למה היא צועקת כל כך?
צועקת עלי.
במקום אחר ובזמן אחר בחרתי לכתוב עליה, ודווקא דברים לא רעים בהכרח (למרות שהיה לי שק מלא מכאלה).
והיום היא פתחה בבוקר בצעקות – עד שמתפוצץ לי המוח.
לצורך הכתיבה ההיא סרקתי במחשב תמונה שלה.
פעם ראשונה בחיים.
נזקקתי לערוך את התמונה מטעמי נפח ומקום בדף.
זאת אומרת – קיצצתי בה, והיססתי מעט, כי באיזה חלק אקצץ?
בראש? לא לעניין.
ברוחב? אז איך יבינו?
בנשמה? לא אפקטיבי.
בסוף קיצצתי בכפות הידיים על חשבון הזרועות שנשארו.
הזרועות הלבנות, הבריאות כל כך (אז) מתנופפות כעת בלהט כאשר היא צועקת עלי.
איזו תנופה ואיזה קצב!
לא יכול לזהות את המילים ואפילו לא את השפה.
רק רואה ושומע אותה צועקת בחמת זעם.
הכל בגלל הכתיבה ההיא?
אולי בגלל החוצפה לקצץ בסריקת התמונה?
צריך לחשוב ולחפש את הסיבה שבגינה היא צועקת כל כך.
אמא.
כמעט עשר שנים לאחר שנדמה.
(אך מסתבר שלא סופית)
אוי ההורים האלה, לעולם לא יעזבו לנו את המוח.
לא יעזבו – בסדר.
אבל למה לצעוק?
אולי היא לחשה ולא שמעת? לפעמים אני מדברת אל ילדיי בקול רגיל ושוב ושוב ושוב ואז כשאני צועקת הם עונים לי: "טוב, אבל למה את צועקת?" אז בתוך השקט לפתח קשב זה משהו שצריכים ללמוד, ואמא נשארת אמא אז אולי זה מה שהיא מבקשת עבורך,בשפה הלא מובנת הזו…קשב שבשקט.
היי חנוך
כל כך חזק… אני אוהבת שאתה כותב על עצמך, זה נוגע לליבי
להתראות טובה
תודה, טובה.
את מבינה שחלק מזה בא מהעידוד שלך אתמול, כן?
נראה לי שאתה צועק כאןיותר ממנה
מונק?
הַ – כְּצָעָקָתָה?!
[שאל אלוהים לפני שירד לסדום…]
פוסט נפלא. אולי היא כועסת שלא לקחת סוודר? שלא סידרת את הצעצועים? שאתה לא אוכל מספיק ויטמינים? אולי היא צועקת את מה שלא העזה לצעוק עליך כשהייתה קרובה יותר?
היא צועקת כדי להרגיש שיש לה עוד מה לומר, ועוד איך, אפילו שעזבת את הבית לפני 40 שנה …
שיהיה ברור:
כשכתבתי "כמעט עשר שנים לאחר שנדמה." – הכוונה שהלכה לעולמה.
תופעה סימביוטית. חסרות לך הצעקות שלה.
תמונה מאד חזקה. לאט לאט רואים מה נשאר בסוף בזיכרון. אוי!
לא רק הצעקות נשארות בזיכרון, אומי.
אתמול היא צעקה חזק חזק.
היום כבר לא.