קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
חלק א: טשטוש במסווה של בהירות
פרק 10
פרק 10
צבעי מלחמה ורודים
15, אוקטובר, 2:01
יקרה שלי,
שמחתי לקרוא את הבשורה על פרסום סיפורייך. האושר שלך מקרין עלי. אני כל כך גאה בך. והנה אני קורא אותך שוב. מקשיב לצליל. חוזר עליו בהגזמה מכוונת, בהרבה פאתוס. אחר כך צובע אותך בצבעי מלחמה ורודים, רושם עלייך הערות, מחשבות שלי, כמו שכותבים בעט על כף היד – כדי לזכור. ופתאום אני שומע משפט, "אני איני מבקש דבר". הוא חוזר על עצמו כל מספר דקות.
במכתב האחרון שלך, ממש לקראת סופו, היתה נקודה ארכימדית שהפכה את כולו על פיו, וכעת הוא מתחיל בעצם ממנה. ביקשת לדעת:
"מה אתה מבין. מה אתה רואה."
אין הרבה יותר ישיר מזה.
אני רואה אותך, בקפסולה שהיא ביתך, פועלת מתוך שנתך. את זקוקה למקום בטוח, יציב, לרצפה תחת רגלייך בניגוד מוחלט לאופן שבו את בוחרת לטלטל את המטאפיזי שלך. עדיין אינני יודע איך את מרגישה אליו, בתוכו. ייתכן שאת מעט בועטת בו, רוצה לא להרגיש לגמרי בנוח, לא לתת לו להתאחד איתך.
והנה שוב המקצב. מעגלים של קירוב והרחקה. זה מקצב של עונות. הוא חוזר על עצמו. יוצרים, מאהבים, מתקרבים, מוקרבים (לא מלשון קורבן) ומורחקים. הכול בשליטה, הכול ידוע והרשות נתונה. אין בזה פחד, כי הוא גורש בידי הוודאות אל שולי היער. יש בזה מן השלווה של זקן השבט. יש בזה את כל הטוב שבך בתור אדם. אני משתאה.
הגוף שלך, קטן, יפה, גם הוא בית. בית ובית, גוף וגוף. אני קיבלתי את הגוף שלי. אני אוהב אותו עכשיו. הגוף שייסר אותי, שבגד בי. הרגשתי אליו. בעוצמה. ולעתים העוצמה חשובה מהמהות. תעשי לך צמות ותמשכי בהן. אני מאמין בכם, בך ובו. אתם תדעו להיות אחד. את בדרך לשם. וכמו בדרכים המטאפיזיות שלך, את חדה ונחושה ובעיקר סקרנית עד-אין-קץ. אני שוב משתאה.
"ניסיתי ללבוש דמות מצוירת שיוצאת למסע בשלושה אספקטים של זמן: מדומיין, פיקציה, ומציאות קונקרטית שמתרחשת כרובד סמוי.
רציתי להפעילם בו זמנית כדי שאוכל לחוות אהבה מיד שנייה,
כדי שאוכל לטעום טעמן של שאריות, ואולי כך למצות את ליבת העונג."
הדמות, זאת שיצרת. מין מפלצת. בתחילה חשבתי, לשם מה? זה מסובך מדי. הרי האידאל נמצא בפשטות. אחר ביטלתי זאת באחת. יש מקום גם למפלצות. מיתולוגיה היא צורך אנושי, כמו שהאדם ברא את האל, ובלי מפלצות אין מיתולוגיה. יצרת אותה, ועתה יש לצוד. את קושרת חוט דק סביב רגליה בעודה ישנה, משתדלת שלא להעיר.
אנרגיות גדולות. זרמי עומק. את. המקצב שלך. קיומו קודם למהות. אני צריך להקשיב לו, להשתלב בתוכו, לכבד אותו. להבין שהיה כאן לפני שהגעתי, שהעולם לא נברא איתי. ייתכן שהוא מקודד למוזיקה שלך. אני מקשיב בקפדנות, למוזיקה, למילים. ואז מתרחק ומקשיב שוב, בלי לחשוב. שם לב במיוחד לדברים שאני לא אוהב במבט ראשון. יש שם תשובות.
אני רוצה ללמוד אותך, לגלות אותך, לגלות איתך.
ואני איני מבקש דבר.
הטיוטה נשמרה באופן אוטומטי. אני פותח אותה כדי להודות לך על אתמול. המילים שלך השביעו אותי, הרגיעו. פשטידת הגבינה שלך במקום פשטידת הכאב שלי.
טוב לי עכשיו. טוב לי איתך.
~
15, אוקטובר, 8:44
יש לי איזשהו מחנק בחלל בית החזה. שנת הצהריים שלי היתה קלה, והחלומות טרופים. שמעתי דרכם את Joni Mitchell, Shine שהתנגנה בסלון, ואחריה את K.D. Lang (היא השתרבבה לאוסף איכשהו). חלמתי גם עליך. אני חושבת שהתעוררתי עם איזושהי חרדה ודיסאוריינטציה של זמן כש- Keith Jarrett, My Song מתנגן ברקע בצלילי פסנתר שלא עשו לי טוב.
מזמן לא היו לי חרדות. אולי יש לי אוברדוז. של רגשות.
ישר למחשב. בודקת דואר ומעבירה לרצף אלבומי ביטלס בסדר כרונולוגי – Please Please Me והלאה. זה לא יכול לעשות רע. אחר כך ספריית התמונות. גוררת שלוש שלך ובוחנת אותן בזכוכית מגדלת – זום-אין, זום-אין, זום-אין. למדתי שכנראה יש לך אף מאוד יפה. אוזניים וסנטר דומים מעט לשלי. צוואר חזק, נטוע היטב בין כתפיים שיש בהן משהו לא מאיים. Open your Mind. את העיניים שלך לא הצלחתי להרגיש. זה הגביר את המחנק. אחר כך היה טלפון מחברה שחזרה מהודו, ואז גם גיליתי ששכחתי לבלוע כדורים.
עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. ירדתי לסופר וקניתי עוגיות בתפזורת. עוד 1,000 קלוריות לבית הגוף שלי. אבל זה היה הכרחי, הפחמימות האלה. ואני לא רוצה להיטרֵד בהלקאה עצמית. כבר צעדתי הלאה מהשנים הארוכות האלה. מחר-מחרתיים הרגש אולי יירגע, ואחזור לתפריט. אחרי הכול סופסוף יש לי גוף של נערה בת 18 ולא של ילדה בת 12. אבל אני לא יכולה לסבול שהגוף שלי משתנה. הסביבה קוראת לזה נשיות. אני קוראת לזה הזנחה.
הטיפול המכוון שלי בַפיזי משתפר. לפעמים אני אפילו רואה מולי אישה נאה. עיניים יפות, עצמות לסת אציליות, פרופורציות איברים אסתטיות. והיום – שיא השיאים – גם שכחתי להתאפר. למעשה, לא שכחתי. רציתי לעסוק בדברים אחרים, אז דחיתי את הקץ. וגם זה חריג, כי בעיני אין דבר חשוב יותר מלהיראות מודעת לעצמי גם בבית.
שנים אני עובדת בבית, ומבחינתי הלוקיישן איני חשוב. גם אם אני נשארת בבית, אני יוצאת לעבודה. אני אוהבת את הבקרים מלאי חדוות העמל: מתעוררת ב-8:30, מתלבשת ומתאפרת ומסדרת את השיער תוך כדי שתיית הקפה הראשון. אוכלת. מתקנת את הליפגלוס, בוחרת תיק, משקפי השמש כבר על העיניים, צרור המפתחות ביד, ולקראת 10:00 יוצאת לבית קפה. בזמן האחרון אני יושבת ליד המחשב. קוראת שוב ושוב ושוב את המחשבות שלנו. פינג-פונג בין שני אנשים שנדמה שקורצו מאותו חומר. מאותו מטאחומר, ליתר דיוק.
אני מרגישה אשמה על שאתה מבין אותי יותר משאני מבינה אותך. על האני שלי שמשתלט על כל חלקה טובה. אשמה על כך שאינני ממרקרת אותך בצבעי מלחמה ורודים או צהובים ועל כך שאינני כותבת הערות אלא רק קוראת ומשננת אותך אל הלב. לפעמים אינני יכולה שלא לחשוב על כך שלמעשה אינני באמת אמפתית כפי שנדמה. אולי אני זוכרת פרטי פרטים של אחרים רק כדי לרכוש את לבם, אולי אני משננת אותם רק כדי שלא ילכו. אבל אולי לכל אחד יש מניפולציה חברתית שעוזרת לו לשמר סביבו מעגל של יקירים. אולי המניפולציה שלך היא:
"רציתי לצעוק לך. לצעוק לך, שלא ניתן דבר כדי שיוקח. לצעוק לך, שלא תפחדי לאבד,
שלא תפחדי להשליט הרס, שלא תפחדי להעמיק שפל."
וגם:
"אני רוצה ללוות אותך. להיות שם כשתרצי לומר, כשתצטרכי אותי. אני רוצה לראות אותך נוסקת ומראה לי עולם ממרומי מבטך. רצון הוא מה שאני מבקש ממך."
וכשאתה אומר: "אני שוב גאה בך" או "אני משתאה", במילותיך גם אתה רוכש את הלב. ואני, איך אוכל ללכת? איך לא אהיה חרדה שמא תלך אתה?
רוח הרפאים שלך היא הדבר הקרוב ביותר שיש לי. באגואיזם מוחלט ובַתובענות הרעוותנית (הלחמה של רעב+ראווה) אני רוצה שתהיה לי רשת ההגנה. שאני אלך, אלמד, אחקור, ואחזור אליך הביתה, אל ארוחות חורף על שולחן עץ ותאורה כתמתמת ושני חתולים וכלב. אני אספר לך על נפלאות העולם ועל הגילויים שלי ועל החיים ועל האהבות והכאבים, ואתה תהיה גאה בי. ולקראת חצות, כשהעיניים שלי כבר יהיו כבדות, תקרא לי סיפור, ואני אירדם רגועה.
אולי גם אתה יצרת מפלצת. קשרת חוט דק סביב רגליה בעודה ישנה, משתדל שלא להעיר. אחרי הכול, אנשים צריכים מיתולוגיה. והמיתולוגיה הזאת זקוקה לך.
אני שולחת לך ספר לעיניך בלבד. עותק אסור בהחלט של טקסט מרוסק, מרוכז, נקי, לא ממש נרטיבי. קול של בדידות וחיזיון, תיאוריות זמן שכולן נכונות אבל אינן מתקיימות פיזיקלית, כי במציאות הפיזית מתממשת רק תיאוריה אחת.
ומה זה אומר עלינו? שאנחנו ממציאים את הזמן? ומה רע בכך?
גלגלי העין שלי כואבים. אני חושבת כנראה יותר מדי. ובכל זאת, מרשה לעצמי להתכרבל בעצבות המתוקה שלך. היא מנחמת.
אתה לי בית.
לפרק קודם:
פרק 9 – דגדוג של אושר