תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק שישי מתוך ששה חלקים)

הנה החלק האחרון של הפרק "תולדותיה של חבורה ספרותית" מתוך התיזה שלי. בחלק זה מתוארת בין היתר הפגישה בין אנשי כתב העת "עמדה" לאנשי העתון לשירה יומית "כתם". בהמשך מובא ניתוח של החומרים שהובאו כאן וחומרים נוספים, פרקים שאותם ניתן למצוא בעותקים של התזה בספריות. הנה שוב הקישור למבוא של העבודה, החלק המומלץ לקריאה, לאלו שנקלעו לכאן במקרה ומוצאים עצמם מתעניינים:  http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1338&blogID=97

הקטע שלהלן זה לקוח מתוך עבודת הגמר:
מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
(העבודה נכתבה בהנחיית פרופ" יהודה שנהב ופרופ" מוטי רגב בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב; ספטמבר 2007).

5.16 חלומות גדולים בשעות הקטנות

הסיפור הקצר והלא גמור "משפט הדגים" שהבאתי לשולחן בתחילת הדרך התפתח והפך לרומן קצר. בקיץ 2005 קרא רני את כתב היד והודיע לי שאהב אותו מאוד. ב-2006, אחרי שהרומן נדחה בהוצאת "ידיעות אחרונות" (שם הוצאתי ספר ילדים שנתיים קודם), החלטתי לעבוד על כתב היד עם רני כעורך (הוא הודיע שישמח להוציא את הספר ב"עמדה" אך שאלת ההוצאה נשארה פתוחה). הפגישות בינינו תכפו ועם הזמן התפתחה, בתחילה סביב העבודה על כתב היד, גם חברות קרובה. לרוב נפגשנו בלילות וישבנו בבתי קפה לעבוד על פרקי הספר עד לשעות הקטנות. את הפגישות נהגנו לחתום בהליכה (לרוב עם הכלב/ים שלו) ובשיחה. מרבית השיחות עסקו באופנים שונים בנושא הספרות, חלק קטן מ"החומרים" שעלו בשיחות בא לידי ביטוי בטקסט זה.[1] 

מתוך הקשר הקרוב הזה אביא שני עניינים בלבד. הראשון מתקשר להתחברות בין "עמדה" לקבוצה צעירה המתוארת בחלק הבא של פרק זה: בסיום מאוחר של אחד מהערבים הספרותיים הרבים בהם רני נשא דברים (הגעתי למיעוטם) הייתה פגישה שלאחר הערב בין רני לבין עורך של במה ספרותית אחרת. השניים התעניינו במצב הכללי והכלכלי אצל האחר והתלוננו על המיצר הכלכלי. "טוב, לכולנו יש את הבעיות האלה," רני אמר. "לא לכולם," אמר העורך האחר וציין שיש גוף אחד שנהנה מהקופה יותר מגופים אחרים, עמותת "הליקון". דברים אלה נשמעו באופנים שונים גם בשולחן "עמדה" ולא רק על ידי חברי "עמדה".[2]   

העניין השני הוא שיחת לילה מאוחרת שלי עם רני בסיומה של אחת מהפגישות הליליות (בסביבות השעה שתיים בלילה, אף שלא נראה שהשעה השפיעה על תוכן הדברים). שאלתי אותו על הטוב הגדול ביותר שהיה מאחל ל"עמדה".

 

הייתי רוצה ש"עמדה" תהפוך להיות כתב עת מרכזי, משפיע. שיוצרים חשובים יצאו ממנה. כמו בכל דבר יש גלים, יש עליות ויש ירידות, אבל שבאופן כללי תשמור על רמה כזו ששמה אותה במרכז הסצנה הספרותית לאורך עשרות שנים. לא רק ברמה המדיאלית. לי יש עניין בכתבי עת שיוצאים לאורך זמן. כתבי עת שיוצאים בגיליון אחד או שניים, גם אם יש בהם משהו קסום, כמו "קילטרטן", הם תומכים בכתב העת המרכזי. אין ספק שמי שנותן את הטון במודרניזם זה "עכשיו" ו"קשת", כל השאר זה אורנמנט, גם אם זה אורנמט מקורי, מעניין וכולי זה עדיין לוויין. הייתי רוצה שהכותבים הטובים יגיעו, דור אחר דור, גל אחר גל בספרות, לכתב העת הזה. זה מה שקרה לגבריאל, זה מה שקרה לאהרן (אמיר, י"ר). הטריו של אהרן – יהושע, עוז, קנז – והטריו של גבריאל – מאיר, יונה ויאיר – השמות האלה וכן הלאה, יורם קניוק, אין לזה סוף. הייתי רוצה שיהיו ל"עמדה" יותר ויותר קוראים, וגם שהיא תתמרכז בתולדות הספרות העברית, על ידי הכותבים שלה. אצל ברש ב"הדים" כל אחד הוא פגז: פוגל, אביגדור המאירי, אצ"ג, סונן, יוּ ניים איט. אפילו הפחות טובים שלו חזקים. התגליות שלו מדהימות – הוא גילה את אסתר ראב, את יהודה בורלא, הוא פרסם את "אשתו השנואה". למדן, שלונסקי, אלה תגליות שלו, זה לא נגמר. בקיצור, ברש זה תותח בספרות העברית. (ש: היית רוצה להיות ברש של הדור הזה?) אין ספק! למרות שאשר ברש הוא טיפוס די טראגי. אבל אם להיות wannabe אז של אשר ברש, לא של אף אחד אחר. אין לזה אח ורע בספרות, גם לא ברנר ולא ביאליק. הקרדיט שהוא נותן לאחרים. הוא מוכן להסתכסך עם ברל כצנלסון, האיש הכי חזק בספרות העברית, בשביל אצ"ג. הוא משלם את המחיר בשביל העובדה שהוא איש של אמת בספרות. ברל אמר, רגלו של האיש הזה שתמך באצ"ג לא תדרוך ב"עם-עובד". אריק אומר שאצ"ג שילם את המחיר, אבל תחשוב על זה, יש כאן משהו לא הגיוני. ברור שאצ"ג שילם, כי זוהי עמדתו. אבל למה ברש צריך לשלם את המחיר? וזה ממשיך, הוא מוכן אחר כך להסתכסך עם אצ"ג. הוא אמר לאצ"ג שיפרסם את השירים שלו באנתולוגיה הלירית המצוינת שפרסם בשוקן. ואצ"ג אומר לו: אתה לא תעשה את מעשה הנבלה הזה. וברש עושה את זה, הוא הולך עם האמת הספרותית שלו עד הסוף. עם אותו אצ"ג שהוא היה מוכן לשלם מחיר בשבילו. הם לא דיברו כמה שנים בגלל זה. 

 

בראיון מתחילת 2005 עם עמוס אדלהייט, התגלגלה השיחה לעבר הצבעה על חשיבותו ומהותו של כתב עת, ומעין ניסוח של חלום, או חזון, המתבסס על מודל מוכר ומתמקד באלמנט של הגילוי.

 

אני חושב ש"עמדה", וזה גם קשור לשם "עמדה", וגם לאישיות מסוימת של האנשים שהקימו את "עמדה" (…) נובעת מתוך עמדה נון-קונפורמיסטית שמבקשת ליצור היררכיות אחרות. אם מחר בצהרים העמדה של "עמדה" תתקבל "עמדה" תמצא את עצמה שוחה עם הזרם, אבל היא יצרה את הזרם. (…) זה טריקי, כל אוונגרד, ברגע שהולכים איתו הוא מפסיק להיות אוונגרד. אז אנחנו בעצם מקום שמנסה עדיין ללכת נגד הזרם או לפני הזרם. השאיפה שלנו היא למשוך אחרים אחרינו, השאיפה של כתב העת הזה להשפיע, להשפיע על קוראים לשנות הרגלי קריאה (…) להביא אנשים לקרוא את יחזקאל רחמים, למשל, ולא את… אשכול נבו, למשל. אשכול נבו, שיש לו נניח את הכוח של פרי, או של מישהו אחר, כי יש לו יחסי ציבור, ויחזקאל רחמים מפרסם אצלנו סיפורים, ואנחנו נלחמים בשביל יחזקאל רחמים ובשביל עוד כמה אנשים שמפרסמים אצלנו טקסטים שאנחנו מאמינים בהם. עכשיו, אם אנשים יבואו ויגידו: "וואו, פרסמתם את האיש הזה ראשונים ועכשיו הוא פרסם איזה רומן גדול ב"כתר", שהוא הצלחה גדולה," אז נגיד: "כן, אנחנו פרסמנו אותו לראשונה ואנחנו גאים על זה". זאת הצלחה נהדרת שלנו. אז אנחנו אוונגרד או לא? לא ברור. זה המודל של "עכשיו", שבשיאו פרסם אנשים שאחר כך הפכו להיות שמות. לפני זה הם היו סתם, מי הייתה יונה וולך? כלום. אף אחד לא פרסם אותה. גבריאל פתח לה פחות או יותר את השערים הראשונים שלה. פרסם אותה באפלה. אחר כך כשפרי פרסם אותה, היא לאט לאט נכנסה לקונסנזוס ועוד כמה שנים אחרי זה הופכת להיות פאם-פאטאל, היא הופכת להיות דמות גדולה. אבל עוברות שנים, אנשים שוכחים את זה. זה המודל שלנו, זה מהדברים הטובים שאנחנו לוקחים מגבריאל. (…) לגלות אנשים, לחשוף אנשים שאנחנו חושבים שיש להם פוטנציאל. לתת להם את השער הראשון, בתקווה ש… לא מזמן שמעתי את אהרון אפלפלד מדבר. הוא אומר, אני התחלתי לכתוב בשנות החמישים. (…) הוא מדבר באחד הראיונות האחרונים שלו, עכשיו עושים איתו הרבה, והוא מדבר על זה שבשנות החמישים הוא בא לפרסם, הוא בא בתור בחור צעיר שהיה ניצול שואה. הוא בא ומנסה לפרסם את סיפוריו הראשונים. הוא מנסה בדרך היותר רגילה, דרך הקונסנזוס של דור תש"ח. אומרים לו "לא. לא רוצים שואה, לא היה". הם רצו את זה בלי זה, לא רצו לשמוע את הסיפורים האלה. היחיד שמפרסם אותו, קובץ סיפורים שנקרא "עשן", זה הוצאת "עכשיו". זה אחד הספרים הראשונים שגבריאל מפרסם בהוצאת הספרים הקטנה שליד כתב העת "עכשיו". הוא מפרסם את קובץ הסיפורים "עשן" של אפלפלד. פנטסטי, נכון? קראתי אותו ואמרתי, איזה דבר גדול בשביל עורך ספרותי. אמן שאי פעם יקרה לי דבר כזה. שאני אפרסם לראשונה מישהו כמו אהרן אפלפלד. איזה יופי! זאת השאיפה של "עמדה". וזה מה ש"עכשיו" עשה תמיד. בשיאו, זאת התרומה של "עכשיו". וזה המשמעות של כתב עת. אין לכתב עת משמעות אחרת בעיניי. לפרסם טקסטים חדשים של סופרים לא מוכרים, חדשים או זקנים, לא משנה מאיפה הם באו, שאתה נותן להם חשיפה ראשונה לקוראים. זה המשמעות של "עמדה", וזה לגמרי מ"עכשיו". רק רצינו לעשות את זה יותר במרץ, ועם הקו שלנו.

 

 

5.17 כתם לכל החיים

בערב יום חמישי, 30 בנובמבר 2006, דקות אחרי שסיימתי לקרוא את הספר "הרביניסט האחרון", התקשר אליי כותב הספר. היה לי הרושם שהוא עומד לסיים את העבודה ולהציע לי להיפגש כדי לעבוד על עוד פרק מ"משפט הדגים". במקום זה הוא שאל אם ארצה להצטרף אליו לערב ספרותי. הוא סיפר על קבוצה ספרותית בשם "כתם", כתב עת חדש, בעצם בעיקר שני משוררים. הידיעה על כתב עת חדש בתקופה הזו לא הפתיעה אותי כלל. לבקשת שני המשוררים רני נתן להם לכתב העת רשימה שכתב על מוקד ועל גיליון "עכשיו" האחרון. חיכיתי כדי לספר לרני שקראתי את ספרו ולומר לו כמה דברים עליו, אבל הוא המשיך בעניין המשוררים הצעירים:

 

הם קצת ארוגנטיים, כדרכם של צעירים. שאלו אותי בכמה עותקים אתה מדפיס את "עמדה"? אמרתי להם שזה יכול להגיע לאלף. מייד הם אמרו: אנחנו מוציאים גיליון ראשון בעשרת-אלפים עותקים, בערבים שלנו יש לפחות 150-200 איש, תבוא תראה. שלא תטעה, זה פמפלט, לא משהו כמו "עמדה". סתם סיקרן אותי לראות, כי זה פעילות שהיא פוסט הפעילות שלי. אני תמיד הייתי הכי צעיר. הם שונאים את אמיר אור, יש להם הרבה בבטן. אין לי את הכתובת, אבל נלך לבדוק באינטרנט, זה חבר"ה שבטוח יש להם פרסום באינטרנט. זה ערב שירה, הם קוראים לזה תרכובת. יש שם כל מיני שמות חדשים כמו המשורר יחזקאל נפשי (צוחק), יהיה גם אילן שיינפלד, שזה לא ממש העניין של הצעירים. לא, אבל יש, עודד כרמלי ויהודה ויזן.

 

רני עמד לסיים את יום העבודה שהתמשך. עליתי על הקטנוע ונסעתי לבית "מעריב". כשהגעתי רני רתח "זאת פשוט חלמאות גמורה!" מישהו נעל את המשרד שבו הוא השאיר את התיק, והמפתחות בתוכו. נאלצנו לחכות. בינתיים שוחחנו עם שומר הלילה. כשרני נרגע מעט סיפרתי לו שקראתי את ספרו והחוויתי את דעתי בקווים כלליים. ההמתנה התארכה ורני אמר, "טוב, בקצב הזה נגיע לשם להרים כיסאות". החלטנו לוותר וללכת לאכול, אבל אז הגיעו המפתחות. מיהרנו לפלורנטין ונכנסנו למועדון קטן ברחוב המחוגה. הערב, שנערך באווירת בירה אפלולית, התקרב אל סופו. הקהל היה צעיר יחסית לערבי שירה שהכרתי, צעיר אפילו מהקהל במסיבות (המוצלחות) של "מעין". נראה שהערב היה די מוצלח. שיינפלד קרא שירי זיונים הומוסקסואליים וריגש את הקהל. ויזן קרא משיריו בנימת כרוז ימי-ביניימי בכיכר השוק. כרמלי נראה הרבה יותר מופנם. הוא התיישב בתנוחת גוף מכונסת, במעיל עור צהבהב, אפוף בעשן הסיגריה שלו עצמו. תהיתי על מידת הפוזאיות של המשורר הצעיר.[3] כבר ראיתי מחוות קישוטיות מלאכותיות לרוב, אבל אצלו, כך נדמה, הייתה תאימות אמינה בין ההכרזה הגופנית למוצא הפה.

            בסוף הערב מצאתי על השולחן בכניסה סטיקרים שהוציאו ויזן וכרמלי. על רקע הדגל של ארצות הברית הופיע הסוס המוכר מהסמל של "הליקון", ונכתבה הסיסמה: "הליקוניזציה היא אמריקניזציה". ויזן וכרמלי הודו לרני על בואו ורני ערך בינינו היכרות.

"אנחנו מעריכים את הכתיבה שלך," הכריז ויזן.

הודיתי על המחמאה המפתיעה, שנאמרה בלשון רבים ויצאנו החוצה.

נעמדנו בקבוצה קטנה מסביב לקטנועים (ויזן, יגיל, נפשי, יואב עזרא, א.ב. דן ואני). יהודה ויזן דיבר בלהט מבוקר. הוא נימק את עמדתו נגד "הליקון" שבאה לידי ביטוי בסטיקר שהדפיסו: הם מקבלים יותר מדי כסף והסדנאות זה רק מראית עין לשירה. בלי לצאת מגדרו הוא סיפר שהוא עורך פינה שירית קטנה בעיתון שיוצא בפלורנטין. חשבתי שרני צדק בטלפון באשר לארוגנטיות, אבל לפחות מבחינתי, זו לא הייתה ארוגנטיות שמייצרת סלידה. רני הקשיב ובחן את ויזן. אני הקשבתי ובחנתי את רני. הייתה כימיה טובה בין השניים.[4]

 

רן יגיל: זה יפה מה שאתם עושים, שאתם רוצים לצאת עם השירה החוצה.

יהודה ויזן: אנחנו לא טוענים שהשירה מיועדת להמונים.

רני: לא שירה להמונים, אבל להרחיב את מעגל הקוראים.

ויזן: זה כן, בטח.

יואב עזרא: הכול אצלכם מנוקד?[5]

ויזן: בטח, הכול מנוקד. ניקדנו בעצמנו, אבל ליתר ביטחון, שלא יהיו טעויות שילמנו מאה וחמישים שקל למנקד כדי לעבור על הכול. אנחנו מתכוונים לצאת בגיליון הראשון של "כתם" נגד תעשיית הסדנאות של אמיר אור. גם עם יצחק לאור יש לנו עניין, אבל זה לגיליון השני. ביקשנו ממנו לשלוח שירים ל"כתם". הוא שאל מי משתתף. כשאמרנו אילן שיינפלד, הוא אמר: עם הפשיסט הזה אני לא משתתף! אני טענתי שיש להפריד בין האדם לבין השיר, ולאור אמר שלא, שאין דבר כזה. בעקבות הוויכוח הוא אמר שהשירים שלי שמורים אצלו, ושלא יהיה לי מה להגיד, שאני לא אוכל להתכחש להם. אנחנו מתכוונים לפרסם את התכתובת הזאת בגיליון 2 תחת הכותרת "מכתבים למשורר צעיר".

?: יפה.

ויזן: אז אנחנו יוצאים בגיליון הראשון נגד אמיר אור, בגיליון השני נגד יצחק לאור, צריך למצוא מישהו לגיליון השלישי, אולי יחזקאל נפשי.

נפשי: זאת לא תהיה הפעם הראשונה.

רני: אתה יודע, לאור, אחרי שעבר הדור של שנות השישים, יונה-מאיר-יאיר, אמר פעם למוקד: אלוהים, עכשיו תורנו. מוקד ענה: חכה קצת, עוד לא!

(צחוק)

ויזן (ליגיל): אני רוצה להוציא את ספר השירה הראשון שלי בהוצאת "עכשיו". יואב אמר לי ש"עכשיו" זה הוצאה מתה.

רני: זה נכון.

יהודה: בכל זאת הייתי רוצה להוציא שם. שם קרו הדברים הגדולים, ואני חושב ש-

(יואב עזרא?): מה אתם חושבים על "מעין"?

ויזן: זה נחמד "מעין", אבל זה לא כתב עת לשירה. היום יש כתב עת רציני אחד לשירה וזה "עמדה".

רני: תודה.

ויזן: שלחתי שיר למוקד והוא התקשר אליי ואמר: קראתי את השיר שלך, הוא יודפס בגיליון הבא של "עכשיו".  

?: יופי, אז השיר כנראה יפורסם בעשור הזה.

רני: זה לא דבר של מה בכך. הוא לא טורח ככה בכל אחד.

 

השיחה התפוגגה לכדי "מה עושים עכשיו?" יואב הציע שנשב לשתות משהו. רני ואני היינו רעבים וקבענו להיפגש עם יואב בסופלקי בפלורנטין. עלינו על הקטנועים וכשחנינו לצד הסופלקי רני יצא מהקסדה בהלך רוח הגיגי, אפילו מרחף:    

 

מדהים כמה יהודה הזה מזכיר לי אותי בהתחלה של "עמדה". ואני רואה את עודד קורא, ככה עם הטון הזה והסיגריה, ואני ממש רואה את חזי לסקלי בערבים של "עכשיו". נראה לי שיהודה יותר קורא ויודע. עודד פחות, אבל הוא יותר הטיפוס של משורר קלאסי.

 

כבר שמעתי מרני את המושג "משורר קלאסי", במובן של משורר שתודעתו מכונסת ברובה אל עצמו ואל שיריו. אמרתי שיפה בעיניי לראות את העניין שלו באחרים. איכשהו השיחה עברה לעסוק ב"משורר קלאסי" אחר, שרני מאוד מעריך את כתיבתו, אך פחות את חוסר העניין שלו בטקסטים של אחרים:  

 

לאריק (א.) איכפת בעיקר מאריק, ומהשירה של אריק. במובן של העניין באחרים, אין לו הרבה נדיבות. הוא מפרסם רק ב"עמדה", ב"עכשיו" וב"מטען". הוא חושב ואומר: "זמננו עוד יגיע!" הוא חי בתחושה שהוא אורי צבי של הדור והוא חטף בלטה. שלח ל"חדרים" ושלח לבני ציפר. אתה יכול לחטוף בלטה, גם אני חטפתי, הנה רק לפני שבועיים [ביקורת שלילית של דורון קורן על "הרביניסט האחרון" ב"ידיעות אחרונות", י"ר], אבל השאלה היא איך אתה בא לבלטה, איפה אתה חושב שאתה נמצא. אריק חשב שכל הדלתות ייפתחו בפניו. לא שבני ציפר והילית ישורון הם המשוררים הכי גדולים, אבל הם פוזיציות בספרות, והוא חטף. אחרי הרבה שנים בספרות בן אדם יודע. אני יודע מי אני ומה אני ולמה אני צריך לשאוף. אתה מקבל פרופורציות. אתה יכול להגיד שזה החיים והילדים, אבל גם הספרות עצמה נותנת לך פרופורציות. מה אפשר לעשות, זה עסק אכזרי. זה לא כמו שסארטר אומר: אם אני נורא ארצה אני אהיה גם דוסטוייבסקי. זה לא נכון. גם אם תתאמץ מאוד, יש דברים שאתה יכול להגיע אליהם ויש דברים שלא תוכל לעשות. ואם אתה רוצה מחז"ל שאמרו: לא עליך לגמור את המלאכה ואין אתה פטור הימנה. או בסיום של דוד שיץ ל"העשב והחול". שם עמנואל כותב לאח שלו, שניהם נמצאים בעימות: המשך אתה בשלך ואני בשלי, כמידת יכולתי. (…) אחד כמו גרוסמן נולד סופר. הוא נולד במזל סופר, אבל אחד כמו אמנון נבות צריך להתאמץ בשביל לעשות את הדברים. כדי לומר משפט כמו של סארטר, צריך להיות במודעות אמיתית למי שאתה ולעולם של הספרות… אני יודע שמהבחינה של להיות סופר רן יגיל לא נמצא במצב, בעולם האמיתי, של דויד גרוסמן, זה המצב האובייקטיבי ואין מה לעשות. 

 

עברנו לדבר על "הרביניסט האחרון". הרחבנו בעניין ההתמרה שרני עשה בספר מדמויות במציאות, שאת חלקן הכרתי, לכדי דמויות ספרותיות. חילקנו מנת סופלקי נוספת ותמהנו על כך שיואב לא הגיע.

 

*           *           *

 

בשישי בצהריים פגשתי את עודד כרמלי ואת יהודה ויזן ב"נסיך הקטן". השניים הסתופפו עם אריק א. – המשורר שלא מתעניין באחרים – ושוחחו איתו ארוכות על "כתם" שעומד לראות אור או-טו-טו. הם שוחחו על התפישות העריכתיות של "כתם", ושוחחו בביקורתיות על התפישות הקדם-עריכתיות הפוליטיות של כתב העת "מטעם" ושל לאור עורכו, ומצאו שפה משותפת. אחר כך דובר בתפקודו של עורך מוסף "תרבות וספרות" ושוב נמצאה שפה משותפת. אריק בחן את הדברים בסבלנות המוכרת שלו, בלי לוותר על החשד, ובטח שלא על חובת ההוכחה, אבל החיוך שהיה טעון בקצה השפה שלו לא נעלם מעיניי.

ביום שישי הבא (8 בדצמבר 2006) נערכה פגישה מרובת משתתפים ב"נסיך הקטן". מרבית הנוכחים עיינו בגיליון בפורמט עיתון רחב ועליו, לצד זבוב מאויר, הכותרת "כתם: עיתון לשירה יומית". נחום כהן, עורך "קילטרטן" בעבר, שראיון איתו הובא בעיתון, ישב בקרבת משוררי "כתם". במשך דקות ארוכות חיבק אלי אשד את מחברתו כשראיין לאתר האינטרנט שלו את כרמלי ואת ויזן. השניים דיברו בעוז: "עברנו על שירים של 4000 משוררים ב"במה חדשה" בשביל למצוא באינטרנט את ציפי שטאשווילי". במהלך הראיון יהודה אמר: "כמו שרני אומר, בתוך המילייה…" ומסך הרצינות שלו נסדק מעט. יואב עזרא העיר על הלקסיקון היגילי: "הוא אומר גם בוקיניסט".

משוררי "כתם", שיזכו במהרה לכינוי החיבה (או הגנאי) – ה"כתמים", אמרו כי הם מעריכים את מוקד, מעריכים את "עמדה", יוצאים נגד אמיר אור וסדנאות השירה של "הליקון". שלוש מילים הדהדו שוב ושוב בין מדפי הספרים: עשרת אלפים עותקים!

אריק הביט מהצד במבט בוחן ונראה חצי-משועשע חצי-מהורהר. כשהצעירים אמרו שלדעתם "עמדה" הוא כתב העת הספרותי הרציני ביותר כיום, ושהם רואים בו מודל, הוא כבר לא טרח לעצור את החיוך.

ה"כתמים" התפנו לענות על שאלותיהם של חסרי האתרים. "אנחנו לא פרסמנו יצירות שלנו בגיליון  הראשון, לא עשינו את זה בשביל לפרסם את שלנו". הם התייחסו לנתונים הכספיים שהביאו בעיתונם על "הליקון" והתלקח דיון על חלוקת התקציבים בין כתבי העת.[6] רני אמר משפט ששמעתי רק את סופו: "זה כתם לכל החיים הדבר הזה." אחר כך סיפר לי שקיבל טלפון מציונה שמאי, מנכ"ל "הליקון", ששאלה איך נתן יד לדבר כזה? "אמרתי, רק נתתי רשימה על מוקד. כן, אבל לא כתבת שהוא הרס את אגודת הסופרים. כן, אמרתי לה, אבל כתבתי על העשייה הספרותית שלו." לדבריו, היא סיפרה שאנשי "כתם" הרסו להם את הדלת של העמותה, שהדביקו מדבקות ושב"הליקון" מתכוונים לתבוע אותם. "היא בטוחה שמוקד עומד מאחורי כל העניין הזה של "כתם"," הוא אמר.[7]    

כשהכתמים פנו ללכת אריק ויהודה ויזן לחצו ידיים. "טוב, אנחנו עוד צריכים לדבר," אריק אמר בחום כהמשך לשיחה שנעלמה ממני. אני כבר מכיר את אריק. משהו בו יצא החוצה. "נו?" שאלתי. "תראה, זה טוב שיש יצר, להט, תשוקה… זה המנוע לכל העניין. אבל אתה יודע כמה דברים כאלה כבר ראיתי בעשר שנים האחרונות? אתה יודע, אנחנו יודעים, שהשירה זה עניין של ריצה למרחקים ארוכים." מישהו שאל אם נשאר עותק של "כתם". "כדאי שתמהר," אמרתי, "נשארו רק תשעת-אלפים עותקים". "אההה," אריק צחק ולחצנו ידיים. 

 

באמצע השבוע שלאחר מכן התחלתי להבין ש"כתם" הופך להיות עניין משמעותי עבור "עמדה". רני התקשר אליי (יום ג" 12.12.06) אחרי חצות, וסיפר על מריבה שהייתה לו באותו יום עם מו"ל מסוים בנוגע לאחד הפרויקטים הספרותיים שבהם הוא מעורב. השיחה סטתה מהר לעניין הכתמים. לדבריו, אריק עדיין לא בטוח אם יש להם את הכישרון לעמוד מאחורי ההצהרות. אשר לו עצמו, הוא מרגיש שהם קוטעים את האופורטוניזם של המשוררים הצעירים שמפרסמים מעל כל במה ורוצים להיות בסדר עם כולם:

 

באים שני חבר"ה עם ביצים ומוכנים לשלם את המחיר. זה לא דבר של מה בכך להסתכסך ככה עם אמיר אור. הם אומרים משהו גם על המחנאות, שהיא חשובה וקיימת בספרות, והם באמת מוכנים לשלם את המחיר. אני מעריך את זה. מאז "עמדה" לא היה דבר כזה. זה לא "אלמנך" או "מאגמה" שמביאים רק ספרות, דברים יפים, אבל הם נחמדים כאלה, לא באים עם איזו אמירה על הספרות, מביאים יצירות נטו. שני החבר"ה האלה, הם ילדי מוקד כאלה. היום עודד כרמלי אמר לי שהוא דיבר עם אמיר אור וביקש ממנו למשוך את השיר שלו [כבר שמעתי קודם שדיברו עם רני מ"הליקון" ואמרו שהם מתכוונים לפרסם שיר שכרמלי הגיש להם בעבר, י"ר]. אם זה נכון, זה יפה. אני מסתכל עליהם וזה ממש מזכיר לי אותי ואת עמוס. אמרתי לך, כרמלי נראה לי יותר חזק. הוא שקט אבל נראה לי הרדיקלי ביניהם. באמת מדהים איך שהוא מזכיר לי את חזי לסקלי, כבר אמרתי לך. מדהים התבנית חזרה הזאת, אני קורא לזה תבנית חזרה. השחקנים משתנים אבל המהות היא אותה מהות. פתאום בא שחקן חדש ועושה דברים כל כך דומים למישהו שהיה עשרים שנה לפניו.

 

לרגעים הרגשתי שרני מדבר איתי "סוציולוגית". תמיד היו לו המבט והעניין הסוציולוגי; והדבר בולט בכתיבתו, ונראה שמגיע לשיאו עד כה ב"רביניסט האחרון" (שמעבר לסיפור דרך היחיד על דעיכת האליטות והשתנות המדינה, כמו-מצלם את החברה מלמטה: דתיים, רוסים, ערבים, נהגי מוניות). לרגע נדמה לי שהוא ניסח כרגע את אחד העקרונות היסודיים של שדה הייצור התרבותי, העיקרון לפיו השדה מובנה על ידי היחסים בין הסוכנים (relational). וכן, יכולות להיות מערכות יחסים דומות בשדות שונים, וכן, סוכנים שונים יכולים לאכלס את אותה עמדה עצמה במקומות ובזמנים אחרים… אבל רני משך לכיוון קצת אחר.

 

זה כל כך דומה, עד שהשחקן החדש לא יודע שהנשמה של השחקן הקודם נכנסה בו. השירים דומים, הסגנון, איך שהוא קרא בערב, ממש חזי לסקלי… מחבורת "מקום", דור שנות השמונים. שזה מדהים הדבר הזה…  

 

ההתנגשות בין "כתם" ל"הליקון" המשיכה לגיליון השני (ואף נוספו חזיתות מול בני ציפר[8] ומול יצחק לאור). ב"כתם" טענו כי לא קיבלו תשובות רציניות מ"הליקון" ופרסמו נתונים רשמיים שקיבלו ממשרד התרבות. לפני שיצא הגיליון רני קיבל טלפון מבית המעצר. הפעם ויזן מספר[9]:

 

בארבע לפנות בוקר עטפנו בספונטניות קרטון באריזת מתנה. בדיוק הכנו את העמוד ב"כתם" 2 שמפרסם את התקציב של "הליקון". אמרנו או.קיי. זאת פצצה ספרותית. שמנו בארגז עטוף בנייר מתנה עם בלונים וכבלים שיוצאים ממנו, וכתבנו "תיק-תק תיק-תק, כתם 2 עוד שבועיים!" למחרת בבוקר עודד קיבל טלפון ממרחב ירקון, תגיע לחקירה. כעבור מעט מאוד זמן גם אני קיבלתי טלפון. בילינו שם את כל הלילה, ונודע לנו שבאותו יום סגרו את נחלת בנימין, ובאו עם רובוט משטרתי ופוצצו את החבילה שלנו. השוטרים הוציאו קלסר עם כל הכתבות עלינו מהעיתונות והסטיקרים, כל החומר שציונה שמאי נתנה להם, להראות שעוקבים אחרינו. וטל (המעצבת של "כתם", י"ר) באה ושחררה אותנו. חתמה ערבות של 3000 ₪. קיבלנו צו הרחקה לשבועיים מבניין הליקון ולחודש מאנשי הליקון. (…) אנחנו מייד הודינו באשמה. אמרנו אנחנו עשינו. הסברנו לחוקרים שזו מטאפורה ספרותית. אחד מהם הקליד במחשב ושאל: מטאפורה זה עם ט" או עם ת"? (…) התקשרנו לרני הוא נתן לנו את הטלפון של יוסי, שאמר איך להתנהג עם החוקרים. שניהם אמרו: תירגעו, שום דבר לא קרה. לא משנה מה יקרה, אנחנו איתכם.[10]

 

כרמלי וויזן הוציאו את ספריהם הראשונים בהוצאת "עכשיו".[11] בין הדוברים בערב החגיגי שנערך לכבוד צמד הספרים נמנו גבריאל מוקד, רן יגיל ובני ציפר. בין דבריו אמר מוקד: "השירה העברית האמיתית והמרכזית, המודרניסטית והניאו-מודרנית, שיהודה ועודד הם מיצגיה הצעירים ביותר; זוהי השירה הרצינית המיוצגת בכתבי עת כמו "לקראת", "עכשיו", "סימן קריאה", "עמדה" ו"כתם" (…)". יגיל, שנשא דברים שכותרתם "הדומה והשונה בין כתבי עת – מקרי מבחן "עכשיו", "עמדה" ו"כתם", אמר בין דבריו: "כשאני מביט ימינה ושמאלה בתוך המרחב של הרפובליקה הספרותית, איני רואה אחים לנשק קרובים יותר ממורי ורבי גבריאל מוקד, ובני טיפוחיי, בניי, ילדיי – תקראו לזה איך שתרצו – עורכי "כתם", יהודה ויזן ועודד כרמלי". בני ציפר, בהקדמה קצרה לשני שירים שקרא אמר: "אני פה לא כי אני אוהב את עודד ויהודה, אלא להפך, כי הם מעצבנים אותי. אני לא אומר שאני אוהב אותם. אני לא אומר שיש לי דיאלוג איתם. אין לי שום דיאלוג איתם. פשוט הם העליבו אותי, אני העלבתי אותם. זהו."

            ימים לא רבים אחרי הערב מישהו בשולחנו של מוקד הציע שבני ציפר התרכך. גבריאל, ששמע את הדברים אמר: "דווקא הכתמים הצליחו לעשות משהו כזה, ולא צ"יקי [רועי ארד, שהופיע לפניהם בזירה ואף פרסם ב"עכשיו", י"ר]."

            בחודשים הבאים התחזקה הידידות בין רני ואריק לעורכי "כתם".[12] בפגישה מקרית בה נוכחתי הודיע ויזן "קראתי את "הודאה", גדול, פשוט גדול!" אריק הביט בו במבט תוהה (ספרו הראשון "הודאה" כמעט לא זכה להד ממשי וכמו נשכח). ויזן סיפר על כך שאנשי "כתם" מארגנים את פסטיבל תל-אביב לשירה (בתאריכים של פסטיבל מטולה כתגובה למה שהם הודיעו שהם רואים כסיאוב) והזמין את אריק להשתתף. "אף פעם לא הזמינו אותי להשתתף בפסטיבל," אריק אמר והתעניין בפרטים. זמן לא רב אחר כך הנחית יהודה אל השולחן את הבשורה לפיה ציפי שטשווילי חושבת שאריק הוא המשורר החי והפעיל הטוב ביותר היום. בראיון מסוף אפריל 2007 ציין אריק את השינויים שלתחושתו מתרחשים וניתח אותם.  

 

עכשיו דברים השתנו. איך הם השתנו? יש דור חדש. עכשיו בקרב הדור החדש, אני אביא את יהודה ויזן ועודד כרמלי וכתב העת החדש שלהם "כתם" בתור דוגמה. זה דור שהגיע עכשיו אל הזירה, הוא לא מחויב לשום מקום והוא בא ואומר: רגע, בעצם אני רואה ב"עכשיו" משהו מעולה, ואני חושב בכלל ש"עמדה" וחלק מהכותבים המובהקים של "עמדה" הם מצוינים ואני רוצה להתחבר איתם. זה מה שקורה עכשיו. אנשי כתם הם אנשים צעירים ש… אמרתי שכשהתחלתי לכתוב היה את המרחב הפרטי ואת המרחב הציבורי. היום יש את המרחב המדיאלי, שמאפיל על הכול. הם אנשים שנולדו אל תוך המרחב המדיאלי. הם שוחים בו כמו דגים. אז הם מאוד מחוברים ומרושתים ברשת, בכור העכביש המדיאלי והם גם אוהבים את עכשיו, אוהבים את "עמדה". אז לכאורה קורה משהו שמשפיע על "עמדה", אין ספק. ויכולת לראות את זה בערב שלהם.

 

בסיום הראיון עם אריק בנסיך הקטן, בתזמון מהספרים, נכנס יהודה ויזן למקום ופנה לכיווננו (מכשיר ההקלטה עדיין עבד). 

 

ויזן: אתם יודעים שאתם כבר בסקדג"ואל של הפסטיבל.

אריק: איפה הוא, הסקדג"ואל?

ויזן: הוא לא פה, הוא אצלי בבית. אבל שמות גדולים מאוד חברו אלינו. נתן זך הסכים, בולי (א.ב. יהושע) הסכים, ויזלטיר די הסכים, עדיין אמר תן לי יום יומיים, מנחם בן בפנים, דורי מנור הסכים-

אריק (מחייך אליי): אם דורי מנור בפנים-

ויזן: דורי מנור לא מסכים להשתתף באירוע מתרגמים, רק כמשורר הוא מוכן-

אריק: יהודה, מה קורה? הכול בסדר? אנחנו נתעדכן מחר, פשוט אני חייב לרוץ, נתעדכן מחר לגבי התכנית. אתה תהייה מחר, כן?

ויזן: ויחזקאל, אני משבץ אותך לפי הצבע שלך, באירוע של מזרחים.

אריק (צוחק): אני לא הייתי משבץ אותך לפי-

ויזן: עם חביבה פדיה-

אריק: אילנות גבוהים.

יחזקאל: טוב, אני מוכן להשתתף באירוע של מזרחים, אם אני משתתף גם באירוע של כלליים.

אריק: (צוחק) טוב, יאללה להתראות.

ויזן (אליי): הכול טוב? מה, לומד?

 

באמצע מאי 2007 יצאתי עם רני להליכה לילית. הוא דיבר על "הכתמים" כמקור לעדנה לו ולגבריאל. הוא סיפר שגבריאל הולך להוציא ספר שירה לציפי שטשווילי, ושאריק הסכים לכתוב וכבר כתב הקדמה לספר. "את הטקסט שלו על דליה הרץ הוא עוד לא נתן לי, והוא כבר כתב הקדמה לציפי שטשווילי," הוא אמר בפליאה כמעט. על מוקד הוא סיפר: "הרבה שנים לא ראיתי אותו נפתח ככה. הוא פשוט אוהב את יהודה ויזן. יהודה בא אליו בשתיים בלילה, הם יושבים, מדברים, משחקים שחמט. איפה גבריאל נפגש עם אנשים בשתיים בלילה? דיברתי איתו בטלפון והוא אמר: יהודה יכנס אליי בשתיים בלילה. מה?! כן, כן, יש לנו שיחות ליליות, אנחנו יושבים ושותים אייריש-קרים."