גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
גשרים תמיד ירגשו אותנו. אחרי שצילמתי כאן את גשר הזהב מכל זווית אפשרית (כן-כן, לא צריך להיות איינשטיין בשביל לראות שהגשר 'יפה כמו בסרט'), התחלתי לסובב את מבטי אל התיירים המצלמים אותו: אולי אבין מאיזה חומרים עשויה ההתרגשות הזו.
גשרים תמיד ירגשו אותנו. אולי כמו "מראה-מראה שעל הקיר", גם כאן זהו סוג של הערצה עצמית: הטבע האנושי מתמגנט אל מעשה ידיו. קלינט איסטווד הרחיק לשם-כך עד מחוז מדיסון. דיוויד לין וסם שפיגל בנו מחדש את הגשר על הנהר קוואי. סיימון וגרפונקל הקימו גשר על מים סוערים. ארתור מילר ראה מעל הגשר דברים שלא רואים מתחתיו.
גשרים תמיד ירגשו גם אותנו, העם היושב בציון. לא צריך שאוסטרלים יפלו לירקון בשביל זה וגם אין צורך שיפרטו לנו על המיתרים הכי דקים בכניסה לירושלים. לפעמים זה היה עניין מיליטנטי: בתעלה או בעבר ירדן, צליחה או פעולת תגמול. בעצם, בעינינו תמיד כל העולם כולו הוא גשר צר ואויב, כשבבית פנימה פורחים להם מכוני גישור אלטרנטיביים, ודיסקוגרפיות ארכיאולוגיות של שלישיית גשר הירקון.
אינני מחוץ להתרגשות, אני בתוכה, גם אני מגושר, מה שאולי מונע ממני את מבט החוקר האובייקטיבי. אולי אחד הרגעים ההזויים בחיי עברו עלי על גשר: גשר חרדלה, בדרך לבופור. ממש לידו יש מסעדת דגים. חיים פעם אחת, אמרנו אחד לשני, חייבים לעצור. לולא הביצים שעמדו לנו בגרון (לא, לא ביצי דגים), הייתי יכול לומר לכם איזה דגים שוחים בליטני.
גשרים תמיד ירגשו אותנו. ולכל שפה מטאפורת גשר מוצלחת משלה: לנו יש "כשנגיע לגשר, נעבור אותו" (טוב, המציאו את הביטוי הזה בלי קשר למכבייה ההיא) ובאמריקה אוהבים נורא את "כמו מים מתחת לגשר". אני מניח שהביטוי הזה התפתח בצמוד לנהרות שהרבה מים עוברים בהם, וודאי לא בצמוד לתעלת הקולחין המכונה בפינו לפעמים 'גאון הירדן'.
מאיינשטיין לגאון ומירקון לירדן נשארנו על הגשר. תרשו לי לבקש מכם להוריד את המבט מטה, אל המים.
השיר פורסם ב'בינתיים', וזכה לאחרונה בתחרות 'שירה חדשה' של צומת ספרים.
פינה שמאלית עליונה: אחרי שהמים אינם.
פינה שמאלית עליונה: אחרי שהמים אינם.
ארז, ארז,
הגשר מגשר.
בני בחר לו כמקצוע את הגישור.
אתה שוזר חולית גשר על חוליה – 1) גם אצלי יש גשר, שאני מצרף… אולי הוא מוכר, אבל היות ואעלי לנצל כל הזדמנות, אני מביאו בזה לפניך ( אולי אינך מכיר).
אבל קודם – כמה הערות בלתי-מתבקשות.
גם שפתך היא ארץ ישראלית צעירה. אני קורא כעת ספר בשם "עברית בג'ינסף ( סלנגים), אחפש את תרומתך לו: "ובכל שפה יש את מטאפורת הגשר וגו'": בכל שפה יש מטפורות גשר: כבר בן גוריון השצמיט את ה"את" , כנראה על כן כל ישראל מנסה להחזיר לו אותם בכל מקום שה"את" איננו נחוץ. סליחה, אבל לבן גוריון כואב!
חטאים אחרים של העברית הקלה: בנתיים" במקום בינתיים, יצאתי מין הגורן, (או "מין המיטב"), ועוד.
היה לי עוד משהו להגיעד וחזרתי את דבריך ושנית לא מצאתי מה.
אז במקום זה – ב-מקום זה – אביא את השיר:
עַל הַגֶּשֶׁר:
עַל הַגֶּשֶׁר הִסְתּוֹבַבְתִּי, הַנָּהָר
הִתְנוֹצֵץ שָׁם בְּאֵין סְפֹר שֶׁל כּוֹכָבָיו
הַשָּׁמַיִם – אָז חָשַׁבְתִּי – מָה אָשִׁיר –
אֲסַפֵּר נָא אַךְ עַל חֶסֶד בְּעָלָיו.
אַךְ הַמַּיִם לְרַגְלַי אַךְ כְּפוֹר וְקֹר.
כֹּה נִרְעַדְתִּי, כִּי הַקֹּר בְּאֵיבָרַי.
הַשָּׁמַיִם גַּם הָפְכוּ לְגוּשׁ שָׁחֹר
מְאַיֵּם, וְאַכְזָרִי כֹּה מֵעָלַי.
יַד הָאֵל כָּאן טִלְטְלָתְנִי: הִתְעוֹדֵד!
לֹא הַכֹּל בְּעוֹלָמֵנוּ אַךְ יֵאוּשׁ:
אֵין לִשְׁכֹּחַ, הָאָדָם הוּא הַמּוֹדֵד.
לַשָּׁמַיִם שׁוּב הַבְּט-נָא – מֶרְחַקִּים
מֶרְחָבִים שָׁם וְאֵין סְפֹר שֶׁל כּוֹכָבִים
לִשְׁעָתָם הֵם נִּדְלָקִים וְשׁוּב כָּבִים.
זה שיר על הגשר. (ואולי אין לו קשר לשירך על הגשר).
מחטאיי: אני נמהר. מכאן טעויות הדפוס. שהקורא ילמד לחיות איתן…
משה,
ראשית תיקנתי את הטעון תיקון – תודה. אין צורך לנקוט בשם המפורש (כלומר בן גוריון) כדי לשכנע אותי להוריד "את" בודד אחד…
אהבתי את השיר שהבאת. אני בספק אם האדם הוא המודד, אבל שרדינגר יסכים איתך בוודאי (ואולי גם החתול שלו).
חסד הגשם – מטפורה יפה ,ובכלל שימוש יפה אתה עושה במקורות
ובקבלה מים זה חסד( חבל רק שבשדה אחר)
אהבתי את שירך ומשמעויותיו
"גשרים תמיד ירגשו אותנו" כתבת
ואם תקרא את "גשר" מהסוף להתחלה תקבל "רגש"
אכן רק הרגש הטוב והחומל יכול להוות גשר
חנה,
אני אוהב את הזוויות הנוספות שאת מאירה בשבילי: משחק האותיות והקונוטציה הקבלית. תודה!
שיר נפלא מרגש, והצילום לא פחות תודה
"זכרתי לך את חסד הגשם
שירד ביניננו
וכבר הרוה אדמה אחרת"
גם התמונה והסידור הגרפי של השיר ומספר השורות הפוחת אהבתי במיוחד
גם את השתיים וחצי האחרונות הללוגם את גובה עיני השיר .
גם את לחם הדיבור שאני אוכל שנים
ואת מי השתיקה
" שתיקה היא גשר תחתיו זורמות מילים "
אמרתי משהו ? תודה
זאת פעם ראשונה שמישהו מודה לי על שיר שכתבתי. זה כבר הרבה יותר מחסד של גשם והוא מרווה את העציץ הפרטי-מאד שלי.
גשרים תמיד מרגשים זה שיר בפני עצמו.
השיר שלך, מאוד יפה… אני סקרנית לעוד על אותו נושא
להתראות טובה
טובה,
עוד באותו הנושא? הנה שיר-מים אחר שלי, שנדמה לי שגם אהבת. הנה כאן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=199&itemID=12134#post12134
אני מבטיח עוד בהמשך: אני הידרופיל ידוע.
ארז, לגשרים בכלל ובארץ ישראל בפרט יש משמעות רבה בהקשר של מלחמות וחיים ומוות. ואספר לדוגמא אודות גשר הנמצא על הירדן מצידה הצפוני של הכינרת ונקרא 'גשר אריק'. אריק שמיר היה בן כיתתי בתיכון,חניך הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי ובהמשך צנחן נמוך קומה ורחב גרם שחצה את הירדן עם חבריו במסגרת אימוני צליחה אי אז בסוף שנות השישים וטבע.
אהוד,
גם לי יש חבר שנהרג בתאונת אימונים, בידיים ממש. אבל לצערי שמו לא הונצח בשום גשר או נחל ואפילו לא עץ.
אולי אזלו הגשרים והמים תחתם וכל העצים. מי יודע.
איזה גשר מפואר בנית לנו כאן, ארז. מְגַשֵּר על פני זמנים (הגענו מבקבוק המולוטוב אל בקבוק המים המינרליים), מקומות (מדגניה אל ים המוות), אנשים (היא שוחקת מלים בשפה אחרת, לא?) ואפילו אקולוגיה.
יפה מאוד. באמת יפה. גם הפרולוג שלפני השיר.והתצלום (האירוני משהו).
האירוניה האמיתית היא שנכשלתי בבנייה של גשר אחד בין שפות, בין אנשים. לא נותר לי אלא להתפעל מגשרים של אחרים.
ובאשר לחומרים מהם מורכב הפוסט הזה; אחרי שמונה פוסטים בהם לימדו אותי כאן את תורת הבלוגר, אני מתחיל להבין איך פרולוג שיר ומיצג וויזואלי חיים בשלום יחדיו. אולי.
ואני כשקראתי את השיר לא קראתי את הפרולוג ולא ענינה אותי התמונה, רק השיר עצמו הוא שהיה חשוב לי.
אבל כל אחד ותפיסתו.
-פואטיק לייסנס!
חנה, הצלחת לבלבל אותי קצת. הגדרה מילונית ל"חירות המשורר" היא החופש הניתן למשוררים לסטות מכללי הדקדוק והסגנון הנורמטיביים לשם השגת אפקט לשוני או מקצבי.
למה התכוונת, או שמא עלי לשאול: למה התכוונה המשוררת?
חירות האמן לעשות כרצונו לצרף פרולוג או תמונה לזה התכוונתי , אולי המושג פואטיק לייסנס לא ממש מתאים אחד לאחד לכאן ,
אבל בגדול התכוונתי לחירות הצרופים או השילובים שאתה בוחר לעשות כאן, שהיא כמובן זכותך המלאה, אף שאינה לטעמי. השיר אהוב עלי ללא הקונטקסט הויזואלי הנלווה אליו שיש בו משהו סוגר .
מעורר מחשבה, ארז יקר.
רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישָׁה…
A penny for your thoughts
פני זה מעט מידי ומאוחר מידי, ארז יקירי. אתה עדיין לא יודע שנשים אוהבות שמשקיעים בהן? אם לא ברוח אז לפחות בחומר.
סתם.
ב "אחרי שהמים אינם" יש משהו אפוקליפטי, מה שהביא אותי למחשבה שהחסד, שאתה זוכר לבחורה שהרוות אותה, למרות השימוש בלשון עבר (וזכרתי) אינו בר קיימא, כי אם מעין הבטחה שאתה נותן לה לעתיד, הבטחה שאתה יודע בינך לבינך, שלא תתקיים.
איריס אליה,
אף פעם לא ידעתי מה נשים אוהבות (הנה, זו הבעיה מן הסתם). אבל אני שמח בטרמינולוגיה שבחרת, כי משקעים לסוגיהם הם בדיוק הנושא כאן. הגשם שיורד בסוף השיר כבר לא מרווה את הזוגיות הנוכחית, אלא מרווה את אלה שיבואו אחריה. אולי באותו אופן בו אבריו של מת קליני מצילים את המושתל המקבל את תרומת האיברים.
ארז, למה אתה כותב לי שירים? אז גָמָנִי:
…………………….
בין בקבוק המולוטוב
לבקבוק המים המינרלים
שוב תינוק שותה
מבקבוק קטן
את חלב הבכי
של עצבות הוריו
הם מדפדפים בעפעפיו
את זכרונות המולוטוב
והמים המינראליים
שזורמים בעורקי
הדנייפר, הירדן,
במימי המוות הקרויים:
המים החיים,מי-חיינו
המים שאין להם סוף
י.ע. (כינוי יפה מצאת לך),
"מדפדפים בעפעפיו את זכרונות המולוטוב" יפה בעיניי, כמו אפשר להמיר זיכרון אחד באחר על-פי הזמנה.
המטאפורה האמריקאית רואה בזיכרון זרימה, כמו מי נהר, שבה הכל נשטף לבלי שוב ובוודאי ללא שליטה.
חשבתי עד כמה פריך הזיכרון ומה בעצם בוחרים בשבילנו שנזכור. קראתי באיזה מקום שבקבוק המולוטוב הוא מיתוס שמאחוריו מציאות שונה לחלוטין (היה למגיני דגניה נשק נ"ט אמיתי), בדומה למיתוסים גדולים אחרים שלנו – טרומפלדור, גבעת התחמושת, הבופור וכן הלאה. אפילו במקרא, אם קוראים לעומק מבינים שלא היה זה דויד שהרג את גוליית.
ובכמה מיתולוגיות, נשמות העושות דרכן לשאול היו צריכות לשתות ממי הנהר עליו הפליגו כדי לשכוח כל מה שעבר עליהן בחייהן.
לא דוד הרג את גוליית?
אולי בדקת ומצאת שלגוליית היה אלצהיימר?
עד שחלוק האבן עף אל מצחו הוא חשב על המופלתה של אמא שלו והמופלתה הרגה אותו. מי יודע?
יש איזה רופא רוסי שטען שהמחקר שלו [מחקר!] העלה שהיו לאדון גוליית בעיות מוטוריות דקשות ובגלל גובהו היתה לו בעיה בספיקת הלב ולכן לא היתה בעיה להכריע אותו.
בכלל דוד עבד בעתון הארץ ואלה כמובן המהדורה של הבוקר שלהם אינה מעודכנת ולכן העורך של הארץ הרג את גוליית.
וואלה!
………………
חבר, אתה חסר!!!
מהדורת הבוקר מתוך שמואל ב פרק כא,
מהדורה מיוחדת עבור יוסף עוזר:
"וַתְּהִי-עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב, עִם-פְּלִשְׁתִּים; וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי, אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי, וְעֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים."
"וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה".
"וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים".
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן …וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה, וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד".
"אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו".
נראה שיש כאן מסורת אחרת על הריגת גלית בידי אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אוֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי. אולם חז"ל פירשו שאין כאן מסורת שונה על הנאמר לפני כן שגלית נהרג בידי דוד, אלא כדרך התנ"ך לקרוא ולכנות אנשים בשמות נוספים על השם העיקרי, כיתרו חותן משה שנתכנה בתנ"ך ב7 שמות, כך גם זוכה משה ל7 שמות, וכמו שלמה המלך שזכה אף הוא לשמות נוספים, וכך נתכנה גם דוד בשם אלחנן, ורואים כך מתיאור הנלוה לשם האיש "אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי" שמדובר כאן בשם שנכתב לדרשה.
וכך דרשו חז"ל [מדרש רות רבה פרשה ב] וַיַּךְ אֶלְחָנָן זה דוד שחננו הקב"ה [ראה מסכת יומא כב עמוד ב´ את החנינה שחנן הקב"ה את דוד אע"פ שהיו לו מעשים שלפי דרגתו היו נחשבים לחטאים] בֶּן יַעְרֵי שהיה גדל ביער [על הסיבה למה גדל דוד המלך דוקא ביערות ראה כאן: http://www.herzog.ac.il/vtc/0070168.html%5D אוֹרְגִים שעסק בפרוכת, דבר אחר אורגים שהיו מעלין לו את ההלכה והוא אורגה, בֵּית הַלַּחְמִי שבא מישי שהיה גר בבית לחם אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי.
יוסף,
אני מחייך חיוך גדול, כי בשם שימור מיתוס הקרב עם גוליית, חז"ל עשו בדיוק את מה שעשתה לאחרונה מחלקת ההיסטוריה של צה"ל בבואה לישב את העובדות עם המיתוס של הקרב על דגניה: במכתב של ענף חקר קרבות לאיש שפגע בטנק הסורי בנשק נ"ט נכתב: "טנק שחדר למשק נפגע בפגז 'פיאט' והושמד באמצעות בקבוק מולוטוב". וזה היה רק לפני שישים שנה; שווה בנפשך.
מצויין ומרענן הפוסט והשיר. יש לי מכרה שהיא פרופ' חשוב לספרות, ובעלה בונה גשרים — אני תמיד תופשת איתו שיחה על כמה לבנות גשרים זה יותר מלכתוב שירים…
סבינה,
אחרי כל שירי הכינרת שלך, גם אני רציתי אחד משלי… אמנם עוד לא הכריזו עלייך רשמית כ"משוררת הכינרת", אבל אי אפשר להתחרות בקצב היומיומי של הכתיבה שלך לאגם הזה – לידך אני דקל שפל צמרת ואחרון משורריה.
צילום ממש מדליק. כל-כך אירוני. גם השיר בעצם… כי אולי באמת הגיע הזמן לחדול מהקמת גשרים לצורכי מלחמה תמיד? ולפתוח במאבק למען עולם טוב ונקי יותר.
אגב, ארז, יש לומר פעולות גמול (לא תגמול).
איתי רון,
אני שמח שראית את הלעג שבצילום, את הריקנות וחוסר התוחלת בצורך שלנו להכיל את המים במקום לתת לזרימה לעשות את שלה.
באשר לתגמול או גמול, אם אתה בטוח בצדקתך, אנא שלח הודעה מתקנת לערך הרלוונטי בוויקיפדיה, זה חשוב.
ארז, אמנם לא הבדלת בין מים למים, ובכל זאת לכאורה המים אצלך גם מחברים וגם מבדילים – "זכר הגשם שירד בינינו". הם כביכול מסך חוצץ בתחום הביניים בין אני לאת.
אלא שנראה שהגשם בכלל נוצר רק במקום ההוא שנוצר בין לבין, ב'בינינו' הזה.
אמיר,
רק אלוהים יכול להבדיל בין מים למים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם". אבל אנחנו, גרגירי חול שכמונו, רוצים להרגיש קצת אלוהים. אז אנחנו מייבשים את אגם החולה ובונים את גשר הפקק, שואבים מים מן הירמוך לתוך הכינרת עד כי הירדן ייסוב לאחור. וכך גם במערכות יחסים. אנחנו רוצים לערבב אבל לדעת להפריד, להתקרב אבל לשמור על מרחק, לבנות את הגשר ולשמור על שתי הגדות. בסופו של דבר, המחנק בגרון מתגשם לעב קטנה ככף יד איש השוטפת את הכל.
מסך המים שיורד וחוצץ בין בני הזוג הוא גם המסך היורד בסוף המחזה. אולי בשמץ של אופטימיות זהירה, הגשם הזה גם נושא הבטחה להתחדשות, אולי כמו הקשת אחרי המבול.
היי ארז
הפעם אהבתי את ההקדמה היפה לשיר שלא האפילה עליו. אבל להרגשתי הבתים האמצעיים מפריעים לשיר מכיוון שהם סוחבים את הקורא ליותר מדי מקומות שונים באופים וברוחם.
נוסף על השיר היפה על האהבה שחלפה (הפותח וסוגר את השיר) הכנסת לכאן גם את מלחמת השחרור והמצב האקולוגי. כך, אף אגף של השיר לא יוצא מורווח אלה כולם מפסידים. (להרגשתי)
אני חושב שאם היית מחבר בין:
ואני חשבתי על המילים
שאינן גולשות כך סתם
אבל זכרתי לך את חסד הגשם
שירד ביננו
וכבר הרווה אדמה אחרת
גיורא, שווה בנפשך כאילו כתוב "מילים לא מתפזרות בפיצוץ רעש ולהט קרב אלא נאגרות בשקט לכלי קיבול". אל תיתן לכמה קונוטציות-בקבוק לבלבל כך את דעתך.
הצעתך, מתעלמת גם מהמבנה השירי של זרם מים הולך ופוחת כלומר בתים הולכים וקטנים.
אבל טוב שחזרת לכאן להוכיח בשער: חסרת לי!
טוב, זה מחזיר אותנו לשאלה על מקומם של הארמזים או הקונוטציות.
אני יוצא מתוך הנחה שאם המשורר מביא אותם אז הוא התכוון שנתייחס אליהם ברצינות הראויה.
גם אני רוצה שהמים יאספו אל כלי הקיבול אבל מה לעשות, שמת בדרך סכרים שהטו את המים למקומות אחרים.
קטונתי, אבל אני חושב שהיוצר צריך להחליט לאן הוא רוצה להוליך את המים כדי שהשותים יוכלו לשתות בשקט בלי שיתקע להם בגרון גוף זר.
אני יודע שחסידי זרם התודעה יקפצו ויגידו שהכל מותר ,אני מסכים שבשלב הראשון של הכתיבה יש לתת דרור לדמיון ולקונוטציות אבל בשלב הבא של העריכה יש לתת את הדעת לאן רוצים להוליך את היצירה ,ולנהוג בהתאם.
שלך
גיורא
גיורא,,
לא חסידים ולא מתנגדים. הנה, אני לוקח אותך עקב בצד אגודל: אחרי שווידאתי שהבנת מה כוונתי המקורית, חזור לבקבוקים וראה מניין שאלתי את הקונוטציות. הרי זה מקרוב באו: שם השיר דגניה, הדובר עומד על הגשר על הירדן, בקבוק המולוטוב נמצא בקיבוץ הסמוך (שמא נאמר קבוצה?) והמים נאספים בסכר של דגניה, הוא הסכר העוצר את המים מלהמשיך במהלכם לים המוות.
אמור לי מה עוד קשה לך ואקח אותך יד ביד כל הדרך עד לים המלח.
היי ארז
לא זו הבעיה שלי. הבנתי מאיפה באו כל הקונוטציות. אני רק טוען שהשיר מפוזר. כלומר: הוא פותח וסוגר בשיר אהבה יפה מאד הנטוע באזור מסוים. אבל המולוטוב והמיים המינרליים מקהים מהאימפקט של שיר האהבה שהוא לכאורה העניין המרכזי בשיר.
אוהב את ריבוי המבטים וההקשרים, הפרספקטיבות והאנלוגיות. הגשמי והרוחני, הצורה הממתמעטת ונשחקת. ובתוך זה נוגע ביותר כאב חסד המים המפרידים. אגב, לעיתים בקבוקי מים מינרליים מסוכנים לא פחות מבקבוקי מולוטוב:)
משה יצחקי,
אני שמח מאד-מאד שאתה אוהב רבגוניות; זה לא טריוויאלי, לא בעיניי. ובאשר לסיכון בבקבוקים השונים, אני מסכים: הפגיעה הגדולה ביותר תגיע מהכיוון שאיננו מצפים לו. תמיד.
ידידי, שיר על סיפור שהפך ל"מים מתחת לגשר". במשעולים בין דגניה לכנרת עמדה עגלת חייך העמוסה.
ואם כבר מולוטוב ומינרליים וצמאון מכל סוג, אתה יודע מה עוד האמריקאים אומרים?
All's fair in love and war
שחר-מריו,
בפרפראזה על מה שכתבתי לך פעם בשיר אחר:
במִלְחָמוֹת שֶׁהַכֹּל הֻתַּר בָּהֶן, גַּם אַתְּ מֻתֶּרֶת לַכֹּל.
כל העולם כולו הוא רגש צר מאד, והעיקר-
עבודת האומנות לצד השיר יפה ומסקרנת. כדאי לציין של מי העבודה כשמשתמשים בה לצורך פרטי.
אהבתי:
שחקת מילים באבן ריחים.
זכרתי לך את חסד הגשם.
שתי שורות שאפשר להפוך אותן להייקו "ישראלי" בתוספת מילה אחת שתהיה ה"גשר"
ובעניין גשרים, אין כמו הגשרים האחרונים בציוריו של קלוד מונה, לא?
ישנם טקסטים שהדיון המתפתח בעקבותיהם מרתק לא פחות. וזה אחד מהם, נהניתי.
רות,
אני פה בדיוק מהסיבות האלה. אני נהנה מהדיון לא פחות מהכתיבה עצמה.
איך לא הגעתי לכאן קודם?
איריס קובליו,
המילים שלך (ואיתן האישור שלך) נופלות על אוזני כאותו גשם מיוחל (ואזכור לך את חסד הגשם הזה).
ובאשר לקלוד מונה, זה מעניין: תשומת הלב שם כל-כך נתונה למים שמתחת ולחבצלות המים שכמעט שוכחים שיש שם גשר.