משוטטת

בקר טוב. מתעוררת באופן טבעי. ללא נדנוד השעון הארור (שלרוב אין לו הצורך לנדנד. מרוב נוירוזה אתעורר כבר בצרצור הראשון).מתעוררת במיטה הרחבה ומותחת איברים. ידיים ורגליים מלוא המתיחה. משתהה. כמו בסרט. לא כמו בחיי הרגילים. יוצאת מהמיטה, מהר מדי, לתהות על קנקנו של המצב החדש. שקט מוחלט. גם לא תפיפות הרגליים של הכלבה. בקר חלבי במלוא כוחו עומד בדירה. הולכת ...

דברים ראיתי שמיכת פוך משובחת, ללא ציפה, מחליקה ברוח שובב אל האספלט בחניית הבניין ממול. מבוכת המבושים הבורגנים שלה עלתה עד לחלוני. עבר קבצן וראה. לא לקח. רק בא ושכב עליה, כך בפס בטון לח באוניברסיטה, חרט מישהו במקל  "גם אני רוצה להטביע חותם"  והטביע דברים באים וחולפים. למשל פורים. למשל פריחה שלא תיאמן בצדי הדרכים. למשל בחירות. נפלא ומפחיד ...

כבר אחרי חצות. כל האנשים ההגונים במיטתם. אני יושבת על סף התהום שבין שבוע לשבוע חדש. בין מנוחה לעמל. באזור התפר איש אחד שוב יוצא מחיי. אשה אחת שוב נכנסת. בין שני אלה תמיד דלתות מסתובבות באולם חיי.כך לעולם אינם נפגשים     ספר השירה הראשון יוצא לאור. יותר משעבודות העריכה וההגהה אורכות זמן רב ומדמות הריון עד שכתב היד ...

  הגיעו מים עד נפש. העת לכתוב. דברים רבים גואים ביחד, במים הגדולים. נשטפים והנה בא עוד. איך להכיל את הכל ולחיות, מאות הפעולות הקטנות בעין הסערה, רק בלכתוב. סופה חורפית במדינה מדברית היא דבר מוזר. גוויות של מטריות מקומיות שלא שורדות רוח ממדינה קרה. כל אחת מעוותת, פצועה בצורה אחרת. נטושות בפחים, או באספלט, או על המדרכה. הרבה שחורות, ...

הדרך הקלה להיות מאושרת. כך הבטיח שלט גדול על גשר נמיר, עת את חוצה מעל הירקון. הדרך הקלה היא להשתתף בסוף שבוע של קניות בקניון עזריאלי. כמה פשוט. ואולי היה זה הנוסח: הדרך הבטוחה או הדרך הבדוקה או הדרך היחידה להיות מאושרת. כמה קל בעולם בו אנשים הם רעים מטבעם קשה למצוא פינות חסד. זה תמיד מישהו רוצה ממך משהו. ...

אולי כל דבר קורה ביד המקרה. דברים פעוטים כמו גם דיני נפשות. לא בידי, לא בידינו. הלוואי וכך. הלוואי והייתי מרפה מניסיונות השליטה. הלוואי ויכולתי. לדידי , לבוא פשוטה ככל האפשר, ללא שיפוט וללא צורך מתמיד להתערב במה שקורה, הוא היעד התת קרקעי הפועם במסע חיי. אני חותרת לשם ביוגה. בהתבוננות עצמית במחשבות, בנשימה. אני גרועה בזה כל כך עדיין, ...

בקר טוב. התחלפה עונה. סוף כל סוף כל סוף הקיץ נכנע. מענג לראות ענק שכמוהו שוכב על הרצפה. מתבוסס בעלים על המדרכה. נסוג. מחשב להסתלק. הגשמים הראשונים באים לידו בזהירות. מקישים ומסתלקים. מקישים עוד ומתרחקים כדי לראות מה קרה. בינתיים רק לכלוך המכוניות במי אבק אבל בלב מתחזקת  הידיעה, גם החורף בוא יבוא. באים חברים צרפתים מפריז אל ארץ הקודש. ...

  הצעד הקשה ביותר אינו הצעד הראשון כי אם הצעד הראשון אחרי הפסקה ממושכת. הטקסט הזה (טור? פוסט? בלוג? מחשבות רצף?) נכתב בראשי פעמים רבות. כל פעם כמה שורות. אידאה. הגיג. חלום בהקיץ. אבל דבר לא נכתב שחור מהבהב על גבי לבן. וכך כבר יותר מחודשיים. ובאמצע מבצע שהפך למלחמה ממש ונסיעה ממושכת לצרפת. חשבתי  שבנוף השמימי של האלפים וחשבתי ...

על מה אפשר לכתוב? שקית ניילון אדומה מתעופפת מאחד המגדלים של העשירים. במקום לנחות אל הרחוב, כדרך כח הכבידה, היא ממשיכה במעוף, משוטטת לה הלאה, בשמי העיר, מביטה על הדברים מלמעלה. ציפור מוזרה , חושבים לעצמם העורבים, בליבי אני קוראת להם, עורבי המתכת על מה לכתוב? הטירוף הגדול ביותר הוא אולי בהעמדת הפנים של המשך השגרה. להמשיך ולנהוג כאילו לא ...

על מה אפשר לכתוב? שקית ניילון אדומה מתעופפת מאחד המגדלים של העשירים. במקום לנחות אל הרחוב, כדרך כח הכבידה, היא ממשיכה במעוף, משוטטת לה הלאה, בשמי העיר, מביטה על הדברים מלמעלה. ציפור מוזרה , חושבים לעצמם העורבים, בליבי אני קוראת להם, עורבי המתכת על מה לכתוב? הטירוף הגדול ביותר הוא אולי בהעמדת הפנים של המשך השגרה. להמשיך ולנהוג כאילו לא ...