בננות - בלוגים / / תשובת יונג לאיוב
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

תשובת יונג לאיוב

הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות, מוסף ספרים 2006

כמה שנים לאחר תום מלחה"ע השנייה, בשיאו של הפולמוס סביב אלוהים שאחרי אושוויץ, מפרסם ק.ג. יונג ספר יוצא דופן בשם "תשובה לאיוב."  את משימתו השאפתנית: להעניק לאיוב את התשובה שמעולם לא קיבל מאלוהיו, הוא מבצע בדרך שאפתנית לא פחות. יונג מושיב, במחילה, את ישבנו של יהוה על ספת הפסיכואנליזה, לטיפול שמתחיל בבריאת העולם ונגמר באפוקליפסה.

כפסיכולוג, מנסה יונג להסביר את האפלה והעדר החמלה האלוהיים כפי שהם מתבטאים בספר איוב. אבל כתלמידו הסורר של פרויד וממציא אסכולת הארכיטיפים האוניברסליים, רואה יונג בעצמי האלוהי מראה לפרצופו של האדם; הרגע שבו משתקף הלא מודע האלוהי בפניו של איוב – הופך לרגע של משבר בזהות האלוהית.   

 

יונג מספר שלפני ה"נישואים" הארציים שלו לעם ישראל, טרם בריאת העולם, היתה ליהוה בת זוג שמימית היא החכמה (Sophia) או השכינה הקבלית. לו זכר את צלמו השלם (שמכיל הן את הרוע והן את הנשי) שבדמותו ברא את האדם, לא היה מזלזל כך בכבוד האדם של איוב.אבל ברגע הדרמטי של פרשת איוב, נזכר יהוה בישות הנשית, שותפתו מקדמת דנא, וברגע הזה נעשית תובנה עצמית הכרחית ואיתה החכמה (Sophia.)  משבר זה הוא שמביא את יהוה ההיסטורי, במאה הראשונה לפנה"ס, להחזיר לעצמו את צלם האדם בדמותו של ישו.

השבוע יוצא הספר בעברית בהוצאת רסלינג, בעריכת יוסף שוורץ, שאיתו נפגשתי לראיון קצר.

 

ש: הכעס של יונג על אלוהים נשמע לגמרי אישי.

ת: יש כאן כמה מישורים של קונפליקטים אישיים. צריך לזכור שיונג בשנות השבעים לחייו.  הוא כבר אדם מוכר, יש לו כבר אסכולה פסיכואנליטית ומהמקום הזה הוא סוגר חשבונות. בראש ובראשונה הוא לא סוגר חשבונות עם אלוהים אלא חשבונות יותר פרטיים. הייתי נוטה לומר שהוא בעיקר מתעמת כאן עם שני האבות שלו: האב הביולוגי, הכומר הפרוטסטנטי שאיתו הוא בקונפליקט מאז שהיה בן חמש והאב הרוחני הוא היהודי פרויד. יונג כותב על יהוה ועל פרויד כמעט באותה נשימה.

 

ש: איזה חשבון נסגר כאן עם פרויד?

ת: אחד הקונפליקטים העיקריים בינהם, מתרחש כשיונג מביא לפרויד חומרים דתיים. יונג מתעקש להראות לפרויד למה יש כאן הרבה יותר ממה שאפשר לרדד למישור מיני. הוא טוען שפרויד מכונן את הדת של המיניות, בעוד יונג מציע משהו הרבה יותר רוחני.

 

ש: מה בעצם מנסה יונג לעשות בספר הזה?

 ת: התקופה היא 1952, אחרי מלחה"ע השנייה וברקע מתקיים הפולמוס שהתנהל בינו לבין בובר סביב הגישה לספר איוב. הגישה של יונג היא התפתחותית: הוא נותן כאן ביוגרפיה פסיכולוגית התפתחותית של אלוהים ובזה הוא די מהראשונים. הוא מציע ניתוח לספר איוב, אבל בניגוד לבובר שעסק בתרבות המקרא, הניתוח של יונג אינו אימננטי לספר איוב: הוא נזקק לטווח זמן ממשתרע מהבריאה ועד האפוקליפסה כדי לתת פירוש, בעוד האחרים מנסים להסביר מה קורה בתוך הספר עצמו.

הניתוח של בובר לספר איוב והפתרון שלו לאדם המודרני, זה שההופעה האחרונה של אלוהים בספר איוב בכל זאת מצילה את אפשרות הדיאלוג. אדם עומד מול אלוהים ואלוהים מדבר אליו – זה שהדברים לא משכנעים זה נכון, אבל בובר של אחרי המלחמה אומר: תקלל, תתבע את אלוהים למשפט כי בזה אתה משמר עדיין את הרגש הדתי ואיוב רווי נוכחות של אלוהים. יונג לא מציע פירוש לספר איוב. הוא משתלב בדיון של הצדקת האל אחרי אשוויץ.

 

לפי יונג, איוב מתפקד כעילה חיצונית לניגוד פנימי בתוך האלוהות, הוא גם זה שמביא אותו לכדי מודעות עצמית. אותו איוב שציפה לעזרה מאלוהים נגד האלוהים, נתקל באישיות פחותה ממנו מבחינה מוסרית. איוב המעונה מגיע לדרגת הכרת האל שהאל עצמו לא נהנה ממנה, דווקא בגלל חוסר האונים שלו אל מול האל שמאפשרת מודעות עצמית. האל מצידו אינו זקוק למודעות כזו משום שהוא לא נתקל בשום מכשול.

 

ש: למה מתכוון יונג  באלוהים שאינו מודע?

ת: התרגום של יכולת כמודעות זה אינסטינקט של פסיכולוג. בוא לא נדבר על האם אלוהים יכול ליצור אלא על מה הוא יודע. זה הצעד הכי משמעותי שיונג עושה בספר הזה, כי אם עמדת המוצא היא שאנחנו לא מסתדרים עם אלוהים שהוא כל יכול, שהוא הטוב עצמו שנותן לרוע להתקיים, אין ברירה אלא לוותר על הכל יכולת האלוהית. אם קוראים דיונים קאתוליים, זה מה שהם יעשו בצורה כזו או אחרת. יונג לעומת זאת, מוותר על הכל ידיעה. הוא מדבר על אלוהים שהוא חסר מודעות מתוך אנתרופומורפיזציה גסה.  הוא אינפנטילי לחלוטין, הוא לא מודע לציווי המוסרי שהוא עצמו הציב.

אלוהים שולף את הארטילרייה הכבדה ביותר שלו מול מי? מול זה שהוא כבר דיכא עד עפר? שחוץ מלהתגרד לא יכול כבר לעשות כלום? כשהוא נמצא פתאום מול הסיטואצייה הזו איוב מבין את זה ויהוה,  שמשתקף בעיניו מבין שהוא נחות מאיוב שמבין יותר. לדעת זה לשלוט. ואז משבר האלוהות הוא פתאום בשיאו.

 

ש: איך אפשר להסביר את הסיפור הזה בכלל?

ת: איוב הוא באמת יצריה מדהימה. נותנים לנו כאן סיפור של אדם צדיק חד משמעית, שלא מועד. כל בעיית הטוב, הרע, הגמול, העונש והצדק מועמדת על פניה בצורה הכי קטגורית. המחבר שם בפי הרעים את הטיעונים הכי שבלוניים מבחינת הדוגמה הדתית. עד היום את קוראת את בלדד וצופר הם נשמעים כמו איזה כומר או רב ראשי של היום. תפשפש במעשיך אולי עשית משהו, הם אומרים, אולי יש לזה תכלית.  הנחת היסוד היא שאלוהים הוא כל-יכול,  כל יודע, הטוב המוחלט. עכשיו אנחנו ניצבים מול בעיית הסבל. הסוף מאוד מטריד. שום קורא מודרני לא נרגע מהפסוקים האחרונים. ההתגלות של יהוה בסוף בברקים וברעמים לא משכנעת.

 

ש: אז מה ההסבר של יונג?

ת: יונג אומר כך: היה משבר של האלוהות, איוב חשף את חוסר הצדק, אלוהים קלט את פרצופו במראה הבין מה צריך לעשות ועשה את התיקון הדרוש באינקרנצייה (כישו.)  אז מה קרה 2000 שנה אחרי כן? כי שאלת איוב שיכפלה את עצמה פי מליונים באושויץ, בהירושימה ברוסייה ובארה"ב. העסק רחוק מלהראות כאילו יושב. תיאורי האפוקליפסה של יוחנן לעומת הירושימה ואושוויץ נראה כמו משחק ילדים. השאלה למה עדיין ניתן לצפות.

 

ש: הבעייה היא כמובן שאלוהים מתעקש להאשים את האדם בכל מה שנכשל בבריאה במקום את בנו, אב התילולים, השטן.

ת: יונג טוען שמבחינת תחושת הצדק האנושי השטן נעלם מהסיפור. אלוהים עושה את כל ההצגות האפשריות כדי להעלים את השטן מהתמונה ואת העובדה שהפיל אותו בפך. למה השטן מפיל אותו לכל אורך הדרך? כי הוא לא מודע. משלב הבריאה אלוהים הפסיק לעשות שימוש בידיעה שלו. את הידיעה הוא משאיר לדמות הניקבית סופייה – החכמה הבוראת. אלוהים ברא עולם חכם עם סופייה, עולם רווי בחוקיות מוסרית, אבל הוא שכח. בין הבריאה לבין שלב האינקרנציה (בדמות ישו) אלוהים לא ממש היה שם כיצור חושב. ברגע שהנצרות מוציאה את הרע מתוך אלוהים ומשליכה אותו על שטן, על מלאך נופל או על חטא האדם היא מפסיקה להיות מונותאיסטית והופכת להיות דואליסטית. אנחנו צריכים משהו מהסוג של קבלה או גנוסיס שמשלבים את כוחות הרע בתוך האלוהות כדי שלא יהיה לך דואליזם ממש בעולם. הטענה של יונג, היא שאנחנו חייבם להניח שהארכיטיפ שנברא מלכתחילה היה חצוי: מורכב מדמות זכרית ונקבית שהיו בתורם השתקפויות של הארכיטיפ השמימי.

 

ש: אז השטן בשבילו הוא הלא מודע של  אלוהים?

ת: השטן מייצג את דמות האדם החסרה. אלה תפיסות גנוסטיות שמשתקפות מאוחר יותר במסורות קבליות, שם לוציפר הוא המלאך העליון הקרוב ביותר לאלוהים. אותה דמות של השטן צריכה להיות הדמות האנושית ביותר: צלם אלוהים האמיתי במרחב השמימי. באיקונוגרפייה הנוצרית זה בולט, מאוגוסטינוס ועד דאנטה: קיים סיפור נפילת המלאכים. איך מלאך יכול ליפול אם הוא מושלם? זה המקום המדוייק ביותר שבו מדברים על מקור הרע: אוגוסטינוס אומר שהרע הוא סיבת עצמו. אין מקור לרע. אז אלוהים מופיע עלי אדמות, (בדמות ישו) החסד מתגלה, אבל ההיסטוריה לא נגמרה. היא רק מתחילה והקונפליקט הגדול עוד לפנינו עד למלכות אלף השנים, מלחמת גוג ומגוג ורק בסוף אנחנו יכולים לצפות לניצחון הסופי של הטוב. למה השדים עדיין שם ביום הדין?

 

ש: באמת למה?

ת: אלוהים לא יכול לחקור את הדברים הללו בעצמו, מכיוון שהוא שכח. הוא לא יכול לזהות את המודחק. השטן הוא הבעייה שאנחנו מדחיקים ולא מטפלים בה. כל זמן שהוא לא ייקח את הבן האהוב ויגשים את עצמו בדמותו (רגע האינקרנצייה הוא הרגע שבו יהוה מגלה את המוכנות ההכרחית להיאבק עם דמות השטן בתוכו.) את הכל אפשר לתפוס כמטאפורה משוכללת. יונג לא חוקר מקרא ואומר שהוא לא חוקר מקרא. הוא מצייר תמונה שבה המשפחה הארצית הבראשיתית (חווה ולילית) היא השתקפות של המשפחה השמימית. אנחנו לא רואים את המוחלט אלא את ההשתקפות שלו.

 

ש: אז מה בעצם יונג מציע כפתרון?

ת: יונג מתגלה כארופי ונוצרי. הוא לא אומר בוא נחליף את הנצרות בכל מיני פולחני עידן חדש. בסופו של דבר הוא רוצה את התיקון שבו שני היסודות של מלאות ושלמות יאזנו אחד את השני.

 

 

יוסי שוורץ הוא יליד ישראל, 1965, מרצה באונ' תל אביב, מכון כהן של המדעים הרעיונות,  מתמחה בימי הביניים הסטורייה ופילוסופייה של הדת.

 

 

3 תגובות

  1. מאד מעניין.תודה

  2. מעניין מאוד תודה

  3. כתבה מרתקת. תמשיכי כך.

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן