גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
עצרו רגע. צאו החוצה. ממי אתם מתחבאים עכשיו? וקודם? ומי ידפוק אתכם כשתצאו מהמחבוא?
מתי זה התחיל אצלכם? אתם יכולים להיות רגועים (אולי): השאלה הראשונה שנשאל האדם הראשון היא "אייכה", כאילו מאז ומעולם נגזר עלינו להתחבא.
יהודה עמיחי כתב ב"לא כברוש": "לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק / וְאֶחָד מְחַפֵּש…".
ויש משחק אחר: יש בו שני אנשים, בעצם זוג, וחצי ממנו תמיד מחפש ולעולם לא ימצא.
פורסם ב'בינתיים', גיליון 1 קיץ תשס"ז 2007.
ברקע: מי מנחש?
עוד אחזור אל השיר הזה. אך בינתיים: נדמה לי שזה "העץ הנדיב"
ויש כאן כמובן את סיפור שאול המחפש את האתונות והוא הנחבא אל הכלים (מוכר לי מאיזה מקום). וכמו שציינת סיפור גן עדן.
מחכה לך שתחזור… איפה אתה מתחבא?
לארז
קודם כל ,כל הכבוד לנסיונות למצא את הדרך שבה אפשר למצות את כל הטוב שהרשת מאפשרת ולחפש דרכים כדי להעצים את החוויה התרבותית. אני אמנם פוריטני, אבל יכול להיות שאני סתם זקן.
ובקשר לשיר, אני מסכים עם הערת העריכה של יוסף עוזר.
הרקע של "העץ הנדיב" ,משחקי הילדות ,וגם קריאת האלוהים לילדיו אדם וחווה (המצוירים בתנ"ך כילדים)והעובדה שאין רמזים למתח מיני בין גיבורי השיר, כל אלה מובילים אותי לחשוב שמדובר כאן בשיר געגועים לילדות ולאמא.
שלך
גיורא
גיורא,
תחושתך שמדובר בשיר ילדות געגועים לאימא (ולא שיר על זוגיות) שלחה אותי לעבודת בילוש קטנה. תהיתי מה קרה אצל כותבים אחרים שהשתמשו ב"מחבואים": האם השיר שנכתב הצליח לצאת מתוך המסגרת הילדותית וליצוק מן החומרים האלה משהו אחר.
יש את כל המנעד בין לאה גולדברג (מה עושות האילות בלילות), עוזי חיטמן ועד טאטו (מכיר?) ואלה באופן מובהק שירי ילדות. אבל יש דוגמה שונה בתכלית כמו "מחבואים" של דן פגיס (בין אדם לאלוהיו).
ייתכן שמצאת את הפרט החסר – היעדר מתח מיני לא מאפשר לקורא לראות במערכת היחסים בשיר משהו רומנטי.
כך או אחרת, הערה חשובה ביותר, תודה גיורא.
לארז
לא התכוונתי שיר ילדים. זה לא רק משחק המחבואים והעץ הנדיב (שאתה שלחת אותנו אליו) אלא גם משחק הילדים "מי שעומד מאחורי ומצדדי".
גיורא
התכוונתי שמדובר בציטוט מפורש ממשחק המחבואים, ציטוט השולח אותנו לאוירה הילדית ולא הזוגית. השיר רווי ארמזים הלקוחים מכל מיני התחבאויות שאף אחת מהן לא קשורה למשהו רומנטי.
השיר הזה מתכתב לי עם השיר שכתבת " בסך "הכל רציתי להגיע הביתה בשלוש".
אתה מכניס את הילדות לאיש הבוגר ומשחק בה, ואני מזהה ומזדהה עם המשחק.
כמו תמיד הייתי אולי מורידה את השורה האחרונה, ואלי זה נוגע לרצוני להשאר באותו משחק ילדותי, אותו אהבתי מאד.
בשני השירים הללו הצלחת להחזיר אותי אחורה בזמן, ליד אליהו, שמחקתי מזכרונותי שנים רבות.
לא תמיד רע לשחק מחבואים, תחשוב על הרגע שאתה מתגלה או מגלה את השני, לרגע נגאלת ממשהו.
שבוע- טוב
הילדוּת משתקפת בכתיבה שלי כי אני עדיין ילד כנראה…
לא תמיד רע לשחק. השאלה מתי ועם מי ואם אפשר גם בלי משחקים. אני גם מסכים שרגע הגילוי, היציאה מהמחבוא והורדת המסיכות הוא רגע שיש בו פוטנציאל קסום.
מאחל לך כאלה.
האי ארז, אני בנאדם מאד חשוף, ולכן מזהה עם המסתתרים, שרוצים קודם לבחון את השטח.
בעצם אדם גילה לכולנו את הפגיעות שלנו. ואז התכסנו בקליפות.
אבל לפעמים יש את המפגש מסוג אחר.
בהקשר הזה אני מזדהה עם קרול קינג.
קישור לשיר ישלח אם תרצה.
יפה מאוד שירך ארז
תודה, חנה.
ויש משחק אחר: ויש בו איש אחד וחצי ממנו תמיד מחפש ולעולם לא ימצא.
אני חושב שזה תיקון חכם מאד, למרות שהמשפט שאני כתבתי הוא כבר "הרמה להנחתה" לשיר שיש בו מערכת זוגית. הרי כשאתה מתחבא, יש איזו הנחה בסיסית שמישהו רוצה למצוא אותך. או כמו שקיסינג'ר היטיב לומר פעם: זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי.
ארז יקר. יפה. אם כי האיור, בזיכרון הקולקטיבי, מתחבר כמובן לעץ הנדיב, מה שפוגם, לדעתי, בפרשנות שהקורא נותן לשיר.
אם איור, אז הייתי מחברת לתאנה המתאנה לחוסים בצילה, ולא בגלל שהיא האהובה עלי מכל בנות הצומח.
איריס, בכלל לא התחבר לי לעץ הנדיב, אלא לעץ עליו טיפסנו בילדותי , ומתחתיו ספרנו למתחבא.
כאילו, זכרון קולקטיבי זה דבר מאד נזיל.
אם כי גם תאנה, זה עץ נהדר.
שבוע- טוב
אביטל יקירה
מסכימה איתך מאד שזיכרון הוא דבר מאד נזיל (בעיקר אחרי ארבע לידות לצערי)ולא כל שכן זיכרון קולקטיבי. אך עדיין יש בתודעה ההפכפכה שלנו תאים שלמים המלאים בדימויים חזותיים ואחרים שהואכלנו בהם מאז ינקות. אלא אם כן, את בת לחברה אחרת, רחוקה. אז הדימויים הדיסניים, למשל של שילגייה ושבעת הגמדים ופינוקיו וכו, לא נצרבו בהם…
העץ הנדיב, במקרה הזה, ספר שהיה רב מכר בישראל בשנות השמונים, ואפשר אולי לעשות מחקר בקרב באי הבלוג הזה אולי, הוא אחד מהדימויים הצרובים, לדעתי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
ואני חושבת, וזאת גם הערה לארז, שיש משהו מאד אסטתי בהוספת האיורים האלה, אך אם נעשה שימוש בדימוי קולקטיבי, צריך לשקול אותו פעמיים.
זה עלול לגלוש לבנאליה ולפגום באיכות השירים.
לדעתי העניה. אבל ברור שכל אחד יעשה כטוב בעיניו, וכטוב בלוגו עליו.
איריס,
ראשית לא ידעתי שהתאנה מתאנה. זה יפה ומעניין.
שנית, באשר לעץ הנדיב, מתוארת שם מערכת יחסים לא סימטרית ולא הדדית. צד אחד שרק נותן וצד אחר שרק לוקח. זה מה שרציתי להביא משם. ועכשיו, באור הזה, מה את אומרת?
ארז יקירי,
הגבתי לאביטל מעליך. אני הבנתי את הרעיון שבגינו הבאת את האיור הנ"ל. אבל אני עדיין חושבת, שבמקרה הזה, הוא פוגם בשיר. שהוא יפה ומעניין בעיני.לבד.
אבל אתה יודע. קטונתי. אני ושירה לא חברים ממש וותיקים. אני ואיורים, לעומת זאת, כן.
וסליחה. אנחנו יוצאים לסרט. לא אוכל לקרוא את תגובתך…
אפשר להמשיך מחר.
איריס אליה,
את יודעת, איריס קובליו כבר העירה לי יותר מפעם (ולבלוג בן-יומו זה הרבה) שמוטב לי ולשירים שלי בלעדי המחווה הוירטואלית. מירי פלייר (כאן מתחת) מסכימה עם שתיכן והיא גם הוסיפה פרט שלא ידעתי (ואולי גם את כדיירת חדשה במטע לא ידעת) שמדובר בקונפליקט מוכר כאן, שיש לו גם פנים הפוכות (ראי למטה את תגובתה). אני חושב שאינטרדיסיפלינאריות גורמת לעבודה המוצגת להיות גדולה מסכום חלקיה, ויש לראות את המכלול ולא לפרק אותו לפרטיו. עם זאת, כנראה ניכר ובולט לכל שאני כותב כבר עשרים-שלושים שנה ולעומת זאת הניסיון שלי בתחומים אומנותיים אחרים מצומצם מאד. אני מקווה להשתפר, ולהיבנות מהביקורות כאן. אני מקווה שיש לבננות סבלנות גם למתחילים…
ארז יקר, זה מאד מעניין, אולי בגלל ששלושתינו עוסקות באומנות פלסטית על סוגיה, (אני באמת, ולא מצניעות, קטנה ובורה לעומת שתי היוצרות המופלאות מופלאות האלה שציינת,)לנו זה נראה ככה… אבל לכל השאר לא… זאת אומרת, אולי יש לנו דיעה יותר ביקורתית?
אין לי מושג. מקריאת התגובות, לא נראה לי שזה מפריע לעוד אנשים הקוראים בבלוגך, והשאלה שהכי צריכה להישאל, היא למה א ת ה באמת ובתמים מתחבר. מה עושה לך את זה… שוב, אחרי ככלות הכל, זה בלוגך.
קח קצת זמן וכנות, ותעשה חושבים.
אני למשל, בתור חדשה, קיבלתי הערות מסוג אחר, שנוגעות לרמת המוצפות והשונות של הטקסטים שלי, ובאמת באמת, עשיתי חושבים, והגעתי למסקנה שכזאת אני. מוצפת ורב תחומית. לחיוב ולשלילה. זה יכול להיות קשה לכמה אנשים, אבל אין מה לעשות. זה מה יש. כזאת אני.
לא קראתי מה איריס קובליו כתבה לך, זה היה במיילים פרטיים? כי מעניין אותי לדעת מה היו הנימוקים שלה לגבי שאר הטקסטים.
אני באופן אישי חושבת, ממה שאני זוכרת, וכמו שאתה יכול להבין מהתגובה שכתבתי לאביטל, הזיכרון שלי הוא לא הצד החזק שלי, שלפעמים דימויים חזותיים כן משרתים את הטקסטים.אני חושבת שאף הערתי לך על זה פעם לחיוב.אלא שלטעמי הם צריכים לעמוד לצד טקסט, באותה רמה, אם הם משרתים אותו, מאתגרים אותו, מביאים איזשהי מחשבה שונה של הכותב לגבי הכתוב,
ובטח שממש לא ליופי. אם כי אני בחורה שאוהבת דברים יפים. אני חושבת שהרבה פעמים הם פתח להתעניינות הראשונית.
בכל מקרה לך תראה ת'סרט החדש של האחים כהן. מעולה מעולה מעולה.במיוחד בשבילנו, אחי לגלות.
מאד אוהבת את השיר הזה.
אליענה,
ביקור רשמי ראשון שלך פה, וזה נעים לי. בואי שוב כשתוכלי.
ארז.
שיר יפה ועצוב . הרגלים של יחסים.
העץ הנדיב הוא כנראה אבל בחיפושיה היא מקשה עליו וזה לא כל כך נדיב מצידה. אפילו מצער אותו מאוד.
לא נראה לי הרקע או התערבות ויזואלית
שאין עימה אותה עוצמה שיש בשיר
יש עוד משוררים שעושים זאת בצורה זו או אחרת כאן בבלוגיה
אני עשיתי זאת ההיפך הויזואלי היה תמיד יותר חזק מהשירים שניסיתי לכתוב
יגידו לי אבל זה בלוג!
ואענה
זו עדיין במה ולא מגרה סגורה
הויכוח הזה מאז ימי הולדת הבלוגיה 🙂
מירי,
את לא לבד: האלמנטים הוויזואליים שהטרידו אותך הטרידו גם אחרים (ראי למעלה, וסליחה ששיבשתי שם בטעות הקלדה את שמך).
ראי: רציתי עץ (ולא פאלי, כמו בשם הבלוג…). עץ כי זה מה שמתכתב עם השיר של יהודה עמיחי. עץ כי זה מה צריך כש"עומדים" ו"סופרים" כשמשחקים מחבואים. ורציתי עץ שיבוא עם אמירה על מערכת יחסים שאין בה הדדיות. מכירה עוד אלמנט וויזואלי שהיה נותן לי את כל אלה?
אני מניח שפאשר לבוא ולומר לי בפשטות: שמע, אתה יודע לכתוב? כתוב. אל תעסוק במופלא ממך. זה בסדר, אבל אני מנסה לעמוד על קצןת אצבעותיי כדי להגיע טיפה גבוה יותר.
הייתי גם שמח אם תוכלי להציע אלטרנטיבה לבחירה שעשיתי, כלומר מה היית מציבה שם במקום העץ הנדיב.
לארז היקר , במקום ציור של עץ נדיב הייתי מציירת מטפורה במילים שהקונוטציה שלה היא נדיבות או פשוט באופן יותר ישיר הייתי מכוונת לארמז כגון: מתחת לעץ הנדיב הזה היו פניך קליפות(סליחה אם איני מדייקת)
כך או כך ,ארז ,השיר שלך יפה מאוד ואני בשונה מיוסף הייתי משאירה את הקליפות בגלל הקונוטציה הקבלית המדגישה בסבטקסט את ענין חוסר ההדדיות( הרי זה טיבה של הקליפה)
אני אוהבת את השיח כאן -מכובד ומכבד וסליחה שהתפרצתי אני קצת היפר אקטיבית בבוקר , מנסה לנער מעלי את הלילה…
אם בוער בך, כדאי לחשוב בכיוון של יצירה מקורית (נסה צילום/ציור בעצמך או חבור ליוצרים אחרים), אם בכלל, כאיור. חנה צודקת; כוחו של שיר במילותיו ולא במאחוריו ומצדדיו.
אולי טמונה בדבריה של חנה שיטה שאתה יכול לאמץ: חשוב על האיור שהיה מוסיף לשיר את מה שראוי בעינייך והוסף/הדגש/צייר את הכוונה במילים.
סליחה על התפרצות גם ממני
(היפראקטיביות של לילה).
אני לא יודע אם 'בוער בי', כהגדרתך, אבל אין ספק שהמקוריות (או היעדרה) של היצירה הוויזואלית היא הקוץ שדוקר את עיניי חלק מן המתבוננים כאן. לכן, באמת צילום משלי הוא רעיון קונקרטי ראשון שאני יכול לחיות איתו בשלום.
בכל מקרה אינני רוצה להוסיף עוד מילים, כי אני חושב שלאינטרדיספלינאריות כוח משלה, כוח שאני לא רוצה לוותר עליו, אני רק צריך להפוך אותו לכוח אמיתי (זה לא המצב כרגע, וזה ברור גם לי).
אני רוצה להזמין עוד התפרצויות מבורכות כאלה.
ארז.
נ.ב. לכל איש יש שם (ולו שם פיקטיבי), כמאמר המשוררת.
מכיר את האיורים של יואל הופמן ב- Curriculum Vitae ?
לא מכיר: אשמח לקבל קישור או קצה חוט אחר.
אין כמו המקור, הספר.
בכל מקרה לא הכרחי ולא תורה מסיני, אך כדאי לחוות ולהטמיע בדרך לאינטרדיסיפלנריות האולטימטיבית.
(הספר לכשעצמו שווה).
אתה מורשה לתת לי שם – לוּפט או H2O?
אני כימאי, וודאי ש-H2O
ארז הוירטואוז.
נציע לך הצעה:
האם חייב להיות "קליפות פניך"?
בלי קליפות המטאפורה עדיין טעונה ומתפענחת כראוי. {והיא אולי מכילה קצת יותר מידי אברים}
אגב, הקליפות מראות אותה בהיבט שלילי. חוץ מהמטען הקבלי של המושג קליפות.
כי אז קשה לחבר בין הקליפות לבין הטבעות.
היו פניך טבעות בגזע צערי מראה על האיחוד שהשיר מסתבר כמכוון אליו.
…………………..
יוסף,
למרות ש"פניך טבעות בגזע צערי" מאבד את המסיכה שעוטה מי שאליה מופנים הדברים, אני מסכים שהמטען הקבלי מכביד על המשפט הזה ומקבל את התיקון שלך. חן-חן!
יפה. יש בתים שיכולים לעמוד בפני עצמם– כאייקו.
סבינה,
ראשית תודה. אינני בטוח שיש כאן ממש 5-7-5, אבל זה נותן לי רעיון לא רע לפוסט הבא שלי.
יפה בעיניי השיר
יפה בעיניי גם השילוב של השיר עם תמונת הרקע, כאן ובפוסטים קודמים.
גבריאלה,
אמרתי תודה גם בפעם הקודמת, אבל עכשיו, עם התרבות הטרוניות כנגד שיטתי הנלוזה להוסיף מימד וויזואלי לטקסט, אולי תוכלי לומר למה תמונת הרקע דווקא כן עובדת בשבילך.
אשמח מאד אם תעני.
שאלת השאלות ממי אני מסתתרת…התשובה כנראה רק מעצמי- פיתחתי טכניקה משוכללת להמציא אותי, כדי להסתיר את עצמי מעצמי, אבל אל תגלה…:)
הבית הראשון רציני, מבטא את הכמיהה להימצא. ובבית האחרון ישנו גיחוח על "העצמי" על הדובר: "מי העומד מאחורי ומצדדי"…סוג של ניחום לבית הראשון..לא?
ארז אוסיף ואומר שהגרפיקה, העמדה של השיר כשהבית הראשון חוסה בצל העץ והבתים שמתחילים ב-"או" כביכול חוסים בצל הבית מעליהם- נותן מראה גרפי לירי לשיר ומוסיפים.
תמי,
הייתי אומר שהבית הראשון הוא הסיבה ושאר השיר הוא התוצאה. או בניסוח אחר: הבית הראשון הוא צילום פוסט-מורטם של מערכת היחסים ואחריו זו דינאמיקה של משחק הרסני.
ובאשר לגרפיקה – קראתי את הדיון בפוסט באחרון שלך, ואני מניח ששנינו נמשיך לנסות…
ארז
שיר יפה.
אם שמת ברקע את העץ של סילברסטיין אני מניחה שתרצה שנתייחס לעץ הזה. אז אני חושבת שהשיר פותח בזיכרון מחוויה משותפת בקריאת הספר. והיא כבר איננה. רק ש"קליפות פנייך" מרמז לי על שארית, על משהו ללא תוכן. היא נשארה כקליפות, בזיכרון?
בדידות הכותב נוגעת, במיוחד שמימין הישימון.
לוסי,
העץ של סילברסטיין הוא בראש ובראשונה עץ שאפשר להתחבא מאחוריו (שהרי במחבואים עוסק השיר). אחר-כך הוא אלגוריה על יחסים.
מאז ההערה למעלה של יוסף עוזר (ואחריו חנה טואג) באשר ל"קליפות" אני מתלבט. הצבתי את המילה שם מכמה סיבות: ראשית קליפות כמסכות (עוד סוג של מחבואים), וגם כמו שזיהית נכון משהו שהוא שארית, חסר תוכן, ערך, משהו שאנחנו זורקים. אני ממשיך להתלבט.
זיהית יפה את בדידות המסתתר בימין הישימון. אולי אוכל לגמול לך במובאה הבאה: "הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת, בַּחֹרְשָׁה–בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן" (שמואל א' כג' 19).
ארז, אני אוהב את חיתוך השורה שאחרי "עכשיו חפשי אותי". כמו "חבל"ז" – יש כאן ביטוי שזכה לנדבך "סלנגי", שפת-רחובי, וזה משדרג את השיר, בעיניי.
ומאד יפה "מימין הישימון", והתמהיל שבין דוד לשאול (גם שם היו משחקי מחבואים ו"חפש אותי").
יש תוגה בשיריך וקריצת עין משעשעת. גם זה מסביר לי למה אני שמח על הגילוי של שיריך ועל החיבור ביננו.
כבר דיברנו על זה.
זנבורן,
אמת: כבר דיברנו על זה. אבל זה כיף כל פעם מחדש כשקוראים אותך נכון.
ליבת השיר ועוצמתו הן בשלוש השורות הראשונות, ומכאן והלאה נעשה הצער גמיש ונוח לפיוס.
לבנה,
אני מסכים שליבת השיר נמצאת בפתיחה. כמה אפשר לשמר זעם קדוש כשאפשר למזוג אותו כלים של צער?
האם הנקודה מימין לישימון היא נקודה של פיוס? מסופקני.
ראיתי את הפיוס בהזמנה למשחק המחבואים, בפנייה לשעשוע, זו תחילתו של ריכוך הזעם הקדוש, ונראה מה יקרה באחד הפתחים (אשנבי התקווה), בגן או בחורשה, מאחוריי או מצדדיי. הישימון הוא אופציה, לא ודאות. אז כן, ארז, בעיניי הדובר רוצה שיבקשו אותו, קורא לגשש אחריו.
לבנה,
כשאומרים למישהו "חפש אותי" או סתם "לך חפש", זה בדרך-כלל לא משחק אלא קצר אמיתי בתקשורת. אבל בהחלט ראית נכון שהדובר האומר כאן "חפשי אותי" הותיר גם סימני דרך והוא קורא למישהי להתאמץ ולחפש.
הישימון הוא האופציה האחרונה, התחנה האחרונה שאיננה מחויבת המציאות ולא חייבים להגיע עד אליה: הרי היו כל-כך הרבה אפשרויות אחרות לפניה.