ביקור בפסטיבל לתיאטרון קצר הינו חוויה בעיני. כמו סיפור קצר – מחזה כזה אמור להיות "מעט המכיל את המרובה". ההצגה "ליצנים" מצליחה למצות את המשפט הזה באופן מקורי ומעורר מחשבה.

ליצנים צילום: רן בירן

"ליצנים" מוגדרת בצדק על ידי יוצריה כקומדיה אבסורדית. הכל בה הפוך. הבלתי צפוי הוא צפוי, המציאות היא דמיונית, הדמיון הוא מציאות מדומה, השחקנים האמיתיים הם דמויות והקהל הצופה באולם הוא דמיוני לכאורה.

ההצגה מתרחשת באחורי הקלעים בתיאטרון, בחדר הלבשה ומתארת שחקן בכיר ושחקן משנה  המתכוננים להיכנס לבמה להצגה, ומלבישו של השחקן הבכיר, העוזר לו ורק לו בהכנות לעלייה לבמה. 
<!–<<>>

שלוש הדמויות לבושות בבגדי ליצנים, שהן, כמסתבר בהמשך, בגדי החול של השחקנים. במהלך ההצגה הם מחליפים אותן לתלבושות ההצגה, לכאורה חליפות רגילות, שהן תלבושותיהן של הדמויות בהצגה שהם עומדים להופיע בה בפני הקהל האחר, הדמיוני.

החלפת התלבושות הוירטואוזית נעשית תוך כדי מעשי ליצנות יפיפיים המבוצעים בדייקנות ובחן רב על ידי שלושת השחקנים. זוהי למעשה ההצגה האמיתית שאנו צופים בה. ההצגה האמיתית שלהם, אליה הם מתכוננים, היא דמיונית בעבורנו הצופים, כפי שמה שקורה להם באחורי הקלעים, כלומר ההצגה שבה אנו צופים, הוא דמיוני לקהל הדמיוני שלהם.

לעומת שני השחקנים (גיל אלון וגבי כהן גרונדלנד) המדברים לאורך כל ההצגה על אותו מקרה דרמטי שקרה פעם לדמותו של גיל אלון, דמותו של המלביש (לירון גילרמן) אינה פוצה פיה במשך כל ההצגה.

המלביש עובד וטורח כל העת בהסרת בגדי הליצן של השחקן הבכיר (גיל אלון) והלבשתו בתלבושת החליפה להצגה. הוא היחיד מבין שלושתם, שבפועל עושה את העבודה הריאליסטית, אך הוא נותר בתלבושת הליצן עד הסוף.

דמות הליצן היא הדבר האמיתי, ואילו הטקסט המספר סיפור אמיתי, לכאורה, הוא הזוי. על ארגז התלבושות נכתב כיתוב גרפיטי –Fuck Hamlet בעוד המלביש אוחז בידו אימום פיאות מקלקר ומדמה את הסצינה הידועה "להיות או לא להיות" מתוך ההצגה הקלאסית.

ראש הקלקר גם הוא מטאפורה פארודית  לגולגולת האמיתית: הבל הבלים הכל הבל. לקראת סוף ההצגה חוזר השחקן הבכיר מהבמה הדמיונית אל מאחורי הקלעים, והמלביש מוציא מפיו סרט צבעוני ארוך המסמל את "אביזר המילים" שכבר היו בשימוש, נאמרו כבר וכעת אין בהם עוד צורך.

<!–<<>>

איני יכולה שלא להזכיר בהקשר זה את במאי ההצגה- ג"וליאן שגרן שצבר הוכחות לכשרונו בעברו האנגלי ואף זכה בפרסי "דב הזהב"" והאוסקר על סרטים קצרים שביים. מזה שנים שהוא חי כאן נטול שפה למעשה, וזהו עבורו מעין עולם מדומה. העולם האמיתי שלו נמצא אי שם במקום בו הוא יכול לבטא עצמו בשפתו שלו. ואולי דווקא בשל כך שפת התיאטרון ב"ליצנים" עשירה כל-כך.

לא לעיתים קרובות מצליחה הצגה לגעת בליבת ההוויה התיאטרלית ובמהות השאלה, במה עוסקת אמנות התיאטרון. פעמים רבות נופל התיאטרון במלכודות האקטואליה הקשה שהיא מנת חלקנו בארץ ועבודת התיאטרון בעיקר משרתת את המטרה – אם זו ביקורת חברתית או אחרת.

פעמים אחרות נמלט התיאטרון אל מחוזות האסקפיזם. "ליצנים", הברקה מחזאית קצרה ומדוייקת, בבימוי רב כשרון של ג"וליאן שגרן  ומשחקם הווירטואוזי של השחקנים, על רקע התפאורה והתלבושות הצבעוניות וכל-כך מתאימות של מיכל יעקובי, נוגעת בחן ובשטותניקיות מקסימה בשאלה מהו תיאטרון, בעדה משתקפת כמובן השאלה "מהם החיים".

"ליצנים" ממחישה כי אכן "כל העולם במה וכל האנשים שחקנים". הדמיון אמיתי יותר מהמציאות, והמילים אינן אלא רק "מילים, מילים, מילים".

"ליצנים" מאת מאור גילרמן ובבימויו של ג"וליאן שגרן הוצגה במסגרת מקצרון 2 בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא תל אביב ביום ה" ה-18 בדצמבר. משתתפים: גיל אלון, לירון גילרמן, גבי כהן גרונדלנד.

<!–