בננות - בלוגים / / לינדה על פלטפורמה
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

לינדה על פלטפורמה

 

זוכרים את יפיתי העדינה שרק שותה קפה ויושבת יום שלם בבית קפה על כוס קפה אחת עם סוכרזית"קה? זוכרים את לודמילה, שאוהבת את הכול טובל בשמן ובווליום גבוה? זוכרים את המבחן שהיה לנו לפני שבוע?
נו, בטח שלא. הרי לא סיפרתי לכם עליו. למי יש זמן להתכונן למבחנים כשהרוחות בארץ ובעולם סוערות, כשיש קטיף דחוף של כותנה מהר לפני הגשם, כשהכינרת משוועת לגשם וגשם אין, כשפקחי החנייה מדביקים לי דוחות על המצח של הסוס וכשיש הנחות של סוף עונה בחנויות הנעליים?
מסתבר שיש אנשים שכן מתכוננים למבחנים בעיתות מצוקה כאלה. למשל יפיתי. ויש כאלה שלא, למשל כמוני כמו לודמילה, שהלכנו לקניון לקנות נעליים חדשות. אני יודעת שצריך להגיד "לודמילה ואני" כי חמור קופץ בראש, אבל לודמילה היא חמורה כזאת גדולה שכמה שאנשים לא יגידו את עצמם לפניה, עדיין היא תהיה החמורה בכל זאת. ואני יודעת שלא אומרים חמורה אלא אתון, אבל לודמילה בפירוש חמורה.
הלכנו לקניון ואילצנו את המוכר לפרוש לפנינו על הרצפה את כל מרכולתו, ולהביע את דעתו על כל נעל שלקחנו ליד. והוא היה צרפתי ומנומס ואנחנו ניסינו בכוונה את הנעליים הכי מכוערות כדי להביך אותו. ואכן הבכנו אותו מאוד. בסוף הוא אימץ לו מין משפט קבוע כזה: "טוב, כל אחד וטעם שלו".
בסוף בחרתי לי נעלי סינדרלה עם עקבים כל כך דקים וגבוהים שאחרי הליכה מחדר השינה למטבח אפסנתי אותן גבוה בארון הבגדים שמחכים לדיאטה הבאה. לודמילה בחרה לה נעלי פלטפורמה בירוק זרחני. הפלטפורמות היו כל כך גבוהות שהיא הסכימה להודות בשמחה באוזניי שכדי ללכת בהן צריך קודם להתאמן בהליכה על קופסות שימורים. אתם זוכרים שהיה פעם משחק או שעשוע כזה להלך על קופסות שימורים? קראו לזה קביים, נדמה לי.
מכל מקום, לודמילה התאמנה, וביום ראשון הופיעה למבחן על הקביים האלה. אחר כך בהפסקה על כוס קפה וסיגריה היא הרימה את הרגל שלה לשולחן של הקפיטריה ושאלה את יפיתי: "נו, מה דעתך על הנעליים החדשות שלי?"
יפיתי ערבבה את הקפה שלה ושתתה ממנו ועישנה חצי סיגריה אולי, מנסה לעכל את גודל הזוועה והכיעור, ובסוף הייתה חייבת להגיב, כי לודמילה נשארה עם גבות מורמות למצח ונעל מורמת על השולחן. אז היא השתעלה ואמרה שזה נראה כמו נעליים טובות.
 
 
לודמילה צהלה צהלה פראית ואמרה: "בטח שהן טובות. הן כאלה טובות, שאפילו ראיתי שנכים התחילו ללכת איתן". וכבר קמה על רגליה והחלה להדגים סוגים שונים של צליעה".
אני יודעת שזה סיפור נורא לא פוליטיקלי-קורקט, אבל מה אתם אומרים את זה לי? תגידו ללודמילה, אם היא עוד לא שברה איזו רגל ומאושפזת במצב בינוני במחלקה אורתופדית.

 

© כל הזכויות שמורות להדס מטס