ספר לנו סיפור אוכל אוכל, שותה מים, נושם אוויר, ישן על כרית ובעיקר חסר משפטים קצרים ומתוחכמים לתאר את עצמי.
שלוש קרניים ראשונות של שמש צבעו את השמיים בבת אחת בתכלת בהיר. ירדנה הצעירה, שהתעוררה כבר לפני חצי שעה מרוב התרגשות, סיימה להכין את סלסילת הפיקניק שלה, נשקה לאימה על הלחי ויצאה מן הבית בדילוגים. "תיזהרי," קראה אימה אחריה, "שלא יגנבו לך את האוכל." "אל תדאגי אימא, אני אהיה בסדר" צעקה ירדנה בלי להסתובב לאחור. ציוץ הציפורים ופריחת הסיגליות היו סם משכר עבורה, לאחר החורף הארוך והקשה שבילתה בבית הוריה. אחרי חודשים של הסתתרות בבית מפני השלג, שום דבר לא היה מונע בעדה מלצאת אל פריחת האביב.
שעה ארוכה טיילה בין העצים, עוצרת להתפעל מכל קן ציפורים וממתינה ליד תלי עפר לרגע בו ייצא החולד ותוכל לברך אותו לשלום. לבסוף, כשהתעייפה, החליטה ירדנה לעצור בצלו של עץ אלון גדול ולאכול. היא פרשה שמיכה לבנה שהביאה איתה, ועליה הניחה את הקופסאות עם המטעמים שהכינה עבורה אימא. עוד לפני שפתחה את הקופסה הראשונה הבחינה בילד צעיר, כבן גילה, צועד בשביל המוביל אליה. ניכר היה כי שמח הילד לראות את ירדנה, ומיהר להתיישב לידה על השמיכה. מתרמילו הוציא שתי לחמניות טריות שאפתה אימו, והניח אותן בין קופסאותיה של ירדנה. כה שמחה על נדיבותו, שמיד פתחה את כל הקופסאות והציעה לו מכל טוב: עוגות, עוגיות, סוכריות ומיני ממתקים. הילד הודה לה ומיד החל טועם מהכל, בעוד ירדנה בוצעת חתיכות מן הלחמנייה ואוכלת אותן בהנאה. כשחתך לעצמו פרוסה מעוגת השוקולד, הבחין הילד הצעיר בקופסה אחת, צבעונית וקשורה בסרט אדום, שנותרה סגורה.
"מה יש בקופסה?" שאל.
"זה הלב שלי!" ענתה ירדנה בגאווה, שמחה על העניין שגילה בו הילד.
"אפשר חתיכה?"
"אמממ… אימא אמרה שאסור לי, אלא אם תיתן לי חתיכה משלך. יש לך?"
"בטח" ענה הילד בהתלהבות, תוך שהוא שולח יד לתוך התרמיל ומוציא משם שקית נייר חומה מקופלת בקפידה. ירדנה הסירה בזהירות את הסרט שקשרה בו את הקופסה, הסירה את המכסה ושלפה את הלב הפועם בעדינות. אחר כך חתכה חלק מהעלייה הימנית, הניחה במפית והגישה לילד, שבינתיים חתך גם הוא חלק מהחדר הימני של לבו ונתן לה. השניים שמחו בחוויית השיתוף והמשיכו לשבת עוד שעה, אוכלים זה מארוחתה של זו. פתאום קם הילד, הביט בשעונו ואמר לירדנה שהוא חייב לרוץ הביתה כי אביו מחכה לו.
"מה עם הלב שלי?" בכתה ירדנה.
"מצטער, אני חייב ללכת." אמר, והחל צועד במורד השביל.
"ומה עם הלב שלך?" צעקה אחריו.
"את יכולה לעשות איתו מה שאת רוצה." ענה מבלי להסתכל עליה.
בצער רב ארזה ירדנה את האוכל והשמיכה חזרה בסל, ואת הפיסה מלב הילד קברה עמוק בחול. לא רצתה שתזכיר לה את החלק שאיבדה.
יופיו של היער ופריחת האביב השכיחו ממנה את צערה, כשהמשיכה לטייל בשביל העפר. לפתע ראתה נער יושב בצד הדרך ומתבונן בה בהערצה. "אפשר לטייל איתך?" שאל הנער. "בוודאי" ענתה ירדנה, ששמחה על החברה. לא עברו עשרה צעדים וכבר שאל אותה הנער מה בסלסילתה. ירדנה הסירה את מכסה הסלסילה והציעה לו את הממתקים. הנער סקר את תכולת הסל, וניכר היה שהוא מחפש משהו. לבסוף שלח את ידו פנימה והוציא את הלב בזהירות.
"אני יכול לקבל חתיכה קטנה?"
"כל כך הרבה עוגות וממתקים, והדבר היחיד שאתה רוצה זה הלב שלי?" שאלה בפליאה.
"כן. רק חתיכה קטנה. אני אתן לך משלי." מיהר הנער להוציא את ליבו מהכיס, חתך חתיכה ענקית – כמעט חצי מהלב – והגיש לה. ירדנה הייתה כה המומה מהמחווה, עד שהרגישה לא נעים וחתכה חלק קטן מהחדר השמאלי ונתנה לו בחזרה. הנער אימץ את ליבה של ירדנה לחזהו וכמעט בכה מאושר. ירדנה הכניסה את לב הנער לסל ומיד חשה בכובד, אך לא אמרה כלום. השניים צעדו בשביל, הנער מלטף ומנשק את ליבה של ירדנה, והיא בקושי גוררת את הסל הכבד. לבסוף נעצרה ירדנה, הוציאה את חתיכת הלב מהסל, והושיטה לנער ההמום.
"אני לא יכולה יותר, זה כבד לי מדי."
"אבל, אבל… מה אני אעשה עכשיו? אי אפשר לחבר את החלק בחזרה…" ייבב הנער.
"אני ממש מצטערת," השיבה ירדנה כשדמעה בודדת זלגה על לחייה, "אבל קשה לי לסחוב לב אחד שלי ועוד חצי שלך."
"אז תני לי לסחוב את שלך!" התחנן הנער.
"לא אוכל לתת. לא לך." ענתה. הנער אחז בחצי ליבו, החצי שנתן לירדנה במתנה והיא לא רצתה, השפיל את מבטו ופנה לאחור. ירדנה הסירה את ידה ממנו וניגבה את דמעותיה. כה מבוישת הייתה, שלא העזה לבקש חזרה את הפיסה מליבה שלה.
כשהמשיכה בדרכה, כה טרודה הייתה במחשבות על הנער המסכן, שלא הבחינה בכרכרתו של הנסיך, שהתקדמה לעברה במהירות. למזלה, הבחין בה העגלון ועצר את הסוסים רגע לפני שפגעו בה. הנסיך מיהר לרדת מהכרכרה ולבדוק מה שלומה. ירדנה ההמומה, נדהמה עוד יותר מיופיו של הנסיך הצעיר שחש לעזרתה.
"את בסדר?" שאל, בקול ענוג ומלטף.
"כן, רק נבהלתי קצת." ענתה, מוקסמת. הנסיך, שהבחין בסלסילה וידע כי נערות כמו ירדנה נוהגות לשאת עמן עוגות מתוקות, ציווה על עוזרו להביא את ארגז הלחמים מן המרכבה. ירדנה כה נפעמה מנדיבות ליבו, שמיהרה לפרוש את כל מזונה על הדשא. הנסיך הצעיר מיהר לטעום מכל הבא ליד, וירדנה התמקדה בחלה מתוקה מארגז המאפים. אחרי כמה דקות, שמה לב שהנסיך הנאה מתכבד מכל המטעמים אך מדלג על הקופסה הצבעונית.
"מה עם הלב?" נעלבה ירדנה. "אתה לא רוצה חתיכה מהלב?"
"אהם, כן… בטח. שלמה, הלב!" עוזרו של הנסיך מיהר להוציא מהכרכרה קופסת מתכת והגיש לו. הנסיך הוציא את הלב מהקופסה, חתך חתיכה גדולה והגיש לירדנה, שבינתיים בצעה חלק מליבה ונתנה לו. הנסיך הביט בלב לרגע קט, ואז הניח אותו בצד והמשיך בזלילת עוגת גבינה בה החל קודם. אחרי עוד עשר דקות של אכילה קם הנסיך, ניקה את מכנסיו מהדשא שדבק בהם, וחזר לכרכרה.
"לאן אתה הולך?" התפלאה ירדנה.
"אני חוזר לארמון." ענה בקרירות.
"אבל… מה עם הלב?" שאלה בקול חנוק.
"את יכולה לשמור אותו, יש לי הרבה." ירדנה הפכה את נתח הלב שנתן לה, על החלק האחורי ראתה חותמת סגולה בה נכתב: MADE IN CHINA.
"הממשלה מוציאה אותם מאסירים פוליטיים. אלף דולר החתיכה. שווה, לא?"
"ומה עם הלב שלך?"
"שלי? שמור בכספת בארמון, מחכה לנסיכה המתאימה. חשבת שבת איכרים פשוטה כמוך תזכה לחתיכה מלב הנסיך?" צחק צחוק מרושע וסימן לעגלון שימשיך לנסוע.
ירדנה העצובה צעדה לאט בחזרה הביתה. כבר החל להחשיך והיא לא רצתה יותר לראות את היער. את מה שנשאר מליבה היא עטפה במטפחת ואימצה לחזה.
"שלום" שמעה לפתע קול מאחוריה. כשהסתובבה ראתה מולה בחור צעיר, פשוט למראה, עם שק הקשור בקצהו של מוט שהניח על כתפו.
"שלום" השיבה בחשש.
"לאן את הולכת?" שאל הבחור.
"הביתה. לאימא."
"גם אני בכיוון, רוצה ללכת ביחד?" ירדנה, שפחדה להסתובב לבד בחושך וזיהתה טוב-לב בעיניו, הסכימה להצעה. השניים טיילו, צחקו, שרו, שוחחו על החיים וחלקו את חוויות היום. אחרי שעה של הליכה החליטו לעצור לנוח. הבחור הוציא חתיכת לחם מתרמילו והציע לירדנה, שנעתרה להצעתו ואף הוציאה עוגת שוקולד מסלסילתה. כשהביטה בעיניו וחשבה על כל שעבר עליה באותו היום, נחה עליה הרוח והחליטה לעשות מעשה.
"אפשר חתיכה מהלב שלך?" שאלה.
"מהלב שלי? אבל נשארה לי חתיכה ממש קטנה. אם אני אתן לך אותה אני אשאר בלי לב." ענה הבחור במבוכה.
"גם אני אתן לך את שלי. כל מה שנשאר ממנו." הבטיחה ירדנה.
"ומה אם תלכי ולא תחזרי? מה אעשה אז? הרי לא אוכל לחיות בלי הלב."
"תצטרך לסמוך עליי," השיבה והוסיפה "כמו שאצטרך אני לסמוך עליך שלא תעזוב עם לבי ותיעלם."
הנער הוציא את העלייה השמאלית – מה שנותר מלבו הפצוע – ונתן לירדנה. הילדה עטפה את הפיסה האחרונה מלבה במטפחת נקייה והגישה לבחור בחשש-מה. השניים הביטו זה בעיניה של זו ושתקו.
"מה עושים עכשיו?" שאל אותה לבסוף.
"חוזרים הביתה ושומרים על הלב, שלא ייפגע." ענתה ירדנה והגישה לבחור עוד חתיכה מעוגת השוקולד שאפתה לה אימא.
אוללה, איזה יופי.
אהבתי כמה מהמשמעויות היותר נסתרות,
כמו למשל ההקבלה של אכילה פרועה לסקס ונתינת חלק מהלב תוך כדי.
כמו למשל לקפוץ למיטה או לקשר מהר מידיי, מבלי להיזהר.
אתה מספר הכל דרך האכילה.
והמסקנה מהסיפור היא אולי:
הקשר האחרון הצליח, כי הם לא ישר ישבו לאכול, אלא קודם טיילו ודיברו ומתוך יותר זהירות וגם למודי צער ושברון לב מקשרים קודמים, הסכימו לתת את פיסת האמון האחרונה מתוך ידיעה שיצטרכו להיזהר ולהשקיע במה שיש.
מקסים וחכם .
אהבתי.
גם את הרעיון וגם את הסיגנון האגדתי, עם הנסיך והכרכרה, והלב המלכותי Made in China.
מרגש עד דמעות. מאד אהבתי את האופנים השונים של הציפייה והאכזבה בכל פעם מחדש. מעניין שהסיפור מסתיים עם משהו כל-כך בייתי כמו העוגה של אמא.