מטעם 18

הגליון החדש של כתב העת מטעם (/18) מכיל כמה וכמה מאמרים חשובים מאוד וסיפור מתורגם אחד מצוין, וזה מבלי להתייחס לכל השירים והסיפורים של כותבים ישראליים אליהם לא התיחסתי בפרוט.
 
דפנה בירנבוים כרמלי כתבה מאמר שיעניין אנשים רבים. הוא עוסק בדרכים בהן המדינה מכתיבה בעקיפין מסיבות פוליטיות לגרום למשפחות חסרות יכולת ללדת  יכולות "לקבל" ילד מהמדינה. ולהשתמש מבלי ידיעת הנוגעים בדבר למניפולציה הפוליטית.
ברור מאליו שמשפחות בעלות בעיה בהולדה תקבלנה בלי מחשבה שנייה עזרה.
 כרמלי מתחילה בתיאור העומד בפני המבקשים לאמץ, בעיקר תינוקות. תהליך שיכול להתמשך שבע שנים ונמצא הן בפיקוח מחמיר מצד אחד והן בחוסר עניין כלכלי מהמדינה.
 נכון שנפתחה אפשרות לאמץ תינוקות ממדינות זרות, אך המחיר הוא עצום. עמותות מורשות גובות כ 20.000 $ ויותר, שלא לדבר על כל ההוצאות הנוספות של נסיעות למקום האימוץ שהייה בתי מלון. המדינה איננה עוזרת אפילו בהכרה של ימי חופש או מענק כלכלי כלשהו. שלא כמו מענק לידה, חופשת לידה ומיני הקלות אחרות.
 
המצב שונה במקצת כשבמקום אימוץ נערך טיפול פוריות או תרומות זרע. המדינה מסבסדת את הטיפול כבר שנים ארוכות. כללי הפיקוח הרבה יותר קלים. למעשה גינקולוג חסר ידע בסיסי בענייני רווחה, הנדרשת כתנאי לאימוץ למשל,הוא זה המחליט הקובע והמתאים את התורם הנשאר חסוי לעולם. בלי תיק שאפשר לפתוח אותו בגיל בגרות.
 המדינה כמוסד מכוון מעדיפה מבחינה אידיאולוגית שארות גנטית ו"משפחה טבעית" לתהליך ההפריה מתלווה תקנה, במידת האפשר יש להשתמש בזרע הבעל כשהוא מעורב בזרע התורם" התורם הוא לא רק סודי, הוא מוכחש.
 בעולם ילדים יכולים לקבל מידע על התורם. התיק נשמר לאורך 70 שנה במקרה ותצטרך בדיקה גנטית. 
עד שנות התשעים האישה שקבלה את כל הטיפולים ועל ידי זה נחשבה תמיד כפגומה שבזוג. מאז שנות התשעים החלו טיפולי פוריות בגברים שזרעם דל ואינו מספיק. 
בשנים האחרונות נוספה טכנולוגיה חדש והיא המקובלת ביותר בימינו. הפריה חוץ גופית. ישראל היא המדינה העומדת בראש טבלת מקבלות הטיפול. המדינה מממנת טיפולים ללא הגבלה.
 מאז יובאה הטכניקה לארץ צידדו בה הפוליטיקאים כדרך להגדלת האוכלוסייה היהודית. הפחד הדמוגרפי הפך להיות מורה דרך משפחתי. מוטה גור, שר הבריאות בזמנו אמר שיותר זול לתת טיפולים מלהביא עולה אחד מחו"ל. צריך לציין שאת ההחלטה בעניין מימון הטיפול קבע עוד בן גוריון. 
כשדנו בכנסת לאורך השנים דיברו תמיד על "ייסורי הנשים" תמיד הנשים. אני לא אכנס כאן לכל אורך המאמר הארוך והמעניין הזה. אני סבור שיש טעם רב שגם נשים העוברות את התהליך ותשנאנה כל מלה במאמר תקראנה פעם אחת את ההשלכות של התהליך. אך לא רק.
 מעניין היה לקרוא איך עניין של פוריות וילודה הפך לנושא פוליטי מורכב כל כך. ובעיני השאלה למה המדינה מערימה קשיים על אימוץ מול טיפולי הפריה חשובה למרות הידע המצטבר שטיפולים כאלה מעלים את הסיכוי לחלות בסרטן שד. התשובה כנראה באיזה רעיון של שמירת הרעיון הקולקטיבי היהודי. 

באנגליה נחקק "חוק העניים" רפואה הייתה רק חלק משרותי הרווחה שהתחילו להראות בפתח.
 מכאן כבר די ברור לאן זורם המאמר לאן הוא מוביל ומה מסקנותיו. עוד מאמר של מישל פוקו המאיר דברים שלא בהכרח נותנים עליהם את הדעת ביום יום. לא בדרך שהוא גורם לחשוב עליהם.
 
המאמר הבא הוא של אדריאן ריץ'. ריץ' לא מוכרת דיה בארץ. היא משוררת היא פעילה פמיניסטית שכתבה רבות והשפיעה על התנועה הפמיניסטית. היא מורה לכתיבה באוניברסיטאות.
 כאן מובאים דברים שלה. הרצאה בה היא מסבירה מדוע משוררים מחויבים להיות מעורבים בחיים הציבוריים. מה המשמעות להיות פה. מדוע משורר צריך לדעת לעמוד בעמדת נגד.
 היא מביאה שירים ממקומות שונים. כאלו שהמשוררים פרשו את מחויבותם. שלי אמר " המשוררים הם המחוקקים של העולם" אך גם הוא לא חשב שהיכולת לכתוב נותנת לו פריווילגיה כזאת. במקום אחר הוא מרחיב את האמירה ומסביר שהוא מתכוון למשוררים ופילוסופים בעלי דעות מהפכניות.
 יאניס ריצוס, משורר קומוניסט יווני שהיה במעצר ( תרגום שיר שלו מובא בחוברת) אמר " המשורר הוא האזרח הראשון במולדתו ומסיבה זו בדיוק הוא חייב להיות מעורב בפוליטיקה". 
דניס ברוטוס, משורר דרום אפריקאי שנלחם נגד משטר האפרטהייד אמר "למשורר, כמשורר, אין שום הכרח להיות מעורב אבל אדם, כאדם, מוכרח להיות מעורב. והמשורר הוא רק אחד מהם " כל האחרים," 
אמירות של משוררים נחשבות על ידי הרבים כמבטאות מחשבות. גם ריץ' כמשוררת כתבה והייתה חלק מעמדת " הנגד" או" הבעד" בעד זכויות האדם, זכויות נשים. זכויות הומוסקסואלים. 
וולט וויטמן מעולם לא הפריד את השירה שלו מחזון הדמוקרטיה האמריקאית. 
אדורנו אמר "לאחר השואה לא תיתכן יותר שירה לירית" אך הוא חזר בו. לאחר מכן.
 ריץ' עוברת ומזכירה (במקרה) שני שירים ישראליים שיצאו באנתולוגיה מתורגמת. האחד של רמי סערי והשני של אהרון שבתאי. הם משמשים לה דוגמה איך הכיבוש נכנס לחיי היום יום. כמו רוב אנשי הרוח היא נגד הכיבוש, נגד המלחמה, והיא עוקבת אחרי עיתונים גם ישראלים ומוצאת בהם חומר בהם תשתמש בהרצאתה.
 
במאמר מר מאוד יוצא יצחק לאור במאמר שכמעט חותם את החוברת נגד עמוס עוז, א.ב. יהושע, ודרכם נגד השמאל הישראלי. נגד היגררותו אחרי הקורה במדינה בלי להיות אופוזיציה כלל.
 הם כולם בני תנועת העבודה, גם אם עברו למרץ. הם לא יכולים להיות אחרים, ולכן מזויפים כנושאי שם השמאל. 
המאמר ארוך ומרתק. וכמו תמיד אצל לאור הוא קורע עטיפות מביא דברים שלא קל להתמודד אתם, לא קל אך צריך. מישהו צריך הרי להגיד דברים בקול רם. ולאור בין השאר הוא גם משורר בעל עמדה ברורה. 
בדרך כלל אינני כותב על שירים או סיפורים המופיעים בחוברת. כל כותב וכל סיפור הוא עולם בפני עצמו. אלא שהפעם לא יכולתי להתאפק ולא להקדיש כמה מלים לפלאנרי אוקונור. רק ספר אחד של פלאנרי אוקונור תורגם לעברי. "אדם טוב קשה למצוא" הספר היה הפתעה. הסופרת בוודאי. אז (שנות ה70?) הפך להיות מהאהובים עלי לזמן מה. לדעתי וצערי שום דבר נוסף שלה לא תורגם מאז. והנה כאן בחוברת שני סיפורים ופרק מרומן. בחלק גדול מהסיפורים שלה המתרחשים בדרום שאלת הגזענות מופיעה בגלוי או נמצאת ברקע. כמובן שלחוברת כאן מתאים סיפור בו הגזענות גלויה לחלוטין. מספיק להחליף את המלה כושון לערבוש וכבר מסתברת מעצמה הרלוונטיות. שנאה הסטריאוטיפית לאחר. 
ולמי שלא יבין את הגזענות הזו הברורה מאליה אוקונור מדברת גם על גזענות לבנה. זבל לבן מול לבנים ממעמד גבוה יותר ועוד יותר. אם תרצו אשכנזים מול מזרחיים מול רוסים מול אתיופים. מי שלא מתעניין בצד הפוליטי של החוברת כדאי לו להגיע לקרוא את שני הסיפורים. מה גם שלדעתי ספרה אזל לפני שנים. ובכן, שוב חוברת עשירה. מעוררת מחשבה ופולמוס. מביאה מחשבות של שכאלה שקולם לא מרבה להישמע בארץ. יותר ממעניין.