בננות - בלוגים / / רשימה על 'נפליטני ' מאת ארי דה לוקה מתוך 'ספרים'
אסתי ג. חיים
  • אסתי ג. חיים

    1.גדלתי בחיפה, בשכונת נווה שאנן.  2בת להורים שחוו את השואה בילדותם, והיא מלווה אותם עד  היום.  3.למדתי מחול ותיאטרון באוני' ת"א,  4.שיחקתי ב'קאמרי' בין היתר בהצגותיו של חנוך לוין שעודד אותי לכתוב.  5.אני קוראת וכותבת מגיל שש. אוהבת את שפת המילים ואת שפת התנועה. (נוטלת שעורי מחול אצל רנה שיינפלד) 6.ארבעה ספרים שלי יצאו לאור עד כה: 1997-'רקדנית שחורה בלהקת יחיד' ב'ספריה החדשה', 1999-"חיינו השניים'- 'הספריה החדשה', 2003-'מחר יקרה לנו משהו טוב'-'ידיעות/פרוזה'. 2007-'שלושתם'.(ידיעות/פרוזה) וחמישי יצא בחודשים הקרובים. 7.בנתיים אני מדחיקה את העובדה שבקרוב יצא ספר חדש. כל יציאה כזו לאור מטלטלת את הנפש. החוויה האהובה היא הכתיבה עצמה. 8. אני מלמדת כתיבה יוצרת במכללת סמינר הקיבוצים וובבית אריאלה 9.סיפורים רבים פרי עטי התפרסמו במדורי ספרות וכתבי עת. כך גם מאמרים בנושאים ספרותיים שונים.  10.זכיתי בפרסים ספרותיים שונים, בניהם פרס היצירה ע"ש רה"מ לוי אשכול לשנת 2003. 11.אני אמא לשני בנים, מאכילה חתולים, חובבת ציפורים וים, רגישה ובעלת חוש הומור...

רשימה על 'נפליטני ' מאת ארי דה לוקה מתוך 'ספרים'

 

מתחת להר געש
מאת אסתי ג. חיים
תגיות: נאפולי, ארי דה לוקה
נפליטני
ארי דה לוקה. תירגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן. הספריה הקטנה, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 108 עמ", 52 שקלים

"כך ניתקים העלים, השערות, הטיפות, הדפים". במשפט זה נפתחת הרשימה הראשונה בספר המסות הפואטיות של ארי דה לוקה על עיר הולדתו נאפולי. העלים, השערות,

סמטה בנאפולי. מתוארת במלוא יופיה ובמלוא כיעורה
תצלום ארכיון: שרה אייל

הטיפות, האם הם נותרים קשורים לענף או לענן, דווקא מפני שנותקו ממנו? דה לוקה בודק את נושא המקום ב-19 רשימות, חלקן ממוארים. חלק מהרשימות פיוטיות, ומכילות מלבד זיכרונות אישיים מידע רב על העיר ועל גיבורי התרבות שחיו בה או התייחסו אליה ביצירתם. הוא חוזר אל ג"וזף קונראד; אל הפתגם שנהפך כבר לקלישאה – "לראות את נאפולי ולמות"; אל טוטו-סלבטורה די ג"אקומו; אל הכדורגלן מרדונה – שעל אף היותו ארגנטינאי, אופיו שיקף את הלכי הרוח של העיר, ועוד ועוד.

הגיבורה הראשית של הרשימות הללו היא כביכול נאפולי, על אנשיה שאופיים כאילו מתחשל מזרמי הלבה הזורמים מן הווזוב, הר הגעש שלמראשותיה, המעניק לעיר ולתושביה את צביונם המיוחד, על תרבות הסיפורים העוברת מאדם לאדם בעל פה, על ההיסטוריה הקשה של העיר החבוטה לאחר מלחמת העולם השנייה, "כבושה בידי מלחי הצי השישי של ארצות הברית", על הים והמפרץ והדייגים ההולכים ונעלמים. למעשה, מבעד לעיר נשקף דה לוקה עצמו. הנושא אינו העיר – המקום לעצמו – אלא כיצד הוא נטמע וחודר תחת העור כ"קרס של דיג", כיצד דווקא עזיבת העיר בגיל 18 הפכה את המחבר לפליט נצחי או כפי שנכתב במשחק המלים והפך לכותרת: "נפליטני" – "מישהו שנגרד מן הגוף המקורי כדי להפקיר את עצמו בעולם". דה לוקה מתאר את המצב הזה ועוד מוסיף ש"יותר אף-פעם לא הכיתי שורשים במקום אחר".

נאפולי מתוארת במלוא יופיה ובמלוא כיעורה. בעזרת דימויים נפלאים מתוודע הקורא אל העיר ואל נפשו של הכותב עליה, דה לוקה. העיר שלו נעה בין הים, הדייגים המתמעטים, הרי הגעש, הנוף, ובין זיכרונות בית ילדותו – המורה הנוקשה שסילק את האמהות נושאות התשורה לרגל צאתו לגמלאות, ביתו, אביו ששב לדבר נאפוליטנית על ערש-דווי ואשה שהיתה אהובתו והוא הניח אותה כפי שהניח את נאפולי. האשה התערבבה עם העיר: "לא הבחורה היא שביקשה ממנו לא לגעת בה, אלא העיר, כי הערים באות בד בבד עם האהבה". אחר-כך לא היה שום דבר לגעת בו עוד.

חלקן של הרשימות מתארות את "הנער" בגוף שלישי. את המזח האהוב עליו, את חלומות הדיג שלו, וחלקן כתובות בגוף ראשון. ברשימה הראשונה מתאר דה לוקה איך עקר את עצמו מהעיר, ברשימה אחרת הוא מספר איך דבק בקומוניזם מהפכני בנעוריו, נער שטען כי לפרולטריון אין לאום. דה לוקה נע מכתיבה בגוף ראשון לכתיבה בגוף שלישי, כמי שמתרחק ומתקרב, אך תמיד סובב סביב אותו ציר – העיר נאפולי. דרכה נמדדים חייו, נפשו, עיסוקיו, בדידותו.

הרשימה האחרונה מתארת בגוף שלישי כיצד גבר בודד מכין לעצמו פסטה בערב חג המולד. זהו תיאור אישי מאוד של הסופר עצמו, ודווקא משום הכתיבה המרוחקת לכאורה, מועצמת תחושת התלישות שלו. הגבר הזה נמצא בכל מקום ובשום מקום.

העיר שהוא אורח בה נשקפת אליו מערים וממקומות אחרים, מבוסניה וגם מירושלים; מפניהם האומללות-הנהדרות של הנערים המוסלמים הסלאווים. דרכם ראה דה לוקה את פני הנער שהיה. "ראיתי את נאפולי מתחת לבשרים אחרים ומתחת לאלף-בית אחר. אני סבור שאני מזהה אותה רק מתחת לתחפושות". מפני שרק אשר אבד לו, נותר שלו לנצח.

דה לוקה, בתרגומה המצוין של מרים שוסטרמן, חווה את נאפולי דרך החושים: חוש הטעם: הפסטה, כיכר הלחם הנטבלת בקערת הרוטב; חוש השמיעה: "השמיעה היתה האיבר הראשי" ודה לוקה הצעיר הקשיב לעיר שצעקה בגרון ניחר; חוש הראייה; וחוש הריח. במקומות אחרים התכלו חושיו. הוא אינו מריח עוד את קצף הגופרית. דה לוקה חווה את נאפולי דרך הגוף, על אף שכל עוד חי בה, היה לו גוף של נער. גופו הפך לגוף של גבר רק במסעותיו מחוצה לה. הנפש, כמו הגוף, הצליחה להתגבש רק כשהתרחק מהציר הזה שסביבו הוא נע כל חייו, אך לא להינתק ממנו. והחיבורים החדשים מאולצים, נטולי שייכות אמיתית, בדיוק כפי שחשו התושבים עם איחוד איטליה וסיפוחם של נאפולי והדרום.

לאחרונה דווח באמצעי התקשורת כי נאפולי טובעת באשפה שלא נאספת. נזכרתי בעובדה הזאת כשקראתי את "נפליטני". תהיתי האם העיר מאבדת את עצמה לדעת. ואם כן, האם היא תמשיך לחיות בזיכרונו של דה לוקה, וקיומה המוחשי אינו חשוב? או אולי בדיוק להיפך, אם המקום הוא הציר שסביבו אנו נעים, האם ללא הציר הזה גם קיומנו מוטל בספק? העלים, הטיפות, השערות, מתנתקים מן הענף, הענן, הקרקפת, ללא שוב. בשניות הזאת של ניתוק מוחלט וחיבור נצחי חי מי שעזב את העיר-הרחם של ילדותו ונעוריו.

 

11 תגובות

  1. אסתי, האם זו המלצה?

    השאלה על הקשר בינינו כיום למקום שבו גדלנו – כפי שהיה בילדותנו וכפי שהוא היום – מעסיקה אותי הרבה בימים אלו.
    האם השתנות של המקום משנה גם אותנו או פוגמת בזיכרונות שלנו את עצמנו?

    • אסתי ג. חיים

      הדס,
      זו בהחלט המלצה. הכתיבה של דה לוקה מרגשת, דוקא ממשום שהיא מאופקת, ומשום שמדובר ברשימות, ולא בפרוזה לשמה. השאלה ששאלת, בענין השתנות המקום והשפעתו עלינו מעסיקה את דה לוקה לאורך כל הספר. אני חושבת שמה שנצרב בתוכעך, הוא המקום של הילדות, המקום המיתולוגי כמעט, שחדל להיות מציאותי. שמעתי את אריק אנשטיין שאמר פעם, שאינו רואה כלל את דיזנגוף-סנטר. הוא רואה את שכונת נורדיה שהיתה שם קודם.

      • אסתי ג. חיים

        שכחתי להוסיף- ובה גדל. בשכונת נורדיה, והיא ניצבת נגד עיניו על השינויים שחולל הזמן.

  2. מעניין ואשתדל לקרוא. אני אוהב את הסופר.

  3. דפנה שחורי

    אסתי קראתי את הרשימה היפה שלך בעיתון

    את יכולה לראות בבלוג שלי גם רשימה על נפליטני- הופיעה בטיים אאוט ופרסמתי אותה לפני שבועיים בבלוגי

    להתראות

    • אסתי ג. חיים

      דפנה,
      קראתי את הרשימה החכמה שלך, ונהניתי ממנה מאוד. זאת רק הוכחה נוספת לכך שזוויות הכתיבה על ספרות טובה הן אינסופיות.

  4. היה מאד מעניין. תודה רבה!

    • אסתי ג. חיים

      תודה אומי!

      • אורה ניזר

        הי אסתי, רשימה מעניינת ומקרבת לקריאה. אני מסכימה איתך שסגנון הכתיבה המינורי הרך והפיוטי של דה לוקה הוא העצמה שלו והוא שובה ושווה לקרוא אותו ולהתבשם.

© כל הזכויות שמורות לאסתי ג. חיים