נעמה ארז אשה
***
כְּשֶׁנָּסַעְתִּי לְאַנְגְלִיָּה כָּתַבְתָ שֶׁנִּפְעַר לְךָ חֹר
בַּלֵּב הַמְּתֻקְצָב שֶׁלְּךָ
בִּידֵיהֶם שֶׁל הַטּוֹבִים בָּרוֹפְאִים וּבַטֶּכְנָאִים
שֶׁהֶחֱלִיפוּ סוֹלְלָה וְלֹא רָעֲדוּ כְּשֶׁסּוֹבְבוּ אֶת הַבְּרָגִים הֲכִי זְעִירִים
וְלִפְּפוּ אֶת חוּטֵי הַכֶּסֶף הָעֲטוּפִים בִּמְבוֹדְדִים מְשֻׁפָּרִים.
וְעַכְשָׁיו, אֱמֹר נָא לִי
מַה אֲנִי אֶכְתֹב עַל הַחוֹר בַּלֵּב שֶׁלִּי
וְאַתָּה אֲפִילוּ לֹא כָּאן לִקְרֹא עָלָיו.
(המאמץ להתעוררות, עיתון 77, 2012)
תמיד בשירים כאלה, קשה לדעת למה להתייחס. האם ל"תוכן" או למלאכת השיר?
למרות שהשימוש ב"לב" יכול בקלות ליפול לקלישאה, המשוררת והשיר לא נופלים.
יפה.
תודה רבה גיורא.
האמת, אני מעדיפה התייחסות שאני למדה ממנה. וכאלה הן בדרך כלל ההערות שלך, וגם זאת.
נעמה,אהבתי את השיר. החורים הלא-נראים ביותר הם אלה הקשים לתיקון… יפה הליפוף שאת עושה בשיר, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת המבנה…
חן חן נורית על המבט והקריאה הנעימים שלך.
על הלב המוכה.
שיר מעניין. מורכב. החיבור בין הזמן ההוא לזמן הזה וההבנה שהוא אפילו לא כאן לקרוא … אפילו … כאילו אם היה רוצה היה מטריח את עצמו מהעולמות העליונים.
מעניין גם החיבור בין בין האביזרים הטכניים המפורטים ללב שיש בו חור.
הלב המתוקצב זה משחק מילים שנוגע לכלכלה ולהפרעות קצב.
הרבה חיבורים (וברגים) בין מין שאינו במינו ע"י תפירה עילית.
ובכלל הייתי קרוב לשיר הזה. כי גם לי היה חור בלב, כשנולדתי. במשך השנים הוא נעלם. אבל מתי שהוא, כמו אטלנטיס, היבשת האבודה, הוא יצוף,יעלה ויכה.
וואו, שמעון. הקריאה שלך היא מראה מדוייקת לשיר. (חלומו של כל משורר, אני חושבת). תודה רבה.
ומכיוון שאתה מעגן את ציפת החור בלב שלך באטלנטיס, הרי שמן הסתם לא יעלה ולא יכה:)
חדת עין את. נעמה.
שמת לב שאטלנטיס הרי לעולם לא תעלה …
אכן שיר מלב אל לב …וכמה יפה תארת את שני הלבבות ,והאם לא חלמנו תמיד שיצטמצם המרחק ביניהם
שבת המלכה לך נעמה
והרי תודה רבה לך מלבי:)
שבת שלום גם לך.
בעיני נעמה ייחודיות קולך השירי הוא במין איזו נונשלנטיות – מקווה שזו המילה הכי מדייקת את תחושתי – שבה את אורגת מילים של פרוזה במילות פיוט והכול מרוויחים. כך גם כאן
תודה רבה ענת. אני חושבת שדייקת בתאורך וזה משמח אותי כי את משקפת לי עכשיו פן שלא חשבתי עליו עד עכשיו, והוא נכון. ואני גם שמחה על שאת חושבת ש"הכל מרוויחים"…
נעמה הי,
יפה בעיניי הכמיהה המטאפיזית לאחדות לבבות המובעת (הן במישור האישי כפי שמובע בשיר לאורכו, והן במובן הכללי המובע בצורך לכתוב).
שבת שלום — צדוק
אתה כה צודק בראיית הצורך לכתוב אצל שתי הדמויות המדוברות בשיר. ואולי, בהמשך הדברים, יש להן צורך להקרא, שלא בא על סיפוקו.
תודה רבה, צדוק!
נכרים בשיר יסוריי המצפון, וסוריי מצפון הם סיבה מספיק טובה לכתוב, אבל לא לכל אחד ייצא שיר כזה.
נ.ב.
אהבתי שבצד התמונה של הבלוג את כותבת אשה, כמה פשוט, כמה יפה.
תודה, גליה.
למען האמת, אינני מוצאת יסורי מצפון בכתיבה שלי באופן כללי. אני חושבת ומאמינה שהשיר הזה נולד מתוך כאב גדול והפתעה.
בכל מקרה, אני שמחה שהתחברת אל אופן ההצגה שלי בבלוג :))