בננות - בלוגים / / תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק שני מתוך ששה חלקים)
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק שני מתוך ששה חלקים)

 

 

קטע מתוך הפרק "תולדותיה של חבורה ספרותית" מתוך עבודת הגמר:
מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
(בהנחייתם של פרופ" יהודה שנהב ופרופ" מוטי רגב; ספטמבר 2007, אוניברסיטת תל-אביב)

 *קישור למבוא של העבודה: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1338&blogID=97

5.4 סולם אבידן

כמו עמוס ואריק, גם רן מעריך מאוד את גבריאל מוקד[1]. לדידו, מוקד הנו העורך הספרותי הטוב והחשוב בספרות העברית מאז קום המדינה.[2] על היחס למוקד בימי "עכשיו 55" הוא אומר: "הוא נתפס בעינינו כסמכות, הפוסק הראשון והאחרון בענייני ספרות. נשאנו אליו את עינינו". ההערכה של שלושת המשוררים הצעירים למוקד התמידה גם שנים אחר כך, ושרדה שנים ארוכות של נתק, כעסים ומתיחות בין כתבי העת "עכשיו" ו"עמדה". על פי אמירות ששבו ועלו בפגישות רבות בשולחן "עמדה" ובראיונות, ההערכה למוקד נתונה לו על יכולותיו לקרוא ולשפוט טקסטים, על האוונגרדיסטיות, הנהייה אחרי החדשני והמקורי, העדפת הטקסט על פני שמות, הפתיחות הגדולה לכותבים צעירים (או ל"כוחות חדשים" במושגיו) וליכולתו המוכחת "לגלות" כישרונות אמיתיים בזמן אמת. אחד הדימויים החוזרים לעניין הגילוי (הלקוח מסצנה ב"הזר" של קאמי) הוא היכולת להבחין בנצנוץ של האקדח – או של הכותב – הרבה לפני שהוא יורה.[3]

באופן יותר אישי, מוקד היה האיש שהתעניין במשוררים הצעירים בתחילת דרכם ופתח עבורם את השער אל עולם הספרות. המפגש עם איש ספרות שעושה למען אחרים, נתפשת בעיניהם, גם על סמך ניסיונם בעולם הספרותי, לא כדבר שכיח ולא כדבר טריוויאלי. בנוסף, מוקד עצמו הנו דמות ססגונית, מקורית, מגרת מחשבה, רבת פנים וחד-פעמית בהחלט (אף כי גם פרובלמאטית מבחינות ידועות).[4] למוקד, האיש ובעיקר איש הספרות, הייתה השפעה אדירה על אנשי חבורת "עמדה", ובמידה רבה חלק גדול מהעשייה ומההוויה של החבורה בשדה הספרות כחבורה וכיחידים, מתכתב איתו ועם תפישותיו.

לצד ההערכה הגדולה יש לחלק ממשוררי קבוצת "עכשיו 55" גם ביקורת, או "בטן מלאה", במידות משתנות, כלפי מוקד. אם להתעלם מההיבט של הטיפול הספרותי בטקסטים, אזי ניתן להצביע על שני היבטים עיקריים שגרמו למשוררים הצעירים לתחושת אי-נחת ולחוסר שביעות רצון: אווירת השולחן –  או החבורה – האלימה, הממיינת וההיררכית, וכן התדירות הנמוכה של הפרסומים כפועל יוצא של הקצב האיטי של הוצאת חוברות "עכשיו". 

            רני ועמוס מתארים את שולחן "עכשיו" כמקום של "שנאות וקנאות", תחרות, עוינות ומתח חסרי תועלת בעיניהם. הזיכרון של שניהם הוא זיכרון לא נעים מבחינה רגשית. רני זוכר את ההתקבצות בשולחן כ"מקום שבו היית יוצא עם אולקוס כל שישי", ומגדיר את היחסים עם מוקד כיחסי אהבה-שנאה: "גבריאל פתח לנו דלת ולב, אז עוד לא ידענו שהוא ניזון מזה". בשלב מסוים, בהתאם לתחושות הללו, רני כבר לא הצליח, או שלא רצה לשאת את הדברים, והתרחק מעכשיו לתקופה ממושכת. עמוס, שניכרת בו ההתייחסות הרצינית מאוד למוקד, כמו גם לספרות בכלל,  נשאר, והתגובה המתעכבת-בינתיים שלו לדברים הייתה שונה. את עורך "עכשיו" מימי "עכשיו 55" הוא מתאר כמי שעסוק ביצירת היררכיות, בין המשוררים בשולחן ובספרות בכלל.

 

זה קיומי. הוא תמיד עושה כל מיני מדרגים, והוא ממש חי לתוך זה. (…) עכשיו ההיררכיות, באופן כללי זה נורא נחמד, אבל זה אחרת כשזה בא באופן פרטי. כמה אתה שווה ביחס לאחרים – מי יותר ומי פחות. הוא לא אומר לך את זה כל הזמן, אבל ככה הוא חושב. יש מתח מסוים באוויר כל הזמן (…). הקוסמוס של עכשיו נקבע על ידי אלוהים אחד וזה גבריאל, והוא (הקוסמוס, י"ר) לא אבסולוטי, הוא משתנה. זאת אומרת יש בו צדדים שמשתנים וצדדים שלא. אתה יכול לשפר עמדות, זה לא קבוע.[5]

 

רני מסביר את העיסוק בהיררכיות כתולדה של דרך מחשבה סטרוקטוראלית, ומצביע על אחד מסולמות המדידה (לדבריו היה קיים גם סולם אחר: משורר חזק, משורר חצי-חזק, רבע-חזק).    

 

גבריאל מסתכל על החיים כמלחמה, כמאבק, וכך הוא מחנך את תלמידיו. יש אצלו גדודים וחיילים (…). אבידן זה השיא מבחינתו. הוא רואה באבידן מופת שירי. השירה הגדולה ביותר שהייתה פה, והוא מודה בזה. תשאל אותו ברגע נכון, הוא יגיד לך "דור המדינה", תשאל כשהוא במצב רוח טוב הוא יגיד אבידן (…). אני הייתי 5 בסולם אבידן. גבריאל לא העריך את השירה שלי כל כך. אריק היה 8 בסולם אבידן, הוא מאוד העריך את אריק. אני חושב שמכולנו הוא הכי העריך את אריק. הוא רצה לטעון שאני ורפי המשוררים המינוריים, ושעמוס ואריק הם המאז"ורים. זה יתרון וחיסרון של גבריאל, שהוא מאוד חושב בתבניות, סטרוקטוראלית. תמיד הוא יחפש איפה לשים אותך במשבצת. ואם הזנב שלך יוצא החוצה, כמו שמקסים (גילן) אומר יפה, הוא ידחוף את הזנב ויסגור עליך את הקופסה. [6]

 

המדרגים של מוקד באשר לרמת המשוררים בחבורה היו ידועים, לפחות לחלק מהאנשים. גם כשהמילים לא נאמרו במפורש הדברים ריחפו באוויר וניתן היה לקלוט אותם.[7] מעמדם של המדרגים הללו לא היה מעמד ניטראלי של עוד תמונת עולם שבה מחזיק העורך. הם נלקחו ברצינות, ועל פי תיאורם של עמוס ורני, המשוררים ניסו להילחם על מקומם בתוך תמונת העולם הזו. הם ניסו לשפר עמדות בתוך אותה מפה דינאמית שבה החזיק מוקד. ייתכן (ולדעתי אף סביר מאוד) שההוויה והתפישה היחסית והדינאמית הזו, שחוקיה התקבלו בשולחן, הביאה חלק מחברי החבורה לעיסוק בדיון פואטי. עמוס ואריק, כדוגמה קרובה, חברו כדי לכתוב מסה על מצבה של השירה בשנות התשעים (אריק א. ואדלהייט, 1991). דוגמה בולטת אחרת היא זו של רפי וייכרט, כיום הבעלים והעורך הראשי של הוצאת "קשב לשירה".

תיאורו (וקריאתו) של עמוס את תמונת המדרגים הספציפית (והדינאמית) של חבורת "עכשיו 55" מציג מהלך שניתן לשרטוט, אולי עם מעט דמיון, כמפת קרב לכל דבר (ורני שותף לקריאה זו של הדברים).  

 

כשהתחלנו לשבת בשולחן הייתה דומיננטה של צמד אחיות. (…) הן שיחקו יפה את המשחק של גבריאל. הן לכלכו על כולנו, איתו, צחקו על כולנו, קינאו ושנאו. (…) הן היו הכוכבות, ניסו להיות הכוכבות, תמיד יש היררכיות. (…) לתקופה מסוימת הן הצליחו. החיבור ביני לבין אריק נועד בין השאר לעשות איזה איגוף והאיגוף הצליח. הן לאט לאט נדחקו לשוליים. גבריאל ראה שהן לא בדיוק מתפתחות, (…) נשארו משוררות ליריות מוגבלות והתחילה החבורה של אריק ועמוס. ולאט לאט גבריאל הגיע למסקנה שהוא מחזיק בה פחות או יותר עד היום, שישנם בחבורה שלנו שלושה משוררים מרכזיים: דורי טרופין, אריק א. ועמוס אדלהייט. והם השלושה המרכזיים. (…) רפי (וייכרט) היה חלק יותר שמרני-קונסרבטיבי. (…) האחיות שחורי איבדו לאט לאט את המעמד שלהן, והמסכנות האלה התחילו לקרוא לאריק ולי "באובבים מכוערים". העולם שלהן היה העולם של "הנסיך הקטן" ואנחנו היינו באובבים מכוערים. זה מאוד שעשע את גבריאל, איזה יופי רבים וזה [אדלהייט צוחק]. אבל זה היה העניין, ההיררכיה בסופו של דבר הייתה של שלושה משוררים בראש. אגב, זה דבר שאותי ואת אריק משגע, כי דורי טרופין היה חצי גראפומן בעינינו, ואתה יודע, הוא מחבר אותנו אליו ואתה אומר אוּ-לָה-לָה, מה קורה כאן, איך הוא שופט טקסטים? איך האיש הזה נפל, איך הוא נפל עם דורי טרופין, אבל הוא נפל.

 

אף שההערכה לשיפוטיו של מוקד בקרב הגרעין הקשה של חבורת "עמדה" היא גדולה מאוד, עשויים להיות בה חורים. המחלוקת בין מוקד לבין עמוס (ואריק) לגבי המיקום של דורי טרופין היא דוגמה לכך. פתיחה ובירור של העניין יכולים להעלות מחשבות על רב-ממדיות בקבלת השיפוטים של מוקד, כשניתן להצביע, למשל, על רובד אחד הנוגע ליחס לשיפוטים עקרוניים-כלליים, ורובד אחר הנוגע לשיפוט טקסטים אישיים (בבחינה ברזולוציה גבוהה, אפשר בהחלט להיעזר במושגים של אמונה וכפירה המתחרים זה בזה). לחלופין, עשוי לעלות בדיון כזה עניין ההשפעה של היחסים, הדעות והידע החוץ טקסטואליים, או שעשוי להיבחן מחדש נושא – שעולה מפעם לפעם בשיחותיה של חבורת "עמדה" – והוא התביעה של מוקד ל"אובייקטיביזם מתון" בשיפוט טקסטים ספרותיים, כלומר היכולת להבחין ולהצביע על כוחו של הטקסט באופן אובייקטיבי, שאינו תלוי כמעט בגורמים חיצוניים. הפוגה פרשנית שלי זו, מעבר לשאלת המחלוקת באשר לכוחו המשוררי דורי טרופין (שאותו אגב, בשונה מהאחרים שהוזכרו עד כה, איני חושב שאני מכיר באופן אישי), מדגימה גם משהו קטן מרפרטואר השיח המטא-פואטי הענף המתקיים בחבורת "עמדה".

אחד הביטויים החיצוניים והפורמאליים של ההיררכיות ב"עכשיו" (יש גם היבטים לא פורמאליים ולא-מדידים הבאים לידי ביטוי ביחסים החברתיים, ויש דוגמאות לא נעימות) הוא סדר ההופעה בחוברות ובערבים הספרותיים. תפישת הסדר של העריכה ב"עכשיו", לדברי אנשי "עמדה", היא תפישה היררכית פשוטה: המשורר החזק ביותר, הטוב והאמיתי ביותר בראש, והגראפומן הגרוע ביותר בסוף.

תיאורו של עמוס להלן מראה ש"אפקט הראשונות" נוסח "עכשיו" עשוי להתגלגל גם למאבקים פחות סימבוליים מהמקובל, אפילו בין משוררים. מעבר לעיסוק ביצירת היררכיות ובמדידתן, מאשים עמוס את מוקד, מבלי להאשים אומנם, אך בהחלט תוך כדי האשמה, בכך שהוא מסכסך בין המשוררים בכוונה תחילה. אם ליטול לעצמי לרגע דרגת חופש גבוהה בפרשנות הייתי אומר שעמוס שאינו מאשים הוא עמוס הצעיר שנושא את עיניו בהערכה אל מוקד ומוקירו, ואילו עמוס המאשים, הוא עמוס הנחרץ והחריף, שמוקד, כמצוין באחת ההערות הקודמות, תיארו כגרסה "יעקובינית" שלו עצמו.[8]

 

אני חושב שהמקור לאווירה הזאת הוא גבריאל עצמו, שבאופן לא לגמרי מודע, אבל קצת מודע, שיסה אותנו אחד בשני. אני לא מאשים אותו, חלילה, אבל הוא עושה את זה. הוא גם נהנה מזה, אני ראיתי דברים. אני ראיתי. היה ערב "עכשיו 55" ההיסטורי, וכולנו התאספנו (…) בצוותא הגדולה. מילאנו את צוותא הגדולה, 500 איש. מוטי בהרב, שהיה שחקן ואיש תיאטרון, הוא נפטר מאז, היה המנחה. הוא ארגן את הערב. זאת הייתה הפעם הראשונה שעליתי על במה, הייתי מאוד מאוד לחוץ. ומרוב זה שגבריאל ככה, אתה יודע, בישל בְּשִׁילָה, שניים הלכו מכות. (… הם) פשוט הכניסו מכות אחד לשני (…) על מי יהיה ראשון בערב. אם זה יפתח או אם זה, יצירה של זה או יצירה של זה, משהו כזה, וגבריאל במקום להרגיע חימם קצת והיו מכות. זה היה מקרה קיצוני, אבל זאת הייתה האווירה בשולחן, אווירה מאוד מתוחה.[9]

 

גישתו של אריק לשאלת ההיררכיות שונה משל חבריו. התרשמותי היא שגם יחסו למוקד בטרם  הקמת כתב העת "עמדה" היה יחס יותר מפוכח, פחות דומה ליחסו של מאמין למושא אמונתו מאשר יחסם של עמיתיו, למרות הערכתו למוקד. אפשר לקשור את הדבר לוותק הרב יותר שלו בשולחן ובכתב העת, אך דומה שההערכה הברורה והמוצהרת של מוקד לשירתו, ובהתאם, גם אליו – וכן תחושת הכרת הערך העצמי שאיתה הגיע לעולם הספרות (ראו נספח א") – הובילה לכינון מערכת יחסים יותר שוויונית בין מוקד לבין אריק כבר בשלבים הראשונים.[10]

"חווית השולחן" האישית של אריק היא חוויה חיובית בעיקרה. הוא אינו מציג או מאבחן לפרטים את התמונה המלחמתית בין המשוררים סביב מוקד, אך מציין שהיו רגעי אי נעימות במהלך חילופי דברים מסוימים. לתפישתו, סביב מוקד התאספו שתי קבוצות שמוקד מיטיב להבחין ביניהן: "הגראפומנים" מחד גיסא, והכותבים או האמנים האמיתיים, מאידך גיסא. במקום ביחסים הוא מעדיף להתמקד בטקסטים: "ביני לבין מוקד אני שמתי את הטקסטים שלי".

הציטוט שלהלן, העוסק בהתנהגות משוררים מסוימים, מתייחס למשוררים בשולחן של מוקד באופן כללי. אשר לחבורת "עמדה", אריק מודע למחשבות-חשדות של חבריו על כך שהוא מפחית מערכם, מחשבות שגולשות גם אל השנים הראשונות לקיומו של כתב העת (כלומר, לאחר 1995). ראוי לציין שחבורת "עמדה" מציגה בדרך כלל חזות חבורתית-משפחתית די הרמטית (למשל, כלפי זרים, או בערבים ספרותיים), חזות שיש לה בסיס מוצק ויש בה הרבה אמת, אך עדיין קיימים זרמי עומק – שעולים לעיתים אל פני השטח – הקשורים להבדלים בהיררכיות ובהערכות שנוקטים חברי החבורה.[11]

 

אני בכלל לא אוהב היררכיות, ולא חשתי בהיררכיות, ולא נהגתי בהיררכיות, ואם עשיתי, אז ביום כיפור אני צריך לומר "חטאתי פשעתי". (…) למוקד יש את ההעדפות שלו, שאני מניח שהן ידועות, לפעמים יותר, לפעמים פחות (…). בוא נגיד ככה, גם אם אני הייתי כל היום בא למוקד ואומר לו ככה: תגיד לי גבריאל, אני המשורר הכי טוב? אני משורר טוב? אז גם הוא היה בועט בי, אני מניח (…), ויש אנשים שעשו את זה. יש אנשים שהכישרון שלהם הוא דל, אבל הם באו אליו כאילו הם המציאו את השפה העברית. אז הם חטפו בעיטה. (…) גם אני לא מעריך מאוד כל אחד. הרבה שנים אפילו עמוס ורני האשימו אותי בצורה כזאת או אחרת שאני לא מחשיב אותם. זה לא היה נכון. מי דיבר על רני [כשהוציא את ספרו "הרביניסט האחרון", י"ר]? אני. מי דיבר על עמוס כשהוא פרסם את הספר שלו? אני. (… הם) לא האשימו פרונטאלית, אבל היה באוויר שאני לא מייחס כל כך הערכה לאחרים, וזה לא נכון.

 

 

5.5 אין זמן, החיים נגמרים

אם לא כולם היו שותפים באותה מידה לתחושת המועקה שנבעה מהאווירה בשולחן, אזי בנוגע לקצב הפרסום שררה הסכמה על כך שהוא היה בלתי מספק. מההיכרות שלי עם השדה הספרותי עד כה, כולל משולחן "עמדה" ומאתרים אחרים, מוכר לי היטב – ואני יכול להעיד גם על עצמי בעניין הזה – הלהט, הדחף (ולעיתים אפילו הלחץ) לפרסם, בייחוד בשלבים הראשונים, בהם נוצר רושם (מוטעה במידה חלקית) שלמילה הכתובה המודפסת יש מעמד אונתולוגי שונה לחלוטין משל אחותה הבלתי מודפסת. קשה לומר, ואולי בלתי אפשרי, מה היה קורה לו הקצב וכמות הפרסום ב"עכשיו" היו מספקים.

            נדמה לי, ואני מסתמך על תחושת השדה שפיתחתי בפעילות הכפולה שלי בשדה בשנים האחרונות, שמרבית המשוררים היו מוכנים לסבול גם אווירה לוחצת בהרבה (ואני מסתכן ואומר, שאפילו עמוס), בתמורה לכמות פרסום מספקת, או לפחות מתגמלת. אפשר להקדים את המאוחר, ולומר ש"עמדה" עצמה חלתה באותה בעיה, ויוצרים חדשים בה, בעיקר צעירים בשדה, מתמודדים תדירוֹת עם התדירוּת הנמוכה של יציאת החוברת ועם היגררות מועדי הפרסום. אני עצמי (לפני שעלה הרעיון של מחקר זה), אחרי מספר חודשים בחברת אנשי "עמדה" ופרסום אחד בלבד, דיללתי מאוד את הגעתי, ואיני מהווה דוגמה יחידה לכך.

ודאי בשל מאפיינים אלה של המשחק הספרותי, עולה מדי פעם בשנים האחרונות אצל רני החלום להפוך את כתב העת "עמדה" ל"שלישון" (על משקל רבעון). ואני משער שמאותן סיבות גם גבריאל מוקד, כששוחחתי איתו (בשנת 2007) על טקסט שהגשתי לו, סיפר לי מיוזמתו, כבמין משב רוח נעורים חולמנית, על כוונתו לצמצם את עובי החוברת של כתב העת הוותיק ולהגדיל את תדירות הוצאתו לאור לפעמיים בשנה. רני, שבשנים האחרונות, שומע לא פעם את השאלה: "נו, מתי יוצאת "עמדה" החדשה?" מספר על הקושי הגדול ב"עכשיו":

 

נקודת השבירה הייתה שחיכינו הרבה זמן בין פרסום לפרסום ובדרך אכלנו קש (…) גבריאל מרצה לך, בהתחלה זה נורא מרשים, כי יש לו המון ידע, אבל כמה זמן אתה יכול לשמוע נאומים? בסופו של דבר אתה מתעייף. (…) עוד סיפור על יונה וולך ועוד סיפור, לפעמים הוא היה חוזר על עצמו. בהתחלה זה מקסים אותך כי אתה בא לעולם הספרות, אז (מדברים על) יאיר הורוביץ ודוד אבידן. פתאום דוד אבידן נכנס ומתיישב לידו, מונדי המחזאי נכנס. אתה נער פחות או יותר וזה מרשים אותך. לאט לאט אתה מבין שבעצם עובר זמן ואתה לא עושה כלום עם עצמך. אני אספר לך על יוסל ברגנר. שאלו אותו, איך נהיית צייר. סיפרתי לך את הסיפור? כן? אז זה בדיוק העניין.[12] אנחנו היינו אצל גבריאל אמנים. יושבים, מזמינים כוס קפה, מדברים על ספרות, פעם בשנה מפרסמים שיר. (…) ואז אתה אומר, אני לא רוצה יותר להיות הבן של גבריאל, או חייל במלחמות של עכשיו. אני רוצה להיות אבא, אני רוצה להיות בעל הבית, אני רוצה לפתוח עסק משלי וזה הטריגר העיקרי ל"עמדה". (…) עמוס הביא לשולחן כתב עת בשם ליטל-ריוויו ועזרא פאונד שם אומר (…): כולם מחכים בתור לכמה עורכים, חשובים אמנם, אבל הם מעכבים לנו את הקריירה. אין זמן, החיים נגמרים. ואתה מבין, אצל משוררים זה מאוד חשוב לפרסם בכתבי עת. אז הייתה גם מסורת של כתבי עת, היום זה לא כל כך קיים.[13] הרגשת שגבריאל מעכב לך את הקריירה. והליטל-ריוויו הדליק אצלנו נורה (…). היו שם (בסביבת מוקד, י"ר) כל מיני אנשים, כמו גדעון אודם (שם בדוי, י"ר), שישבו וחיכו לגבריאל. כמו שמחכים לפרי, חמש שנים, ארבע שנים, שפרי יתעורר. למה? כי צריך את הגושפנקא של גורם חיצוני שיגיד שאתה טוב? בואו נקום ונעשה מעשה! מה עשו "לקראת"? אותו דבר. מה עשו "כתובים"? מה עשה שלונסקי? אותו דבר (…). באיזשהו שלב גבריאל לא היה יכול לעשות למעננו יותר כלום. ואז נולדה "עמדה". "עמדה" לא נולדה מתוך איזו תפישה אידיאולוגית עמוקה, בהתחלה, היא נולדה מתוך המצוקה של חמשת האנשים האלה, שלא היה להם… נאמר כך, הם חיכו הרבה מידי זמן בין פרסום לפרסום.

 

התחושה של מיעוט הפרסום מול הרצון הגובר להמשכיות של פרסומים הייתה משותפת לכלל חבורת המייסדים של "עמדה" לעתיד. רני לא רואה את לידת כתב העת כנובעת מעמדה אידיאולוגית עמוקה, אך דומה שאצל עמוס, הוגה הרעיון להקים את כתב העת, והמיילד העקשן של "עמדה", שימשו הדברים – שנים מעטות לפני שרני הוכנס בסוד הדברים –  בערבוביה. הרעיון עלה בראשו, כך נראה, משילוב של הצורך בפרסום, תחושות קשות, התפתחות של עניין ארס-פואטי והתגלגלותו לעבר פיתוח דינאמי של אידיאולוגיה ספרותית.[14]  


[1] מכאן אעבור לעשות שימוש בשמות פרטיים. אלו השמות בהם השתמשתי בשדה ובנוסף, שם העט של אריה איינברג, אריק א., מקשה על שימוש אחיד בשמות משפחה. הסיפור מאחורי שם זה הוא שאריק פרסם בזמן שירותו בצה"ל (כולל כקצין בקבע) ולא רצה שיזהו אותו. מאז השם הופיע במרבית הפרסומים והפך לשם העט הקבוע. אפשר להעיר גם שזהו השם הראשון המופיע (נכון לתחילת 2007) בלקסיקון הספרות העברית באינטרנט.  

[2] השניים האחרים בטריו של העורכים הגדולים שהוא מסרטט הם אהרן אמיר (קשת) ומנחם פרי (סימן קריאה).

[3] במאי 2007 טען אחד מבאי בית הקפה "הנסיך הקטן" כי שמע שמוקד אמר באותו יום: "קלינט איסטווד יכול לטעות בהרבה דברים, אבל לא באקדחים. אותו דבר אני בטקסטים."

[4] מהיכרות אישית יחסית מוגבלת עם מוקד, אני יכול לצרף את דעתי לדעת אנשי "עמדה". אדלהייט על מוקד: "זה אישיות מבריקה ו"פסיכוטית" לגמרי, בו זמנית. (…) יש לו הבלחות, יש לו דימויים, יש לו שפה פרטית של דימויים שלוקח לך זמן להכיר אותה. (…) לפעמים הוא לגמרי הזוי. זה גם צד מקסים אצלו, אבל לוקח לך זמן לעכל את הבן אדם, זה בן אדם נורא מורכב." מנגד, אולי כסוג של תגובה – המעידה לדעתי על יחסי האהבה-שנאה בין מוקד לאדלהייט (וכן לשם הוגנות והעשרה) – אציין כי נודע לי שמוקד הגדיר פעם את אדלהייט (מודל 2004/5) כגרסה "יעקובּינית" שלו עצמו (כלומר כדומה לו במאפיינים רבים, רק יותר אלים ממנו).

 

[5] במהלך השיחות חשתי שהדברים על תקופת "עכשיו" נאמרו לעיתים בנימה של נוסטלגיה, לעיתים בריחוק ולעיתים המחישו שמשהו מהרגשות ההם עדיין מפעם מתחת לפני השטח.  

[6] בהזדמנות אחרת סיפר לי רני על שפגש את אחד ממשוררי החבורה "עכשיו 55" חפוי ראש. כששאל אותו לסיבת הדבר סיפר הלה כי נודעה לו תוכניתו של מוקד "למרכז" את אריק, כלומר לדחוף אותו למשבצת של משורר מרכזי, דהיינו לנסות לשכנע את הממסד הספרותי בחשיבותו, ולצידו להציב את עמוס, כמקבילות, במושגי דור המדינה, לאבידן וזך, למשל, ואילו לו, למשורר הדובר, ולרני, הועיד מוקד את תפקידים שוליים יותר במפה השירית, לווייניים, שבמקבילה לדור המדינה תואמת אולי את מקומם של משה בן-שאול משה דור ואחרים. עד כאן הסיפור. אם זו הייתה התוכנית או לא, התוכנית לא יצאה לפועל או לא הצליחה, לפחות לא בנוגע למשורר המרכזי, או למשוררים המרכזיים. אותה ישות אמורפית "הממסד הספרותי" לא שוכנעה בזמן אמת במרכזיות של אריק א. ובחשיבותו של עמוס אדלהייט, והעתיד מסופר בחלקו בעבודה זו.

[7] נדמה לי שהיכולת לקלוט "דברים" המרחפים באוויר, כלומר, את הסימנים והשינויים הקטנים בטרם הצטרפו והפכו למגמות ברורות, היא אחת התכונות המאפיינות (או שאמורות לאפיין) משוררים. אולי זוהי אחת הסיבות  – מעבר לקשיים ז"אנריים – שבעטיין האמנות נוטה להגיב לשינויים הרבה יותר מהר מהשיח המדעי, שעל פי ניסוחו של בורדייה, נוטה להביא את פירותיו אל שדה המערכה רק לאחר סיום הקרב (שאלות בסוציולוגיה, 2005, עמ" 24).

 

[8] הדברים נאמרו בתקופה של חידוש הקשר בין עמוס למוקד, עם הזמנתו של השני לפרסם לראשונה ב"עמדה", בגיליון 14, אביב 2005. תקופה זו מסמלת בעיני עמוס התחלה של יחסים שוויוניים ותקינים בינו לבין מוקד. אגב, הטקסט של מוקד מוקם על ידי עורכי "עמדה" במקום התשיעי מתוך 28 בסדר המשתתפים ב"עמדה" 14.

[9] גילחתי את שמות המשוררים מהתיאור.

[10] אשר ליחס ה"מחלן" יותר של אריק א., אני סבור (בלי שיש לי כרגע הכלים לטפל בדבר), שהוא קשור, בין היתר למקור החברתי-מעמדי שלו, כמי שבא ממשפחה זעיר-בורגנית ולא ממשפחה של אנשי תרבות ואמנים כשני עמיתיו.     

[11] עדיין קיימת, למשל, מחשבה לפיה אריק אינו מעריך מדי יוצרים אחרים. אריק מצידו כופר ב"אשמה", אך מקבל את הטענה לפיה אין לו עניין רב מדי בטקסטים של אחרים. או כפי שרני טוען, אין באריק מן העורך, הוא יותר "משורר קלאסי" באופיו.

[12] את הסיפור הזה יגיל נוהג לספר מדי פעם לחבר"ה החדשים שבאים לשולחן "עמדה": יוסל ברגנר בא לכסית, ישב בבית הקפה וחשב להיות אמן. ימים הפכו לשבועות, שבועות הפכו לחודשים וכולי, ודבר לא קרה. יום אחד קם ברגנר בשש בבוקר, לקח את הכלים והתחיל לעבוד. אחר כך אמר דבר יפה: "אני לא יודע אם אני אמן, אבל אני צייר!" (הערה: ל"סיפורים" המובאים כאן מוטב להתייחס כסיפורים ולא כהיסטוריה, שכן חלק מהדברים עברו לא מעט פילטרים; יחד עם זאת, כסיפורים, הם מהווים חלק מהחומר המצוי בשדה.)

[13] הדברים נאמרו בתחילת 2005, רגע לפני הגל של כתבי העת החדשים.

[14] "רצינו להשתחרר מעכשיו. זה היה מעיק ומלחיץ ומתסכל. כי לחכות לחוברת שלוש שנים כשיש לך שירים בוערים בכיס זה קצת מתסכל. ובכלל היה שם משהו תקוע. הרגשנו שאנחנו בוערים, שאנחנו רוצים לצאת לעולם".

 

 

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים