עם כולם. הוא סיפר לאבא שהשכונה הזבל הזאת עושה לו את המוות בשביל שהוא יעזוב. אנשים מהשכונה שהיו פעם מסכנים ואנשים פשוטים, ושעם הזמן קצת הסתדרו, ועוד כמה אנשים שבאו עם כסף מבחוץ, כולם עושים יד אחת נגדו, אבל הוא לא מחשבּן לאף אחד. לא מזמן באו אליו מהממשלה, או מהמשטרה, מה זה בכלל אכפת לו מי זה, לעשות לו צרות, אבל דוד דוידי יצא אליהם עם לוֹם ברזל ביד ורדף אחריהם, ועד עכשיו הם לא מעיזים לחזור. השכנים שלו האלה נהיו פתאום בני-אדם, יַעְנִי בני-אדם, אז הם עושים לו בלגן, אבל לא כמו גברים, הכל בשקט-בשקט, מאחורי הגב, כמו קן של נחשים, אבל לא יעזור לאף אחד כלום, כי כאן זה הבית של דוד דוידי, וזה גם הבית של מיטל ושל בני כמה שהם רק רוצים, ועל העץ יש עכשיו גם את הבית של הילדים של נוהד, ומי שלא מרוצה יכול להתחיל לקפוץ מהיום עד מחרתיים, יאללה לחיים!

תוך כדי הדיבורים תפסתי את אלי כמה פעמים נועץ מבטים בבחורות בלי הבגדים. גם אני הסתכלתי קצת, אבל רק על הדרך, אם במקרה יצא להסתכל לכיוון.

"עם אבא היו לי הרפתקאות המון-המון, מִקטנים," דוד דוידי אמר והשיער שלו התנדנד מצד לצד. הוא התחיל לדבר עוד ועוד על הקטעים מהתקופה ההיא של המעברה, על איך שהוא ואבא היו מטפסים על העצים הכי גבוהים, ועל עץ אקליפטוס אחד ענקי, שהיה מדגדג את העננים בביצים, ועל סחיבה של דברים מאיזו משאית, שהיתה בתיחכום ששיגע את הנהג, ועל קטטה המונית מחוץ לבית קולנוע בבת-ים, שהיתה אשכּרה כמו קטע מסרט בְּרוּס לִי.

"איך שאבא שלכם יודע להילחם," דוד דוידי אמר והבליט את השפה התחתונה בשביל להראות לנו שהוא מתכוון לכל מילה, "כל פעם שהיה צריך אבא נלחם כמו אריה!"

אבא היה רגוע ובעיקר הקשיב, הוא שתה, אבל בטח לא בקצב של דוד דוידי.

"נוהד, תגיד, מה שלום אמא?" דוד דוידי שאל.

"ברוך השם, אותו דבר," אבא אמר, "גרה באותו מקום בגבול בת-ים. היא הרבה בבית. לפעמים, כשיוצא, היא הולכת לאיזה חאפלה בקפה נוח. ברוך השם אה, לא מזמן היא שאלה עליך וביקשה למסור לך ד"ש."

"תודה, תודה, שאלוהים יברך אותה," דוד דוידי אמר, "תמסור לה גם ממני ד"ש חם-חם, תגיד לה שאני בסדר והכל בסדר ויהיה בסדר, שלא תדאג."

דוד דוידי עבר לספר לנו כמה הוא אוהב את סבתא שלנו, מרסל, ואת הבישולים העיראקיים שלה. פעם, כשהוא היה יותר צעיר ויותר אריה, והיה אוכל הרבה יותר, הוא היה בא לאכול אצלה קִיצְ'רִי ותְּבִּית ופָּאצָ'ה, ולפעמים גם אבא היה בא אליו לבית של אימא שלו לאכול אצלו גוֹנְדִי ומאכלים פרסים אחרים, דברים טובים טובים.  

פתאום הבנו שכן שמענו קודם על דוד דוידי, זה היה כשדיברו בבית, או אצל סבתא, או אצל דוד יעקב, על 'דויד-הפרסי'. דוד דוידי היה לא אחר מאשר דויד-הפרסי, האיש הפרוע והאהוב מהסיפורים על התקופה ההיא של המעברה, בזמן שכולם גרו בצריפים, והיה העגלון ההוא של האבטיחים והמוכר של הקרח והמיטת-ברזל בחוץ מתחת לעץ והצנע, וסבתא היתה הולכת בשדות במשך שעות לעבודה בכותנה ובמתפרה בשביל להביא אוכל הביתה.

 

לפעמים, כשרצו להגיד לנו, הילדים, כמה היה קשה פעם וכמה עכשיו יותר טוב, היו מזכירים את המעברה. אבל מי שהסתכל טוב בעיניים בזמן שדיברו היה יכול להבחין בברק משונה, בכאב מתוק שעלה, בגעגוע לצריף ולמגע של הרגליים היחפות בשטיח עלי האקליפטוס. עד היום סבתא אומרת שהמים בישראל מלוכלכים, מה זה מלוכלכים? מסריחים! מגעילים! שזה לא המים של הדִיגְ'לָה (החידקל) ובטח לא המים של הפוּרַת, ושהביצים כאן זה לא ביצים, והדגים זה לא זה, ובכלל כאן ושם זה שני דברים אחרים לגמרי. אבל כמה פעמים אפילו היא אמרה שבתקופה של המעברה, בזמן שגרו עם חמש ילדים בצריף של חדר בלי חשמל, ולא היה כסף ולא תמיד היה מספיק מה לאכול, אז, אנשים הרגישו שיש טעם לאוכל, וטעם לחיים.  

 

דוד דוידי קם להראות לנו ציורים שצייר. פעם, לפני שהסתבך, הוא היה צייר של שלטים אלף-אלף, והוא גם פתח מקום משלו והיה אשכּרה מתפרנס מזה. אחרי זה הוא סיפר על איזה 'שוד קטן'  והעיניים שלו קצת נצצו, אבל אבא התערב והזכיר את ההסתבכויות ואת השנים שדוד דוידי ישב בבית-סוהר, ואת כל הסבל המיותר שהוא עבר וכמה שזה חבל, ודוד דוידי הסכים עם אבא בכל מילה, ועבר לדבר בטון יותר חינוכי, אבל מדי פעם העיניים שלו עוד חזרו לנצוץ.

אלי ואני, וגם בני ומיטל, היינו מרותקים לסיפורים, בייחוד כשדוידי סיפר על מישהו שבאמת היה צריך לחסל בגלל לכלוך שאי-אפשר לסלוח עליו, ועל זה שהדביקו לו 'ניסיון' על סתם, למרות שהוא באמת לא עשה כלום, ושהשופט הבן-אלף-זונות עשה לו, לדוד דוידי, עוול גדול-גדול.

"חמש שנים הוא לקח לי מהחיים," דוידי אמר כאילו לעצמו, "שאלוהים ייסלח לשופט, אם הוא מסוגל"

הסיפורים מפעם המשיכו לזרום. לפעמים אבא ודוידי דיברו בשפה שלהם, ולפעמים עצרו להסביר. פעמיים-שלוש דוד דוידי נזכר במשהו מפעם, ופתאום מסיפורים ומצחוקים הוא התחיל לבכות כמו ילד. הדמעות הופיעו אצלו בבת אחת, נזלו לו על הפנים ונתקעו והתחילו להתפשט בין הזיפים. אבא חיבק אותו והזכיר לו דברים אחרים ולא עבר הרבה זמן עד שדוד דוידי המשיך בסיפורים ועוד פעם התפרץ בצחוקים שלו, שסחפו את כולנו.

כשדוידי ואבא עשו הפסקה מהזיכרונות דוד דוידי סיפר שמיטל, שגרה ממש-ממש קרוב, רק כמה בתים בהמשך הרחוב, אוהבת את בני, אבל ההורים שלה, בגלל שהם כאלה יפים וחכמים ומוצלחים בעצמם, לא שמחים עם ההחלטה של הבת שלהם והם עושים לה את המוות בשביל שהיא תיפרד ממנו ותפסיק להיפגש איתו.

"תהרוג אותי נוהד, אני לא מצליח להבין ת'אנשים האלה," דוד דוידי אמר, "מה הם רוצים, שהיא תתאהב רק בבן של מנהל בנק, זה מה שיעשה אותם מבסוטים? תסתכל איזה חמד של בחור, מה רע בו, מה רע בו? כאילו שהפרצוף שלהם יותר טוב. בני, תגיד לי משהו, אתה באמת אוהב את מיטל?"

"בטח אוהב," בני ענה. 

"אוהב-אוהב, או סתם בשביל קטעים?" 

"בטח שאוהב," בני חייך וקצת הסמיק, "בשבילי מיטל זה כל העולם."

"ואַת מיטל?"

"אני? אם אני אוהבת את בני?! אני מתה עליו," היא אמרה וחיבקה את בני, "נשבעת לך נוהד, ההורים שלי כאלה דפוקים שהם פוסלים אותו ככה בלי אפילו לנסות להכיר אותו."

"אתה רואה, נוהד, איזה בני אדם יש בעולם," דוידי אמר.

אבא הסתכל על בני, הצמיד שפתיים במחשבה והמהם.         

"נוהד, תראה איזה צחוק זה," מיטל אמרה, "כמעט כל ההורים בשכונה הם נגד דוידי, כאילו שהוא עשה להם משהו רע, חלק אפילו מפחדים ממנו, אבל אנחנו, כל החבר'ה הצעירים, באים לכאן מתי שמתחשק, הולכים מתי שמתחשק, אנחנו רואים את האמת"

"עלא-עֵינִי, עלא-עֵינִי," דוידי אמר, "בֵּיתִי בֵּיתְכּוּם!"    

"הלוואי שכולם כאן היו חצי מדוידי," בני ליטף את השיער של מיטל, "שהיו רבע מדוידי."

קול תרבותי של איש מבוגר קרא מבחוץ למיטל, ואחר כך קצת יותר חלש לדוידי.

"הנה, רק מדברים על החמור" דוידי אמר ונעמד. מיטל קצת נלחצה ודוידי אמר לה שתישאר לשבת ושלא תדאג, כי כאן, בממלכה של דוידי, היא מלכה, ואף אחד לא יכול להגיד למלכה מה לעשות ומה לא לעשות.

דוידי יצא ונעמד קרוב לדלת, והשכן, שנשאר לעמוד מחוץ לשער הברזל, ביקש, אם אפשר בבקשה, לדבר עם הבת שלו.

"מיטל קצת כועסת," דוד דוידי אמר, "היא לא כל-כך רוצה לדבר עכשיו, היא צריכה קודם להירגע ואז היא תחליט מה היא רוצה."

"מיטל" השכן התחיל לקרוא, "מיטל"

"אתה רוצה שאני ימסור לה משהו?" דוידי שאל.  

"כן, תגיד לה שתבוא הביתה," אמר אבא של מיטל, "ורצוי כמה שיותר מהר."

דוד דוידי זרק מבט אל תוך הצריף, ואבא, שלגם מהעראק, סימן לו עם הכוס במעין תשובה.     

"תראה, אדון," הקול של דוד דוידי השתנה בבת אחת, "אצלי בבית אף-אחד לא אומר לאף-אחד מה לעשות. אתה יודע כבר שאצל דוידי אין פקודות, הא?! או שעוד לא הבנת את זה?!"

"אני מבקש שתגיד למיטל" השכן ניסה שוב והתחרט, "מיטל"

"תראה," דוידי המשיך, "אני לא רוצה להתערב לך בחינוך, אבל לא חראם מה שאתה ואשתך עושים לה? אתם לא קולטים שהיא אוהבת ת'בחור? אולי אני לא מבין גדול, אבל נראה לי שלהיות אבא זה לא רק לשלם חשבונות ולקוות שיצא לך מזה רווח. יש בעולם עוד כמה דברים חוץ מכסף!"

"מיטל" השכן קרא שוב אחרי השתהות קצרה. 

"יודע מה?" דוידי אמר, "לא חשוב, אני ימסור לה שחיפשת אותה. עכשיו יאללה, סלמאת."

דוידי נכנס לצריף וסגר את הדלת. הוא התקרב אלינו ושם לאבא יד על הכתף. "היית צריך לראות אותו," הוא צחק. "אל תשכחי שאת מלכה כאן, הא?!" הוא אמר למיטל, "תראי שבסוף יהיה בסדר."

דוידי קפץ למטבח ואבא שאל אם מיטל ובני היו ביחד אצל ההורים שלה, ואיך היה, ואם מיטל היתה אצל ההורים שלו, ואיך היה להם שם. מיטל סיפרה כמעט את כל הסיפור ומדי פעם בני השלים לה את המשפטים ועצר בשביל לתת לה להמשיך. 

"רגע אחד עם הדיבורים," דוידי קרא מהמטבח, "אתם רעבים או שאתם לא רעבים?"

"בטח רעבים!" אבא אמר, ובני שקצת בהה בו חייך. 

דוד דוידי חזר ונעמד מעלינו כשהוא שוב משעין יד על הכתף של אבא. "טוב, יאללה ילדים, בואו," הוא אמר, "רק מי שטורח ביום שישי יאכל ביום שבת. יאללה, אנחנו יוצאים לשוד קטן!"

            ראינו שאבא ממשיך בשיחה עם בני ומיטל והבנו שזה בסדר, אז הלכנו עם דוד דוידי.

במטבח דוד דוידי הוציא מתוך קופסא שתי שקיות ניילון ונתן לאלי ולי, לכל אחד שקית ביד אחת וסכין ביד השנייה. הוא הראה לנו איך להחזיק את הסכינים חזק כדי שלא ייפלו לנו בטעות. הוא לקח עוד סכין גדולה בשביל עצמו והוביל אותנו אל מחוץ לצריף. 

עברנו עם דוד דוידי מתחת לעץ התות ומשם המשכנו הלאה, אל עבר השדות. ג'ימי קרטר הצטרף לשוד וליווה אותנו כשהוא מקשקש בזנב ומדי פעם מתחכך ברגליים היחפות של דוד דוידי או מסתובב בהשתגעות מסביב לעצמו.

כשכבר עמדנו בשדה, בין השורות הירוקות של שיחי החצילים, דוד דוידי השחיל את הסכין בין החגורה למכנסיים. הוא נעמד עם שתי הידיים על המותניים, כאילו שהיה לפחות הבעל-בית של השדה והסביר, שנדע לנו, ש"אצל החצילים, לא כמו אצל הבני-אדם, דווקא כמה שיותר שחור זה יותר טוב."

עברנו בין השורות והתאמצנו לצוד את החצילים הכי שחורים. דוד דוידי המשיך לעמוד עם הידיים על המותניים ונהנה לראות איך אנחנו ממלאים את השקית.

"תִשַכְבוּ, תשַכְבו על האדמה," הוא אמר פתאום, "יאללה מהר, תשַכְבו!"

נשכבנו על האדמה ודוד דוידי, שכרע איתנו בין השורות, סימן לנו על טרקטור שהתקרב על אחד השבילים. הוא הוציא את הסכין מהחגורה והסביר לנו שזה לא שהוא מחשבן למישהו, אבל פשוט לא בא לו עכשיו על ויכוחים ועל ווג'ע-ראס, כאבי ראש.

בזמן שליווינו במבט את הטרקטור, שכבר התחיל להתרחק מהמקום שבו הסתתרנו, דוד דוידי אמר, "שתדעו לכם אתם שיש לכם מזל גדול. נוהד זה אחד שאי-אפשר להגדיר, אחד שאין עליו מילים רעות. אני אומר לכם את זה באחריות, אתם עוד לא יודעים, אבל אין עוד מישהו כזה בעולם אלי, אלי-ג'וּן, תסתכל מאחורי הרגל שלך, תראה איזה חציל פגז יש."

 

כשהייתי ילד וראיתי איך כולם מסביב בטוחים שאבא שלהם הוא כזה מיוחד וכזה הכי, הסקתי מזה בדיוק את ההפך: הכל שקר, כל האבות הם בעצם די רגילים, כולל שלי. רק לקראת סוף י"א, עם רמזים ראשונים של בגרות בעיניים התחלתי לחשוב שאולי טעיתי ובאמת קיבלתי בהגרלה הגדולה של החיים משהו אחר. אותם חיים שרצו שכבר לפני אמצע י"ב ניפרד לתמיד ושהתכניות שעשינו לאחרי שאסיים את התיכון לא יתממשו לעולם (למכור דגים, לפתוח מסעדה, או לעבוד בשיפוצים בצורה רצינית של עסק). כעבור שנים, כששמעתי מחברים שלו על "איך שאבא שלך היה נכנס למחשבות ומסוגל להפליג בדיבורים על כל דבר עד הבוקר", ועל "איזה דמיון שהיה לו, שיהיה בריא", התחלתי לחשוב עליו כעל אדם בעל נפש פילוסוף-אמן, עם שש שנות לימוד, שתי שפות ועוּד אחד, וגם עם כל מיני חבלים, דמיוניים ואמיתיים, שהיו קשורים לו על הידיים.

 

אחרי שהשקית הראשונה התמלאה בחצילים הכי שחורים, שבחרנו אחד אחד, דוד דוידי אמר "טוב, יאללה, עכשיו עוברים לשלב ב' של השוד," והוביל אותנו עמוק יותר אל תוך השטח החקלאי. הלכנו בשדות כשאנחנו עוקבים אחרי הרגליים היחפות של דוד דוידי. הרגליים שלו מיהרו על האדמה החמה ולא חישבנו לא לקוצים ולא לאבנים. פעמיים חצינו מסך של ברושים שהפריד בין חלקות וג'ימי המשיך לדלג בשמחה ולהתחכך לנו ברגליים.

"דוד דוידי" אלי אמר.

"מה, אלי-ג'וּן?"

"דוד דוידי, יש כאן נחשים?"

"בטח שיש!" דוד דוידי חייך, "דבר ראשון יש כמה שכנים שלי שזה הנחשים הכי ארסיים שיש אבל יש גם צפע. פעם נכנס לי צפע אחד בתוך הבית. נחש מטר וחצי אורך, לא, פחות, אולי מטר, משהו כזה. אז קיפלתי אותו באיזה פינה ודפקתי אותו בראש עם קרש. אחר-כך בא איזה בחור והתלהב ממנו, אז נתתי לו אותו, היה בחור נחמד."

כשהשביל שעליו נסע קודם הטרקטור היה כבר מאחורינו עצרנו בחלקה לא גדולה ומילאנו את השקית השנייה בעגבניות הכי אדומות שמצאנו. אחר-כך, בחזור, דוד דוידי לימד אותנו שיר שהוא המציא לפי מוסיקה של שיר חדש באנגלית, שכל הזמן השמיעו ברדיו. החזקנו את הסכינים חזק ביד ושרנו עד שהגענו עם השלל לצריף.

בצריף אבא עדיין דיבר עם מיטל ובני וקצת אחרי שהגענו הוא קם להשתלט עם דוד דוידי על הבישולים. מיטל קמה לשטוף את ערמת הכלים, שכבר גלשה מהכיור, ובני עשה לאלי ולי את המשחק 'מי ראה את המלכה?' עם שלושה קלפים. הוא חילק לכל אחד עשרים גפרורים והתחלנו להמר. בהתחלה הוא העביר את הקלפים לאט בכוונה ויכולנו לראות בקלות איפה המלכים בוכים ואיפה המלכה צוחקת, אחר כך הוא הפעיל את האצבעות על טורבו וההימורים נהיו יותר מעניינים. 

דוידי שם בטייפ קסטה של זוהר ארגוב ותוך כדי חיתוך ירקות הוא זייף את 'בדד אלך' בקול רם, כמעט בצעקות. בין לבין שלחתי אוזניים למטבח ושמעתי את דוידי מספר לאבא על התקופה הקשה שהוא עבר עם החרא הזה, הוא התכוון לסמים. הוא כבר חשב שהוא עומד לגמור, אבל בסוף, ברוך השם, הוא לא יודע איך, הוא הצליח לצאת מזה ועכשיו הוא נקי, רק עם עראק וקצת קצת בירה וזהו, עד אולי לנפילה הבאה, אבל הוא מקווה שיהיה לו כוח ושזהו-זה. מדי פעם דוידי שתה לגימה מהכוס שלו, הניח אותה בחזרה על הדיקט של הבר, ליד הכוס של אבא, ושיחק עם הווליום.

אבא ודוידי שאלו אחד את השני על כל מיני אנשים מהזמנים ההם. מי שידע משהו סיפר לשני. כמעט כל שם הזכיר לדוידי סיפור קטן שהתחיל ב"אתה זוכר ש?" ונגמר במשפט "איזה קטעים היה, הא נוהד?!" כמו למשל, "אתה זוכר שניסוֹ הכורדי הביא אופנוע מתל-אביב, וכולם חרשנו עליו בתורות, עד שהוא נקרע לגמרי וניסוֹ שרף אותו בשדה איזה קטעים זה היה, הא נוהד?!" מדי פעם אבא היה שואף שאיפה מהסיגריה-טיים הנצחית שלו, מחזיר אותה למאפרה שעל הדיקט של הבר ומחייך חיוך קטן.

כשהאוכל כבר היה כמעט מוכן אבא קרא לנו לבוא ולערוך את השולחן. לקחנו צלחות, מזלגות, כפות וכוסות בכל מיני צבעים וצורות וסידרנו אותם על הגלגל המוגבה בחצר. אבא, דוידי והזוג המאוהב יצאו אחרינו עם סיר של אורז, קערה גדולה של מרק סמיך, ירקות חתוכים לגְרושים, לחם שחור חתוך לפרוסות עבות ובקבוק חדש של עראק.

 

מכר שקרא סיפור שכתבתי סיפר שהאלימות בסיפור הציקה לו מפני שהיא מחזקת סטריאוטיפים מוכּרים על מזרחים. אולי החזרה של בקבוק העראק כאן יכולה לזכות אותי מתישהו בתגובה דומה, אבל סטריאוטיפים או לא סטריאוטיפים, מזרחים או לא מזרחים, מה שאני יודע זה שהאיילה שעל התווית של בקבוק העראק התרוצצה ללא הרף בשדות של ילדותי.

 

            רק לפני איזה שעה צדנו את החצילים ועכשיו היינו מסובים מעל התבשילים שנערכו על גלגל העץ ששימש כשולחן. דוד דוידי כמעט שלא נגע באוכל. הוא ישב רגל-על-רגל עם הכוס ביד, הסתכל על איך שאנחנו אוכלים ונראה מרוצה. ג'ימי קרטר בא אליו להתחנן ודוידי סידר גם לו מנה על חתיכת קרטון.

"זוכר, נוהד, איך היית שובר קרשים?" דוידי שאל את אבא אבל דיבר בעצם אלינו, "ראיתם פעם איך אבא שלכם שובר קרשים?"

            "איזה קרשים? איזה עובי של קרש?" בני שאל כשהוא מחזיק את הצלחת באוויר.

"קרשים-קרשים," דוידי אמר לבני, "יודע מה? עוד מעט תראה."

אבא הניח יד על הגב של דוידי ואמר לו שיכניס משהו לפה לפני שהאוכל מתקרר. 

"הנה, הנה אני אוכל," דוידי לקח כף של אורז, הרטיב אותה בקצת רוטב והכניס לפה. "אתה רואה את הקרש הזה שם?" הוא הצביע על קרש שנשען על הגדר.

"נוּ" בני אמר.

"נוהד שובר אותו עם היד במכה אחת."

            "אֶה," בני צחק, "דוידי, מה אתה בא לעבוד עלינו?"

אלי ואני עקבנו אחרי הדברים. כבר שמענו שאבא שובר קרשים, אבל הקרש שנשען על הגדר היה בלוק עבה ודחוס של עץ קשה. אבא המשיך לאכול בתיאבון הבריא הרגיל שלו.

"אז אתה אומר שהוא לא שובר?" דוידי שאל.

בני הסתכל על הקרש ועל דוידי בעיניים ואחרי התמהמהות אמר – "לא שובר!"

"ואם כן?" 

            "אם כן, אז משת'רוצה!"              

            "תזכור," דוידי אמר, "אם נוהד לא שובר, אז אני רץ ערום מכאן עד למכולת של עדה, בקצה השני של השכונה ובחזרה, הכל דרך הכביש הראשי, וצועק כל הדרך 'בני המלך! בני המלך!' אבל אם הוא שובר אתה רץ ערום רק מכאן עד השדה של החצילים וצועק 'מיטל, אני מת עלייך!' מה אתה אומר על זה, הא?! בוא נראה אותך גבר לעמוד מאחורי המילה שלך."

            כולנו הסתכלנו על בני לראות מה הוא יגיד.

            בני שם את היד שלו על היד של מיטל ושאל, "מה את אומרת?"

            "מה אתה רוצה ממני," מיטל צחקה, "אם הוא שובר אתה רץ ערום, לא אני."

            "יודע מה?!" בני אמר, "הולך!"

 

            בסוף האוכל אבא אסף את הצלחות אחת על השנייה, דוידי ביקש "אלי-ג'וּן, לך מותק, לך תביא משם את הקרש."

            "הסברת לו מה זה ג'וּן, שידע?" אבא שאל את דוידי.

            "מה, אתה לא יודע מה זה ג'וּן?" דוד דוידי שאל את אלי.

            "לא."

            "אז למה אתה לא אומר?! ג'וּן זה בפרסית נשמה, אתם ג'וּנָאם אתם, נשמה שלי"

            אלי הביא את הקרש ובני לקח אותו, הפך מצד לצד, דפק עליו, הקשיב עם האוזן צמודה כמו מוכר אבטיחים וקרץ למיטל. 

"נו, אז מה אתה אומר?" דוידי שאל.

"אני אומר ש אני אומר ש'בני המלך!'," בני צחק, הוא חיבק את מיטל והוסיף, "אתה רץ ערום עד למכולת של עדה, אתה זוכר." 

"זוכר, בטח זוכר," דוידי אמר והלך להביא חתיכה של גזע כרות.

            אבא סידר את הקרש ככה שקצה אחד שלו על השולחן והקצה השני על הגזע הכרות. אחרי שהוא וידא שהקרש מונח יציב הוא נעמד מולו כשרגל אחת קצת קדימה. הוא העמיד כף יד פתוחה מעל הקרש ודפק עליו חלש פעמיים-שלוש, כאילו למדוד את המרחק בינו לבין הקרש. אחר כך הוא סובב קצת את הכתפיים והזדקף.

            כולנו עמדנו במרחק והסתכלנו. מיטל תפסה לבני ביד. העיניים של דוידי נצצו.

            המבט של אבא ננעץ בריכוז בנקודה על הקרש שעליה הוא הניח קודם את כף היד. כף היד שלו נסגרה לאגרוף הדוק ונפתחה שוב כשהאצבעות מתוחות קדימה. הוא שאף ונשף בכוח כמה פעמים דרך האף, וכשהיד שלו חתכה את האוויר ואת הקרש הוא שיחרר צעקה שנשמעה לפחות עד למכולת של עדה.

            שני החלקים של הקרש השבור שכבו לנוח על האדמה. אבא הסתכל עוד רגע על הקרש השבור ושיחרר נשיפה חזקה דרך האף. לרגע כולנו המשכנו להסתכל על אבא בשתיקה.

"בני המלך!" דוידי קרא וטפח לבני על הגב, אחר כך הוא חיבק את אבא וצחק, "לא שכחת, הא נוהד?!"

אבא מתח פעמיים את הגב מצד לצד, כמו שהוא היה רגיל לעשות, והתיישב להדליק סיגריה. 

"מיטל את יודעת שבני מת עליך?" דוידי שאל וחייך חיוך גדול.

 

טיפסנו כולנו, חוץ מבני, על עץ התות והצטופפנו בתוך הבית הקטן שעליו. בני התרחק קצת והוריד את כל הבגדים, חוץ מהנעליים. הוא הסתכל אחורה לכיוון שלנו וקרא 'מיטל, אני מת עלייך!' הוא התחיל לרוץ לכיוון של שדה החצילים כשהוא מחזיק את המכנסיים שלו ביד. כולנו צחקנו, ובייחוד מיטל, עד שכבר היו לנו דמעות בעיניים.

            "לא שומעים, לא שומעים," אבא צעק לבני שהמשיך לרוץ גם בין השורות של החצילים.

            "בני המלך!" דוד דוידי קרא, "מיטל לא שומעת! יותר חזק! יותר חזק!"

 

            אחרי שהחגיגה נרגעה שתינו תה חזק שאבא הכין, ואבא הסביר לנו שזה לא כזה מסובך. הכל תלוי באיך שחושבים על הקרש. צריך לחתוך אותו כמו גבינה רכה, לא לעשות לו חשבון, לא להאמין לו שהוא שם וזהו. את המכה צריך לכוון לא אל הפנים של הקרש, אלא יותר למטה מזה, מתחת ללב שלו, לאן שהיד תמשיך אחרי שהיא תחתוך אותו כמו סכין.

            בני ומיטל נשארו אתנו עוד קצת והלכו לטייל בשדות, ואלי ואני התחלנו להתאמן בלשבור קרשים. דוד דוידי מצא בשבילנו כמה קרשים דקים ואבא הדריך ותיקן אותנו. הוא שם את האצבע קצת מתחת לקרש והראה לאן לרכז את המכה. הוא לימד אותנו להתרכז בנקודה אחת ובאותו רגע לשכוח את הכול, כאילו אין עוד שום דבר בעולם חוץ מהנקודה הזאת. כשכבר התחלנו לשבור דוד דוידי דאג לנו לקרשים קצת יותר עבים. ראינו שבאמת אם חושבים נכון אז היד עוברת דרך הקרש ולא מתרסקת עליו, וזה גם הרבה פחות כואב. 

 

יש לי כל מיני רעיונות ל"רכיבים" שמהם היתה מורכבת הצעקה האדירה שאבא שיחרר, ושאנחנו ניסינו לחקות בצעקות הקטנות שלנו. אני תוהה לאילו עוד מקומות היתה יכולה האנרגיה שהתנקזה לתוך הצעקה הזאת, ולתוך המכה, להיות מתועלת בעולם מקביל, אולי מעט טוב יותר. בפעם הראשונה אני גם תוהה על האופן שבו השפיע השיעור הזה על שבירת קרשים על חיינו, על חיי.

 

הערב בא מהר ודוד דוידי הציע שנישאר לישון. אבא שאל אם אנחנו רוצים לישון על העץ ודוד דוידי ישר נכנס לצריף ויצא עם חבילת שמיכות. הוא טיפס על העץ, סידר לנו מיטה וחזר לשבת איתנו מחוץ לצריף.

בסוף הסיבוב השלישי או הרביעי של תה בחצר דוידי התעניין איך בפנימייה ואיך בלימודים, והסביר לנו שהלימודים זה הדבר הכי חשוב שיש, יותר מכל הקטעים בעולם, ושזה חשוב שנלמד בשביל שנוכל להצליח בחיים ושלא נצא פראיירים של אף אחד. אחר כך דוידי שאל את אבא איך יתר הילדים ואבא אמר שכולם ילדים זהב, וששני הקטנים חמודים חמודים. הוא הבטיח לדוידי שבפעם הבאה הוא יבוא לבקר גם עם אימא ועם יתר הילדים.

דוידי נזכר פתאום בעוד איזה מכות שהיו פעם, עם מישהו שהגיע עם שרשרת ברזל ועם הרבה אנשים שהתערבו ועם הרבה כיסוחים. הזיכרון העלה בעקבותיו שרשרת נוספת של זיכרונות ובשלב מסוים אבא הציע שאלי ואני נעלה לישון.

מהבית על עץ התות המשכנו להקשיב לאבא ולדוידי שנשארו לשבת בחוץ, והסתכלנו בכוכבים שנדלקו מעל שדות החצילים. הראיתי לאלי בשמיים קבוצות של כוכבים שהצלחתי לזהות ממה שלמדתי ב'ספרייה הציבורית', כלומר בשירותים. היה לי מנהג לשבת בשירותים עם כרך ישן של אנציקלופדיית 'מכלל' בכריכה אדומה קשה, שאימא הביאה מהבית של סבתא בעכו, ולקרוא על כל מיני סוגים של דינוזאורים, על תרבויות זרות ורחוקות, על חיות, המצאות וממציאים ועל קבוצות של כוכבים. זיהינו בלי שום בעיות את הדובה הגדולה, ואת כוכב הצפון, וגם קבוצה צפופה וקשה יותר אוריון הצייד האמיץ.

"ילדים," דוד דוידי קרא אלינו, "רק חידה לפני שאתם נרדמים. אתם מוכנים?"

"כן."

"מה ההבדל בין זקן לגנב?"

"בין זקן לגנב?"

"כן, בין זקן לגנב, מה ההבדל?"

"אה"

"כל גנב נהיה בסוף זקן, אבל לא כל זקן נהיה בסוף גנב?"

"לא זה!" דוד דוידי קרא, "זקן בא בימים וגנב בא בלילות! הבנתם?"

"כן."

"יופי," דוד דוידי צחק, "יאללה, שיהיה לכם לילה מתוק."

"לילה טוב," אבא אמר.

"לילה טוב."

המשכנו להסתכל על הכוכבים ואלי שאל בשקט, "על מה אתה חושב שדוד דוידי ישב בבית-סוהר?"

"לא יודע," אמרתי, "נראה לי שעל ניסיון לרצח, לא?"

"אני מהמר על שוד!" אלי אמר והתיישב להציץ באבא ובדוידי שקמו ונכנסו לצריף.

המשכנו לחכות לכוכבים נופלים בשביל להביע מהר משאלה, עד שנרדמנו.

 

לאלי כבר היו הרבה שעות של כוכבים נופלים. הוא טייל בעולם לא מעט, או כמו שהוא אוהב להגיד, הוא היה בכל היבשות, חוץ מאשר באנטרטיקה, והוא גם הפך למדריך טיולים במקצועו. חלק משעות הכוכבים הנופלים שלו היו איתי בפרו, שם הוא הזכיר, בין היתר, את הלילה ההוא על העץ של דוידי וסיפר על תחושת הפספוס. הוא נדד במרחבים שסיפקו מזון אינסופי לסקרנות, פגש אנשים כל-כך שונים ויחד עם זאת כל-כך דומים, נתקל בגילויים מרגשים בפינות הכי לא צפויות, כמה אבא היה נהנה מכל זה, כמה שזה היה הוא. סיפרתי שגם אני הרגשתי ככה לא פעם, ושאני מאמין שבאיזשהו מקום הוא עדיין איתנו, וגם שיש לו דרכים לומר את דברו.  

 

השינה על העץ היתה מתוקה. כשפקחנו עיניים לא מיהרנו לקום, או אפילו לדבר. השמיים מעל שדות החצילים כבר נצבעו כחול, בלי שום רמז לענן, וציפור אחת נעמדה על אחד מענפי התות ושרה לנו. אל תוך התמונה הזאת נכנס לפתע ראש שחום ושעיר, עם חיוך גדול ושתי שיניים חסרות בצד ואמר, "בוקר טוב! נו, איך היה לישון על העץ?"

"טוב, טוב מאוד, בוקר טוב".

"יופי, יופי" דוד דוידי אמר, "אתם באים לאיזה שוד קטן במכולת של עדה?"

אבא ישן עדיין ואנחנו יצאנו עם דוד דוידי ועם ג'ימי קרטר אל הרחוב, בפעם הזאת בלי סכינים.

בדרך עברו שני ילדים עם כדור ודוידי אמר להם למסור. הילדים מסרו וחמישתנו, יחד עם ג'ימי קרטר התחלנו לשחק. דוידי התפרע והתלהב, כאילו הילד-מעברה מהסיפורים של אתמול התחיל להשתולל אצלו בתוך הגוף. ג'ימי קפץ ורדף אחרי הכדור והסתובב מסביב לעצמו ובפעם הראשונה שמענו אותו נובח. דוידי רץ יחף על האבנים ואלי עשה לדוידי את התרגיל שהוא הכי אוהב. הוא הקפיץ את הכדור עם העקבים מעל לראש שלו, עקף אותו וצחק.

דוידי לא התבייש לכסח את הילדים השנִיים ואותנו בשביל להשיג את הכדור וכשהשיג אותו הוא בעט כמה בעיטות לאלי, שעמד בשער דמיוני בין שתי אבנים. דוד דוידי הפציץ בלי רחמים, אבל אלי זינק על האבנים ועצר לו את רוב הכדורים. כשנפרדנו מהילדים האחרים דוד דוידי ליטף את אלי-ג'וּן על הראש ואמר לו שהוא אריה, כמו אבא שלו.

 

בכפר פרואני קטן, כדור שהתגלגל לכיוון של אלי ושלי הפך מיד למשחק תעתועי כדורגל שהפיק מקהלה של קריאות וצחוקים מקבוצת ילדים שעטה עלינו כמו להקה של פיראניות.

 

במכולת של עדה שדדנו ביצים ולחם שחור וחלב, ועדה רשמה לדוידי הכל על החשבון.

כשחזרנו דוד דוידי לימד אותנו לעשות שקשוקה אמיתית, עם הרבה בצל ועגבניות ופלפלים חריפים, אבל בלי לקשקש את הביצים. צריך רק לעזוב אותן לנוח בתוך הרוטב המבעבע וככה זה יוצא הכי טוב. דוידי עזב את השקשוקה לנוח בשקט על האש והכין שתייה חמה.

"כמה סוכר אתם שותים?" הוא שאל והראה לנו את הכמות שהוא מילא בכף, "ככה?"

אמרנו שזה בסדר, לא חשוב כמה בדיוק.

"לא, זה חשוב," דוד דוידי אמר, "אני רוצה שיהיה לכם טעים!"

אבא קם ומתח את הגב בתנועות סיבוביות מצד לצד. אחר כך הוא התיישב על הספה להתעורר מול הקפה שדוידי הכין. דוידי מזג לעצמו כוס עראק ובא לשבת ליד אבא.

"הילדים הכינו שקשוקה, משהו פגז," הוא אמר.

אבא הנהן ושאל "נו, איך היה לישון על העץ?"

"היה כיף. היה טוב."

"אתם רואים," הוא חייך לאט ולגם מהקפה.

מיטל נכנסה לצריף בלי לדפוק וסיפרה שהיא דיברה עם ההורים שלה ושנראה לה שבאמת בסוף הכול יסתדר. היא אמרה לאבא שהעצות שלו עזרו והודתה לדוידי על הכל. 

"מה קרה לך? על מה תודה?" דוד דוידי אמר, "את כמו ילדה שלי, כל מה שתצטרכי אני כאן בשבילך."

"טוב, אני חייבת לזוז," מיטל אמרה.

"רגע, מה לזוז? יש שקשוקה!" 

"כבר אכלתי. אני חייבת לרוץ, יאללה להתראות."

"לרוץ, לרוץ, מה יש כל-כך לרוץ כל הזמן?" דוידי אמר וקם לשקשוקה.

 

אחרי שאכלנו עם הרבה תיאבון נכנסנו לסוסיתא, השארנו את ג'ימי קרטר מאחורינו ונסענו בחזרה ליפו. דוידי, שישב מקדימה, הניח את המרפק על החלון והיד שלו שיחקה ברוח – 

[—- באופן זמני אני קוטע את הסיפור כאן; ראו בבקשה הערה].

 

 

 

 

 

 

 

 

* הסיפור "שוד בשדות החצילים" ראה אור לפני חודשים ספורים בכתב העת "עמדה", גיליון מס' 17. על פי הסיכום עם העורכים אני נמנע מלהביא את הסיפור במלואו (כמו במקרה של הסיפור "מים", שאותו העליתי לבלוג לפני מספר שבועות). ייתכנו בסיפור שינויים קלים ביחס לגרסה המודפסת והקובעת. בהמשך אשלים את החסר. בינתיים ניתן לעיין בכתב העת, או לבוא בטענות לעורך, שגם את בלוגו ניתן למצוא בפורמט "בננות".

 

** לפרטים נוספים ראו: http://www.carmelph.co.il/poetry.htm

 

 

 

2 תגובות

  1. מרגש עד דמעות

  2. אין על איילות
    מאז ולתמיד

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים