אם אני אחתור כאן לאמתאמת, ממש דוגרי, אהיה חייבת לומר כך: את התמונה שלי הדבקתי כאן כי יעל אמרה להדביק תמונה. צייתנית אני במקור. אני מעדיפה להאשים בכך את השורשים הדרום אפריקאיים שלי, למרות שאינני בטוחה שהאשמה לגמרי במקומה מונחת. למרות כל השנים שהשקעתי בלימודים פמיניסטיים ובתרגול חירויות הפרט בכלל, ממשיכה התכונה הזאת להופיע מדי פעם, מעין אינסטינקט בסיסי, לדאבוני הרב.
את התמונה עצמה – תמונת פספורט — בחרתי בעיקר מאילוצים פיזיים: זה הצילום היחיד ברשותי בו מופיעה אני לבדי ואינני בגיל שנתיים וחצי עד תשע או לבושה בשמלת כלה. התמונה סבירה. זאת אומרת, לא יפהפיה כמו שאני בחיים, אבל בסדר. מיד אחרי שהעליתי אותה לאוויר העולם הצטערתי.
מאז, מדי פעם, אני מוצאת את עצמי משחקת בהוראות המחשב, לוחצת על כל מיני כפתורים, דורכת על העכבר מרוב תסכול, אך לא מצליחה להוריד אותו (לפחות, ככל שמדובר במסך הראשי). הפרצוף הזה שלי מתעקש להישאר שם, מעין כתם אישי. דיבוק – מלשון דבוק.
טוב, אני נוהגת לנחם את עצמי, לפחות אין אני מופיעה בתור האישה הזאת עם הלשון הרע בחוץ – לעולם לא סבלתי ורוד. אך למעשה, יש עוד סיבה לכך שכל ניסיון (נכשל) להוריד את פני מן המסך גם מתלווה בתחושת אשמה מסוימת, והיא המחשבה שאם יש אנשים שטורחים לקרוא את הדברים שאני מפרסמת כאן, אז לפחות אני צריכה לגלות להם קצת על מי ומה ואיך אני.
הבעיה היא, אני חוששת, שגישה זאת, כבר אין לה מקום בעולם שלנו. נדמה כי התחושה הרווחת היום היא שאני לא חייב לאף אחד שום דבר. ומה שבטוח, הפרצוף הזה שלי בתוך הפרצוף הזה שלי, מתחיל לעלות לי על העצבים. מצב על הפנים. מחר אני חייבת להחליפו באחר.
אני דווקא אוהבת את התמונה הזו שלך. מכירה את ההרגשה . החלפתי כל כך הרבה פעמים את התמונה בבלוג עצמו.
ובעמוד הראשי היא מספיק מטושטשת. באמת מביך. אבל כצופה מהצד- אני תמיד שואלת את עצמי האם אומי דתייה?
ואם כן את נראית לי אשה החלטית לפעמים לפי הנושאים חשבתי שהמטפחת היא של אשה עמלה נניח מיילדת . מה תגידי על זה? תראי אנחנו במילא משתפים הרבה בחיינו הפרטיים אז יש בזה מן הנדיבות לתת תמונה לצופה. את רואה בזה סוג של ניצול או השפלה? אנא פרטי ונמקי מעניין…
לא. לא על ניצול והשפלה חשבתי. רק משהו בי חוששת מפרסום.
ולעניין האחר, תראי, בארץ הזאת, להגדיר את עצמך כדתייה או חילוניה, זה ישר לשים את עצמך בתוך קופסה מסויימת. הכובע הזה, כמו בחיים שלי,
it keeps "em guessing
בדיוק כמו עם לסביות עם שיער קצר אבל מראה סטרייטי, שני ילדים אבל עם אשה נוספת בסביבה המשפחתית… ככה, להחזיק אותם על קצות האצבעות, שילכו לאוטומט הסטרייטי ואז לתקן אותם, שהפרצוף הקצר עם המראה הסטרייטי באופן כללי הוא לא מה שהם חשבו… לשום כיוון!
יש בזה כוח אך גם משהו עצוב ומטיש — כל הזמן בוחנים אותך, כל הזמן את בהצגה, ואין פנאי רק להיות.
כן!
סלחנה לי רבותותי נדמה לי יותר מידי מקום למבט של אחרים/ות!!!!!!
ככה זה — החיים זה לא פיקניק!
גם אני אוהבת את התמונה שלך, היא גורמת לי לחייך, כי את מחייכת בה עם המון שמחת חיים וכוח. את בטוחה שאת רוצה להוריד אותה?
אני מאוד אוהבת לראות את האדם שאני קוראת אותו וכותבות לו תגובות. זה נותן עוד מימד של אנושיות לקשר הסייברספייסי. בלוגים ללא תמונה אני פחות אוהבת ונוטה פחות לבקר בהם.
האמת, יעל, אני מסכימה איתך, ז"א מעדיפה בלוג עם תמונה. נראה. בינתיים, עוד פיצחתי את המכשולים הטכניים. תודה בכךל זאת. O.
התמונה שלך בסדר, אך מה תגידי על התמונה שלי שמירי קוראת לה התמונה מהתיכון שאיני יכולה להחליפה?
ואני הרי מכבר שכחתי את הזמן שהייתי בתיכון.
האם תמונה באמת משקפת את מי שאנחנו?
בהחלט, גם על זה חשבתי כשכתבתי — ז"א כתבתי שהתמונה לא יפיפיה כפי שאני בחיים. כמובן, בחיים אני בכלל איננה יפהפיה, ואולי התמונה דווקא מטיבה איתי מבחינה זו. ועדיין יש משהו מעצבן בכל העניין…
אני לא אוהבת להצטלם ולא אוהבת להביא צילומים שלי. בכל זאת עשיתי זאת כי ככה מקובל וכי יש משהו במבט בפנים האמיתיות של הכותב שאין לו תחליף.
מאחר ולא אהיה מרוצה משום תמונה גם לא אחליף ולא אטשטש ולא כלום – זה לא יגרום לי להרגיש טוב יותר.
תודה מיכל.