תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק שלישי מתוך ששה חלקים)

 

קטע מתוך עבודת התזה:
מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
(בהנחיית פרופ" יהודה שנהב ופרופ" מוטי רגב; ספטמבר 2007, אוניברסיטת תל-אביב)

*קישור למבוא של העבודה: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1338&blogID=97

 

5.6 מצאתי את אח שלי! 

עם הזמן אבדה לעמוס, כמו למשוררים אחרים, התמימות הראשונית; עמדתם בשדה התחזקה מעט כתוצאה מהפרסומים, ההיכרות והידע המצטבר. לכך ניתן להוסיף את שחיקת הכריזמה של מוקד, שהייתה בתחילה מהממת בעיניהם. האווירה מהעבר, הסיפורים, והדמויות הגדולות הפכו מוכרים ואבדו מקסמם בד בבד עם התגברות המאוויים האישיים הבלתי מסופקים. אצל עמוס חלה התרחקות בולטת מהעמדה המשתאה-לומדת, הילדית אולי, שאיתה הגיע לשולחן והתפתח רצון ללכת בגדולות. קדמה לרעיון להקים את "עמדה" שותפות ארס-פואטית בין עמוס לאריק. הניסיון להקים כתב עת כלל שלושה ניסיונות, שהתרחשו מאחורי הקלעים, כביכול, שרק האחרון שבהם צלח. עמוס, כאמור היה יוזם הרעיון, נשאיו היו הצמד עמוס ואריק, שיזמו את שלושת הניסיונות להקים כתב עת. רני הצטרף כצלע נוספת ויעילה בשלב השלישי.

עמוס מספר על התגלגלות המהלכים שהובילו להקמת כתב העת "עמדה":

 

בשולחן עכשיו, האיש הראשון שאני התחברתי אליו היה אריק. (…). הרעיון להוציא כתב עת נולד ביני לבינו. זה רעיון שלי, והיחיד שיכולתי לספר לו זה אריק. אריק שמח על הרעיון, אבל אריק, כבר אז ידעתי, הוא נורא פסיבי, יש לו מעצורים גדולים. אריק הוא משורר נפלא. בעיניי המשורר המבריק ביותר והעמוק ביותר והמעניין ביותר שכותב היום בעברית. ותמיד חשבתי ככה, כבר אז חשבתי שהוא נהדר (…). הבסיס לחיבור היה הערכה הדדית גדולה, שנוצרה בינינו במקום של המון ניכור, המון אגו, המון אנטי-הדברים האלה. זאת אומרת, סוג של הערכה הדדית של שני אנשים שמצאו את עצמם באותו מקום, תחת אותה מטרייה, נאבקים מאבק די דומה ואומרים למה שלא נאחד כוחות. (…) המלחמה הייתה המעמד אצל גבריאל, המעמד בעולם בכלל, אבל הייתי אומר, שאיחוד הכוחות היה בעיקר על רקע השולחן, ולאיחוד הכוחות הזה היו משמעויות מעשיות. למשל, כתבנו ביחד מסה על שירה צעירה חדשה בשנות התשעים. (…) שנינו חתומים על מסה ארס-פואטית, שהייתה מן מניפסטו, מן "אני מאמין" שירי של שני משוררים צעירים שתוך כדי הדיון והכתיבה מגלים גם את עצמם. (…) אריק ואני התחלנו לגבש בעצם נתיב עצמאי בתוך השירה, גם כמשוררים צעירים, אבל יותר מזה כאנשים שחושבים מחשבות על פואטיקה; מה נכון ומה לא נכון, מה מעניין ומה לא מעניין, מה מעניין אותנו וכולי וכולי. וזו הייתה בעצם ההתחלה של "עמדה". אבל אז עוד לא ידענו שזאת "עמדה". זה היה בסביבות 1991. החיבור הזה היה מאוד חזק ואותנטי. נפגשנו המון כדי לכתוב את המסה הזאת. הראינו טקסטים אחד לשני. הייתה השפעה הדדית חזקה. כל אחד משך לכיוון שלו – דליה הרץ, ישראל פנקס, גילינו עוד דמויות יותר צדדיות, מקסים גילן, דמויות שלא היו כל כך בולטות בשירה אז (…), וכתבנו עליהם במסה והדגשנו אותם. (…)ב-92" 93" נוצרה אצלי הרגשה שאפשר ליצור כאן הקשר הרבה יותר דינאמי ממה שגבריאל ועכשיו מסוגלים לתת לנו, זאת אומרת, אפשר ללכת קדימה לבד. היו מספיק אנשים, היו מספיק כוחות, היו מספיק כישרונות, כך אני הרגשתי. חלק מהאנשים שחשבתי אז שיהיו שותפים אכזבו אותי.

 

ניסיון ממשי ראשון התקיים בשנים 1992-3. עמוס ואריק יזמו, בלא ידיעתו של מוקד, מפגש של שבעה משוררים בסלון בית משפחת מישורי ברמת ישראל. אפרת מישורי הייתה באותו זמן, כהגדרתו של עמוס, "משוררת צעירה אמביציוזית ומתוסכלת". במוקד הדיון הייתה הקמתו של כתב עת חדש, אז עדיין דובר בכתב עת לשירה בלבד.[1] בעקבות הפגישה החל איסוף הטקסטים והתקיימו מספר פגישות נוספות. בסופו של דבר היוזמה התפרקה בשל "חוסר בגרות של כולנו", כהגדרתו של עמוס. לדבריו, הקבוצה לא הצליחה להשתחרר מהאווירה בשולחן "עכשיו": "הבאנו להקשר החדש שניסינו להוליד את כל המחלות הישנות. (…) היו שם ויכוחים קלים על השם וויכוחים קשים על המיקום בחוברת".

           

הניסיון השני, כעבור כשנה וחצי מהניסיון הראשון, היה דל יותר. שוב היוזמים היו עמוס ואריק. הם בחנו התחברות עם שני שותפים פוטנציאלים, אבל משקראו את השירים שהמשוררים האחרים ביקשו לתרום לכתב העת החדש שלא נולד, החליטו לגנוז את הרעיון ולהמתין לשעת כושר.

            בסביבות תחילת 1995 רני שוב היה קרוב ל"עכשיו" והופיע מדי פעם לפגישות בית הקפה. במסגרת החבורה הוא היה קרוב לרפי וייכרט, גם כחבר וגם, לתפיסתו, במסגרת מערך הבריתות והיריבויות (האחיות שחורי/ עמוס-אריק/ רני-רפי). עמוס כבר החל "לפתח דיאלוג" עם רני ומצא בו סיכוי להגשים את המטרה שנכשלה בשני הניסיונות הקודמים.

 

אמרתי לאריק: למה לא עם רני? ואיתו הלכתי עד הסוף, וזה עבד. בעצם את "עמדה" בפועל הוליד החיבור שלי עם רני ולא עם החיבור עם אריק. (עם אריק, י"ר) זה היה האידיאה. הייתי צריך מישהו שאני אוכל לעלות על האופנוע שלו, הג"אווה הישנה מהצילום ההיסטורי [בגיליון 2, להלן, י"ר], ושביחד נעשה את הדברים (…). רני ואני עשינו את זה. וזה היה "עמדה" בעולם, לא "עמדה" ברעיון.

 

הקונספט של גיליון כתב העת המתוכנן הורחב משירה בלבד לכתב עת שיכלול יצירות שירה ופרוזה. בשלב זה, בין היתר על רקע הכישלונות הקודמים, המחשבה לא הרחיקה, לפחות לא בעיסוק החבורתי החדש, מעבר לגיליון המתוכנן האחד.  

 

פגשתי את עמוס באוניברסיטה. והוא אמר לי, תשמע, בוא נרים כתב עת. אי אפשר להמשיך ככה. אתה נראה לי בן אדם שאפשר להרים איתו כתב עת. בוא ניקח את אריק ונרים איתו כתב עת. וכשעמוס משכנע אותך, גמרנו, זה כמו בסרט "ocean 11". תמיד יש אחד שהוא המשכנע והמוביל, זה עמוס. נפגשנו באוניברסיטה. ככה זה נולד. (…) חוץ מדנה והמשפחה, הרגשתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. מזכיר במשהו את ההליכה שלי לבית המדרש, משהו שלא עשיתי קודם, ואני שואל איך לא עשיתי אותו קודם. (…) הלכנו לקפה "קפלה". אריק ועמוס באו ואמרנו יוצאים לדרך. מי משתתף ב"עמדה"? אריק אמר: שלושה זה לא טוב. אריק, יש לו עין לאסתטיקה. ביקשנו את יהונדב שיצטרף, הוא בא מפלורנטין, אמר שהוא יביא שירים.[2] חמישי היה בחור בשם אייל אדר, כתב סיפורים לא רעים, כתבתי עליו רצנזיה באותה שנה, חשבתי שישתף איתנו פעולה. כיוון שעמוס מאוד רדיקל הוא קיבל רגליים קרות. אמר: אני לא איש של חבורות. אני לא רוצה להסתכסך עם פרי (מנחם פרי, י"ר), ממש בזו הלשון, יום אחד הוא יוציא לי ספר, וזה נכון, הוא באמת הוציא לו ספר יום אחד. הוא נתן לנו סיפור די יפה, פנטסטי, תיאור של צוללן, סיפור חווייתי קצת בורחסי כזה. וכשרצינו לפרסם הוא אמר: אל תפרסמו, כי אני חושש שיזהו אותי איתכם. אמרנו: אבל עוד לא אמרנו שום דבר לאף אחד. לא, אבל אתם יש לכם גישה לוחמנית. אמרנו: קח את הסיפור, תהיה בריא. (…) הוא אמר (את זה) כי עמוס הוא איש לוחמני, וגם אריק. כבר אז הם פרסמו רשימה שבה הם פוסלים את כל השירה העברית, חוץ מישראל פנקס ועוד מישהו שאני לא זוכר [צוחק]. כולם חטפו על הראש… אני יותר בית הילל. אמרתי, יש אחד מוכר בחנות ספרים, מפרסם סיפורים יפים ב"עתון 77", ופרסם גם סיפור ב"עכשיו" "הרבי מפישקוצק". אמר לי עמוס: אה, אני מכיר אותו, זה משה פינטו, הוא ישב איתנו כמה פעמים (…). פינטו הוא רחובותניק כזה, בעל חלויימעס. באנו אליו. הוא גר בדירה משהו לגמרי מטר-על-מטר, עם קופסאות של ספרים, ממש מה שחלמנו, מצאנו סופר בעליית הגג. הרבה ספרים, ספרות יהודית, יודאיקה, ספרות עברית. אמרתי: זה אח שלי הבן אדם הזה, זה אח שלי, מצאתי את אח שלי! צירפנו אותו וזאת החבורה.[3]

 

את השם "עמדה" שלף עמוס ברגע האחרון. לדבריו השם צץ אצלו "בזמן אמת". אריק הציע את השם "מוצב", שגם לדעתו היה פחות מוצלח מהשם שהציע עמוס. לי הוא הסביר את ההצעה בדימוי שהיה לו על מוצב קדמי, על הר גבוה ומרוחק. רני חשב ש""מוצב" זה שם נורא. מה זה מוצב? מה זה בטונאדה? זה שירים, זה סיפורים. מצד שני לא רציתי איזה שם כזה כמו אֵב (…), רציתי שם קצת יותר עם ביצים. מה זה אבֵ?! אז עמוס בא עם השם "עמדה". אמרתי: "עמדה" לפחות זה משהו שהוא קצת אורי צבי גרינברג, עם ביצים".

בשנת 2005 הסביר לי עמוס את הצעתו. סביר להניח שההסבר טבול במשהו מידיעת התוצאות וכן שהוא השתכלל לאורך השנים, אך יחד עם זאת, בשונה ממרבית המשתתפים, דומה שלעמוס, וגם לאריק במידה מסוימת, היה מושג מוקדם על משמעות המהלך שמעבר להגדלת האפשרות לפרסום היצירות.

 

רצינו להביע עמדה. "עכשיו" כשם זה פרוגראמה של גבריאל: לשקף עכשיו את מה שיש עכשיו, מה שעכשיו קיים. אנחנו לא רצינו לתת את מה שעכשיו קיים, כי יש הרבה דברים שאנחנו לא מקבלים ממה שעכשיו קיים. אנחנו רצינו להביע עמדה בספרות. אנחנו הרגשנו שאנחנו מוקפים בהרבה סמרטוטים, באנשים שאין להם עמדה. שהעמדה שלהם זה סתם אגו, ההצלחה שלהם, ואנחנו רצינו להביע עמדה בתוך הספרות (…). בטוח שלא היינו מודעים למלוא המשמעויות (…), צריך שם וצריך לצאת לדרך (…), לא היה לי מושג שמנחם ברינקר הוציא שנים מועטות קודם לכן בירושלים כמה חוברות של כתב עת פוליטי בשם "עמדה".[4] הקונוטציות הפוליטיות לא עניינו אותי, לא אז ולא עכשיו, עמדה ספרותית, מה כן ומה לא.  

 

על אף שבשם "עמדה" קיימת דחייה של הפרוגראמה הפנורמית-פלורליסטית של "עכשיו", עדיין מתקיימת בה, וביתר שאת, התביעה שמוקד תובע לעצמו – היומרה לשיפוט אסתטי בעל תוקף.

 

5.7 בדור הלום גירויים ויזואליים

עמוס ורני נסעו על אופנוע הג"אווה בין בתי הדפוס כדי לקבל הצעות מחיר. הם טעו לחשוב שיקבלו הצעה טובה דווקא מבתי הדפוס הקטנים ונכנסו לברר בבתי דפוס שמדפיסים בדרך כלל כרטיסי ברכה וכרטיסי ביקור. במבט לאחור הבינו ששילמו יותר מכפי שהיו יכולים לשלם במקומות הנכונים. אם היו קרנות שהיו יכולות לסייע הם לא ידעו, וגם לא ניסו את מזלם. החומרים נאספו, השירים נוקדו, נערכו ישיבות אל תוך הלילה על הכנת החוברת וההתרגשות הייתה גדולה.

בין חמשת הכותבים הוחלט לוותר על היררכיות ככל האפשר ולהוציא את "עמדה" 1 מבלי למנות עורך או מערכת. עמוד מניפסטיבי קצר שנשא את הכותרת "עמדת פתיחה" נוסח – בהשתתפות רבה של אריק א. (שפחתה בהמשך) – עבור פתח החוברת. "עמדת פתיחה" נותרה ככותרת המתמידה של המבואות המניפסטיביים גם בפתח חוברות "עמדה" הבאות. ב"עמדת הפתיחה" הראשונה נכתב, במספר קטעים קצרים ונפרדים זה מזה:

 

עמדת פתיחה// מקום ובית לכותבים// חוברת עצמאית ללא תיווך של מערכת או הוצאה// ב"עמדה" התקבצו מחברים שראשית הופעתם בשנות ה-80 בכתב העת "עכשיו". המשתתפים, סביב גיל ה-30, לומדים, עובדים וכותבים.// בדור הלום גירויים ויזואליים מעוצבת כתיבתנו מכח המילה. אנו בוחרים בכתיבה, כאקט אינטימי מופנם ורב תנופה.

 

עבור רן יגיל מציינת הקמת כתב העת מעבר ז"אנרי בלתי חוזר משירה לפרוזה. ב"עמדה" 1 הוא פרסם את סיפורו הראשון בדפוס "אזוב ועצבת". ספר הסיפורים הראשון של יגיל "ארז כמעט-יפה" ראה אור כבר במהלך 1996 (בהוצאת "גוונים"), וזכה לחשיפה ולהצלחה יחסית. כעבור שנים, כשמישהו יתבלבל באשר לכתיבתו הוא יתקן ויאמר שאינו משורר ושכבר הרבה זמן לא כתב שיר. לעיתים הוא גם מזכיר בחיוך שורה מביקורת שכתב עליו גיורא לשם: "האיש הזה לא היה משורר, הוא לא משורר והוא גם לא יהיה משורר" (ציטוט מדברים בעל פה) ומייד מחווה דעתו על הביקורת – "והוא צדק". עמוס אדלהייט טוען ש"עמדה" שימשה קטליזטור משחרר לכתיבה של כל אחד מהיוצרים בה, ומוסיף: "במקרה של רני זה מדהים, כי הוא ממש נולד כסופר".

התפישה העריכתית לא התגבשה מייד בגיליון הראשון, ולמעשה לא היה ברור אם תראה אור חוברת נוספת של כתב העת (ברקע עמד התקדים של כתב העת "מקום" מ-1985, שממנו ראתה אור חוברת אחת בלבד). עורכים לא מונו לכתב העת "עמדה" ואף הייתה התנגדות עקרונית לכל היררכיה שהיא בין המשתתפים. התנגדות זו, שנבעה מההתנגדות להיבטים ההיררכיים בתוך "עכשיו", באה לידי ביטוי בהכרזה (התמוהה משהו) בעמוד הראשון של כתב העת: "חוברת עצמאית ללא תיווך של מערכת או הוצאה". נראה שהעמיתים-המתחרים ביקשו להיות יותר עמיתים ופחות מתחרים. ואומנם, לא היה צורך רב בעבודה של מערכת, שכן לא היה צורך לברור טקסטים מתוך רפרטואר רחב יותר מנפח הפרסום המיועד. חמשת המייסדים פשוט אספו את החומרים שהיו ברשותם, ביררו שהדברים מקובלים בינם לבין עצמם, כשהרושם העולה מהדברים הוא של פרגון הדדי רב (שוב, כאנטי-תזה לחוויה המשותפת הקודמת) וניגשו לשלבים הטכניים יותר. "עמדה" 1 נוצרה בראש ובראשונה במטרה לשמש לפרסום היצירות של האנשים שהקימו אותה, ואופייה בשלב הבריאה, או נקודת האפס, נגזר במידה רבה מהחומרים שהרכיבו אותה, ולא ההפך (אף שאוסף המשתתפים והחומרים, כידוע, אינו מקרי).  

במידה מסוימת ניתן לומר ש"המחבר" של "עמדה", שהתקיימה ברוח מספר שנים לפני שהיה ידוע מי יהיו חבריה, היו התנאים שקדמו לה ושייצרו את הצורך בה. מהבחינה הפרסונלית היה מי שחיבר וקיבץ את הטקסטים בסופו של דבר, אלא שיותר משהוא היה מחבר ומעצב של דמות התוצר החומרי הסופי הוא היה הוגה רעיון (עמוס אדלהייט, שמייד הצטרף אליו אריק א.) שדחף ליישומו בהולדת ישות הספרותית-חברתית חדשה. תפישת הרצף וההכרה מקרוב של עולם כתבי העת הביאה לתפישה של "עמדה" לא כחוברת בודדת אלא כפרויקט, שכפי שאדלהייט הסביר, תהפוך ל"שלם אחר כך, בשלב הרבה יותר מאוחר."

מול הכוונות להימנע מהיררכיה בין המשתתפים והניסיונות למלא אחרי כוונות אלה, עמוס ורני הסתמנו כדומיננטיים בעשייה כבר אז (אריק השתתף באופן פעיל בגיליון הראשון, אך במהרה צמצם את השתתפותו בעשייה). החוברת הראשונה מסמנת ראשיתה של דרך לעבר תפישת עריכה עצמאית ביחס ל"עכשיו", שהתפתחה תוך דחייה חלקית וקבלה חלקית של האלמנטים המוכרים, במגמת תנועה.

ממרחק השנים, מנסה עמוס אדלהייט לעמוד על השינוי ב"עמדה" מתפישת העריכה של "עכשיו". בתחילה הוא מתייחס לתפישת העריכה ההיררכית של מוקד ובהמשך גם לשוני בין שני כתבי העת באוריינטציית ההשתלבות שלהם בשדה.

 

זה יוצר בסופו של דבר איזה אנציקלופדיה שמתחילה בדורות ונגמרת בגראפומאנים.[5] "עמדה" דוחה את תפישת העריכה הזאת על הסף. אנחנו רוצים בסך הכול לרכז את הטקסטים החזקים ביותר והמעניינים ביותר שיש לנו בזמן נתון. ו"עמדה" לא שואפת להיות שלמות, להפך היא שואפת להיות שבר שיצור את השלם אחר כך, בשלב הרבה יותר מאוחר. כל "עמדה" היא איזשהו שבר, והיא צריכה להיות שבר מעניין, מגרה, זאת בכלל תפישה אחרת (…). הוא (מוקד) שוחה נגד הזרם והיה רוצה בכל זאת לשחות עם הזרם, יש לו תשוקה כזאת, רק לא הולך לו. בעוד שאנחנו שוחים נגד הזרם מתוך הכרה שזה מה שנכון. גם הוא עושה את זה מתוך ההכרה הזאת, רק בפחות שלמות.

 

"עמדה" 1 מומנה על ידי משתתפיה בחלוקה שוויונית. רני, שהיה נתון בחובות גדולים, עקב כישלון הקיוסק-מזנון שפתח וסגר תקופה קצרה קודם לכן, מספר: "הוצאתי מהכיס ואמרתי אני שם את הכסף הראשון. עכשיו שימו אתם. באו כל הארבעה ושמו, וככה הוצאנו את החוברת הראשונה".

הקו האסתטי שנקבע ל"עמדה" 1 (על ידי מעצבת שנשכרה תוך הבטחה לתשלום כולל בעבודה על הגיליון השני) היה של כריכת קרטון חום גס וממוחזר, עיצוב שכמו התכוון להכריז, מתוך פשטות הצורה והחומר על העיקר הנשכח בדור ההלום גירויים ויזואליים – הטקסט, או "כוח המילה".[6]

עמוס מתאר את הרגע שבו החזיק סוף-סוף ביד את החוברת שאותה חלם במשך שנים כרגע של התרגשות וסיפוק עצומים. גם רני יצא מגדרו: "איזו התרגשות! אפילו את העמודים החלקים קראתי. פתאום שמו אותי בהקשר הנכון".

בשעת ערב עלו השניים על אופנוע הג"אווה ונסעו, חדורי תחושת ניצחון, אל צומת הרחובות דיזנגוף ובן-גוריון בתל-אביב. בשילוב של הכרה בחשיבות הרגע ושל התרסה גדולה השחיל עמוס אדלהייט עותק טרי של "עמדה" מספר 1 אל תיבת הדואר של גבריאל מוקד. את המהלך שהוביל הוא ידמה בדיעבד להשתחררות מעולו של עריץ, וכמעט באותה נשימה ליציאה הראשונה מבית ההורים שבו גדל.

 

5.8 אתה גילית אותנו

"הוא לקח את זה רע מאוד," אומר עמוס, "גבריאל לקח את זה סוּפּר-קשה, הוא ראה בזה בגידה!" לדבריו הוא ניסה לספר למוקד פעמים אחדות על היוזמה, אבל מוקד לא שמע, או לא רצה לשמוע, או לא האמין שהחבר"ה הצעירים יצליחו להרים כתב עת בעצמם. "אני הייתי נגד פיצול כוחות," סיפר לי גבריאל מוקד כששאלתי על הרגע הזה,[7] "זה נכון שבהתחלה היה קרע קטן…" הוא הוסיף שהקרע לא היה מול כל משוררי "עמדה": "אריק היה כמו יונה (וולך). יונה אף פעם לא ניתקה קשר עם "עכשיו". תמיד היחסים איתו היו טובים. יש בו משהו יציב, מרגיע".

            אנשי "עמדה" מציירים את גבריאל כנבגד סדרתי; עורך שכל מספר שנים מעמיד חבורה שלתפישתו בוגדת בו. בתגובה למהלך ולהתרסה שבצדה נותקו היחסים בין עמוס ורני לגבריאל. "אני הייתי דיאבולוס ורני היה הפרקליט שלי," מספר עמוס, "גבריאל לא סלח לנו שנים. אחרי "עמדה" 1 הוא עשה טלפונים, הוא שלח פקסים לעורכים, להחרים אותנו. זה לא עזר כי לא היה לו מעמד, אנשים לא שמעו לו. אבל הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לפגוע ב"עמדה" בשנים הראשונות. וגם אנחנו לא היינו יותר מדי נחמדים אליו, נאמר ככה, היה מתח בינינו. גם אישי וגם כחבורה או כשני כתבי עת…"[8]

רני מסביר את התחושות האישיות הקשות בין עמוס למוקד, בין היתר בכך שמוקד מאוד פגע בעמוס אישית. לדבריו, שמע פעם את מוקד אומר בהתכוונו לעמוס "אנער אותו מעל לראשי ושילך המשורר הזה לבדו". עמוס מסביר את העובדה שמוקד לא ניתק את קשריו עם אריק בשל ראייתו אותו בהקשר של "עמדה" כ"תינוק שנשבה"; מלבד זאת, לפי עמוס, היה לו קשה לאבד את כל המשוררים בבת אחת. בעניינו של אריק סבור עמוס ש"האבהות של גבריאל (לגביו) לא נפסקה מעולם", ושבמידה מסוימת מקסים גילן (שנפטר ב-2005) מילא גם הוא עבור אריק תפקיד דומה.

                אריק, ששמר על יחסים תקינים עם מוקד, מודד את הדברים אחרת ומעיד על עצמו ש"בתקופות הרגישות", כשהיה בכך צורך, שימש מתווך בין הצדדים.

כשזה [יסוד  "עמדה", י"ר] הפך להיות משהו ודאי, כשזה קרם עור וגידים וזה נודע לגבריאל, אז גבריאל התקשר אליי ואמר שאם זה יהיה הוא לא ידבר עם אף אחד ואף אחד לא יפרסם אצלו. בקיצור, בסדר, שמעתי אותו. (…) בתקופה הראשונה ש"עמדה" יצאה היה נתק מול גבריאל. לא נתק שלי. אני המשכתי להיות מיודד איתו ולשמוע אותו, אבל מול האחרים היה נתק, בעיקר מול עמוס. (…) גבריאל אמר שהוא לא יידבר איתנו, אבל אני המשכתי לדבר איתו. וכשהוא אמר לעמוס שהוא לא יידבר, אז עמוס לא דיבר איתו, וכעס עליו מהצד שלו. אני לא כעסתי על גבריאל, כי זה היה טבעי. כלומר, כל המהלך היה טבעי. אז גם הצגתי את זה לגבריאל כהתפתחות של "עכשיו". ולא סתם הצגתי את זה (ככה), אנחנו גם כתבנו את זה בעמדת הפתיחה של "עמדה" הראשון. כי זה היה איזשהו ענף שיוצא מתוך הגזע, כמו שהיו עוד יציאות, כמו "מקום". רק ש"מקום" היה חד פעמי וזה נמשך. (…) הצגתי לו שהוא לא יכול באמת להתנגד (…), שהרי אם הוא מתנגד ל"עמדה" זה כמו שהוא מתנגד ל"עכשיו". כמו ש"עמדה" לא מתכחשת ל"עכשיו", "עכשיו" לא יכול להתכחש ל"עמדה", שזה כמו ילד שלו (…) אמרתי לו: אבל אתה אוהב אותי, אתה אוהב אותנו, אנחנו לא… אתה גילית אותנו.

אותי הוא לא הצליח לשכנע בריב שלו.

5.9 עוּבּרים מבטיחים

בעת הכנת גיליון "עמדה" 1 לא הייתה כוונה מפורשת לעזוב את "עכשיו" ואת שולחנו של מוקד. אולם לאחר שנוצר סכסוך סביב יציאת החוברת, באופן צפוי ובמידה מסוימת גם רצוי – ולהתרשמותי אף מכוון או חצי-מכוון – הודיע עמוס לחבריו על יסוּד שולחן חבורתי משלהם. "פשוט העתקנו את המבנה שלמדנו ב"עכשיו" ל"עמדה"", הוא מסביר. רני, המספֵּר בין השלושה, מתאר את המהלך בנדיבות רבה יותר: "עמוס אמר: נפגשים ביום שישי. חבורה ספרותית צריכה לשבת לשולחן. ככה נהג סארטר, ככה נהג עזרא פאונד, זאת המסורת של המודרניזם במאה העשרים. חיים ספרותיים מתנהלים בבתי קפה".[9] החבורה החלה להתכנס בימי שישי בקפה כהן שבמתחם באזל בדיוק בשעות שבהן התכנס שולחנו של מוקד והביקורים בשולחנו נקטעו באופן חד ודרמטי.  

רני, לדבריו, הגיע ל"עמדה" עם סף ציפיות נמוך (ייתכן שאמירה זו טבולה במשהו מחוכמת השנים). התיאורים של מוקד על השוליות הצפויה להיגזר על כתב העת ועל החבורה הצעירה הנמיכו אצלו את סף הציפיות. לדבריו, עמוס ש"תמיד חולם חלומות גדולים" חשב אחרת ואמר "חכו!". החבורה ארגנה ערב, כמקובל, לכבוד צאת החוברת החדשה, שהתקיים ב"צוותא" 2 בתל-אביב. לטובת הערב גייס רני את גדי יגיל, אביו, ושחקנים נוספים. לדברי החברים הערב היה מוצלח מאוד. רני מספר:

 

היה מפוצץ, ובאו כל מיני אנשים כמו יותם ראובני, אדם ברוך, (דן שביט, מנחם בן…) אני לא אשכח את הערב הזה. עמדנו בחוץ, חילקנו פרחים ואמרתי לעמוס: תראה מי מגיע, תראה מי מגיע. מילייה של אנשים ששייכים לספרות. מה מביא את האנשים האלה (…)? אולי הם חשבו שזה כתב העת הבא שידברו עליו? אחרי זה התברר לי שגם כשאֵב יצא אז עמדה חידה באוויר. זה לא אפיין רק אותנו (…). הם באו מתוך סקרנות לראות מה המכולת הזאת, מה נולד פה?

 

מלבד הערב המוצלח, זכה הגיליון הראשון של כתב העת "עמדה" להתעניינות רבה מצד הביקורת.[10] מעבר לביקורות, הודפס במוסף הספרותי של "מעריב", בצירוף הערה אינפורמטיבית קצרה[11], השיר הפותח את חוברות "עמדה": "מאבק" מאת אריק א..[12] הביקורות על "עמדה" 1 היו אוהדות בעיקרן, למעט ביקורתו של אסף ענברי, שהייתה שלילית ברוחה אך לא קטלנית. מבט רוחב על הביקורות מציג שלושה נושאים עיקריים שזכו להתייחסות: (א) מצב הספרות בכלל ומצב השירה בפרט (ב) בחינת החוברת עצמה, שבמסגרתה זכתה עמדת הפתיחה להתייחסות מיוחדת (ג) בירור ותהייה שעניינה השאלה שתלווה את חבורת "עמדה" בהמשך הדרך (ואולי גם תשפיע על הדרך): מהי העמדה של "עמדה"?

            "עלוב בעיני" כותב אמנון נבות ב"מעריב", "הניסיון למצוא אפס קצה של לגיטימציה חברתית וקיומית בדור שהתאדש לחלוטין לקיומה של הספרות העברית" [כל ההדגשות בפרק זה הן שלי, י"ר]. ב"ידיעות אחרונות" כותב עודד פלד, "אנו מתבשרים חדשות לבקרים על הופעתם של כתבי עת ספרותיים חדשים. אומנם השירה נאבקת על חייה, אבל היא אינה מוכנה להשליך מגבעת-כניעה לבנה בפינת הזירה. אחרי "ב. הסופר" ו"רחוב" הופיעו ממש בימים אלה חוברות "הנה" הנפלאות בעריכת נתן זך, ועכשיו – שוב כתב עת חדש, "עמדה" שמו." יותם ראובני משרטט בעקבות "עמדה" 1 את מצב הספרות המתמצה בכותרת שניתנה לביקורת "משנה לשנה זה רק הולך ומתמעט". "הייתה בושה גדולה לשירה." כותב ראובני, "לפני 15 שנה, יצאו כל שבוע חמישה, עשרה או אף יותר "ספרי שירה", (…) מה מעטים המשוררים, כיום בני 40, שניצלו מהזרם העכור ההוא והמשיכו לכתוב שירה (…) ובשנים האלה, הייתה בושה גדולה לפרוזה. יחצ"נות שכמותה לא ידענו קודם (…) אמצעי פרסום עצומים הצליחו להגדיל, זמנית, את מספרם של הקונים, של אלה שלא קראו את הספרים ולא יקראו אותם לעולם. (…הפרוזה) הונמכה עד שהיה ממש בושה לכתוב פרוזה."

            אחרי שתיאר את מצב הספרות בעיניו כותב ראובני, "בתוך כל זה, הופיעה בימים אלה "עמדה" 1. הוא מונה את שמות הכותבים ש"עושים כאן מרד "הכרחי" בגבריאל מוקד, שפרסם את יצירותיהם בכתב-העת שלו, "עכשיו"". שירים משל פרלמן מרתקים, הסיפור של יגיל, שרמתו אינה אחידה, מעניין, אבל "(החומרים) רחוקים מאוד מקריאת הכוונה של הכותבים (…) ואהרון שבתאי כתב שירים ארוטיים נועזים יותר." ראובני מסכם, "אם "עמדה 1" משקפת את הכותבים בני ה-30 (…) נשארנו עם מעט מאוד. ובשביל המעט הזה לא ממש צריך בית."

עודד פלד דווקא מברך על היוזמה ומעיד על השירים בחוברת כי "הם הוכחה ניצחת לכך, שטעו אלה שמיהרו להספיד את השירה בעברית". לעומת זאת, הסיפורים [של רן יגיל ומשה פינטו] "נופלים באיכותם מן השירים". הוא מוסיף כי "הקפדת יתר בעריכה הייתה בוודאי מועילה כאן. (…) תמוה בעיני שכתב-עת מופיע ללא ציון שמות העורכים, שהרי מישהו בחר את החומר והתווה את הקו, אלא אם כן, במקרה זה, חמשת המשתתפים הם גם העורכים". אסף ענברי מצביע על מכנה משותף ביצירות החמישה, שאיתרו "באיחור מה" את "החלפת החיים בייצוג" ומצביע על "שיא ישראלי חדש (אם לא שיא עולמי) בלאקוניות" של הפתיח המערכתי: "16 מילים. סה טו". נבות טוען, ובמידה מסוימת פוגע בחלק מהאמת הגלויה לכותבים עצמם, כי "ניכר בהם, שכל רצונם הוא לראות את מילתם מודפסת," ומוסיף, "והם אמנם מקפידים להדפיס את מלותיהם באות גדולה, מה שמקשה קצת את הקריאה." לויתן מוצא בשירה שבחוברת "תחביר חדש"". הרושם הראשוני ביותר לגבי שיריו של אדלהייט הוא "של דבר מה רענן, לא ממוחזר", ובשירו של אריק א. "מאבק", שפורסם במעריב במלואו, הוא מוצא תחושת גדלות נטולת יוהרה.

            אשר לקוצר המבוא ("בדור הלום גירויים ויזואליים…") הוא מוצא את המילים "מעטות, שקולות, מובררות. שום הסבר נוסף על העמדה עצמה". אסף ענברי טוען כי "השם "עמדה" הולם רק בדוחק, אם בכלל, את כתב העת הספרותי החדש הנושא אותו. אין כאן אף מאמר, אף מסה, אף רשימת ביקורת." באופן מפורש הוא מעלה שאלה שתלווה את "עמדה" במשך שנים: "מהי בדיוק ה"עמדה" כאן(?)". נבות כמו בא לסייע בפירוש דבריו של ענברי: "אם יש ברצונם של הצעירים להעמיד פוזיציה ערכית, שיתאמצו ויגבשו אמירה ספרותית מגובשת המורכבת מפאזות רבות: ביקורת, מסה, עיון, נקיטת עמדה תקיפה כלפי הקיים, למרות ובלי כל קשר לגירויים הויזואליים".

התייחסות הביקורת מנקודת המבט של אנשי "עמדה" הייתה מוצלחת. הם שמחו על עצם ההתייחסות, גם על הביקורות הפחות חיוביות. התגובות הנוספות, מעבר לביקורת (אתם "עמדה"?) עודדו עוד יותר את חברי החבורה וחיזקו את הדבק בין חבריה. "בחוברת הראשונה חטפתי איזה משב רוח לפרצוף, (…) קיבלתי שוק כשראיתי שזה עובד," מספר רני, "התברר שעמוס צדק ושגבריאל טעה".

מעבר להתייחסות ולשמחת הכותבים מהביקורת ניתן לקרוא על מצב הספרות, או מצב השדה שאליו נכנסה "עמדה"; הדור אדיש לספרות, הספרות במגמת התמעטות, היחצ"נות ואמצעי הפרסום שולטים בכיפה והשירה נאבקת על חייה. הביקורת כמו מודיעה על מרחב המחייה החדש של "עמדה", שהתרחב הרבה מעבר לעולם של "עכשיו". הביקורת גם קושרת בין המעשה של כותבי "עמדה" – חוברת אחת בלבד, חמישה אנשים – למצבה של "הספרות", להיסוס אם להספיד את השירה אם לאו. ובנוסף, הקבוצה נתקלת בסימנים לציפייה לפריעת ההמחאה שפיזרו כאשר קראו למוצר ששיגרו לשדה, ועוד בתוך תקופה שמאופיינת ב"היעדר מניפסטים והיעדר הדיון של צעירים בתרבותם"[13], בשם המניפסטיבי  "עמדה".

 

*     *     *

 

בחנות הספרים "שפת אם" שבה עבד משה פינטו הוא פגש סטודנטית לצילום מהמדרשה, ציירת בתחילת דרכה. הוא נתן לה את חוברת "עמדה" 1 והזמינה לערב ב"צוותא". סמדר הגיעה לערב ממש לקראת סופו, "הייתי שם שתי שניות". פגישתה עם חברי "עמדה" נדחתה רק במעט.

 

הגעתי יום שישי אחד לקפה כהן. אריק ועמוס ישבו אחד ליד השני, רני ישב לידם. התיישבתי בשולחן והוצאתי מהתיק שלי את "עמדה" 1. היא הייתה מרוטה לגמרי, ראו שקראו אותה מכל הכיוונים. כשהם ראו את "עמדה" הם היו בהלם, הם לא האמינו, אמרו: מה, מישהו ממש קורא את זה? (…) "עמדה" 1 מהממת, לרני יש שם סיפור מקסים. כשקראתי, הדבר הראשון שרציתי לדעת היה מי אלה האנשים האלה. (…) אמרתי שהחמישה האלה צריכים להצטלם ביחד. עמוס אמר שזה מה שצריך לעשות וזה מה שעשינו. אחרי חודשיים בערך נסענו לנמל להצטלם. זה היה בתחילת אוגוסט. כולם באו והתאספו והביאו לי סולם. אחרי איזה מאתיים צילומים שעשינו, כשהם רצו ללכת, אמרתי להם, חכו רגע. הם הסתובבו אליי לשנייה וזה הצילום שבסוף נכנס ל"עמדה" 2.[14]

 

מיום שסמדר הופיעה בקפה כהן היא ועמוס הפכו לבני זוג. סמדר הייתה למשתתפת קבועה ב"עמדה" ורישומיה ליוו את חוברות "עמדה", בדרך כלל לצד עמדת הפתיחה, שלרוב נוסחה על ידי עמוס ואושרה על ידי רני.