בננות - בלוגים / / גלגוליה של אורי / שמעון אדף
מפה להליכה לאיבוד
  • אורי אלחייני

    בת 32, נשואה על פי התעודות, אמא לעלמה, שבקרוב ימלאו לה חמש. ביקרתי עד כה בתחנות הבאות: ילדות רוויית שמש ודת בנתיבות, התבגרות בפנימיית אבן בירושלים, שירות צבאי כאזובת קיר, לימודי פילוסופיה בתל אביב, נישואים ואמהות. ומקווה שכברת הדרך הראשונה במסע לא מבשרת את המשכו. בשנים האחרונות השלמתי כתיבת שלושה ספרי נוער, שאף הוצאה לא מוכנה להסתכן ולפרסם. גם בן זוגי הסתבך במילותיו כשהכרחתי אותו לקרוא את כתבי היד. אבל מה הוא מבין. הוא איש מחשבים.

גלגוליה של אורי / שמעון אדף

 

 

אורי אלחייני נולדה לאחר שסיימתי לכתוב את הרומן הראשון שלי "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". בשאריות האנרגיה שנותרו לי שרטטתי פרק פרוזה שבו ילדה בנתיבות שומעת באישון לילה את קריאתו של האל. כוונתי המקורית היתה שאורי – אז פלורה אלחייני – תיעשה בבגרותה לאישה שיש לה כשרון כמעט על טבעי להיקלע לתסבוכות, וכך היא הופכת מעין בלשית המוטלת בעל כורחה לתעלומה על טבעית (סדרת פריצות מתרחשת בבניין שבו היא גרה ואורי, תלמידת צילום, מחליטה לצלם באקראי את העוברים בחצר הבניין, אלא שעל הפילם – היא מתעקשת לצלם בפילם – נקלטת מציאות שונה מזו שהיא חושבת שהיא רואה בעיניה הרגילות). אולם לא הסתייע בידי. אחרי הטיוטה לפרק הראשון, הספר מיאן להיכתב. לא. אורי חשקה שיניים, הקשתה מבט, וסירבה לצאת לעולם.
אולם באפריל 2006 דבר מה השתנה – האביב החריף, רדוף הפריחה, או העובדה שאת כל ענייני העמוק בצורת הפנטסיה מיציתי בכתיבת ספרי "הלב הקבור" – ואורי נקשה על הדלתות. ואורי אמרה, עכשיו תורי. ואורי צעקה, תן לי לצאת, חתיכת סוהר נקלה. נמבזה.
רוח הרפאים היתה למילים ותנועתן.
וכך כתבתי בשצף, קרוב לשנה. ידעתי את כל עובדות החיים עליה. הביוגרפיה שלה, סביבת הגידול שלה. ילדותה. מה עשתה לה ילדותה. בגרותה. מה התהום של בגרותה. ודבר מזה לא היה דומה לכוונותיי המקוריות לגביה. היא לא רצתה דבר מלבד שפקעת חייה, שטופת האלוהים, תעלה על הנייר. וכשכתב היד היה גמור, ואני סחוט כוחות. ואורי פועמת. גיליתי שלא נגמר.
היה באורי איזה יסוד שלא כיליתי, שתבע להמשיך ולהיכתב. וכך, לאחר ששלחתי את כתב היד ל"עם עובד" ובזמן שהמתנתי לתשובה, גיליתי שאני כותב קטעים, יצירות קטנות, פרגמנטים, ככפוי שד. לא. ככפוי אורי. כי זה היה שלה. זיכרונותיה. חלקים מספרים שכתבה. רגשות ומחשבות שוודאי לא היו שלי.
והלכתי ברחוב, ומשב רוח העיף סיב דק מאוד של קליפת גזע אל עיני. והסיב קנה שביתה שם. ונסעתי לחדר מיון בשעת ערב, ובחזרה פגשתי את שירלי צ'לצ'ינסקי. ודיברנו. והיא סיפרה על התוכניות לפתוח בלוגיה בבננות ושאלה אותי אם ארצה לכתוב. אמרתי שאחשוב.
וכשהגיעה תשובה מ"עם עובד" ופצחתי בעריכת הספר עם מוקי רון, התעוררו שאלות לגבי מעשים והחלטות מסוימות של אורי, שאלות שלא עלו אצלי בשעת הכתיבה משום שהסיבות לנקיטת המעשים, להכרעות, היו ברורות לי. אבל מוקי דרש הבהרות נוספות. ואני חזרתי אל הקטעים החיצוניים של אורי, ותהיתי אם אמצא שם תשובה. ושוב פגשתי את שירלי, בפתיחת תערוכה הפעם. והפתרון הופיע – לא אוכל לכפות על אורי תשובות. אם אמצא לה אכסניה שבה תוכל לחיות, לבעוט, לשטוח את הגיגיה. יגיעו התשובות לקושיות בלי שום קושי.
ו"מפה להליכה לאיבוד" התקוון אל תוך הסייבר-חלל, ואורי נשואה בתוכו כתינוק מעולם רפאים, שואלת ועונה. עונה ושואלת.
ועריכת הספר כמעט ונשלמה. וכמעט נקף המועד להיפרד מאורי אלחייני.
אבל אז סוף העולם בא ופגע במשפחתי ובי והמשיך בדרכו אל המקום שבו אפוקליפסות מוחצות אומות וארצות.
ואני נותרתי בלי גרון ובלי פה ובלי עיניים.
ואני ניסיתי ללמוד לחיות בפעם השנייה. לא בשבילי. בשביל אחרים. חשתי שהדם של השירה שהזין אותי בנעוריי, יוכל להעביר אותי גם הפעם כברת דרך. חזרתי לכתוב שירים (לעצמי, מחזור שירים גדול). כדי להבין. אבל גם שם טבעתי. גם שם משהו מילא את פי בסכינים ובצמר גפן.
שבתי אל אורי. דרכה, נקרתה האפשרות להביט סביב. הרי היא, אצלה כבר הפצע של סוף העולם התקשה, התקרש, הזדכך לזכוכית שבעדה היא מתבוננת. ואצלי, אני עדיין נשמתי הלום את חוסר הצורה, את היעדר הכוח לנסוך משמעות.
שבתי אל אורי.
ועכשיו יצא לאור ספר חייה. ואני יודע איזו זכות נפלה בחלקי לשהות שנתיים במחיצתה. כאן אפשר אפילו לקרוא ראיון שהואילה בטובה לקיים איתי, והתפרסם בטיים אאוט, 3 באפריל 2008.

ותודה, כמובן, ליעל ישראל, שהייתה מן ההתחלה בסוד העניין.

 

 

47 תגובות

  1. שמעון היקר, נכנסתי הבוקר לחנות ספרים מתוך כוונה גדולה ומוחלטת לא לקנות כלום. רק להסתכל ולהריח.
    בשולחן של "חדשים על המדף" ראיתי את הספר שלך ונמלאתי התרגשות.
    אני מכירה את תחושת העונג שמחלחלת בי בכל פעם שאני קוראת מילים שלך, אם שירה ואם פרוזה.
    נהדר לדעת שהעונג הזה מצפה לי שוב.

  2. שמעון היקר, או בעצם אורי היקרה, בפעם האחרונה, בשמך.
    נשביתי בקסמי כתביך ודומה שאפילו בקסמייך כך. מן הרגע הראשון. התאהבתי ללא סוף. חיכיתי לקולך החד הבהיר הנוקב הכואב והפצוע כל כך. רציתי להכירך ושיחקת את הקשה להשגה. קיוויתי לבואך לפתיחת תערוכתי, קיוויתי לפגוש את הקול שלך בעיניו. והנה את שמעון אדף. התמונה ברורה מתמיד. קולך חד כאיזמל. מי עוד מלבדך יכול היה לברוא דמות כה מרתקת ונוקבת ודואבת ללא סליחה ומחילה. באה חשבון.
    חייתי, מסתבר בין דפי הספר כדמות משנה בסיפור חייה של אורי אלחייני.
    היה לי העונג.

  3. סיב דק מקליפת גזע עץ בתוך העין? זה נשמע נורא. מקווה שלעין שלום!

    והמעניין – שהסוד התגלה באחד באפריל!

    בהצלחה עם הספר! בטח יהיה קשה להיפרד אחרי תקופה כל כך ארוכה.

  4. שמעון -אורי אלחייני – אדף היקר,

    ברכות על הספר. ואולי ה"פנים צרובי חמה" של אלחייני הן "המונולוג של איקרוס" של אדף.

    משירה לפרוזה ובחזרה, הפנים/הכנפיים צרובי שמש.

    בהצלחה!

  5. אורי יקרה, מי זה אותו שמעון אדף המתעקש לטעון שהוא יצר אותך? תמשיכי לכתוב.

    אוהבת, תקווה.

  6. קראתי אותך בשקיקה ואף פעם לא הגבתי, אהבתי אותך בשקט וכמו כל האהבות בחיי, גם את נפחת נשמתך בקול כאוב. היי שלום אורי. אהבתי באמת.

  7. תודה על דיאלוג שהיה משמעותי בעיניי. אורי אלחייני הייתה חברת כבוד במסדר בנות גישרית שאני מלקטת ברחבי הרשת העברית. אין הרבה נשים כמוה. גם אני, כרבים אחרים באתר, חכיתי למוצא פיה של אלחייני, הפתאומית לעד. כל עוד הייתה אורי אחת הבלוגריות פה, הדיאלוג היה משמעותי ומפרה לי. ברגע שנחשף שמעון אדף כיד שמפעילה את המריונטה, הוגדרתי אנוכי ואחרים באתר – כ"טוקבקיסטים". זה מעליב. טוקבקיסטים יש בynet. כאן התנהלה שיחה. כל עוד הייתה זו אורי, הבטתי בה בגובה העיניים. אני נפרדת ממנה בצער.

  8. אני תוהה אם עכשיו אני עוד אוכל להגיב בשמה של אורי, מבלי שזה יישמע מתחכם או מזויף. אז אני משמש כמדיום, היא רוצה להודות לכולכם, על שקראתם, והגבתם, וניהלתם איתה דיאלוג מפרה.
    ומירי, את זה אני אומר, שמעון, את צודקת לחלוטין. אני טעיתי ואני מתנצל. הבלוג של אורי לא יכול היה להתקיים ללא הדיאלוג. ואת יודעת כמה חשוב היה חלקך בו, או מקווה שאת יודעת. ואני הולך לאתר שלי ומשנה לאלתר. עם כולם הסליחה.

    • אורי
      שהפציעה בחיי ודקרה את שידרתי.

      את התגובה הזאת יכולתי לכתוב ולמחוק עשרות פעמים כי מה אומר בעצם. יש לי רק בליל.
      אהבתי את אורי מהרגע הראשון שקראתי אותה. כעסתי נורא כשהתברר שהיא לא באמת. חיכיתי לה בקוצר רוח בכל פוסט ששחררה לאוויר העולם, ושנאתי אותה שנאה יוקדת על כל המראות שהטיחה בפניי. על צביר בלוני התכלת והורוד שהיא פוצצה אחד אחד . אז מה אומר?
      שצריך לעשות לפי החוקים והכללים?
      אבל המפגש הזה, עם דמות ספרותית בדויה במסך מחשב ניפץ כל כך הרבה בועות,
      הציב כל כך הרבה סימני שאלה.
      שרק התחילו.
      וו מעוקל עם נקודה תחתיו, תלוי באוויר.
      חודר חודר מדקר.

  9. אני שונאת אותך כי אתה כותב מעולה. כבר שנים אני שונאת אותך.

  10. איזה סיפור, שמעון. אידיאלי לדמות לחיות. אני הגעתי הנה אחרי שאורי כבר הפכה למיתוס קיים וכמעט הפסיקה לכתוב, אבל בכל זאת הספקנו לפטפט מעט על קרסון ועל תרגומים של ספפו… את/ה נשאר/ת?

  11. כדי לא לסתום את חלונית התגובות, ארכז את תשובותיי/מחשבותיי בתגובה אחת:

    מיכה, ביחס אליך, יש לי לא מעט רגשות אשמה. כמה פעמים הייתי על סף שליחת מייל אליך והסברת מצבה של אורי. ופעם, כשנפגשנו בפעם הראשונה, בערב "תהודות מזרחיות", חשבתי שאתה מנחש, שאתה הולך לומר לי משהו בעניינה של אורי. היה לי קשה לנהל איתך שיחה אז.

    שירה, לא חשבתי כלל על העיתוי של האחד באפריל, אף כי יצא שהוא מתאים מאין כמוהו. אני לא ידעתי שהספר מוכן, ורק מן העיתון למדתי שהוא כבר בדרכו אל העולם. ובאשר לסיב, יש לי מזל רע עם דברים שנתקעים בעין. אחת לשנה אני מגיע לחדר מיון עם גרגרים ושאר מרעין בישין שנטפלים לראייה שלי. מעניין אם גם שם טמון איזה סמל.

    מירי, לך יצא להחליף מיילים עם אורי ולנהל דיון עימה גם מחוץ לגבולות הבלוג. מוזר, אבל לי נדמה שהתקשורת שלך עם אורי טבעית לחלוטין. וכך הנחתי לשתיכן לדבר, וצפיתי מן הצד.

    שירלי, לא תיארתי לי שלמישהו, מלבדי, יכול להיות מפגש חזק עם דמויות ספרותיות. סיפור חיי. אולי משום כך אני אוהב את בורחס, ובשנה האחרונה – את רוברטו בולניו; שניהם לוקחים ברצינות גמורה את מחיקת הקו שבין בדיון למציאות.

    אמיר, שעשע אותי לדבר איתך על קרסון ועל סאפפו. תראה מה זה, עם אורי הצלחת לנהל לנהל דיון שאף פעם לא יצא לנו שנינו לנהל. מעניין למה. בכל מקרה, אני שותף להתלהבותה של אורי בעניין קרסון, אולם חושב שההערכה שהיא רוחשת כלפיה מופרזת.

    אליענה, מירי, רונית, שחר-מריו, ברברה ק. ושלי – פשוט תודה.

    • באמת מעניין למה, שמעון. לפעמים מרוב מחשבות אנחנו לא רואים את הבנאדם. אבל זה אופטימי, חביבי, כי יש לנו למה לצפות 🙂

    • אני העלמה שזקנה (-:

      The inseparable dangers of life and literature, and the relationship of life to literature, were the constant themes of Bolaño"s writings and also of his life, as he defiantly and even improbably chose to live it.

      יש סכנות, יש תמורות.
      הפחד משתק
      הריקושטים נפיצים.

      אבל כנראה שאי אפשר אחרת.

      בהצלחה עם הספר !

  12. כל הכבוד. מחכה כבר לקנות ולקרוא.

  13. אני חייבת לומר שלמרות שידעתי שזה אתה, אורי הפכה בעיני לדמות בפני עצמה. כמו כאשר אנחנו קוראים ספר, ולא חושבים על הסופר אלא על הגיבור הדובר. בשבילי היתה אישה כזו, אורי. ממש היתה. ז"א, גם אם תמשיך לכתוב כאורי, אולי רבים יקראו את זה כאורי. כך לי קרה לפחות.
    בכלל, זה היה ניסיון מרתק בעיני, לראות את זה מבחוץ. מאז אני אני חושבת שכל סופר ומשורר חייב בלוג בדמות בדויה.

    • זה רעיון טוב, ליצור בדמות אחרת, אותי זה ישחרר הרבה.
      למשל הייתי רוצה להיות הרבה יותר מינית ובוטה ומשוגעת ביצירות שלי, גם בפרוזה, ואיכשהו, ה"יודית מורה לחינוך מיוחד אימא של יואב ורוני" חונק לי את הצד הזה. כתיבה בניק אחר תשחרר אותי מהחנק הזה. בכלל, אדם צריך להשתחרר מעצמו הרבה בשביל ליצור טוב.

  14. בהצלחה.
    אני חדשה פה כך שיצא לי לקרוא רק פוסט אחד שאהבתי, והגבתי בהתאם.
    אני רק יכולה להגיד, שאם ברומן יהיה שמץ מהקסם שיש בשיריך, אין לי ספק שיצליח מאוד.

    • אורי היתה דמות מרתקת, חכמה, מסקרנת, כל מה שכתבה קראתי, דמיינתי איך היא נראית, שאלתי את עצמי אם היא מסתתרת מאחורי תמונת ביתה או תמונת ילדותה?! מאד אהבתי את הפוסט במונית, , אורי ישנה, זה ודאי לא מיתוס תמשיך לתת לה לדבר, היא מרתקת.

  15. הלכתי עם הספינות
    ועמדתי עם הגשרים
    והייתי מוטלת ברחוב
    עם עלי התדהר הנושרים
    היה לי סתיו
    והיה לי ענן מואר ליד ארובה שחורה
    והיה לי שם מוזר
    אשר איש לא יכול לנחש

    מאד-מאד נהניתי לקרוא את הדברים כאן, ולהשתתף בכל לבי השותת
    ועכשיו קראתי על אורי אלחייני בת השתים-עשרה, זו אשר אינה מניחה למילה "גורל" לנוח על לשונה, אבל טעם הדם עוד עומד בפיה

  16. היום קניתי את הספר. למרות שהתקציב החודשי לרכישת ספרים הוא במינוס גדול, לא התאפקתי. עיינתי בו שוב ושוב ולא יכולתי להשאירו בחנות.במשפטים שהתעקבתי בקריאתם פה ושם היה משהו מאד מבטיח. חוץ מזה אני מאד אוהבת ספרים "שמנים" (-: אני מקווה לבלות עם הספר כמה שעות מענגות בפארק, על הספסל הקבוע שלי, בשבת הקרובה ובימי חול המועד. ממליצה מאד גם על ספרה של רונית מטלון "קול צעדינו" שסיימתי לקרוא הבוקר.

    • היי ללא תיווך, תודה. אני גם מקווה שהספר יעניק לך חווית קריאה מעניינת. קראתי את ספרה של רונית מטלון והוא יפה בעיני. אני חושב לא מעט על המהלך הספרותי שהיא מייצרת ברומן יחס לשאלת הכתיבה על זהות בכלל ועל זהות מזרחית בפרט (איך כותבים את זה מבפנים? מבחוץ? אילו כללים חלים על זה, של הזיכרון או של החוויה? אם מנתחים את זה, כיצד זה ממשיך לחיות? ואם ממחיזים את זה בסיפור-עלילה, איך מדברים על זה מבלי לפגום בהשתקעות של הקורא באשליית הספרות?)

      שירלי, ברכות על הבולניו ועל הבלוג.

      אומי, יעל, יודית, עינה, באין לי מילים אחרות – תודה.

      אורה, אולי אצליח למצוא דרך בעבור אורי להמשיך ולחיות. האינטרנט הוא יותר מכלי המאפשר לבחון תעתועי זהויות, הוא מהות המאפשרת לחצוב נשמות.

      • אשליית הספרות? אורי אלחייני כל כך חיה וקיימת. אני מכירה אותה! היא כל כך חיה וקיימת והיא כל כך זקוקה לעזרה. היא חייבת להמשיך לחיות והיא חייבת להיכנס לטיפול ממושך כי היא לא יודעת לתתת ולא יודעת לקחת… יש לה גוש בחזה. ענק. מעיק, כזה שקשה לגול אותו ללא עזרה מקצועית. כל כך הצטערתי שהספר נגמר, היה לי מאד קשה ללכת לעבודה ולהשאיר אותו בבית.. הוא אינו נטול שגיאות (כולל טעויות דפוס). הוא חם, הוא אנושי. הוא מכאיב כל-כך. הייתי רוצה לשמוע עליה עוד. הרבה חסר לי. וגם עניין המזרחיות וההתעסקות בה קצת מוזר וטרחני ובכל זאת אהבתי את הספר מאד מאד.

        • שמעון

          לגבי הבלוג- תודה.
          יש לך חלק בזה, אתה יודע.

          לגבי בולניו: חציית הקווים בין הספרות והחיים פוערת כל הזמן מרווחים בין מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על מישהו/משהו לבין מה שאנחנו באמת יודעים, קוראת להעמיק, להעמיק, להעמיק.
          מי כמוך יודע. בגלל זה אורי לא יכולה להפסיק לחיות . כי היא מבקשת מאיתנו לא להפסיק לשאול.
          הופתעתי לגלות שגם ההתגלות הפרטית שלי אירעה בראש חודש אדר (אתה מוזמן להביט בתגובות ל"ועל עצמי ידעתי לספר"? השבעה במרץ. זה היה דיווח מהשטח ולא היה לי אז כל מושג).
          דיוק פואטי? (גם את המכפלות של החליפות תפרת היטב…).

          תודה על הספר . ייקח לי עוד זמן לעכל, גם את הפשט הדוקר וגם את הדרש, הרמז, והסוד . (הדורשים קריאות נוספות, ולא רק בספר הזה, שהוא, יותר מכל, הזמנה יפהפייה ונדיבה לעולמות שמתחילים מתחת לעור וסופם, מי ישורנו?)

          בברכת ונהפוכו
          (זאת הדרך היחידה לשרוד מכפלות, לא? (- : ).

          שירלי

          • שירלי, אורי לא תפסיק לא לחיות. ראי לעיל את תגובתי ללא תיווך.
            את בולניו, אני חוזר וכותב, אני אוהב בדיוק משום כך – נדמה שחלק ניכר מחייו הוא חי דרך ובאמצעות ספרים; ספרות היא ממשות מקבילה, ממשית לא פחות, ממה שבני אדם מכנים חיים. הייתי רוצה לומר שגם אני כזה, אבל מה שבני אדם מכנים חיים לא תקף עוד בשבילי.
            תודה על התגובה – העולם מלא בצירופי מקרים, או שאין צירופי מקרים כלל.

        • המונח "אשליית הספרות" מעניין אותי בהקשר של ספרה של מטלון, כי ברומן שלה יש תחושה שהיא מונעת מן הקורא במתכוון לשקוע ב"סיפור" ושולפת אותו החוצה, דרך בחינות מושכלות של רגעים ומצבים, כאילו ששקיעה בסיפור תשכיח מהקורא שמדובר בחיים, ומדובר בעובדות, ומדובר בניסיון המבקש את ניסוחו. כאמור, האינטואיציה הזו מעניינת אותי.
          ואולם בכל הנוגע לאורי היא בטלה. כי מבחינתי, אורי אלחייני חיה בעוז ובבהירות כל הזמן הזה, ובמידה מסוימת, עצוב להודות, חיה יותר ממני אפילו עכשיו.
          תודה על דברייך על הספר. באשר לעניין המזרחי, העיסוק בו הוא מחויב המציאות לגבי דידם של הסובבים את אורי. אבל אורי דוחה את המציאות הזו, כקיום רפאים המתחזה כממשות.
          ויש לי בקשה – קוראים התקשרו לדווח על שגיאות דפוס מעטות שמצאו (חמש), שגיאות מרגיזות, מטופשות. אודה לך אם תוכלי לשלוח לי מייל לכתובת המייל של אורי שמצוינת פה, עם השגיאות שמצאת, כדי שאפשר יהיה לתקנן במהדורה הבאה, אם תהיה מהדורה נוספת.

          • עכשיו אני צריכה לקרוא את הספר שוב
            (-: כדי למצוא את השגיאות שנתקלתי בהן…אעשה מאמץ, לגבי שתיים אני בטוחה שאמצא אותן מהר כי אני זוכרת חזותית איפה הן היו מבחינת מיקומן בדף. אנ ימקווה עבורך שתהיה מהדורה נוספת, ואני מקווה בשבילה שיהיה המשך לסיפור, כי הרבה דברים בו נותרו לא פתורים,נותרו פערים גדולים בזמנים שכל כך הרבה דברים התרחשו בהם והם מעבר למה שאני כקוראת יכולה למלא.. ובאשר לעניין המזרחי,כתבת: "העיסוק בו הוא מחויב המציאות לגבי דידם של הסובבים את אורי. אבל אורי דוחה את המציאות הזו, כקיום רפאים המתחזה כממשות." לא ממש הבנתי את כוונתך. אולי אורי לא מייחסת חשיבות למוצאה? כמו שאני לא בחרתי לקרוא אותך או את מטלון אואת שרה שילה, את אלי עמיר וסמי מיכאל משום שאלו "סופרים מזרחיים" ולא בחרתי לקרוא את יהושע קנז או מאיר שליו כי הם "סופרים אשכנזים". אני פשוט יודעת לזהות ספרות טובה כשאני נתקלת בה…אני צריכה לזהות את החום והאמת והחוכמה שבסיפור. מוצאו של מי שכתב אותו הוא לא פקטור בבחירת הספר.

          • היי ללא תיווך,
            אם תוכלי לשלוח מייל – תבורכי.
            העניין המזרחי, אורי לא רואה בו את מהות הדברים. היא יכול לחקור את עצמה באמצעות שאלת מוצאה, אבל לא מאמינה שמוצאה הוא הבסיס לזהות שלה. אחרי שכל התשובות יונחו לפניה וימוצו, יישאר עוד חלל: מי היא באמת? מה היא צריכה לעשות? מעבר לחיים הנראים לעין יש חיים אחרים, שלא מותנים בתשובה על סביבת גידולה, יחסה של החברה אליה – איך היא פוסעת בכיוונם?
            והפערים בחייה שלה? ובכן, הם חלק ממי שהיא, מהדרך שלי לכתוב עליה, על בני משפחתה. אולי, יום אחד, כשיינתנו לי שנתיים במתנה, אוכל לשבת ולגולל את קורותיה של אורי בעשור הנעלם – בין גיל 14-15 לגיל 24, וכן את מוצאותיהם של אשר ושל עפרה, וגם של סיגל. אף כי בשעת הכתיבה לא יכולתי להביא את שתיהן להיפגש (המחשבה חלפה בראשי) – כל הצער, התקווה, והציפיה והשנים המוחמצות וסיכויי האושר. מישהו, לא אני, צריך לעשות עם זה משהו.

          • שמעון-
            לגבי הזליגה בין חיים וספרות: כפי שהיא מאפשרת חירות מסויימת של מבט, בו במידה היא מעוררת את היסודות הפאטליסטיים המחורבנים ביותר בנפש. ויש חיות מוגבלת ביותר במקום המשותק מפחד של גורל מסוים והסבל שהוא עשוי לחולל בפרט ובסביבתו. (אני מדברת כמובן, רק על עצמי).
            לגבי אורי- לא דיברתי על החיות הווירטואלית או הממשית שלה אלא על החיות שלה בלב של הקוראים. אני לא יודעת כמה נשים כמוה יש, אבל בוודאי יש בכולנו חדר מחדרי הלב שהמהות הזו שלה הוצפנה בו והמתינה למישהו שיעורר אותה. ומבחינתי- יש בה, לעולם, יסוד מחומק וחידתי. לאו דווקא הנובע מהגורל המסוים שנטווה לה , אלא מהשאלות הגדולות יותר שהיא מעוררת: שאלות של שמיים וארץ שנוגעות למעגלים האישיים ביותר אבל גם המשפחתיים ,החברתיים והאוניברסליים. אני מניחה שהם נמצאים על קו התפר של מה שמצוי עבור נשים יוצרות, חוזות, ומה שאפשרי בעבורן, ועל החלק הזה בנפש האדם בכלל, ואלו שאלות שלא נותנות מנוח.

            בנוגע למה שכתבת על עצמך, קטונתי. קְטַנות מילותיי.

  17. הגעתי לכאן בעקבות קריאת הספר.
    מאוד אהבתי את הרעיון של דמות, שיש לה חיים גם מחוץ לספר, ומי שרוצה להכיר את אורי, יש לו עוד נקודות אחיזה.
    ברם אולם, נותרתי וחצי תאוותי בידי.

    הבלוג מתחיל רק לאחר שהספר מסתיים וגרם לי לתחושה שההחלטה לסיים את הספר במקום שבו הסתיים יצרה תחושת דרמה מטעה – הרי החיים שלה נמשכים באותו אופן גם לאחר מכן.

    אני חייבת להודות שלא רק העשור בין גיל 14 ל-24 נעלם בעיני, אלא גם העכשיו חומק מהבנתי. שלא לדבר על מה שקרה לה בגיל 12 – האם הסקרנות שלי בזוייה, מעידה על שטחיותי? אין לי מנוס ממנה. מילא להסתיר מבעלה, אבל ממני?
    אחרי שקראתי את הבלוג, אני קצת חוששת להודות שהסיפור שלה מעניין אותי ולא רק המחשבות. אבל בעצם גם אורי עצמה לא יכלה לשאת את העובדה, שלא תדע מה קורה עם אריאלה בסוף, אז אני בחברה טובה. ובניגוד לפרוספרו ג"ונו, שמעון עדיין כאן ואני לא חייבת לכתוב לעצמי את ההמשך (כן, זו תחינה).

    בכל אופן, תודה על הספר.

    • עירית,
      תודה רבה על התגובה.
      כפי שכתבתי בפוסט הנוכחי, עשיתי שימוש בבלוג קודם כדי לברר לעצמי סוגיות לגבי אורי. מכאן, מחשבותיה, הגיגיה והמשא ומתן שלה עם המציאות. מבחינת התודעה והביוגרפיה של אורי, המחשבות המובאות כאן שייכות לפרק הזמן שלפני תחילת החלק השני של הספר ולמהלכו. כלומר, הבלוג, אע"פ שהוא מתנהל במציאות עכשויות – 2007-2008, נכתב למעשה, במרוצת 2006. אני יודע שזה מעט מבלבל. אבל לא היתה לי דרך אחרת. את אורי של אחרי החלק השני, והשלמת הסדרה של ג"ונו, אני לא מעז לכתוב. היא הלכה רחוק מדי מכדי שאוכל להמשיך ללוות אותה, לא כעת, על כל פנים. כך שאין הטעיה דרמטית. דברים השתנו מאוד אצל אורי בתום הספר. אבל מה בדיוק? יום אחד אשוב אליה, ואעיר אותה מן הרגע שבו היא מצויה, קפואה בארץ פלאות מסויטת, ונצא למסע נוסף.

      • שמעון – כשתצא למסע אשמח מאוד לקרוא.
        בינתיים אצא למסע משלי ואקרא את ספריך הקודמים.

        אני חייבת גם לחזור לנקודה שהזכרתי קודם – החווייה המיוחדת בלקרוא את הסיפור הזה כשיש לו קיום גם מחוץ לגבולות הספר. אני עוד לא בטוחה מה קרה לי פה, אבל אני יודעת שמאז שסיימתי את הספר שלך, לא התחלתי אף ספר אחר וכבר שבוע שאני מצליחה "להתחייב" רק לסיפורים קצרים.

        אני לא חושבת שזו אמירה קטגורית לגבי ספרות, אלא שבמקרה הספציפי של אורי, נוצר בדרך זו קסם נדיר.

        שוב תודה.

  18. הגעתי דרך הספר.
    הוא כבש את ליבי ואני שמחה שעכשיו יש לי גם הבלוג הזה לקרוא עוד קצת מאורי.
    תודה

    • היי יונת,
      תודה רבה.
      אם מעניין אותך הפודקאסט של אופיר שריקי, תוכלי למצוא אותו כאן:
      http://e.walla.co.il/?w=/272/1289723

      • שמעון שלום
        סיימתי לקרוא את "פנים צרובי חמה" ונכנסתי לבלוג כי נשארתי מבולבלת, חשבתי שפספסתי משהו, אבל הבנתי עכשיו שגם אתה מבולבל וכנראה שאנחנו בהפסקה שלפני הספר הבא שיבהיר דברים(אני מקוה),תודה על חווית קריאה מדהימה, אני עדיין בהתלבטות עם עצמי כמה גבר יכול לדייק בכתיבה כאישה. על פניו הכתיבה מאד אמינה אך בטח יש פערים שלא ניתן לגשר עליהם. ולאורי – אני שולחת לך חיבוק , לעמוד לצידך, לאחוז ולחבק אותך ללא מילים

        • היי אורית,
          תודה. ניסיתי לדייק ככל האפשר בכתיבת אורי. מצד שני, ניסיתי גם להציב אותה מעבר לכל מודל פסיכולוגי/פתולוגי קיים – כלומר, כאינדיבואל שאין לו דפוס קודם. האם פירוש זה ללכת מעבר לאפיונים מקובלים של גברי/נשי? אינני יודע.

  19. טוב… זה שאהבתי את הספר והוא נגע לליבי ולנפשי כבר כתבתי בבלוג שלך, שמעון, ומקוה לכתוב בהמשך גם אצלי.

    עכשיו נחתתי גם פה, ויש לי שאלה לכל מי שהכיר את אורי מכאן ו/או לשמעון שמכיר אותה מבפנים (שלך? שלה?)- איך כדאי לי לקרוא את הבלוג עכשיו, אחרי הספר? ללכת אחורה ולקרוא כרונולוגית? הפוך? אחר? עם הפודקאסט שטרם שמעתי? משהו אחר?

    ומחכה ומצפה לסדרת אריאלה ולספרים של אורי ולהמשך. זה בסדר, יש לי סבלנות.

  20. שמעון היקר. רק רציתי להגיד תודה על הספר הנפלא שהפך לי לתקופה למעין מציאות שנייה.
    הצלחת ליצור דמות כ"כ אמיתית. במיוחד לאחר סיום קריאת הספר התגלה לי עולם מלא (שלעיתים נראה מאד אמיתי) באורי.
    אני חייבת להגיד שלא תמיד אהבתי אותה היו רגעים שכעסתי עליה, ריחמתי עליה והתחשק לי לנער אותה ולשלוח אותה לטיפול.
    עכשיו אני הוכלת לאתר את השירים.
    לאחר קריאת התודות בסוף הספר אני מרגישה שיש צורך בקריאה שנייה כדי למצוא את כל העקבות….
    מממתינה בקוצר רוח להמשך.
    תודה
    דנה

    • היי דנה,
      תושה על התגובה. אני, כאמור, ליוויתי את אורי ככל שיכולתי. אני מקווה שאוכל לשוב אליה ביום מן הימים.

  21. שלום שמעון,
    קראתי את ספרך פנים צרובי חמה. אני מצטרפת למחמאות של הקוראים כאן, אבל כמה הערות:
    יש תחושה של סיפרותיות יתר. זה מתבטא בכמה אופנים אבל מעל לכל באימהות של אורי האישה. אורי מתוארת כאישה מנותקת , בעולם משלה. כמו שבעלה אמר עליה , תמיד יהיה בה מקום שלו לעולם לא יהיה חלק.
    ואולי זה נכון ביחס לגבר (וגם זה מעמיד סימני שאלה), אבל לא ביחס לילדתה. אישה לעולם תכניס את ילדיה למקומות הצפונים עמוק ביותר בנפשה, בייחוד כשהם קטנים. הויתור הנשי על האינדוודואל נובע גם מטיב האימהות שהוא אחר , וטיב האהבה הנשית אל הצאצאים. בזה אני לא חשה שהיה טפול מספק בספר.
    הניכור של אורי לילדתה צורם בייחוד על רקע הניכור היחסי בין אורי לבעלה וכן מוצאה וכל התייחסות שתחייב אותה, למה שלא יהיה.

    גם הטיפול בהתפתחות המיניות של אורי, שמתוארת כנערה מנתיבות (עיר מזרחית בעלת צביון מסורתי) אינה ברורה די הצורך. רגע אחד היא מתמסרת לסדרה של גברים על דיונות החול של המדבר, ורגע אחרי היא בת גשרית נזירית. רגע אחד היא בשומקום ורגע אחרי היא במיטתו של אדם זר שפגשה בבאר. נדמה שיש סטריאוטיפיזציה מסויימת של כמה תפיסות נשיות, אל כולן מושלכת אורי , בלי הנמקה מספיק מסודרת – למה? איפה היא נמצאת ביניהן?

    מאחר שנראה שניסית להכנס לנימי נפשה של הגיבורה שלך, השאלות האלה במקום. זה לא רומן פסיכולוגי זה רומן אישי.כמעט יומן.

    מעבר לכל זה, מדובר בספר מעניין ומרגש. אבל גם כבד (אולי במובן טוב). כה לחי!

    • לינה,
      תודה רבה על התגובה המפורטת. היא עוררה בי מחשבות רבות. נדמה לי שההסתייגות שלך מאורי ומהמעשה הספרותי שהוא אורי אלחייני נובעת בעיקר על רקע פסיכולוגי, כמו שציינת. אבל ב"פנים צרובי חמה" רציתי ללכת מעבר לפתולוגיה או הפסיכולוגיה כשתי מערכות ידע המספקות לאדם המודרני הסברים על אופני ההתנהגות שלי. מן הסיבה הפשוטה שמבחינתי אירוע כמו התגלות לא יכול להיות מוכל בשום שיטב, מצומצם לשום רשת מושגית. רציתי, ובבירור לא הצלחתי עד תום, להציע לקוראים דרך חשיבה אחרת, שהם יקבלו כמובנת אליה, כמו כמשכנעת, לא ביחס לידע קודם על העולם או ההתנהגות האנושית.

  22. שלום.
    הספר ישב אצלי זה זמן מה מבלי שפתחתיו. קניתי אותו אך ורק בשל היותו אח ל"הלב הקבור". לאחרונה התחילתי עובדת בעבודה שמותירה לי זמן רב לקריאת ספרים וקראתי אותו. ישר לאחר הטריפה הראשונה שבתי וקראתיו- אך הפעם בנחת ועיון. ומיד לאחר מכן שבתי וקראתי חלקים נבחרים. החלק האהוב עליי ביותר בספר הינו מאמרה של אורי "שערי שבע הפלאות: שבע הערות" הוא מרתק, מוסיף דעת ומהנה בו זמנית.
    אז כל החפירה הזאת בעצם באה לומר מילה אחת- תודה. מזמן לא נהנתי כפי שנהנתי מספרך וזה פתח לי תאבון למאמרים נוספים..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאורי אלחייני