הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
על הביקורת
אני חושב שיש בארץ איזו מסורת מחורבנת מבית מדרשו של המנוח – רפי לביא – ועוד אחרים מהמדרשה וגם מבצלאל, שמטרתה סירוס. אני לא מאמין בפוצי מוצי. תפקיד המורה וגם תפקיד הקורא המיודד, או המבקר, לתת ביקורת. אבל לביקורת יש מטרה ברורה – לשפר את היצירה. הטחת זבל במבוקר היא למטרה אחת בלבד – עינוגו של המבקר – הנכחת האגו שלו. המבקר בכך מייצר לעצמו עמדה שנמצאת מעל למבוקר. רק שיש בעיה מסוימת: המבוקר הוא יוצר, המבקר (לא במקרה של לביא) הוא מישהו שלא הצליח להיות יוצר והפך להיות הלשון המשורבבת תדיר של הכלב הצמא לדם הטרי. הוא ממליך ומשפיל. קיומו במנת הרעל שלשונו מייצרת. אני מקווה לפעמים שינשך את לשונו… אני מתכוון כאן לחלק ממבקרי העיתונות שהסרט האחרון שעשו היה בשנה ב" בתואר הראשון שלהם או שמעשה האמנות האחרון שעשו היה בשיעור מלאכה בכיתה ג". זה נחמד ללמוד אמנות באוניברסיטה, אבל אני חושב שזה יותר קשה ליצור אמירה מאשר לומר אותה במילים אקדמיות.
כמורה לצילום במכללת ספיר, אני מכוון כולי לא לפגוע בתלמידים. אני גם מנחה את תלמידי לא לפגוע. חייבים לבקר, אחרת אין גדילה ואין שיפור, אבל לא חייבים בדרך לדרוך על המבוקר. יש כנראה צמחים שאוהבים שדורכים עליהם כדי שיצמחו מתוך התנגדות. אני צריך קרקע פורייה כדי לצמוח. מילה אחת של עידוד דוחפת אותי הרבה יותר מכל מילה של פגיעה ואני התבגרתי מתוך התנגדות ובניתי את עצמי מתוך התנגדות, אז ברור שלצמוח מתחת לאבן זה משהו שהגוף שלי מכיר. מכיר ושונא.
ועוד משהו לגבי האלם וחזרת המילים.
אני חושב שהרגשתי בבית. יותר מידי בבית. ואז אמרתי דברים שמשפחתי כבר שמעה ממני הרבה. התרגלתי לשמוע התנגדויות, אבל היה לי קשה עם האלימות. היה לי קשה להישלח למות עם משפחתי. אני לא שולח אף אחד למות. גם לא כשזה נראה הדבר ההגיוני ביותר…
אם הייתי כותב את הפוסט בפוליטינט וחוטף חרפות. ניחא. זה בחוץ. אני לא מצפה שאנשים ייבלעו את דברי בלי שייתקע להם בגרון. אני אפילו רוצה שייתקע להם קצת כדי שייאלצו לחשוב. אבל כאן בבית? כנראה שחשבתי שהמילים יתקבלו אחרת.
עכשיו אחרי תקופה לטנטית של חודשיים בערך, אולי התבגרתי קצת.
אז נראה לי שאני חוזר לכתוב כאן.
אין לי מושג מה היה, אבל דבריך מתקבלים על הדעת ועל הלב.
הי סבינה
כתבתי כאן פוסט פוליטי על יום השואה, שבאמת יש מה להתעצבן ממנו. הוא לא פשוט או קל, כנראה. למרות שלי ולכמה מחברי הוא נראה מובן לגמרי. ואני לא חושב שאני שמאלן כזה קיצוני או משהו.
אנשים נפגעו ואחת התגובות היתה זועמת במיוחד. את מוזמנת לקרוא. אני לא יכול להסתכל על זה יותר. http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4806&blogID=53
מיכה היקר, לא ראיתי את גילויי האלימות האלה בפוסט שלך. דברים כאלה צריך מיד למחוק. מה גם שתגובות שאין להן כתובת וכל מטרתן להתסיס – אין להן שום ערך אמיתי.נדמה לי שהאלימות הזו לא הגיעה מהבית כאן…
מסכימה איתך על הביקורת. מה גם שכאן זה ממש חשוף.
ושמחה שחזרת.
שירה היקרה
אני חושב שהביקורת הנזעמת על הפוסט הוליטי הוא על יום השואה היתה מתלמיד שלי לשעבר. זו תחושה. אין לי לזה סימוכין. וזה אפילו יותר כואב.
היי מיכה
הייתי מורה במדרשה 4 שנים (לפני 15-18 שנים). למזלי למדתי אומנות בארצות הברית עם מלאך שעליו עוד אכתוב כאן בהמשך. אבל הייתי צריכה להיות נוכחת ב"סדנאות הביקורות הצולבות" של אדון לביא. הייתי בהלם אחרי כמה שנים בארצות הברית, שתקתי, אבל לא עם תלמידי (שנה א ו ב) ובסופו של דבר העיפו אותי.
תלמידות שלי עד היום זוכרות את הבית שלי, אליו נמלטנו כדי לעשות שם אהבה עם אומנות אמיתית, ואחרות, אחרי הרבה שנים, חזרו ואמרו: מאז לא ציירתי. נשרפו לי הידיים. והלב. אני אפילו לא הוכת למוזאון…"
אני יודעת אל מה אתה מדבר. הזדהתי עם המשפט: "אז ברור שלצמוח מתחת לאבן זה משהו שהגוף שלי מכיר. מכיר ושונא."
אז
חזור אלינו בבקשה
איריס
הי איריס
אני חייב לציין שהביקורת שקיבלתי כאם לא היתה על טקסט ספרותי או על צילום, שהן אומנויותי, אלא על טקסט פוליטי. וזה כן משנה.
לגבי המדרשה והביקורות הצולבות. למזלי למדתי צילום בבית הספר לצילום מוסררה ושם כנראה המורים היו פחות ביקורתיים מאשר במדרשה ובבצלאל למרות שחלקם לימדו במוסדות אלה בנוסף. ועדיין, המורים היחידים שלא סבלתי את שיעורי הביקורת שלהם היו מבצלאל. עם אחד מהם אפילו רבתי ונכנסתי בו חזיתית בשיעור ואחר כך התנצלתי. אני הגעתי ללימודי הצילום – אדם בוגר בהרבה מחברי לכיתה. הייתי בסוף הלימודים בן 39. אני חושב שלאדם צעיר ההתנסות הזו משתיקה. אני מכיר רבים שהשתתקו לשנים. אנשים שלא נגעו באמנות מאז הלימודים. הלימודים נצרבו אצלם כטראומה. אני גם חושב שהסטטיסטיקה של ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות בבתי הספר לאמנות צריכה להבהב למול עיני המורים בביקורות האלה. אנשים צעירים שיש להם חלומות ורצונות להיות אמנים ומקבלים ביקורות כאלה במקום שהם מגדירים בית ספר חווים טראומה שמתערבבת להם בשאר השאלות האקוטיות של מי אני ומה אני – שאלות הזהות והתוצאה עלולה להיות משבר זהות. לדעתי אלה דיני נפשות ולא סתם עניני אמנות. חייבים לבקר ולהנחות ולעזור לשפר, אבל אסור לפגוע כדי לפגוע. להגיד משפטים כמו: "העבודה הזו היא זבל" או "על החרא הזה אני לא מוכן לבזבז זמן" או "ואת/ה קורא/ת לזה אמנות?" זה רצון טהור לפגוע. להנכיח את עצמך דרך כאבו והתרסקותו של האחר. יש מי שזה מגיע לו בעולמנו, אבל האמנם אלה תלמידי אמנות בני עשרים וצ"ופצ"יק בקושי?
מיכה, כתיבה על פוליטיקה ונהיגה בכביש הם שני דברים שמעוררים השתלחויות בלתי נשלטות. משני צידי הכביש הפוליטי פעורים תהומות. צריך לנהוג בזהירות מתוך כבוד לאחר.
לא קראתי את מה שכתבת כאן עדיין. אקרא בהמשך. באופן אישי בפוליטיקה אני נזהרת, ואם מביאה משהו אז משתדלת להביאו באהבה ורגש אישיים (אתה תראה בהמשך, ביום השנה להתנתקות מגוש קטיף, אפרסם מכתיבתי ואומנותי).
אנחנו בני אדם וגם באינטרנט קל להשתלח ולסרס. אם הבערת איזושהי אש והשתלחו בך, הבא כוס מים מתוקים (מהכנרת?) וכבה את השרפה. נראה לי שיש לך יכולת לעשות את זה מעצם היותך אמן רגיש שבא מאהבה.
איריס
הי איריס
אני חושב שבפוליטיקה מגיע לידי ביטוי הרבה מהצד הארסי שבאש שלי ובאמנות הצד היותר מתחבר של אותה האש.
אמרתי דברים כואבים שבעיני רבים הינם פרובוקציה ובעיני הם אמת לאמיתה, אבל לא יכולתי לצפות לליטופים בעקבותיהם. הרגישות שלי היתה זו שספגה את החבטה ולא זו שאמרה את המילים. נפגעתי ואולי היה מגיע לי לספוג, אבל לא יכולתי לעמוד ברוע. מזל שנמנעתי מקרירה פוליטית. לא הייתי עומד בזה. להבא כשאפרסם פוסט פוליטי אשים שיריון הולם.
🙂
לגבי ביקורת בונה או הרסנית של מורים – אני מסכימה אתך.
לגבי ביקורת פוליטית – וראיתי את הפוסט ההוא – אני רוצה להזכיר עוד דבר אחד: גם שם צריך להיזהר לא להיות הרסנים. ואני לא מתכוונת דווקא לפגיעה ברגשות הקוראים, אלא לביקורת שמוצגת כך שהיא אוטמת את אוזני הקוראים ואת מוחותיהם.
אני מכירה את הטיעון שביקורת פוליטית מטלטלת מעוררת את האנשים לחשיבה, נתקעת בגרונם ומחייבת אותם לפעול. אני מבינה את אורח החשיבה הזה, אבל אני חושבת שהוא מוטעה. ממה שאני רואה, קורה ההיפך: רוב האנשים, כשהם נתקלים באיזו שהיא השוואה עם השואה, מפסיקים להקשיב. וחבל, כי יש מקום לעודד חשיבה גם בכיוון הזה, אבל במידה הנכונה.
ויש עוד דבר: כשאתה משווה בין א" ל-ב", מתוך מטרה להראות כמה א" דומה לב", אתה עלול להשיג את ההיפך. חלק משומעיך עלולים לומר לעצמם דווקא כך: אה, אם כך ב" היה דומה ל-א": אז כנראה ב" לא היה נורא כמו שחשבנו.
אני דיברתי על זה כבר הרבה עם משה יצחקי בבלוג שלו, בזמנו, ואמרתי לו שם: זה עלול לתרום, בהיסח הדעת, לתהליך הבלתי נמנע ממילא של גימוד השואה. והרי לא זו כוונתך מלכתחילה.
מדובר בחומרים מאד דליקים. כדאי לנהוג בהם בזהירות.
תודה על הערותיך החכמות. שמעתי אותם בקשב. יש לי הרבה מה ללמוד מהן.
מיכה היקר, לא קראתי את המאמר, שעורר מחלוקת – אני די חדשה באכסניה זו, כל מילה שלך בסלע , ביקורת צריכה להיות בונה לא משתלחת, לא שורפת ,לא אלימה הידעת ,שהמילה אלימות מהדהדת את המילה אלם?
גם אני למדתי ציור במדרשה. אינני בטוחה שהלימודים תרמו לי. כל מה שרציתי באותם ימים זה לכתוב. אבל אני די בטוחה שהביקורת הגרועה מכולן היא התעלמות.
בכל מקרה, רוב הזמן אני בכיתי. בעיקר בשיעורים של גרבוז. אבל על כל מורה רשע קמה מורה טובה. כמו ענת בצר שדאגה לגרש את ענניו הקודרים ולומר גם מלים טובות. למרות שברגע שקבלתי ביקורת טובה מגרבוז, לאחר כל הקשיים שהוא הטיל עליי, זה אושר גדול שלעולם לא אשכח.
אתה צודק לחלוטין בענין הביקורת. (ותודה על תגובתך על רשימת הספרים המשפיעים שלי) נחמד לדעת שבוגרי השכונה לא יצאו לתרבות רעה… אגב, תקופת התיכון נמחקה לי לגמרי. (עקב בעיות חוץ בית-ספריות שהיו לי אז) באיזה רחוב התגוררת בנווה שאנן? ובוגר איזה מחזור אתה?
אני לא זוכר את המחזור, אבל שנת 1963 היא שנת לידתי. סיימתי את תיכון עירוני ג" ב- 1981.
גרתי ואמי גרה עד היום ברח" רות הכהן (ליד טרומפלדור).
הורי גרים עדיין ברח" ברל כצנלסון, ליד שכונת זיו, ואני גדולה ממך בשנתיים
הי אסתי
אם כך בטח הלכת עם אחי, יוסי, לבית ספר יסודי – בארי ואח"כ ל עירוני ג". הוא בן גילך.
למדתי בבית-ספר דתי-ביסודי
גם אני מנווה שאנן. נולדתי ב72"… רח" הגליל. למדתי בעירוני ג" בכיתות ז" וט"… מצחיק.
מיכה שלום,
אני קראתי בזמנו את דבריך ולא הגבתי, אף כי היה לי הרבה מה לומר. לא עצם העלאת הנושא הדמימה אותי, הנושא חשוב והלוואי וניתן יהיה פעם לפתוח אותו לדיון רציני ועמוק. אלא האופן שהיה בו משהו לא רגיש.
מסכים עם הפוסט הזה בכל לבי.
מיכה,
ברוך שובך. זה קודם כל.
אתה מורה, מיכה, ומורה אמור לדעת שרגישות היא עניין אינדיבידואלי. וכך גם הכעס. השפה העברית חכמה, ולכן מתקיימת בה הזיקה בין יוצרים ליצרים. מה לעשות, אנשים רגישים. ולכל אחד ואחת – סף רגישות שונה. אופי השריטה משתנה משרוט לשרוט. אבל יש גם סף רגישות קולקטיבי. וגם זה דבר שאתה מודע לו היטב. במסגרת חופש הביטוי היתה ויש לך זכות להטיח בנו (גם בחוסר רגישות משוועת) את דעותיך על יום הזכרון לשואה. זכותנו לחוש שאתה טועה ו/או לאטום את אזנינו ו/או להגיב בזעזוע. אם קיבלת תגובות מסוג "מוות לערבים/ליהודים/לשופט", הרי שכאן נחצה הגבול בין חופש הביטוי לבין הסתה. אני בטוח במאה אחוז שמי שכתב לך את זה אינו מ"הבית" הזה. אבל הנקודה היא שגם מי ששוחט פרות קדושות עושה זאת מטעם מסוים. יתכן שהוא מבקש להאיר לנו דרך לא סלולה, שלא היינו מודעים לה. ואולי כדי להנכיח את עצמו. כלומר: לחדש או להכעיס. מותר לשחוט פרות קדושות. אני תמיד בעד ערעור על גבולות מוסכמים. אבל תדאג שהשחיטה תהא כשרה. תגע לנו בשואה, אבל תגע בה נכון. כל-כך הרבה זילות יש לגביה בשיח הישראלי (הפוליטי, התרבותי, התקשורתי). ולי נמאס מזה. מה שכתבת, לדעתי, היה בלתי רגיש בעליל. ונדמה היה לי שהבעת חוסר כבוד כלפי חלק מ (אם לא כל) דיירי הבית הזה.
אבל אתה כאן, ואני מברך. אני חושב שאתה הבלוגר הראשון שהגבתי לו מאז הצטרפתי. אז איך לא אשמח שחזרת? ותכתוב לנו. נקרא.
הי מיכה,
קודם כל טוב שבאת. אני תמיד מדמיינת שקרו כל מיני דברים איומים שגרמו לאדם להשתתק (להיעלב זה רע אבל אני מתכוונת להרבה יותר גרוע).
ביקורת האומנות היא תחום אלים באופן יוצא דופן אפילו בעולם האלים שלנו.
ומה שכתבת על התאבדויות תלמידים מעורר חלחלה.
באופן היסטורי אלה שקיבלות ביקורות גרועות במיוחד זכורים לנו – דאלי, למשל. חבריו ללימודים נשכחו ואינם.
לגבי השתתקותך-
לא עניתי לך כי אמרתי לעצמי מה יועילו הדברים שלי במיוחד שביום השואה אני לא ממש בפוקוס.
מה שהחשיך את עיני היה עצם הרעיון להפוף את יום השואה ליום של חשבון נפש. אני מודה שבעיקר קינאתי בך על היכולת הזו. אצלי זה חי. בבית ההורים. עם כל הבעיות הנפשיות והבריאותיות שמתלוות לזה. חשבון נפש ביום השואה? – אני משערת שבדור הנינים שלי זה יהיה רעיון לא רע.
לגבי עצם הביקורת ותכניה – עדה צודקת – הסגנון לא מאפשר לי בכלל להתייחס לטיעונים. ויש לי ביקורת רבה על איך השואה נתפסת כאן, במערכת החינוך למשל (את התזה שאולי יום אחד אשלים כתבתי על זה – המסעות לפולין ליתר דיוק – ומה שקראתי עורר בי פלצות), ודברים נוספים.
והיא מחייבת אותנו ביחס לעצמנו וביחס ליחסינו לאחרים מאתנו. אבל לפעמים הצעקה הופכת לצרחה ואז את רק רוצה שיהיה שקט. הביקורת מהשקט יש לה עוצמה אחרת.
מיכה גם אני שחושבת הפוך ממך על השואה וחוקרת את הנושא בדיוק כרגע ,חושבת כמוך על רמת הויכוח המטובל בשנאת הזר שנהוגה פה.
ואני זוכרת שהגבתי לך בהגיון .
אבל זהו. יהדות וכאלה אלה נושאים רגישים .
וזה לא שאני מצדיקה השתלחויות. אני כותבת כאן על עוני ופרוזה ומה שזוכרים לי תמיד אלה דעות לא שיגרתיות אך אמיתיות על שנאתינו לעצמינו ולמגזרים שחיים בנו, אך זו לא כל חזותי אך אני מתויגת ומצבי קשה משלך ובכל זאת אני יודעת שיש לי גם קוראים מבחוץ ויש כמה בלוגרים חביבים שכן רואים את המטבע מכל צידיה.
שבוע טוב!
תודה לכל המגיבים. קראתי בעיון. אני לא מסכים עם הכל אבל מבין שגם אם איני מסכים עדיין כנראה שמבחינת כמה אנשים גבול נחצה. ואני מסוגל להבין כיצד מגיבים כשגבול נחצה. בעיקר מאז "67…
ועדיין. זכותכם לבקר ובוודאי שאת מי שלשונו חדה ונוקבת כשלעצמו. מי ששורף ברותחין שלא יתפלא אם יישרף ברותחין.
ועדיין לא לשלוח למות בשואה עם משפחתו, כפי שנשלחתי. כמו שאתם ראוים אני מבין ולא מסכים ולא שקט מזה. ככה אני. ושמח לחזור הנה.
מיכה היקר,
אם לא היית חוזר לכתוב (במיוחד לאור הביקורת) היית מאכזב אותי. שמחה שלא…
🙂
מסכימה (וגם אני מנחה-מלמדת). כל העניין הוא באגו. להשאירו בחוץ. לזכור שמולך אדם שרוצה ללמוד, ומה שהציג הוא בבת עינו. יש פסוק חז"לי יפה בעניין הזה. אפילו שניים.
הי מיכה,
מנפלאות העולם הוירטואלי. נחמד לגלות דרך הבלוג שהתחתנת ושאתה מגדל בן חמוד.
קהילות החשיבה עדיין מתנהלות להן בעצלתיים בבית שמש..לדעתי בהילל ברמת גן כבר לא…
אז בסוף מה עשית עם כל מיומנויות ההנחיה הנפלאות שלמדת? אפילו לא התייחסת אליהן בפוסטים שבהם כתבת על משובים מסוגים שונים… 🙂
עלה והצלח. כתוב וצלם. למד וגדל.
אז נדמה לי שהכל כבר נאמר כאן, ורציתי לומר שאני מלא הערצה על הנכונות שלך להיחשף, להיפגע, לגעת באנשים ולהינגע. אנ איני בטוח שהייתי רוצה או מוכן לכך.
אולי דבר אחד אולי אוכל להאיר בנושא הפוסט: איחולי פגיעה אינם בהכרח פגיעה, בהקשר הזה זו יכולה להיות זעקה אותנטית שחודרת מבעד למסך הפרשנות המגונן ונוגעת בעצבים החשופים. אולי משום כך הכאב גדול כל כך והמילים אינן מתקיימות ואינן מתגבשות עוד.