גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
בימים אלה מתבשרים אוהבי השירה הישראלית בשורה משמחת. יוצא לאור ספר המאגד את ארבעת ספרי השירה של חזי לסקלי לצד שירים מצעירותו. עורך הספר, המשורר מאיר ויזלטיר אומר בראיון למיה סלע בעיתון הארץ " אם הייתי נותן נותן למישהו רשימה של עשרה משוררים ישראלים לקרוא, הוא היה ביניהם."
הידיעה הזאת הביאה אותי להוציא מהמגרה רצנזיה שכתבתי לפני כחמש שנים על ספרו של לסקלי "העכברים ולאה גולדברג" שיצא לאור בשנת 1992 בהוצאת הליקון ובעריכת אמיר אור ואירית סלע
" מה הטעם לכתוב זאת? "
כשהציע לי מאיר ויזלטיר לכתוב רצנזיה על ספר שירים של חזי לסקלי, נסיתי להשיג את אחד מספריו בחנויות הספרים וגיליתי שהם אזלו. רק בספריה הצלחתי למצוא את הספר 'העכברים ולאה גולדברג' שיצא לאור ב 1992 וכולל שירים שנכתבו בין השנים 1987-1989.
לא הכרתי את שירתו של לסקלי ולא את הביוגרפיה שלו. מהמעט שקראתי עליו מצאתי שנולד ברחובות ב 1952 למד אומנות בהולנד ועסק, בנוסף לכתיבה, גם במחול ונפטר ממחלה ב 1994 . עוד קראתי שהארוע המשמעותי לפרסומו בציבור שמעבר למשוררים, מבקרים וחוקרי ספרות, היה מותו ממחלת האיידס. אך זו כמובן תהילה קיצרת נשימה . מה שנשאר אחריו בסופו של דבר אילו השירים וזו הנקודה בה אגש אל הספר עצמו.
לקחתי את ספרו של לסקלי לידי והתבוננתי בכריכה. העכברים, כתוב עליה בכתב גדול ומתחתם, בכתב קטן יותר: ולאה גולדברג. ולמטה: שירים 1989-1987. בהחלט מעורר סקרנות. מה לעכברים וללאה גולדברג ? ואולי בכלל מדובר בספר שירי ילדים ? התבוננות באיור שעל העטיפה לא החכימה אותי בהרבה, רק פסלה את האפשרות של שירי ילדים . זהו ציור בשחור לבן של מאיה גורדון מ 1972 בו רואים שני עכברים, ריאליסטיים למדי, כלומר לא נחמדים במיוחד, יושבים בשתי כורסאות הנמצאות בזווית של תשעים מעלות זו לזו ונראים כמשוחחים או מקיימים ביניהם איזו אינטראקציה עכברית אחרת. את לאה גולדברג לא מצאתי על הכריכה וגם לא בתוך הספר למעט ציטוט משיר שלה האומר: " מחר אני אמות". נראה שהכנסת שמה הוא פרובוקציה של לסקלי. ואולי השתמש בשמה כמטונימיה לשירה קנונית שלא נחשבה בזמן שנכתבה.
אחת המטרות החשובות של הכריכה היא לעודד את הקורא לפתוח את הספר ולמצוא מה מסתתר אחריה . כל האמצעים האומנותיים כשרים, ובעיקר למשורר שאינו נחשב "קומוניקטיבי" .
הכריכה השיגה את מטרתה, לפחות לגבי. הסתקרנתי וקראתי את הספר. זהו ספר שצריך לקרוא הרבה פעמים, אפילו למטרת רצנזיה ולא לשם אינטרפטציה כוללת.
קודם כל לשונו של לסקלי היא לשון מובנת, לא מתחכמת ולא מתיפיפת . אפשר לומר שהרגשתי איתה בבית, אולי כי אנחנו בני אותו דור, ילידי הארץ של אחרי קום המדינה, בנים ליוצאי תרבות מזרח אירופאית שגודלו על עברית ויחד איתה כשפה ראשונה.
השפה העברית היא נושא הנדון בחלק מהשירים ומחזור השירים הראשון נקרא אפילו " שעור עברית."
כבר במחזור זה יש מוטיבים פסימיים לגבי החיים שחוזרים לכל אורך הספר. המחזור בנוי מתשעה שעורים ובהם מדובר על הקשר בין השפה והמילים המרכיבות אותה לבין חפצים אותה היא מתארת. בינה לבין תופעות פיסיקליות כמו אש וחשמל, ובינה לבין המוות. השירים, או במדויק יותר השפה, היא הכותבת את עצמה כמו בשיר שעור גימל: " ….לא אנגוס בפרי/ולא אכניס את ידי לתוך האגרטל/כדי לנענע/את האגרטל שהוסתר בתוכו./הפעם לא אתיר לאיש ללדת אותי./אלד את עצמי./המים המסריחים והשתקפויותיהם המסריחות ידברו אז/ עברית חדשה. /…"
לסקלי ניסה ולדעתי בהצלחה, ללכת על החוט הדמיוני המקשר בין המסמן: המילה, לבין המסומן: מה שהיא מתארת, כאשר בין השניים נוצר היפוך תפקידים. המסומן הוא היוצר מתוכו את המילה. הוא זה שמלמד את המשורר עברית. האמצעים הלשוניים בהם הוא משתמש הם:
1) מתן יכולת דיבור לחפצים, כמו שראינו בשעור גימל, המים המסריחים והשתקפויותיהם המסריחות, המדברים עברית.
2) האדרתם של חפצים על פני רגשות " …/כפתורים גדולים/גדולים מחולצתו/גדולים מיאושו של האיש החי/…( מתוך שעור בֵּית).
3) החלפה של האדם בחפץ במערכת יחסים משפחתית בין אב לבן :" כשאפסיק לדבר עברית,/ השולחן יאמר: א-בא/והאב יכה בשולחן/באגרופו/וישאל:היכן בני?"
בשיר הקצר הזה יש עוצמה רבה. הוא גם מדבר על מוות, אמיתי או בהשאלה, (כשאפסיק לדבר עברית), גם על האנשתו של השולחן כּבָר-שיח לאביו של הדובר , ולא סתם בר שיח אלא כזה שתובעים ממנו תשובות בעניני מותו של הבן.
4 ) יכולת התבוננות של חפצים, כמו החלון בשעור טית, שמתברר שרק הוא זה שמביט מבעד לחלון ורואה את כל מה שמתואר בשיר.
5) בשיר הא, יש היפוך תפקידים בין המילה לגוף שבורא אותה באמצעות הפה. הגוף נוצר מהמילה שהוא אומר. מין מעגל שוטה של דבר שיוצר את הדבר ממנו הוא נוצר: " כשהמילה תהפוך לגוף/והגוף יפתח את פיו/ויאמר את המילה שממנה / נוצר-/…..
6) בשיעור וו, מתואר יתרונה של המילה על האדם, שיצר אותה, וזאת בשורת הסיום:" …./והמילה לא תרדם לעולם." במילים מפורשות יותר, ויפות פחות הוא אומר שלמילה , בניגוד לאדם, אין חולשות אנושיות ויש חיי נצח.
הפרק הבא בספר נקרא דת, ומוגדר כמחזה תאולוגי לשישה גברים ומוזה.
המחזה הוא למעשה אוסף מונולוגים, וששת הגברים יכולים להיות באותה מידה שש פנים של אותו גבר ומשקל העמדה הזאת מתגבר כי באמצע מצטרפת דמות שנקראת חזי לסקלי ובהמשך הופכת אחת הדמויות משמוליק, לשמוליק העכבר ונוצר גם אנדרוגינוס שהוא הכלאה של שתי דמויות.
בין הדמויות לא מתנהל כאמור דו שיח. הן אינן פונות זו אל זו אלא נוגעות באותם נושאים ושפתן היא אותה שפה . שפה של דמות אחת , בודדה. והשפה הזאת פסימית . האין הוא האושר, כמו שאומרת הדמות שנקראת אלוהים האמיתי: "…/כשאפסיק להִוָּלֵד אהיה מאושר/…" (ע' 24 ) ובהמשך מסכמת דמות מלאך הסויה קטע משלה: …/המות הוא נס!/ (ע' 25 )
מי שמחפש איזו תקוה במחזה הזה יתאכזב עד מהרה. כל דבר שיש בו שמץ חיים או שהוא תומך חיים או אפילו אם יש לו עמדה נייטרלית, חפצית, מוביל במילותיו של לסקלי אל: המוות, הבור, החלל הריק, החשיכה המעוורת, התהום, הלכלוך, הזיעה, הלעולם לא, המילה הארורה. אילו הן המוזות המרחפות מעל המחזה.
הזירה בה מתרחש המחזה נעה בין הגנגס, לעולם כולו, לגהינום, לכביש חיפה, למאפיה, לחנות בשר, למטבחו של המשורר, לגבעת קוזלובסקי בגבעתיים, לסביב שולחן בוער. כלומר מחזה עִוְעִים שיקשה מאוד להעלותו על הבמה.
הפרק הבא הוא מחזור שירים שנקרא גמגומיו של האטלס.
יש בו שבעה שירים שעוסקים בשירה. המילה שירה מופיעה בשם כל השירים וגם תכנם עוסק בשירה. התחושה העולה מהקריאה היא שהשירה נמצאת בכל היקום וכל היקום דובר שירה אך לאו דווקא במובנן השחוק והאופטימי של המילים. לשירה חיים משלה שאינם קשורים לכאורה לכותב זה או אחר. יש לה רצונות ומחויבויות, תכונות וחולשות של בני אדם, חפצים, חיות ומקומות והיא דוברת את שפת הכל, כשלכל דבר שפה משלו. וכאשר לכל דבר שפה משלו נוצר ניכור. כי אף אחד אינו מבין את שפת רעהו.
השיר הראשון במחזור נקרא "שירה." זהו שיר בעל קצב מהיר ומלחיץ בשל תוכנו.
הוא מתחיל במלים "שירה חיבת" צמד מלים שחוזר כמנטרה תריסר פעמים שביניהם פרוטרוט של חובותיה של השירה כשבהם משולבים דברים ביוגרפיים שקשורים לעולם המחול, שהוא צידו האמנותי השני של לסקלי, ואולי גם לדברים ומקומות אחרים שקשורים לחייו. באמצע השיר ישנה הרפייה קלה בלחץ כאשר השיר מספר מה "שירה יכולה" ואז הוא חוזר לחובותיה ומסיים בהכרזה: "שירה חיבת לחיות", משהו ספק אופטימי ספק קושר את השירה לכותב בשר ודם. הן כדי ששירה תיכתב מישהו חי צריך לכתוב אותה, אפילו אם היא עוסקת במוות. קצב השיר יכול להטעות את הקורא לחשוב שהשירה היא כל יכולה, אך למעט הקטע המתחיל בשורה: "/שירה אינה חיבת להיות שירה/.." ומונה מה השירה יכולה לעשות ומסתיים במה שהיא מעדיפה לעשות: "/אך היא מעדיפה/לגלות/באר חלב באמצע עיר./….." כלומר, משהו לא מציאותי – בכל שאר השיר לא מצוין אם השירה אמנם עומדת בהתחיבויותיה הרבות.
השיר השני נקרא "שירה מתה" והוא מורכב משמונה קטעים ממוספרים . ארבעת הראשונים עוסקים בספרים, בקריאה וכתיבה שלשת הבאים יוצאים לשיטוט פסימי בעולם והאחרון חוזר לכתיבת שירה:
"/לכתוב שירה חסרת חיים אך פקוחת עינים/ ורואה./" שוב חיפוש אחר הבלתי אפשרי והצגתו באופן סוראליסטי.
השיר הבא נקרא שירת הערים. הוא משוטט בעזרת דפדוף באטלס בין ערים בכל רחבי תבל ומאפיין כל עיר במילה, או במשפט שניים. ההקשרים סובייקטיבים לכותב וסתומים לקורא . מתוך השיר שאוב שמו של מחזור השירים: גמגומיו של האטלס
בשיר הבא הנקרא שירה זריזה, מתרכז לסקלי במלת הצופן כדבריו: "שולחן." מוטיב השולחן חוזר אצלו בשירים אחרים ונראה ששולחן הילך עליו קסם ואימה כאחד. שולחן יכול להיות תחליף לבית עם הקשרים ספציפיים הרבה יותר. זה מקום שאוכלים עליו, כותבים עליו ונפגשים לידו עם בני אדם אחרים, וברוב המקרים אלו בני המשפחה.
השיר הבא, שירת העכבר מחזיר אותנו לעכברים שעל הכריכה, ופזורים בכל הספר. מותו של העכבר משמש כלי בידי העברית כדי לתאר מלכודת דוברת עברית בתוך לילה שאין לו שני. שוב תנועה בין חיה ,לחפץ המביא עליה את מותה , לבין הלילה בו הדברים קורים לבין השפה העברית שבעזרתה מבוטאים הדברים, אך אין לה עדיפות היררכית עליהם. הם מאפשרים אותה והיא מאפשרת אותם.
המחזור הבא נקרא שירה הולנדית ולכאורה נכתב בידי ארבעה משוררים הולנדיים שמוגדרים דמיוניים ומשורר ישראלי שמוגדר בלתי קיים שהוא למעשה היחיד שקיים, במובן שהוא כתב את ארבעת השירים במחזור למרות ששמו אינו מופיע בכותרתם ככותב, אלא רק ארבעה שמות שאכן נשמעים הולנדיים. הדבר הזה יוצר שוב ניכור. ואכן זירת הארועים של השירים האלה, כנראה הולנד, זרה לשפה העברית בה הם נכתבו. זרות זו באה לידי ביטוי מפורש בשיר: "חלון ביתי" שבהערת שוליים נכתב שבמקור הוא נכתב בשפה הפריזית. איני יודע אם זו שפה דמיונית שצליל שמה מזכיר פריזר (מקפיא) ולי עורר אסוציאציה על שפתו של העם הפריזי שחי בארץ בין שאר העמים לפני כיבושה על ידי בני ישראל. אך גם אם לא, והשפה אכן קיימת, לסקלי מעביר כאן רעיון ששיר על נוף צריך להיות כתוב בשפת מי שהנוף הוא אכן ביתו, או אולי בשפת הנוף עצמו, והנוף של פריזלנד ראוי שיכתב בפריזית. הדובר, שקורא אמנם לשיר "חלון ביתי" אך בהערתו אומר למעשה שהנוף הזה אינו ביתו והוא מתרגם אותו לשפתו, העברית.
המחזור הבא מתחיל את חלקו השני של הספר: לאה גולדברג ונקרא " זכרונותיו של זומבי." זומבי הוא חי-מת. וזה מתאים לפסימיות העולה מהשירים חסרי השם ( למעט שניים) של המחזור הזה. את הרוח העולה מהשירים ייטיב אולי לתאר שיר שכתבתי פעם ואני מקדיש בדיעבד לשיריו של לסקלי:
סעודה אחרונה עשור למותו של חזי לסקלי
תִּתְגַּנֵּב לְבֵיתְךָ בְּרֶדֶּת חֲשֵׁכָה
חֲרָדָה תַּחֲלֹץ עִקְבוֹת בֹּץ
תִּלַּפֵּת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַמְּעֻקָּלוֹת
יִדָּלֵק אוֹר בַּמְקָרֵר
תַּבִּיט בָּרֵיקָנוּת הַקְפוּאָה
תְחַמֵּם בְּיָדֶיךָ קוּפְסַת מִלִּים
שֶׁטְרִיוּתָן לֹא תָפוּג לְעוֹלָם
תִּתְיַשְׁבו יַחְדָיו בְּכִסֵּא מְקֻפָּל
לְיַד שֻׁלְחָן בּוֹעֵר
לִסְעוּדָה אַחֲרוֹנָה בִּשְׁנַיִם
בְּלִי לְהַרְגִיש אֵיךְ הַזְּמַן עָבָר
הַוָּתִיקָה בָּאֲהוּבוֹתֶיךָ מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה
תִּלְחַשׁ לְךָ, בֹּא בֹּא
לֹא נִתְעוֹרֵר יוֹתֵר יַחְדָיו
תִּשְׁכָּב לְיַדָּה
תְּכַסֶּה אוֹתְךָ בִּכְבֵדוּתָהּ
מָוֶת יִזְעָק מִגּוּפְךָ הַמְּגֻרֶה
יְשַׁלַּח אֶת מִלּוֹתֶיךָ לְחָפְשִׁי.
חלקו האחרון של הספר כולל שני מחזורי שירים: "יומנה של אידרת דג" ו "השעות הנוספות"
כאן מטפל לסקלי במימד הזמן ואת עמדתו אפשר לסכם במילותיו:" /העבר לא היה,/העתיד הוא רעיון אידיוטי,/וההווה, כוכב מלוח/הנמס בין שורותיה/של חידת הדם./" (ע' 68 יומנ ה של אידרת דג). יומנה של אידרת דג הוא שיר הפותח מחזור שירים העוסק ביחידת הזמן שבוע. אחריו שבעה שירים קצרים המיוחדים לכל אחד מימות השבוע. הקשר בין הארועים או הרעיונות שבכל שיר לבין היום הכתוב בכותרת הוא מקרי לחלוטין ומה שעולה מהמחזור הזה הוא שלמרות שהזמן מחולק ליחידות מוגדרות, מסודרות וממוספרות הרי מה שקורה בהן, אכן מקרי.
וכשמצפים בסוף לאיזה שיא של השבוע, או של השירים, מקבלים את ה"שבת" :
" שבת./ראשון,שני,שלישי,/רביעי,חמישי,שישי,/שבת." שוב מעגל אינסופי חסר תוחלת.
המחזור האחרון הוא "השעות הנוספות" שאכן ראוי להן להיות בסוף כמנהגן של שעות נוספות.
ושוב יש פער – בין סדר השירים במחזור – הם באים זה לאחר זה, תוך שימוש באותה מילה: "שעת" בשם כולם – לבין תכנם. הסדר והשמות יוצרים בקורא ציפיה למצוא איזה מכנה משותף גם בתוכן השירים. אך המכנה המשותף הצף מתוכם אינו קשור דוקא ברצף של זמן, מקום או נושא אלא ברוח השירים. הם מדברים על ניכור, בדידות ומוות או במילותיו של לסקלי: על מקבילים שאינם נפגשים, על היפוך ציפיות:" תבונה היא הבת הרעה/וכלבת, הבת הטובה." (מתוך שעת האם ע' 77 ). על איום: האב הנרדם בשעת נהיגה. על סבל בבית, על ביתור וגופת מילה מוטלת בשדה, רוחשת חרקים, מצחינה. על שריטה. על נצנוץ הזהב המעביר אדם על דעתו. על שיר מת. על שכחה. על רעב. על עוגה או עוגב המעלים עובש. על משולשי מילים פסימיות. על הכאב החדש. על חוסר תכלית. על אמצע הלילה ושיר שהוכה ונאנס. על למה עזבתני. על אישה עיורת ודירה בלי חלונות. על אומללות ואי יכולת לכתוב שירים. על שקרנים מכל הסוגים. ואחרון אחרון לא חביב, על סופם של כל בני האדם, אהובים, שנואים וזרים, להרקב באדמה, ועל כך שהדובר (המשורר הצ'כי אדמונד ניסקי) גם הוא אינו ממש חי. ולסקלי עצמו, שיושב בחדרו ואינו כותב דבר. כי "מה הטעם לכתוב זאת?"
במילים האלה נחתם השיר האחרון במחזור וגם הספר כולו.
מותר לכתוב את תאריך יציאת העכברים וגם את שם ההוצאה והעורך.
לא היתה לי כוונה לקפח איש, פשוט איני יודע ( הספר מטבע הדברים הוחזר לספרייה). לאחר שהוסבה תשומת לבי בעילום שם לענין (האם זה אתה אמיר, ידידי?) נזכרתי בהערתו ה'לא נחמדה' (בלשון עדינה) של ויזלטיר בכתבה בנדון ואני מסיק שהספר יצא לאור בהוצאת הליקון. אשמח לדעת מי היה העורך ואשמח לפרסם את הנתונים בפוסט עצמו ואז נוכל לחזור ולדון בעיקר: שירתו הנפלאה והמיוחדת של חזי לסקלי.
אהוד, מסכים עם הערכתך הרבה לשירתו של חזי. האסטרטגיה הפואטית שלו כה מרתקת שכל שיר ושיר ברשימתך ראוי לדיון מעמיק בפני עצמו.
תאריך דווקא כן ציינת, וכן, הספר פתח אז את סידרת הליקון לשירה חדשה בעריכתי ובעריכת אירית סלע.
אשר לויזלטיר, כמה עצוב. התייחסתי לזה כהדגמה עכשווית לשקרים בעולם הספרות ב"מן הקרקס אל השירה" –
http://blogs.bananot.co.il/index.php
אופס, הלינק הוא
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10346&blogID=182
אמיר, הוספתי את הפרטים החסרים ובוא נחזור לשמוח בהוצאה לאור המחודשת של שיריו של חזי לסקלי. נראה לי שלפחות בענין גדולת שיריו של לסקלי אתה מסכים עם ויזלטיר ואולי נכון בעת רצון להניח הצידה טינות ישנות
לא דובר על טינות ישנות אלא על שקרים חדשים.
ואווו אהוד
חזק ביותר, לא מכירה את שיריו
מה אומר מרגש.
להתראות טובה
מתי מגיע הספר לחנויות?
איני יודע – אנסה לברר