פחות ממושלמת כותבת מלים
וכבר יש לי ארסנל גדול של תמונות, אני תמיד חמושה במצלמה, יוצאת לחצר האחורית של המקלט , אם אפשר לקרוא חצר למקום הזה שיזם זריז הקים בו חדרונים על גבי חדרונים, מטר על שניים במחיר מפולפל לעובדים זרים ותמיד יש בינם חבלי כביסה ועליהם מתייבשים בקרן שמש מכנסיים וחולצות נוקשים מסבון שלא נשטף כראוי בכיור, בכביסה גסה. וגברים מכל רחבי תבל מתגוררים בחדרונים ושותקים למראי, למרות המצלמה. ואני יוצאת אל בין החדרונים, הודים, סינים, רומנים, אפריקאים שתוקים, דוממים. אחוות הגברים הבודדים המבשלים ומכבסים בידיים לא אמונות. אחוות הגעגוע.
ממול נשקף חדרון צבוע באדום ותמונת נערה בלונדית כורעת על ארבע, אני צופה בלקוחות, כמו עכבישה שלוכשת בקורי המצלמה את הטרף. ממרחק ביטחון שלא להפגע, ופגיעתם רעה. פעם ראיתי לקוח וסרסור מכים כמעט עד זוב דם צלם של עיתון מקומי. אבל אני נזהרת, נחבאת בין בני בריתי בעל כורחם, מכוונת עדשה ומנציחה. ההולכים לזונות, ככה אני קוראת לארסנל שלי, ומצרפת עוד קובץ דיגיטלי לעת ערב,כמו פרפר משופד לאוסף, ואחר כך צופה. צופה בהם על גבי המסך, מגדילה עד שהם הופכים לפרודות על המסך, מנסה לפענח. מי ומי בהולכים. צעירים ומבוגרים וזרים ומקומיים ודתיים וחילוניים, שחורים ולבנים. כל הגברים שבעולם. לחוש לרגע את מגע העור בעור, בשר בבשר.
הרעב הזה לא זר לי, כל אחד רעב לפעמים. אבל ההולכים לזונות כאן, במקום הזה הם חידה בעיני. כי רק כאן אין אשליה. כאן לא מוכרים אשליות, כאן אין רוצות ומעמידות פני רוצות ומה לא. כאן יש רק את הדבר עצמו והוא שלוד ומחורר ומבוגר וקמוט, והבשר, או הבשר. אין אשליה אבל הרעב גובר על הכל וההולכים רבים ובאים וחוזרים.
מדי פעם הם עוברים על פני כשאני מהלכת ברחובות האלו ומבט שואל על פניהם ולעתים גם שואלים, אבל מיד נמלכים בדעתם, ומתחמקים ממבטי. ויש כאלו שיועצים לי עצות, בחורה כמוני עדיף לה שלא תסתובב במקומות כאלו. מה יש לי לחפש כאן? ואינם ממתינים לתשובה. הולכים. מסיטים וילון בחדר אחד, מביטים בשני, מחפשים.
ואני מרחמת. כמה מוזר.
תמר, אהבתי איך את מתחילה בטון חד-צדדי, כמעט מאשים, אבל לאט-לאט הטון משתנה, נעשה מהורהר יותר, מבין יותר את המצב האנושי של כולנו… בסוף הקטע, הטון הוא לגמרי מלא חמלה והבנה לכל סוגי האדם, על כל צרכיהם ומכאוביהם. נגע לי ישר אל תוך הלב. תודה.
ובכל נראה לי שאת אמיצה מאד מאד
את מוכשרת .
יפה ועדין.
וכמו להמשיך את הסיום ולהשאירו פתוח עד אין סוף אשאל : על מי את מרחמת עליהם או על עצמך דרכם?
אני מרחמת על כולם, וכשאני אומרת כולם גם אני כלולה מן הסתם.
כל כך הרבה עליבות ובדידות
ממש חגיגה של זונות פה (זה הפוסט הרביעי בשבוע!). ומה על הערסים המסכנים, לא מגיע להם איזה פוסט?
תמר,איזו רגישות!
ממש עצוב הפוסט שלך.
אהבתי את האמירה שלך כאן
"כאן אין רוצות ומעמידות פני רוצות ומה לא." יפה ומרגש. ועצוב כל כך.
שושנה ויג