בננות - בלוגים / / עדי נס: רות ונעמי
בוסתן הפירות
  • משה גנן

    נולדתי בבודפסט. השואה עברה עלי בגיטו. הוריי נספו במחנות. עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. הגעתי לקיבוץ חפצי בה בעמק יזרעאל. עם חברת הנוער עימה עליתי התגייסנו לפלמ"ח. אחרי הצבא עליתי לירושלים ללמוד. הייתי מורה. למדתי באוניברסיטה. תואריי: מ. א. בספרות עברית, ספרות כללית ובספרות גרמנית – שלש ספרויות שאחר 3X3=9 שנות לימוד אינני יודע בהם כדבעי, לצערי. באוניברסיטה מלמדים על, ולא את, הספרות. אני אלמן, עם שני ילדים, אחר הצבא, תלמידי אוניברסיטאות שונות, הבן בירושלים, הבת בבאר שבע. אני מפרסם שירים, סיפורים, מסות, ביקורות, תרגומים משומרית, מגרמנית מאנגלית ומהונגרית ( רק מה שמוצא חן בעיני ומתחשק לי לתרגם): לאחרונה גליתי את האפשרויות הנרחבות שבפרסום קיברנטי. דוא"ל: ganan1@bezeqint.net

עדי נס: רות ונעמי

 

 

 

  על  עבודתו האמנותית של עדי נס

 

 

עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי מלקטות), 2006, צילום
 

 ביצירה בשם  "רות ונעמי", של אמן הצילום  עדי נס נראות אוספות שאריות מזון מהרצפה בתום יום שוק. סביב דמויות הקבצנים התנ"כיות בנה האמן קומפוזיציות ומשחקי אור  בהתאם למסורת גדולי הציירים הקלאסיים דוגמת רובנס, רמברנדט וקרואג'יו." (טלי כהן גרבוז,   Ynet, 22.03.07)
הדגש בסיפור במקרא, ספר רות הוא על הדמויות המשתתפות בו. ראשית הסיפור עומד בסימן האבידה. נעמי נשארת גלמודה: "ותישאר האישה משני ילדיה ומאישה" (רות 1.5). זו נקודת השפל  שבסיפור, מכאן עלייה. הסיפור מתרכז בקשרים הנרקמים בין הדמויות, כאשר לא בשלילתם. אבל רק ערפה מתרחקת. ("ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" – הנשיקה היא של פרידה   (רות 1.14).  מודגש  אופיין וגורלן ההפוך של שתי הכלות. (המדרש איננו סולח לעורפה והופך אותה לאם אמו של גלית).  ערפה היא דמות הראי של רות.

נעמי ורות שבות לשדות בית לחם. רות מחליטה לשבור לחם על ידי ליקוט שבלים, ככתוב: (רות 2.2) :"וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים…וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי").
רות ליקטה בעומרים אחר הקוצרים. אמנם לא לבדה: לפי דברי בועז אליה אנו שומעים כי בשדה איתה וגם נערים (שתפקידם, בין היתר, לשאוב מים. זו מלאכה קשה, כפי שלמדנו במקרא במקרהו שלאליעזר מדרמשק,  יעקב ומשה שהנערות המתינו עד בואם כדי שיגוללו את האבן הכבדה מעל פי הבאר). 
   
ע"פ מבקר האמנות Bill Horrigan   הצילום  רומז  לציור של  הצייר הצרפתי  Jean-   François Millet , המתאר מְאַלְּמוֹת בשדה.   אך כן מעיד גם נס עצמו (כמובא במאמרה של Dana Gillerman, "Home sweet home", Haaretz 26.1.2007: "The photograph of Ruth and Noemi is based on
 a connection  between the scene from the biblical story and …Millet's 'The Gleaners'".

 

מילה (1814-1875)    היה איש האסכולה לציור של ברביזון. הוא אהב לצייר  סצינות  של עבודות שדה ואיכרים. הוא היה שייך לאסכולה של הנטורליזם והריאליזם בציור.
בתמונה נראות שלש דמויות, מן הסתם שלש נשים, עסוקות בעבודות השדה.   הן מתייחדות בלבושן ובכובעיהן ושמלותיהן בעלי צבעים שונים.  נראה כי הן מלקטות מהאדמה שבלים שהתפזרו מידי הקוצרים אחר הקציר, ובכך מלאכתן דומה למלאכת רות בשדה בועז. 
ברקע התמונה:  
 

ערימות קש, עגלה עמוסה   רתומה לסוסים ובתי הכפר.

   לצילום של ע"נ  זיקה  לתמונתו של מילה שגם היא נושאה עבודת נשים בשדה.
גם בצילום, הרקע  המסודר במאוזן, משקף את עמידתן בשורה זו ליד זו של הנשים: (לא למשל זו במרחק מזו או זו מאחורי זו). ואמנם אין להבחין בבתים, עצים, עגלה וכל כיו"ב כבתמונה  אליה הצילום מבקש להתייחס, אלא בתפזורת זבל: 
 
 

בתמונה המקורית של מילה  שלש דמויות, בצילום רק שתים.
בתמונה  הדמויות פונות שמאלה, בצילום  הדמות השמאלית לפחות פונה ימינה.
בתמונתו של מילה הנשים מלקטות שבולים. בידיהן מלילות. הן אוספות  את השיבולים לתוך שק הקשור למתנן .
בצילום הנשים מלקטות תפוחי אדמה או פירות עגולים כלשהם, בלתי מזוהים , הנראים כאילו התפזרו  במקרה והן מלקטות אותם אל תוך קרטון פירות מעוך וממורטט (של תנובה?). על פי פירוש רש"י של טלי כהן גרבוז (בYnet,  –   בביבליוגרפיה בסוף עבודה זו) תמונת שתי אצילות המראה רות ונעמי מלקטות פירות רקובים מעל רצפת השוק. ניתן היה ( אך ראה בהמשך) לטעון כי הדמות הימנית היא נעמי – וזאת על פי המטפחת בה כרוך ראשה, היכול להעיד על גילה. הנערה משמאל נראית, לכאורה, צעירה יותר. בצילום (רו"נ2, בהערה מס' 1) רות מימין ונעמה משמאל – המעיד על תכנון התמונה בואריאציות.
לצילום שם, שהצלם נתן לו: הוא קורא לצילום הדמויות שהעמיד  על רקע דליל ובלתי מוגדר   בשם  "ללא כותרת (רות ונעמי מלקטות)". כך דרכו של הצלם לכנות את יצירותיו בכינוי  – "ללא כותרת", ובסוגריים מעין אינדיקציה והסבר, שהצילום נראה זקוק לו, כי אחרת המתבונן בתמונה  לא יזהה בו את הגיבורים המקראיים . אמנם גם "דוד" של מיכאלאנג'לו באופיצי יכול היה להיות כל גבר צעיר ללא שם, (אין די לזיהויו במקלע שעל כתפו שאין כלל לזהותו כמקלע): אך רוב הציורים והתמונות המספרות את תכנן ומזהות את גיבוריהן.  (כך למשל  אי אפשר, נדמה,  לטעות בנושא התמונות של משה עם לוחות הברית, או שושנה רוחצת,    

או של רמברנדט:

תמונות שקשה לטעות בנושאן, וכיו”ב.  כך, למשל, גם דוד עם הראש של גלית או יהודית והולופרנס, שתי יצירות מידי קאראווג'ו   Caravaggio , שאהב את נושא הראשים הכרותים.

 
 גם ציורים אחרים באמנות נושאים שם, אם שם שהאמן נתן להם, או אחרים, אך ע”פ רוב היצירה מזוהית גם בלוא הכי.
 
במקרא – נעמי כבר אישה מבוגרת. היא מעידה על עצמה: 2.12: " שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ". ואף אמנם, אין היא יוצאת לעבודה והיא רק מחכה לשובה של רות לבית (כמתואר על ידי הנערים של בועז האומרים על רות: " … וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט". (רות 2.7). בשום מעמד במקרא אין נאמר כי נעמי מלקטת, לבדה או עם רות,  או עובדת כל עבודה שהיא בשדה או בבית  .

ייתכן כי הצלם ניסה להעמיד תמונה מקראית  לצילום, אך לא הכיר את המקרא ולא העמיד תמונה מקראית כלל. צרכיו  האישיים להתראה חברתית גברו עליו.
למה הדבר דומה? דומה הדבר לאמונה הנפוצה לפיה חוה נתנה לאדם בגן העדן תפוח.
 כפי שאין במקרא שום מעמד בו נעמי עובדת עם רות בשדה, כך אין בסיפור על גן העדן במקרא שום תפוח. כך גם האמונה  – או הטעות האופטית – לפיה רות ונעמי ליקטו יחד שיבולים בשדה – תמונה הזויה שאין לה בסיס בכתובים, ואף על פי כן נראה כי עבור רבים הוא  מסמל את הקשר בין השתים.
 מכאן שיש לדון בצילום  בניתוק מההקשר  אליו תת-הכותרת רומזת.
אלה סתם שתי נשים (לא שלש) העובדות בחוץ, במגרש לא מוגדר וריק, ונראות מלקטות לארוחתן פירות שאולי הובלו על עגלה לגל הזבל ונפלו מאחור והתפזרו. הנשים עניות – כמו רות ונעמי.  הן מלקטות מאשר נמצא להן ברשות הרבים – מפירות שבעליהם כבר נתייאשו מהם, כמו שרות  עשויה ללקט מִלֶּקֶט שיכחה ופאה. (כך רש"י על  רות פרק ב פסוק ז: "ותאמר – בְּלִבָּהּ. אלקטה נא – לקט השבלים. ואספתי בעמרים – שכחה של עמרים. על פסוק 2.16 הוא אומר:  "וגם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ – שָׁכֹחַ תשכחו:  עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים .  

 האמן שיצירתו נידונית במבחן זה הוא עדי נס .   נס שייך לשורת האמנים שיצירתם מבקשת להיות הערה בשולי יצירות קודמות. ואמנם, לדעת מבקרים אין יצירה שאיננה מתייחסת ליצירות קודמות (רולאן-ברט). כאלה באמנות רבות – במוסיקה  ובציור ובספרות קיימות דוגמאות אין ספור, אם מתוך חקיינות,  אם כפלגיאט, אם כפרפאפרזה, (לדוגמא: עיבוד לשישה פרלודים ופוגות מאת באך, מוצארט, קכל a 404,  עיבוד נושא על פי טעם התקופה מחדש,  פרודיה , ישוע של מארק שגאל, לחילופין של פאול גוגן;  הנושא מוצג   לפי טעם ולפי מושגי הדור, עיבוד באמצעים הטכניים המודרניים ועוד הרבה.  גם היצירות שנוצרו על פי הנושאים היהודיים – הלקוחים מחיי היהדות או מהמקרא, מהמדרש, מהכתבים החיצוניים וכו' – רבות.  אמנים לומדים את מבנה יצירות קודמיהם, או נאמנים לסגנון ולמבנה התמונה וגו' הנהוג בזמנם, ואין בכך חידוש. ואמנם, האמן המאוחר לא אחת מבקש להביע את מרירת רוחו בפרודיה על היצירה הקודמת , על ידי  הקומנטציה שלו על היצירה  הקיימת מכבר. כך רבים מתצלומיו של הצלם עדי נס עוסקים בסתירת מיתוסים. מעבודותיו עולה שהמיתוס וייצוגו יכולים להתקיים בימינו רק כשהם סותרים את עצמם. נס מְאַבֵּן דימויים היסטוריים, אך גם יוצק בהם משמעויות חדשות על-ידי הסטתם ממשמעותם המקורית. (דוד שפרבר, "עקדת הבנים והנפתם", ("קולך",  פורום נשים).
 גם הפארפרזה, כאמור, והפרודיה, כאמור,  נפוצות באמנות. די אם נזכור כי  היצירה "דון קיחוטה" של סרבנטס  נכתב כפרודיה לרומן האבירים,  במחזות שקספיר ("חלום ליל קיץ", למשל – אנו רואים פרודיות למחזות התוגה  הנפוצות בתקופת חייו של שקספיר באנגליה: "טריסטאם שנדי" של Sterne  הוא פרודיה על ז'אנר הרומן: ועוד. כך גם בעולם הציור והפיסול ( האם פסל Best במצרים,
A fat bearded dwarf, ugly to the point of being comical. He is often shown    sticking out his tongue and holding a rattle   
 או פסלו של  Pietro Barbino  בפירנצה,   או  "בלזאק" בעירומו, פסל של רודן הן יצירת פרודיות, אירוניות וכיו"ב כלפי נושאן ? 
  

ואמנם – אם נחזור לצילום עצמו – אם הצילום  הנידון מבקש לשחזר קטע מיתוס מחיי רות ונעמי על פי המקרא –  אכן יש בו פרשנות  שניתן לומר עליה כי היא עולה מהטקסט המקראי. הצילום מהווה פרודיה אירונית על הטקסט.  הצילום מביט בעיני הטקסט ואומר עליו את האמת. המדובר בשתי קבצניות  המבקשות להתפרנס משאריות, לחיות על חשבון כלל, כאותן מאספות של נס החיות מן הזבל. אמנם, האמן נס מרחם עליהן והוא מתארן באופן בוטה למדי. אין אלה אלא שתי נשים קבצניות – וכך  הן גם נראות בצילום, ללא בושה, ללא חן והדר. רק רגלי  זו שאנו חושבים אותה לצעירה – הן כל נכסיה. בעוד רגלי המבוגרת  נתונות במעין מכנסים, כלבוש התימניות למשל, הרי שרגלי הצעירה, שאיננה לבושה לבוש תנ"כי כלשהו, אלא  לבוש של ימינו,  חשופות, מושכות בנעוריהן,  אולי כהכנה לפגישתה עם בועז. (על רקע לבושה המלא ואפור של נעמי ועל רקע אפרורית אדמת השוק משטח העירום בגופה בולט ורב יחסית). מכל מקום, יש בצילום  מעין סתירה למיתוס של נעמי ורות, שדמותן מוערצת במסורת ישראל. (רות היא אם אמהותיה של דוד המלך).
    הסצינה שבצילום היא מתוכננת. הצלם מצא דמויות מתאימות לתכניתו לצלם  תמונה הזויה מהמקראות, והעמידן על רקע של מגרש ריק ובלתי מוגדר כדי שתאסופנה  שאריות, על רקע שהוא מצא מתאים  כדי לרוקן את המיתוס מתכולתו הזהובה, הטבעית, מלאת החיים.
יש, לדעתי, הבדל תהומי בין תמונה מוזמנת, מתוכננת,  מאורגנת מראש על ידי הצלם לבין תמונה כגון זו שמצולמת על ידי אלכס ליבק ומופיע מעת לעת בעיתונות.  תמונותיו של ליבק עושות רושם של ספונטאניות, הן מלאות הומור וחיות. הן פרי עין בוחנת  היכולה להבחין בנתון  במציאות, בַּמְּיֻחָד, במקרי אך משמעותי. תמונות נס הן חסרות חיות, חסרות הומור, ומעוררות רושם של סתמיות. הוא העמיד נשים בפוזה, גברים בתנוחה, עירום גברי דוחה  במילייה מודרני ( =נוח), חיילים שהוא ביים אותם סביב שולחן בסדר מסוים  שתוכנן על ידי ליאונרדו. ומה  בכך?  האם אמנם אמנות היא חיקוי, כדברי אריסטו, או חיקוי של חיקוי,  חיקוי של חיקוי משפיל, כאשר האמן איננו צריך להשקיע הרבה ביצירתו,  והוא לעולם איננו מתרומם מעל לריאליה, לגופני,  לחומרי,  לפרטיקולארי,  בלי לגעת באוניברסאלי בכלל.
 ואמנם אין  בכוונת נס להתבדח על חשבון גיבורותיו: כוונתו להביע דרכן מחאה חברתית.

המבנה היסודי של הצילום הוא המרובע, הטרפז והמשולש:
 
 
   להשוואה (מקרית: מובאה מתרגיל בשיעור אחר): (דירר, אפוקליפסה).

  חיתוך העץ של אלברט דירר  מתייחס  לחזון יוחנן בברית החדשה, פרק 12.


התמונה מתארת את המסופר בפרק, ולא  כאן המקום לפרשה.
לצרכינו יספיק אם נתבונן בתמונה ונראה את מארג הצורות המהוות לה שלד:– מרובעים, מעגלים, מעוקלים, זרים,  חלק עליון, חלק תחתון, מרכז ושטח מחולק (בין האישה משמאל לבין הדרקון בעל שבעת הראשים מימין, ועוד הרבה).  כפי שסומנו באיור.
 
לפי פרסומים, ההתייחסות של היצירה לכאן ועכשיו, למצב הארץ-ישראלי: "עדשה לא אדישה: במוזיאון ישראל צלמים ישראלים מגיבים על המתרחש בארץ:  תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים היוצרים בצילום ובווידיאו, וביצירתם מגיבים ומביעים דעה על המתרחש בארץ בעת האחרונה בזירה הפוליטית, הביטחונית והחברתית. האמנים המציגים … עדי נס…" (מתוך פרסומת על תערוכה).
יצירה המתייחסת לכאן ועכשיו   שייכת לכאן ועכשיו. תחולתה מצומצמת. עם חלוף  הכאן והעכשוו   היצירה מאבדת את נקודות התייחסויותיה והיא נעלמת  מהתודעה. היא איננה. היא לזמנה ולמקומה ותו לא. באבוד קשריה עם ההווה המשתנה היא הופכת למוצג היסטורי, מוזיאלי.
על אחת מיצירותיו של נס נאמר; “במבט ראשון נראה התצלום כתיעוד של מצוקה ישראלית כהווייתה. אבל האם הוא אמיתי, או שמא הוא עוצב והועמד ביד-אמן? אצל עדי נס הגבול בין הטריטוריות הללו מיטשטש.”  הוא מצלם "קירות מתקלפים, רחובות דלילים": "התצלומים שלו בדויים אך מבוססים על סיפור אמיתי".
הז'אנר של צילום מבוים המחקה רגע במציאות, נכנס לשפת הצילום בשנות השמונים והתבלט בעיקר בצילום של האמן הקנדי ג'ף ווהל. ווהל מביים סצנות בעלות משמעות סימבולית וקושר אותן לתולדות אמנות המערב. יש קבוצה שלמה של צלמים אחרים העוסקים בהתקה של היומיומי אל המרחב הסימבולי.   הם מביימים התרחשות, אירוע, הבימוי מאיר את הכל כמו במת תיאטרון והופך את הרגעי והסתמי לכאורה, לבעל משמעות עמוקה.
אלה אם כן יצירות  שיש להן מה לומר על עוני וההזנחה הפושים בחברה הישראלית כלפי שכבות האוכלוסייה העניות. מכנסי נעמי מצביעים לעבר עדות המזרח, שנס מבניה, מבני עיירות המוכות רגשות הקיפוח. את אלה אולי בא נס הביע, אל עבר אלה להצביע. כך הוא עצמו מעיד בראיון:
Obviously each creation is influenced by the artist's biography. I think that as one who grew up being different, gay, from a peripheral development town and a lower-class Sephardic family in a masculine society, that I adopted a perspective which I am unable to shake even today: the perspective of the outsider. I'm an outsider looking into the center; somewhat admiring, somewhat critical. It's not coincidental that all the heroes of my pictures come from the fringe: street people, prisoners, tenement youth: ("An interview with Adi Nes", "Big red and shiny" by James Dugan, 28.4.2008).
יש לציין כי תכנים סמליים ניתן ליחס לא רק להעמדות מלאכותיות, מבוימות של המציאות, אלא גם לכל תמונה שהיא, שהיא מסמלת מעמד, דור, מקצוע, משפחה, תקופה או כל הכללה  שהיא.
 
לא נוכל להיפרד מעבודה זו מבלי להקדיש מלים מספר לעצם אמנות הצילום – לצילום האמנותי המודרני.
אמנם לא כאן מקום לערוך סקר ההיסטורי של הצילום. נסתפק  באשר נכתב על אמנות הצילום המודרני, על ה-New objectivity כזרם אמנותי בצילום – וזאת על פי ספרם של Helmut & Alison Gernsheim: A Concise History of Photography, p. 204 ff.
הזרם האמנות בצילום  שעל פי דרכיו והישגיו מצלם נס אינו חדש.
“Of..lasting importance in the evolution of modern photography …was …the New Objectivity movement pioneered by Albert Renger-Patzsch. Neue Sachlichkeit  was a term coined in 1924 by Gustav Harlaub..to denote the style of several German neo-realist painters. Later it was also applied to the new realism which found expression in photography and cinema.
Fascinated by the beauty of everyday things, Renger—Patzsch from 1922 onward made close-ups of natural and man-made objects, isolating the subject from   its surroundings and recording it with the utmost realism and textural detail. Renger—Patzsch’s book Die Welt ist schön (1928) is an eloquent proof of his contention that the esthetic value lies just in these specifically photographic qualities.
Fascinated by the beauty of everyday things, Renger—Patzsch from 1922 onward made close-ups of natural and man-made objects, isolating the subject from   its surroundings and recording it with the utmost realism and textural detail. Renger—Patzsch’s book Die Welt ist schön (1928) is an eloquent proof of his contention that the esthetic value lies just in these specifically photographic qualities….
Neue Sachlichkeit was a reaction against sentimentality, romanticism, picturesqueness, flattery in portraiture, and falsification of any kind”….The exponents of New Objectivity were interested above all in everyday things (ומה יותר יומיומי מהפירות הרקובים הנשארים מפוזרים על הרצפה אחר יום השוק) their portraits were naturally of the everyday people, not celebrities.
המיוחד בעבודותיו של נס הוא כי הוא מעמיד אנשים פשוטים בתפקידי celebrities. בקונטקסט יומיומי ועלוב.
אמנות הצילום הריאליסטי-אובייקטיבי התפתח והגיע לממדים כל-כוללים דווקא בגרמניה של שנות ה-20 של המאה הקודמת.  אמנים-צלמים הציגו בצילומיהם איכרים בלבושם העממי (הנושא של רות ונעמי בלבושם ה"עממי", דהיינו לבוש-קרעים של אנשים פשוטים). הם הציגו מעמדות חברתיים לאשורם, כמות שהם, ללא כחל  וסרק ובלא חנופה להם: הם צילמו קבצנים, פועלים קשי יום, חסרי בית ואחרים , באופן אובייקטיבי.
    
התפוצצות האוכלוסיה בתחום הצילום הוא דבר ידוע ונפוץ. לפי E. H.Gombrich (in The Story of Art, p. 488):
 “There are many millions of camera-owners in every Western country and the number of colour photographs produced  must run into millions. There are bound to be many lucky shots among these which may be as beautiful   and evocative many average landscape-paintings .
אמנם לצייר תמונה עדין דורשת כישרון יותר מאשר לבצע לחיצה על כפתור המצלמה.

 נסכם: זו אמנות הזועקת ומאירה את המציאות המיידית על עליבותה, קבצנותה, ריחוקה מכל האסטטי, אמנות המשתלבת בזרמים "אסטיתיים" מודרניים.
וכך כותב  :Bill Horrigan
All of the Biblical Stories portraits were shot in marginal sections of Tel Aviv where Nes had been unable to avoid witnessing rifts in the social fabric based on income disparity, where the promises broken by the Promised Land had become undeniable. As he's said, "In the new series, I deal with people whose identity is being erased by society, by economic and social forms of integration taking place both in Israel and all over the world (Bill Horrigan).
 הערה: אין בתשובה זו למבחן התייחסות לנטיותיו המיניות של האמן לא כשהן לעצמן ולא כפי שהן עשויות להתבטא ביצירותיו.

 
נספח א': הערות לביבליוגרפיה שלהלן ותמציות  מאמרים

חלק זה של העבודה פונה אל מאמרים – בלא מספר – שנכתבו על עדי  נס ויצירתו. אין הם מאמרים "אקדמיים" – ע"נ (=עדי נס)  טרם זכה מונוגרפיה כאמנים רבים אחרים. המאמרים עליו מפוזרים בקטלוגים של תערוכות ועיתונות מקרית וכותביהם  בד"כ אינם ידועי שם.
 מספרם רב מאד – מודד להצלחתו יוצאת הדופן של האמן – ואין למנותם. נוכל להתייחס במסגרת עבודה זו אך למעטים מהם.
 חלק מהמאמרים מתייחד עם קורות האמן – עם נטיותיו המיניות ,  מוצאו מהעדות, מעיירת פיתוח  המשקפות חיי מעמדות סוציו- אקונומיים נמוכים, לימודי האומנות בהם לקח חלק. המאמרים משקפים את אמונת המבקר בהתייחסות יצירות ע"נ ליצירות אמנים דגולים, רמברנדט, קראוג'יו, מילה, ג'ריקו (עוזי צור, "תרבות וספרות", הארץ, 3.3.2000)  . לפי יואל שליט ("Portrait   of the Artist as a  Political Philosopher", Tikkun, July/August 2006 )   
 "Nes has become regarded as the face of modern Israeli photography. Politically charged, theoretically informed, contending with the intersection of gender, class, religion and nationality, Nes' work resonates with…intuitive understanding of the…complexities of Israeli culture".
ניתן לומר אפוא כי ע"נ מעלה בצילומיו את המציאות הישראלית, את גילויי החיים  בהם הוא עוסק ושהשראתם העיקרית באה מעיירת הפיתוח לרמת אמנות. המאמרים מתייחדים עם הביקורת החברתית המומחשת בסחי שהתמונות מתארות – נוח ערום בשכרותו, הגר קבצנית וכו': התמונות   הופכות לחילוני ויומיומי את הקדוש (ליאונרדו). הזמן אליו מתייחסים נושאי צילומיו  הוא מימי המקרא ועד ימינו. באמצעות סיפורי התנ"ך הוא עוסק במצב החברתי בישראל, המתאפיין בקריסה חברתית-כלכלית ובמציאות של בתי תמחוי לעניים ההולכים ומתרבים (אורה קראוס, אוצרת התערוכה  "התנ"ך עכשיו" – על נחום גוטמן, עדי נס וגו' " בגלריה העירונית ברחובות, Textura.)

דליה קרפל במאמריה מציגה את שיטות העבודה של האמן.
המאמרים עוסקים כמובן גם ביתר הנושאים וההשתמעויות של היצירות – בפניהן הארוטיות, החברתיות, האישיות, המגדריות.  הם מתעסקים בצדדים הטכניים של עבודת האמן, בהעמדות המתוכננות, בדרכי שכירת ניצבים בסוכנויות לדוגמנים, בבחירת הצבעים (כגון שינוי  צבע המים משקוף לשחור, וכו', בחיפוש אחר הסטריאוטיפ כאובייקט הצילום.
יש המתייחדים עם זיקתו לנושאים דתיים מהתנ"ך. בכך עוסק מאמרה של סמדר שפי הארץ, 26.4.2007. כיון שע"נ חיפש גם בהקשרים אלה את ההומו-ארוטי,  כמה מהיצירות נראות בעיני המבקרת מביכות.
גם ליסה גולדמן משבחת את עבודות הצלם.
("Adi Nes is one of Israel's best known and most respected photographers…Each of [his] photographs is planned far in advance…Models are recruited, locations chosen, sets designed: the result is a work of art.      היא מגלה את הנשיות בגבר שנס מצלם, בעיקר בחיילי צ.ה.ל .
גולדמן מספקת פרטים על תערוכות צילומי נס בעולם – קהיר, ביירות, איסטנבול, רמללאה וקווית.
הקשרים אחרים אליהם יצירות ע"נ מתייחסות הן המיתולוגיה היוונית, סרטי ג'אן ג'נה,  וסרטים  אחרים. Jesse  Hamlin, SFGate)  )
  ," …it is no accident'    that  [A.N's] photography have the look and feel of carefully staged film stilts" (Daniel Cornell, "Imprisoning Desires", Catalogue Adi Nes, 13.3.2004)." "On closer inspection, however, the discernible makeup brush and cosmetic paints signal that the apparent wounds are fabricated".
כיון שקורנל מפרסם את מאמרו במגזין למודה לנשים, הוא שם דגש  לא מעט במאמרו  על לבוש החיילים וכו' שבצילומי ע"נ.
מאמר נוסף -ודומה – של קורנול התפרסם בעברית ב"קטלוג עדי נס", 13.3.2003, ובWall Texts-  באותו תאריך.
 
אילן שיינפלד, (בן זוגו של האמן) מנתח את צילום הרמת הדגל כמנותק מהמלחמות שגברים מחוללים – באופן מפתיע שיינפלד מתייחס להרמת הדגל האמריקאית באיוו-ג'ימה, לא להרמת דגל-הדיו באילת.  כדרך מבקרים פרוידיאניים מקובלים הוא כותב כי
"the flag-raising is erecting a male phallic structure while ridiculing the impulse of the male, whenever he might be, for purposeless conquests". (2004, San Francisco Chronicle).
עוזי צור מעלה במאמרו המפורט הדן בערכים האסטטיים שְׁאֵלָה שמבקרים רבים מתלבטים בה לגבי צילומי נס: אם הם משקפים אמת, או הם רק תפאורה? שהרי שחקניו נוהגים, עומדים או יושבים ומחייכים  או מביטים נוכחי המצלמה כפי שנס מורה להם לעשות. בכך אמנותו.
רוב המבקרים חוזרים איש על דברי רעהו – בימוי, הומו ארוטיות, עיירת פיתוח וכיו"ב. כך גם אילן שיינפלד במאמרו "Private Sebastian", Heiliger  Sebastian Catalogue, 14.11.2003   .
יהודה שנהב (13.4.2001, "קטלוג עדי נס") יוצר אנלוגיה בין יצירות ע"נ ודימוי ברומן של בורחס.   לרגל כך הוא מטפל באביזריו של נס – ספר טלפונים, רשימת ניצבים- כביצירה נפרדת. הוא עומד על העובדה ש"אין נשים ביצירות ע"נ", – לפחות הן מועטות, באופן יחסי, או גם נכנסו  אליה במאוחר..
 הוא מעיד על התמונות כי הן מדויקות, סטריליות  ונטולות מהמציאות. לדבריו של הפרופ' שנהב  הכישרון שיצר  כאן, גורם שדבר  אשר בני אדם מעריצים אותו ייראה פסול, ודבר   אסור ייראה מותר". היוצא הוא  כי ע"נ הוא לוחם חופש ביצירותיו.
שמעונה קוגן Simona Kogan, "Photographer Adi Nes connects ancient and modern Israel", "Israel 21c,  כותבת: 
[A. N.]  is one of Israel's most praised and respected young photographers. His photos have appeared in galleries throughout   Israel, America and Europe…etc.
Nes concentrates on meticulously staged color photographs that place Israeli characters in urban Israeli contexts, but modeled on classic, modern and historical sources".
נתן בורשטין עוסק בערכם הכספי של יצירות נס. ((Nathan Burstein, Revealing his Sources, The Jerusalem Post, 30.3.2007)  הוא כותב: Nes is not quite correct in stating that his works are not provocative.It is, ..it compels viewers to reevaluate the well known images …etc.
נדירים דברי ביקורת על עבודת האמן. למצוא כאלה לעתים מרענן.  בכתבתו של  Robert L. Pincus:  When pictures work they shout without noise", The Sun Diego Union-Tribune, 6/5/2002 "    כותב:
Adi Nes sometimes tries to fool you and sometimes he doesn't. There are pictures in his exhibition that look as if he is simply observing life as he finds it. [Similarly as Alex Lübeck does in his pictures] Nothing looks more straightforward than his images of soldiers sleeping in a bus.
Then there are photographs that let you know, from the get-go, that the artist from Tel Aviv has staged every scene on view in the downtown space of the Museum of Contemporary Art, San Diego. With only minimal effort, a viewer figures out that his vision of one soldier comforting  a wounded comrade is an artificial moment. The man in pain is being treated not with a medical implement, but with a makeup brush.

 
 ביבליורפיה

Gernsheim. Helmut & Alison, A Concise History of Photography, Thames and Hudson, London, 1965

דוד שפרבר, "עקדת הבנים והנפתם" ("קולך",  פורום נשים)

.דוד שפרבר, “שבירת ההיררכיה והמיתוס הפטריארכלי ביצירתו של עדי נס”, באתר טקסטורה

טלי כהן גרבוז, “הגר בשנות האלפיים”, 22.03.2007, ynet

שרון שילוח, פשט, 04.04.2007, נענע 10

1. Adi Nes, Photographing Israeli Identity, FORA.tv 
June, 2008
2. Jess T. Dugan, An interview with Adi Nes, Big Red&Shiny
April 28, 2008
3. Bill Horrigan, Adi Nes Biblical Stories, Wexner Center for the Arts brochure
February 2, 2008
4. Smadar Sheffi, Backyard Bible, Haaretz guide
April 26, 2007
5. Simona Kogan, Photographer Adi Nes connects ancient and modern Israel, Israel 21c
April 29, 2007
6. Nathan Burstein, Revealing his sources, The Jerusalem Post
March 30, 2007
7. Presentation to the Israeli Cultural Excellence foundation, Omri Shenhar 
March 26, 2007
8. Caroline Lagnado, Biblical Heroes in Dire Straits, Forward 
March 16, 2007
9. Stephen Vider, Mean Streets, Nextbook.org
February 15, 2007
10. Dana Gilerman, Home sweet home, Haaretz
January 26, 2007
11. Samuel Klein, Quoting Caravaggio, Contemporary Art
January, 2007
12. Joel Schalit, Portrait of the Artist as Political Philosopher, Tikkun
July/August, 2006
13. Catherine Somze, Meeting with Adi Nes, Eyemazing
Issue 02, 2006
14. Toby Kamps, The Ages of Man, Dreaming Art Dreaming Reality Catalogue 
April, 2005
15. S.R.F, Adi Nes, Art on paper 
January/February 2005
16. Lisa N. Goldman, Photographing the politics of identity, Haaretz
December 3, 2004
17. Jesse Hamlin, Adi Nes, San Francisco Chronicle
April 22, 2004
18. Daniell Cornell, Imprisoning Desires, Catalogue Adi Nes 
March 13, 2004
19. Daniell Cornell, about Adi Nes' photographs, Wall Text
March 13, 2004
20. Prof. Mordechai Omer, Foreword, Catalogue Adi Nes   March 13, 2004
21. Nili Goren, Turning Fiction into Routin, Catalogue Adi Nes 
March 13, 2004
22. Shira Breuer, The workers will wear red to the gallows, Haaretz
January 6, 2004
23. Ilan Sheinfeld, Adi Nes, The promise the Land Catalogue
January, 2004
24. Ilan Sheinfeld, Private Sebastian, Heiliger Sebastian Catalogue
November 14, 2003
25. Jonathan Turner, Stars of David, Blue
September, 2003
26. David Deitcher, Get real, Time Out New York
April 10, 2003
27. Holland Cotter, Adi Nes, The New York Times
April 4, 2003
28. Richard Goldstein, A Soldier Named Desire, The Village Voice
April 2, 2003
29. Chris Schmidt, Boy Soldier, HX – issue 603
March 28, 2003
30. Robert L. Pincus, Mortal Vision, The San Diego Union – Tribune
May 6, 2002
31. Robert L. Pincus, When Pictures work, they shout without noise, The San Diego Union
May 6, 2002
32. Pat Sherman, Myth, Militarism an Gay Iidentity, Gay & Lesbian Times
May 2, 2002
33. Toby Kamps, Adi Nes, MCA San Diego Catalogue 
April 28, 2002
34. Paul Foss, Adi Nes at The Museum of Contemporary Art, San Diego, Artext
Fall, 2002
35. Prof. Yehuda Shenhav,  Memory Engineered, Adi Nes Catalogue 
April 13, 2001
36. Ellen Ginton,  Dionysus in Kiryat Yam, Adi Nes Catalogue 
April 13, 2001
37. Doron Rabina, About the Time the Beard Begins to Grow, Adi Nes Catalogue 
April 13, 2001
38. Prof. Mordechai Omer, Foreword, Adi Nes Catalogue 
April 13, 2001
39. Meir Ronnen, Post-Zionist sex, The Jerusalem Post
June 22, 2001
40. Daniel Grushkin, Telling It in Gat, The Jerusalem Report
June 4, 2001
41. Daliah Karpel, The Only Democracy, Ha’aretz Magazine
April 6, 2001
42. Ami Barak, An Army of Light and Shade, Soldiers Catalogue
2001
43. Uzi Tzur, Renaissance men, Ha’aretz
March 17, 2000
44. Judy Dempsey, Seeing through the image, Financial Times
March 11, 2000
45. Billy Muskuna Lerman, The Hero’s  Soft Spot, Ma’ariv Newspaper
February 11, 2000
46. Yoav Shmueli, Immediate, Strong, Hypnotic, Ma’ariv Newspaper
February 11, 2000
   שיכונים מכושפים, עדי נס, חידושים מדע ודעת מס' 4. כתב העת של אוניברסיטת בר-אילן
פברואר 2009
 הרצאה בפני אורחי הקרן למצוינות בתרבות, עמרי שנהר 
26 מרץ, 2007
 התנ"ך בחצר האחורית, סמדר שפי, מוסף גלריה הארץ
30 מרץ, 2007
ynet,  הגר בשנות האלפיים, טלי כהן גרבוז
22 מרץ, 2007
  נס ברחוב אלנבי, עינת פישביין, 7 ימים ידיעות אחרונות
9 מרץ, 2007
 לכולם יש בעיה עם הבית, דנה גילרמן, מוסף גלריה הארץ
26 ינואר, 2007
    סיפורי התנ"ך של עדי נס, סוזן צ'בלאו, קטלוג עדי נס 2007
מרץ, 2007
47.    "יותר מהאימה, החסד", דורית לויטה-הרטן, קטלוג עדי נס 2007
מרץ, 2007
48.    פתח דבר, פרופ' מרדכי עומר, קטלוג עדי נס 2007
מרץ, 2007
49.  משל לחיי האדם, טובי קאמפס, קטלוג חולמים את האמנות חולמים את המציאות
אפריל, 2005
פתח דבר לקטלוג ווג, פרופ' מרדכי עומר, קטלוג עדי נס 2004
13 מרץ, 2004
להכניס את הבדיה לשגרה, נילי גורן, קטלוג עדי נס 2004
13 מרץ, 2004
 תשוקות אסורות, פרופ' דניאל קורנל, קטלוג עדי נס 2004
13 מרץ, 2004
גברים במלכודת, במחנה
12 דצמבר, 2003
מסדר זיהוי על המסלול, שירה ברויאר, מדור אופנה מוסף גלריה הארץ
29 דצמבר, 2003
קורבנות אופנה, מאיה בקר, תרבות מעריב
5 דצמבר, 2003
 גלותא דארץ ישראל, גיא מעין, אחרת
2002
תן לי קלוז על בורקס סמי, יעל בדרשי, וואלה
18 אפריל, 2001
זיכרון מהונדס, פרופ' יהודה שנהב, קטלוג עדי נס 2002
13 אפריל, 2001
המועד הסמוך לצמיחת הזקן, דורון רבינא, קטלוג עדי נס 2002
13 אפריל, 2001
דיוניסוס בקריית ים, אלן גינתון, קטלוג עדי נס 2002
13 אפריל, 2001
 פתח דבר, פרופ' מרדכי עומר, קטלוג עדי נס 2002
13 אפריל, 2001
קוויר בעיירה, דליה קרפל, מוסף הארץ
6 אפריל, 2001
צבא של אורות וצללים, עמי ברק, קטלוג חיילים
2001
קרווג'ו היה מתגאה בתלמידו, עוזי צור, ספרות ותרבות הארץ
3 מרץ, 2000
בטנו הרכה של הגיבור, בילי מוסקונה לרמן, סופשבוע מעריב
11 פברואר, 2000
מיידי, חזק, מהפנט, יואב שמואלי, סופשבוע מעריב
11 פברואר, 2000
כל הקודם זוכר, דורון רבינא, מוזיאון תל חי לצילום
31 מאי, 1997

 

 

 

 

 

 

 

6 תגובות

  1. איש לא קם להגנת האמנות העברית הצעירה?

    מה, אין בין הבננות אישה אַמֶּנֶת?

  2. משה יקר, הדפסתי ולקח זמן לקרא.אני לא יכולה לקרא דברים ארוכים מהמסך.
    מאמר ארוך, מעניין מאוד!
    למה כתבת שערפה היא דמות הראי של רות?, אם לפני זה ציינת שגורלן של שתי הכלות הפוך? דמות ראי היא שונה רק בכיוונים שלה…אבל אנחנו רואים את פנינו במראה…
    ציינת שבתמונה של מילה יש שלש דמויות ובזו של ע"נ רק שתיים. מה המשמעות לדעתך?
    כמובן שאפשר לדון בצילום בניתוק מההקשר אליו תת-הכותרת רומזת. אפשר לדון בעבודת אמנות מכל כיוון שרוצים, הרי זו משמעות של פרשנות. שיכולה להרחיב לצופה את הקונוטציות. אבל אם האמן מציין הפניה יש להתייחס אליה ורק אח"כ לאפשרויות התבוננות אחרות.
    כתבת "המדובר בשתי קבצניות המבקשות להתפרנס משאריות, לחיות על חשבון כלל, כאותן מאספות של נס החיות מן הזבל" זו לא ההרגשה שלי מהתבוננות בתמונה.אם הן אוספות מה שאחרים זרקו, זה לא על חשבון הכלל. דווקא מרמז על מלחמה קשה להישרדות, עצמאית.חיזוק אני מקבלת מהקומפוזיציה: יש תחושה של איתנות, של עמידה איתנה, של עמידות בקשיים, למרות שהן כפופות.
    הקומפוזיציה יציבה מאוד.

    מאמר ארוך, מעניין מאוד!
    השכלתי ממנו, תודה.

  3. ללוסי,
    תודה על השקעת המאמץ – (מסתבר, היה כדאי), על התגובה הממצה ועל הענין שגלית במאמר בכלל.
    "תמונת ראי" – הכוונה בעיקר להיות המוצג הפוך ביכוון ומגמה: ניתן כמובן להתווכח: ואולי ההפכים הם מעור אחד. ערפה – עזבה. היא אם גלית.( לפי המדרשים). רות נשארה, נסתפחה, היתה נאמנה. היא אם דוד המלך. בזה הן הפכים.
    למה שתים ולא שלש? עדי נס מתייחס לתמונה של Millet, אבל ברצותו להתייחס למקרא, ובחפשו מהמקרא דוקא מלקטות בשדה כמו בתמונה של מילה – -אין לו שלש דמויות. אין לו גם שתים, אבל הוא בודה כשניה את נעמי1
    כתבת, לדעתי, נכון: אם האמן מציין הפניה יש להתייחס אליה. לולא הפנייה זו לא היינו מוצאים קשר רב בין הדמויות בצילום לרות ונעמי. הקשר הזה קיים למעשה רק בהפנייה.
    קבצן בפינת הרחוב חי ממטבעות שזורקים לו עוברי האורח המקריים. רות ונעמי – בתמונה בלבד – חיות ממה שאחרים עוברי אורח מקריים, זרקו. כך זה במתונה. במקרא נעמי איננה שם ורות מקבצת מילות מפאה ושכחה שאחרים זרקו או לפחות לא אספו. היא אינה עושה זאת מרוב עושרה, אלא מתוך דלות.אך דבריך נכונים – יש להגדיר בדיוק באיזה מובן הן חיות "על חשבון" הכלל: הן לוקחות משל הכלל בהיתר.
    יתר דבריך נראים נכונים.
    משה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה גנן