מגופו של משה יצחקי אל אורו ערגתי – על ספר שיריו "לאשר תישא הרוח"

משה יצחקי/ לאשר תישא הרוח/ הוצאת קשב/ 126 עמ'/ 2011

משה יצחקי הוא משורר-אמן. זה מה שעלה בי באישון ליל לאחר שסיימתי לקרוא בספר שיריו "לאשר תישא הרוח". אין זה הספר הראשון של יצחקי שאני קוראת בו ומתרשמת תוך כדי קריאה שמה שאני קוראת זוהי שירה במיטבה. אך מהי שירה במיטבה אליבא דה שירי יצחקי הבנתי במין הארה פנימית לאחר העיון המתמוגג בספר השירים החדש. רבים הם המשוררים בימינו. ישנם אף משוררים ראויים מאוד ביניהם. אך מעטים מהם שייכים לזן המשוררי-האמני "הקלאסי", שהוא זן משכילי בעיקרו ובמוצאו. זהו זן שאמון על רזי הפואטיקה, על יסודות הפרוזודיה, על דרישותיה וסדיה –  ובתוך כל התורה כולה עושה בה כבתוך שלו. לא תוך התעלמות ומחיקת כל שהוא יודע על מהי שירה עוד לפני שיעלה מעצמו את השורה הראשונה בשיר זה ואחר; כי אם (כך נדמה לי) תוך בחירה מושכלת ואינטואיטיבית גם יחד –  אך תמיד מוקפדת מאוד –  בתבנית הפרוזודית, במקצב ובמחסנית הדימויים והמטפורות המתאימה במדויק לתכני השיר שמבקשים "להיתרגם"-להיירות באמצעותם. מעשה אמן ממש.

 וכמשורר-אמן אין יצחקי קופא על שמריו. בתוך סדנת האמן שלו הוא משכלל את כליו האישיים, משייף את קולו האישי עוד ועוד ובונה אותו לתלפיות. וזאת ניכר בעליל בספרו הנדון כאן, אם אשווה אותו לספריו הקודמים. יש בו מן הפתוח מאוד לכל רוח (תרתי משמעי) ובה בעת הוא מהודק מאוד – שיר שיר, שירים כמחזור, ומחזורים כספר השלם העולה על כל חלקיו ובזכות גיבושם לעצמם ללא סטיית תקן אחת.

 "לאשר תישא הרוח" הוא בעצם סיפור מסע. מסעו של המשורר אל מחוזות השראתו. וכמשורר-אמן אין זה מפתיע שמחוז ההשראה הראשון במעלה שלו ניתן לו ביטוי בשער הראשון של הספר, "המוקדש" ליצירותיהם של אחרים – משוררים גדולים אחד אחד. הם ספקי התחמושת השירית של יצחקי הראשונים  במעלה ובגלל מעלותיהם כיוצרים אמנים. וכאשר הוא בא אליהם, להסתופף תחת גזע אמנותם הנשגבת, בה בעת הוא מביא אותם אליו, מערבל בתוכו ועל פי שיטתו את עליהם-דפיהם ומעלה את עצמו על כנפיהם לכדי חוויה שירית מרחיבת דעת-אופקים ולב הניזון מעושרה של תרבות אנושית מגוונת. ניזון ומזין. מפותה ומפתה לצאת ממנו ולזרום עמו אל אוקיינוס מעתיר שבו מתבוללים כל אמן בשפתו – יונתן רטוש, לאה גולדברג, חיים גורי, יונה וולך, זלדה, אבות ישורון, אמיר גלבוע, דליה רביקוביץ, דן פגיס, אלזה לסקר-שילר, שימבורסקה, מילוש, נרודה.

 ואז, מצויד ומצייד במקורות השראתו פורץ יצחקי אל אור העולם שמעבר לגבוליו הגיאוגרפיים-הפיסיים. מסע של רוח כיונה: "וכך, כיונה/מארובתה/אני יוצא/ מיזרעאל ביתי/למסעותי, גופי/תועה, נשמתי/ לומדת איך/להתקדש/ באש זרה/ונוכרייה. איך להפך/את מה שלא רוחם/בידי האל, ויש לומר/בהגינות שלא רק/קנאות היא תכונתו,/ כי בדברו אל הנביא/הושע, אמנם, לא/ חמלה הייתה בו בשולח,/ אלא תבונה חותכת,/ חרב מתהפכת,/ מעוקלת כמאכלת/ או אזמל של מנתחים,/ אולי רק כך, במהופך/ בערעור סדרי עולם,/לומד אדם לעשות/ רחמים רבים במסעותיו/ ממנו ואליו/ על פני האדמה". (עמ' 55-56).

 אז יצאתי איתו, ועל גבו, על כנפיו למען האמת, יכולתי להתיר לעצמי להיוותר בחדרי הקט ולנסוע על גשר מילותיו אשר נדמה כי שום נסיעה עצמאית במציאות חיי לא הייתה מעשירה אותי כמותו. והכול בלי מאמץ, בלי חשש לאבד לא את גבולי הפנימיים, לא את מזוודת תחושותי-העדפותי שלי בעת מסע, הלכתי אחריו ואיתו כעיוורת להיפקח אל המראות החיצוניים-פנימיים, לחצות יבשות מסוגים שונים ושלל ערים, להעמיק חקר בשורשי אישיותו, אהבותיו ונפתלותיהם כדי למצוא בהם ומתוכם את שלי. כי שפת מסעותיו הפיזיים של יצחקי עונה בנקל על כל הטעמים. היא רב רובדית ובה בעת פשוטה. מורכבת ונגישה וקלה "לעיכול" כאחת.

יצחקי, כאמור בתחילה, מכפיף הכול אליו, אך לא במובן האגוצנטרי הדל כי אם ההפך המוחלט – במובן המעתיר, המרחיב, המנכס כדי להנכיס. עץ, שיח, כיכר, גיבור מיתולוגי, שידור משחק כדורגל הולנד-ברזיל על מסך ענק בלב עירו של קפקא. הכול יחדיו. לכאורה ללא חציצה, ללא היררכיה פנימית; אך הלכאורה הזה, יד האמן-המשורר העושה בכל הנקלט בחושים האנושיים כבתוך שלו, היא וביסודו של דבר היא זו שעושה את שירתו של יצחקי לשירה ריגושית כה חכמה ומחכימה – ואמיצה. שהרי רק אמיצי הלב, רבי הרגש אך המפוכחים המשכילים יכולים לחוות את אוכסימורוני הקיום הממשי שעליו יאמרו, כיצחקי, "לנדוד, למצוא ולאבד, להירדם/ער לב להישאר. לשכוח/ ופתאום להיזכר, בנצנוץ,/ בריח, גוף נישא ברוח,/ לתור אחריו עד מות/ עד גלגול המחילות/ ולהכות על חטא!  להתחיל הכול/ מאלף בית". (80)

 שני משוררים עבריים קלאסיקונים אזכיר לסיום. הם ודאי היו חותמים בגוף נשמתם על שורותיו אלה ועל רבות כמותן של יצחקי. האחד הוא אלתרמן השר "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא/ והדרך עודנה נפקחת לאורך…" והשני הוא ח.נ. ביאליק הכותב באחד משיריו הארספואטיים הנפלאים, האכזיסטנציאליסטיים, "בעצם ילדותי יחידי הוצגתי/ ואשאף כל ימי סתרים ודממה;/ מגופו של עולם אל אורו ערגתי/דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה".

אכן משה יצחקי המודרניסט לעילא שייך בזכות מלאה והודות למיטב שיריו שאין בהם כזב ואף לא מילה אחת מיותרת לדור המשוררים שהיטיבו לדעת כי גם אם מחלבנו ומדמנו אנו חוצבים דבר פיוט, אזי יש לנו אבות פואטיים שמן הראוי ללמוד מהם ולהתפתח ולהיפתח אל קולנו במלואנו.