מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
שוב ראיתי אותו, את הגבר הזה, שהוא אבא שלי. כחוש ושחום, יוצא מפתח גן מאיר אל רחוב טשרניחובסקי. שותקתי מבהלה. מה הוא עושה כאן? מה אגיד לו? יותר משנה אנחנו לא מדברים, אפילו לא מנהלים את השיחות המנומסות, עם סדרת השאלות האוטומטיות. הוא התקרב אלי, הלך וסגר עלי. האחיזה שלי ברצועת התיק שלי התהדקה. הרגשתי אותה חותכת בתוך כף ידי. שפתי היו כבדות כל כך. לא האמנתי שאוכל להניע אותן אם יפנה אלי. אבל הוא חלף על פני, הגבר הזה, שלא דמה בכלום, חוץ מבמידות הגוף ובצבע העור, לאבא שלי.
חזרתי הביתה. כבר שכחתי לגמרי מה ביקשתי בחוץ. בהיתי מבעד לחלונות הפונים מערבה בגגות הכעורים של תל אביב:, דודי שמש וצלחות לוויין, זפת וזוהמה. רצועת ים דקה פרצה מעליהם.
לא, אני לא אניח לזה לסחוף אותי הפעם. נשמתי נשימה עמוקה וספרתי את השניות, אחת, שתיים, שלוש ושחררתי את האוויר. צפתי על הזרם העכור שלו. דמיינתי איך כל מולקולה רעילה של פחמן דו חמצני, מרחפת אל שיחי הגרניום באדניות שבבסיס החלון, איך הפיוניות שעל פני השטח של העלים בולעות אותה, מעכלות אותה, מטהרות אותה. החברה שלי שירלי היא שיעצה לי לקנות את העציצים. "גרניום," היא אמרה, "תקחי גרניום, אי אפשר להרוג אותם גם אם מתאמצים, וכמו כל צמח, הם ינקו אותך, תחשבי על הנשימה שלך ועל הנשימה שלהם, איך נשימה אחת משלימה את השנייה, מעגל החיים." בלעתי חיוך כששמעתי את הביטוי "מעגל החיים". גם עלמה היתה יכולה לפלוט אותו אחרי מיליון הצפיות שלה ב"מלך האריות".
לא, אני לא אניח לזה לסחוף אותי הפעם. נשמתי נשימה עמוקה וספרתי את השניות, אחת, שתיים, שלוש ושחררתי את האוויר. צפתי על הזרם העכור שלו. דמיינתי איך כל מולקולה רעילה של פחמן דו חמצני, מרחפת אל שיחי הגרניום באדניות שבבסיס החלון, איך הפיוניות שעל פני השטח של העלים בולעות אותה, מעכלות אותה, מטהרות אותה. החברה שלי שירלי היא שיעצה לי לקנות את העציצים. "גרניום," היא אמרה, "תקחי גרניום, אי אפשר להרוג אותם גם אם מתאמצים, וכמו כל צמח, הם ינקו אותך, תחשבי על הנשימה שלך ועל הנשימה שלהם, איך נשימה אחת משלימה את השנייה, מעגל החיים." בלעתי חיוך כששמעתי את הביטוי "מעגל החיים". גם עלמה היתה יכולה לפלוט אותו אחרי מיליון הצפיות שלה ב"מלך האריות".
אבל עובדה. השיטה היתה יעילה. קשקוש ניו אייג'י או לא. תרגילי הנשימה גירשו מהתודעה שלי את החושך. אולי זו עוד תרופת אליל שמבוססת על הסבר שגוי. קראתי איפשהו שהילידים באחד השבטים באפריקה היו מטפלים במחלות זיהומיות בעזרת שיקוי פלא. מכשף השבט היה נותן לילד פוזל ללעוס גרעיני דלעת ומורה לו לירוק אותם אל תוך כלי שהיה מניח בשמש במשך יומיים. אחר כך הוא היה ממיס את התערובת במים ומשקה את החולה, בזמן שהטיל סביבו את הלחשים המסורתיים. אבל האמת שבסך הכול היה מדובר בהליך פרימיטיבי של הפקת אנטיביוטיקה. גרעיני הדלעת הלעוסים העלו עובש ונוצר פניצילין גולמי. כל התפאורה והטקס, הילד הפוזל והלחשים, היו רק דרך לעגן את השיטה המדעית בתוך שפה ומסורת…
אני צריכה להפסיק את המחשבות הללו, כי שוב אני רואה מול עיני את החיוך הלועג של אבא שלי, כשהוא אומר בביטול, במבטא הכבד שלו, "את והפילוסופיה שלך," ואני שומעת את הצחוק של אשתו החדשה. תמיד תהיה בשבילי אשתו החדשה, למרות שהם נשואים יותר מחמש עשרה שנה. הוא לא חיכה יותר מדי זמן אחרי שאמא שלי נפטרה.
די, יש גיל שבו צריך להחזיר את פחדי הילדות למקום שהם שייכים לו – הלא נודע. לשכוח מהקיום שלהם. יש גיל שממנו ואילך הילדות, כל ילדות, אפילו האיומה היותר, מוכרחה להישקף כמו פני מים חלקים שקרן שמש תועה עוברת עליהם, שקטים ומשובצים בנצנוצים של חגים וימי הולדת, אחרי צהריים אינסופיים של רביצה בדשא. מוכרחים. אחרת אי אפשר. יש גיל שבו צריך להתחיל לשכוח.
די, יש גיל שבו צריך להחזיר את פחדי הילדות למקום שהם שייכים לו – הלא נודע. לשכוח מהקיום שלהם. יש גיל שממנו ואילך הילדות, כל ילדות, אפילו האיומה היותר, מוכרחה להישקף כמו פני מים חלקים שקרן שמש תועה עוברת עליהם, שקטים ומשובצים בנצנוצים של חגים וימי הולדת, אחרי צהריים אינסופיים של רביצה בדשא. מוכרחים. אחרת אי אפשר. יש גיל שבו צריך להתחיל לשכוח.
הי אורי
לא מסכים איתך לגבי הפחדים של הילדות אבל זה כמובן עניינך האישי איך את מתמודדת עם העבר.אני אישית מאמין בעבודה על ההדחקות הרגשיות וסילוק של האשמה. את כותבת מקסים.
אני לא מסכימה עם זה, אולי הדיעה שלי היא פרימיטיבית בבסיסה, אבל לעולם אסור לשכוח. ברגע ששוכחים אולי נהפוך למבוגרים משעממים, חסרי צחוק הילדות המשולהב הזה, שלא מתחשב בכלום, חסרי התמימות הניבטת מהעיניים, חסרי האימפולס לעשות שטויות. אני לא מסכימה שצריך לשכוח….
הפחדים הם חלק אינטגרלי, כמו הילדות ואם שניהם יישכחו, מבחינתי זה כמו לקטוע איבר, הדבר הכי נורא זה להתבגר, מה נותר אלא להתרפק על זיכרונות ילדות? אפילו אם לא הייתה מושלמת?
הי אורי
אני אוהב את הכתיבה שלך ואת האופן בו את מכניסה אותי לעולמך דרכו.
לגבי היחסים עם ההורים והעבר, יש לי מה להציע לך. אנחנו לא יכולים להתעלם, לשכוח או להשכיח את העבר. הכאבים האלה, החסכים, רגעי האושר המעטים והעצב המרובים הם הקרקע שעליה התפתחה האישיות שלנו. לזרוק אותם לשכחה זה כמו להתפרק מנכסינו הנפשיים. מצד שני, אסור ומניסיוני אני אומר, להתמכר לזה או לחיות בתוך זה לעד. זה הופך לרעל. רעל שננסך בנו ומשתק את השרירים. אל תשכחי ואל תקהי, אבל תשלימי. אנשים סביבנו עושים טעויות, גם אם הם נראים לנו גדולים וחזקים מאיתנו הם בסך הכל בני אדם, קטנים ונועדים לטעות ככולנו, ולכן ברי סליחה. תשלימי ותסלחי. אני יודע, הכאב רב ומציף את העינים. הסליחה וההשלמה ינקו אותן. תוותרי על הרעל, תוותרי על השנאה, תוותרי על הכעס. הם חברים רעים למסע החיים. אסור להתמכר לכעס כי הוא – כוחו להמית. לכי לאביך. דברי איתו. ממקום בו יוכל לשמוע. ללא השיח הפסיכולוגיסטי המנוכר. דברי איתו על מה שכאב לך. לא על מה שאת מאשימה אותו. תעבירי אותו אל הפריזמה שלך, אל תהפכי אותו לנאשם בבית משפט. יכול להיות שאחר כך יבין לבד, שטעה ויכול להיות שלא. זה תלוי בו וביכולותיו. אבל לפחות יקשיב. לפחות יהיה איתך בכאביך. אל תוותרי עליו. בוויתור עליו הכאב יישאר תמיד חי כמו שהוא ומועצם מעצם הכעס. דווקא בהשלמה הוא יתמוסס. תשלימי ותסלחי. יום הכיפורים הוא מנגנון גאוני שמצווה לנו את החיים. בנטירת הכעס ובאי הסליחה טמון המוות.
כל יום לומדים ממך משהו חדש: פיוניות, פניצילין גולמי… אכן גם אני חושבת שכדאי לך לגשת לאבא שלך (שאגב, איך הגיע מנתיבות לטשרניחובסקי פינת גן-מאיר?) ולסגור איתו את מעגל החיים. ואת אכן כותבת נהדר.
This man you are speaking of, perhaps he was wearing the memory of your father like a cloak, taking it off just as you were about to reach him and taunting you with his stranger face. If you see him again try to follow him, perhaps you can trap him and make him give you the keys he is holding to the secrets of your past.
אי אפשר לשכוח.
הכתיבה שלך מרגשת, יש בה אמת רגשית ופיוט. ונזכרתי בדליה רביקוביץ' – "עומד על הכביש בלילה האיש הזה שהיה בשכבר הימים אבא שלי".
קטע מרגש.
את רוצה לשכוח, כי יש לך חיים לחיות ותפקודים לתפקד.
שיטת הנשימות העמוקות נפלאה כעזרה ראשונה.
ועם כל זה, אפשר להרגיש מתוך הכתוב את הכאב שלך לנוכח קשר השתיקה עם אביך.
מכירה. הייתי חוויתי ופתרתי חלקית בדם ויזע וקריעת ים סוף.
לפחות מנסיוני האישי, כל שיחה הכי קלה שתצליחי לעשות איתו, בגובה העיניים ובאמנות אין קץ,
כל התקדמות של שתי הברות שתצליחו להבין זה את זו, תקדם את יכולת האהבה שלך בעוד מילימטר ותוסיף לך עולם ומלואו.
כשתרצי ואם תרצי, את תמצאי את הדרך.