בננות - בלוגים / / לידתו של משה – מאמר חדש
בוסתן הפירות
  • משה גנן

    נולדתי בבודפסט. השואה עברה עלי בגיטו. הוריי נספו במחנות. עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. הגעתי לקיבוץ חפצי בה בעמק יזרעאל. עם חברת הנוער עימה עליתי התגייסנו לפלמ"ח. אחרי הצבא עליתי לירושלים ללמוד. הייתי מורה. למדתי באוניברסיטה. תואריי: מ. א. בספרות עברית, ספרות כללית ובספרות גרמנית – שלש ספרויות שאחר 3X3=9 שנות לימוד אינני יודע בהם כדבעי, לצערי. באוניברסיטה מלמדים על, ולא את, הספרות. אני אלמן, עם שני ילדים, אחר הצבא, תלמידי אוניברסיטאות שונות, הבן בירושלים, הבת בבאר שבע. אני מפרסם שירים, סיפורים, מסות, ביקורות, תרגומים משומרית, מגרמנית מאנגלית ומהונגרית ( רק מה שמוצא חן בעיני ומתחשק לי לתרגם): לאחרונה גליתי את האפשרויות הנרחבות שבפרסום קיברנטי. דוא"ל: ganan1@bezeqint.net

לידתו של משה – מאמר חדש

1)  למאמר    על הזמן בשירת עמיחי דוקא היו מספר קוראים,  – ותודה  – וזאת למרות חששי  שעלה בקנה אחד עם דעה שמעטים בלבד יהיו מעונינים במאמר מדעי-מעין בתחום השירה העברית, או עמיחי דוקא, או  שיהיה להם דוקא זמן לקרוא על הזמן בשירתו. 

2) בצאתי מההנחה ( המוטעית כל כך, כאמור) כי לא יהיה לחוג קוראים זה ענין כאמור, הכנתי מאמר אחר, בתחום היהדות, על משה רבנו וקורותיו הפחות-מוכרים, כעין סיפור-מעשים לעצמו, ובעיקר רק על לידתו, תחום רחב מאד כשלעצמו, תחום בו חכמים רבים הביעו דעה או סיפרו סיפור משלהם, כאילו היו עדים לדבר, , תחום בו רבים שלחו עט חרט, תחום בו לרבים היה מה לומר.  כשהחלטתי לענין אתכם בו, אמרתי – הנה, עמיחי וכו' היה Test-case' אם זה מענין: כעת  ננסה, אולי נושאים ביהדות  גם יהיהו / גם לא יהיו מענינים את הקוראים בבננות.
 הפיתרון בידי הקוראים.

 

לידתו של משה

 

 

פתיחה

 

וזה ראשית המעשים: משה על הר סני  – או למעשה, לרגליו, בין  שנשא דבריו לעם ישראל על החוקים ובין שנשא דבריו על המצוות, ככתוב במקרא, יש והוא נח וישב עם בני ישראל  במדבר על העשב  בניחותא  ודיבר גם על עצמו ושח להם לתומו  את תולדותיו. שיחות אלה, אחר שנים רבות, נרשמו אף הם בספר מפי חכמינו, חז"ל, שכולם שמעו את הדברים  כצאתם מפי משה, שהרי ידוע כי כל ישראל, אלה שחיו אז ואלה שעוד עתידים היו להיוולד היו  אז שם ושמעו את דברי משה[1].  ואמנם הדברים היו רבים, מדרש ואגדה. דברי משה  כסלע התנפצו רסיסים רסיסים, ואלה נשמרו  בידי החכמים ומפרשי המקרא,  בעלי הלכות ואגדות,  וכל ישראל היו אוספים את הרסיסים ומה שמצאו שמרו בליבם, וכל איש נוטל כמידת כוחו, ונהיה   ממונה על קטע מהדברים עד היעלותם  על הכתב שלא יישכחו. והיו שם גם יוספוס, כמובן, ופילון האלכסנדוני, ראב"ע ורד"ק ורבנו בחיי וחזקוני ובעל היובלים ועוד מי ימנם: וכל אלה שמרו קטע בלבם עד שהדברים נרשמו בדברי חז"ל, וגם שם בספרים שונים, מהם ראינו מתפקידנו לאסוף מדבריהם ולהגיש לפני מורינו וקהל קדושים זה כחטיבה אחת, כמקשה אחת, שמי יוכל לכנות  כל מוסר ומוסר ומוסר למוסר בשם.

 

וזה אשר העלה עטנו מתולדות חיי משה כחטיבה אחת:

 

עמרם לקח לו לאישה את יוכבד, בת לוי, בן יעקב. לוי בן יעקב היה אביה.

עמרם לקח לו את יוכבד לאישה, ומובן שהיא הייתה זקנה ממנו בהרבה (אבל על פי ספר היובלים נולדו ביום אחד). היא ירדה למצרים כתינוקת, והייתה בת ק"ל שנים בלדתה את משה,  כאמור גם בתרגום יונתן על שמות פרק ב פסוק א:   והות ברת מאה ותלתין שנין. ומשה היה בן 80 בצאת ישראל ממצרים, ובני ישראל שהו במצרים רד"ו (210) שנה, 80+130 הם יחד 210.  ואין דרך איש לישא אישה זקנה ממנו. ורק משום ייחוסה, שהיו מבית לוי אשר התנהגו בחסידות וראו סודות נעלמות מעיני הדור   לְקָחָהּ.   אלא שֶׁמִּשֶּׁנִּשְׂאָה, נהפכה להיות נערה, שנולדו לה סימני נערות.

 עמרם גדול הדור היה. כיון שראה את גזרת פרעה, גרש את אשתו, ( דהיינו פירש ממנה בגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו)[2].  עמדו כולם וגרשו נשותיהם. אמרה לו מרים (שהייתה אז כבת 5, אבל נביאה):  אבא, גזרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה גוזר בעולם הזה ובעולם הבא.

והלך עמרם והחזיר את אשתו והחזירו כולם את נשותיהם.  

אין צורך לומר שבטרם לדת יוכבד את משה, היא ילדה את מרים ואהרון.

 ואולי זיהוה חז"ל במחשבתם ולו מעט עם שרה אמנו שאף היא ילדה בן והיא בת 90 שנים, ככתוב בבראשית פרק יז י: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד": שרה הייתה בת 90, ויוכבד בת 130 עת לדתה.

עמרם, אם כן, החזירה את יוכבד בנבואת בתו וּלְקָחָהּ ליקוחין שניים. הוֹשִׁיבָהּ באפריון ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, בשמחתם כי על ידי זה יִגָאֲלוּ ישראל ואע"פ שהיה אהרן קטן, גדול ממרים בג' שנין,  נתן השם שמחה בלבו בעניין הזה, או שמרים אחותו מלמדתו: (שלא לדבר על מלאכי השרת שאף הם נספחו אל החוגגים, שמו"ר א יט, כמובא על ידי פרופ' שנאן במאמרו   "לידתו של משה רבנו בראי ספרות חז"ל", רימונים, דפים למחקר בספרות 15-14, 2005, עמ' 5).

 

נעשה נא כאן אתנחתא ונספר ממעשי חכמינו, לפי  מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה סה  רבי היה יושב ודורש  ונתנמנם  הציבור. בקש לעוררן. אמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת.  והיה שם תלמיד אחד,  ורבי ישמעאל ברבי יוסי שמו: אמר ליה מאן הות כן – מי הייתה זאת?  אמר ליה זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל .

 נחזור ליתר דברינו.

כמה וכמה אגדות מודיעות אותנו כי מרים הייתה נביאה,  שהייתה מתנבאה ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. כיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אור. עמד אביה ונשקה על ראשה: אמר לה בתי, נתקיימה נבואתך. אך כיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וּטְפָחָהּ על ראשה ואמר לה: בתי,  היכן נבואתך…? וכן, מרים נעמדה מרחוק, לדעה מה ייעשה לו,  לידע מה יהא בסוף נבואתה.

אך בטרם הטילו את משה ליאור, אמו הייתה עימו בהריון. אז  היא נמלכה – בעניין הריונה – עם אחד ממלכי קדם, הוא סרגון מלך אכד, שגם לידתו הייתה כרוכה במעין מעשי נסים במסגרת הלידה הפלאית, מוטיב ידוע במזרח  של נשים עקרות וברכת הבן אחר תלאות רבות – או על כל פנים אירועים יוצאי דופן שונים, כבמקרה של משה.

ואם יש סיפור הדומה לזה של משה במקרא, הוא כתוב מחוץ למקרא,  על לוחות הטין, בכתב היתדות במסופוטמיה, בסיפורי Šaru-kanu, הוא סרגון, מלך אכד (2279-2334 לפה"ס).

כמשה, גם סרגון המלך  הראשון של אכד  הושם בתיבה משוחה גופר שהושטה בנהר: גם הוא נמצא על ידי אדם טוב, שאהב אותו וגידל אותו בביתו: גם בחייו  שיחקה תפקיד חשוב אישה,  שהודות לה ולעזרתה הוא הפך מלך על עמו, "עם שחורי הראש".  

"Sargon, the mighty king, king of Akkadê am I,/ My mother was lowly; my father I did not know;/ The brother of my father dwelt in the mountain./ My city is Azupiranu, which is situated on the bank of the Purattu [Euphrates],/ My lowly mother conceived me, in secret she brought me forth./She placed me in a basket of reeds, she closed my entrance with bitumen[3]/ She cast me upon the rivers which did not overflow me./ The river carried me, it brought me to Akki, the irrigator.

 Akki, the irrigator, in the goodness of his heart lifted me out,/ Akki, the irrigator, as his own son brought me up;/ Akki, the irrigator, as his gardener appointed me./When I was a gardener the goddess Ishtar loved me,/ And for four years I ruled the kingdom./ The black-headed peoples I ruled, I governed[4];/ Mighty mountains with axes of bronze I destroyed /   I ascended the upper mountains; / I burst through the lower mountains./ The country of the sea[5] I besieged three times; /etc… (From: George A. Barton, Archaeology and The Bible, 3rd Ed., (Philadelphia: American Sunday-School Union, 1920, p. 310, Ancient History Sourcebook:  The Legend of Sargon of Akkadê, c. 2300 BCE,  ETCSL).

או, כדברי א. שנאן  במאמרו הנ"ל,  "האפשרות שבמסורות עתיקות שעמדו לפני התורה סופר על משה מעין מה שסופר, דרך משל, באכד על כורש וביוון על אדיפוס, היא אפשרות סבירה"[6].

פרופ' שנאן מביא  במאמרו הנ"ל מדרשים  רבים ושונים בעניין לידת משה ומה שקדם לה משמות רבה שהוא ערך. מדרשים אלה לא נאסוף כאן אל תוך דברי מפרשי המקרא  בעיקרם, כדי שלא ננהג כתוכי החוזר על הדברים של זולתו.

והלכנו מעט לרעות בשדות זרים, דברי אחרים. נחזור נא אל השדה בו חרשנו בתחילה.

 

עמדנו בנבואות מרים  ובשורת הלידה הקרובה (שגם החרטומים בישרו עליה  לפרעה). ולבסוף אמנם הרתה הָאִשָּׁה וילדה בשעה טובה:  מרים בתה, בשם אחר  פועה,  הייתה המיילדת. אגב, מרים היא גם השכינה, ללמדנו   שכשהצדיק מצטער שכינה מזדמנת לו להצילו.

 ( וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים, או כדברי תרגום מתורגמין לעברית:[7]"=והתעברה אשתו וילדה בן בסוף 6 חדשים וראתה אותו טוב בר-קיימא והסתירה אותו שלשה ירחים,  שזה בס"ה 9").

שכן המצרים מנו את חדשי הריונה רק משידעו כי היא נישאה: וכיון שעמרם, אחר שגירש אותה,  נְשָׂאָהּ שנית, ידעו רק על כי נִשְּׂאָה בזו הפעם: ומנו את חדשי הריונה משעה זו: שכך היה מנהגם, לראות מה ילדה – אם בן או בת – אחר 9 חדשים לנישואיה: אך יוכבד הייתה בהריון חודש שלישי כשנישאה בשנית לעמרם: על כן המצרים לא ידעו שכבר ילדה אחר 6 חדשים: וכך יכלה להצפינו עוד שלשה חדשים.

  משה נולד לסוף ששה חדשים. יוכבד נסתכלה בו שמא הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים וכשבאו לבודקה אמרה להם נֵפֶל היה [ולכן] השליכוהו המצריים ליאור, שזה היה המנהג שנהגו בפגים  במצרים. דהיינו  משה  כבר הושלך ליאור ואין צורך שהמצרים יטרחו בהריגתו. כאמור, "חכמה ותחבולה גדולה עשתה יוכבד אמו שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו". (רבנו בחיי).

לא רק יוכבד בדקה אותו, שמא נֵפֶל הוא, גם בת פרעה בדקה אותו לדעת אם בן הוא אם בת. בת פרעה – אין לה שם במקרא, אבל  בספר  דברי הימים א פרק ד יח אנו מוצאים את שמה הפרטי ככתוב… וְאֵלֶּה בְּנֵי  בִּתְיָה  בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד. ולפי תרגום יונתן על המקום: בתיה ברת פרעה ברוח נבואה ואתגירת ונסבה ליה מרד לאנתו הוא כלב די מרד במלכת מאלליא: בתיה בת פרעה …נתגיירה ונישאה לכלב בן יפונה שנקרא מרד כי מרד במלכות.  ובספר היובלים שמה תרמות, ככתוב: "ובימים ההם באה תרמות בת-פרעה לרחוץ ביאור…וכו". ואצל יוספוס שמה  "תֶּרְמוּתִיס." זו שיחקה  על שפת היאור והנה ראתה את המקלעת (תיבת הגמא)   נִשֵּׂאת בזרם (יוספוס, קדמוניות, 2.9.5). וחכמינו, משרואים דמות במקרא, מועידים לו תפקידים שונים. על פי המדרש, אפרת אשתו השנייה של כלב היא מרים הנביאה אחות משה. עוד מוסיף המדרש שבתיה בת פרעה הייתה גם היא אשת כלב, בעלה נקרא בדברי הימים מרד בגלל שמרד בעצת המרגלים.

 

 משה הושם אפוא על העשב על שפת הנחל  (ס. היובלים, מ"ז ד),   בת פרעה גם הייתה שם, רוחצת, (אך יש אומרים כי לא היה נאה לה לרדת על שפת הנחל ורק את אמתה שלחה (יוספוס: שלחה שוחים) לטבול ולהתרחץ: ועל פי יוספוס כמה וכמה תינוקות עבריים ניצלו בזכותו (ובזכותה). ומרים אחות משה ניצבת מרחוק ועוקבת אחר הנעשה. ומשה לא ממש נזנח, אמו הייתה באה מעת לעת להניקו, מרים שיִלְּדָתוֹ,  כי היא פועה, שמרה עליו ביום מפני העופות (ס. היובלים). אמו היא שפרה, כולן מיילדות, ובת פרעה היא אימו המאמצת, כיון  ש"לא זכתה  לבן משלה" (יוספוס, קדמוניות, עמ' 60). פרעה ידע כי כל זמן שהמיילדות נושאות שם עברי: "יוכבד" ו"מרים",   לא יוכל לבקש מהן בקשה אכזרית כזו להמית את ילדי ישראל. לכן דרש מהן לשנות את שמותיהן ל"שפרה" ו"פועה". פרעה היה בטוח כי לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על אישיותן ואופיין והן תהיינה מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל. ורק לאחר שהחליפו את שמותיהן נתן להן את הצו השני:  "אם בן הוא והמיתן אותו". מה שמלמד אותנו כי שמו של האדם קובע את  אישיותו.

 גם על שם משה קיימים מדרשי שמות שונים. 

על פי  ספר שמות פרק ב: " וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה:  וַתֹּאמֶר, כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. על פי יוספוס מקור השם במצרית:   המצרים קוראים  למים "מואי"  ולמי שניצל "איסיס". הם חיברו את שתי המלים  ל"מואיסיס", הוא Moses , בעברית משה.

לשם בעולם כוח רב. דבר ראשון, פעולה משמעותית ראשונה בעולם שאדם פעל הוא לקרוא בשם לחיות. ידוע כי בשם כוח רב, ואין אומרים את שם ה', כדי לא לחשוף מדי את מהותו, לא לפגוע בו.  אולי על כן הודיע אודיסיאוס את הענק כי שמו "אף אחד".  המדרשים מציידים את גיבורי המקרא על פי רוב בכמה שמות – כמה שמות למשה,  גם למרים וליוכבד, כאמור ( פועה ושפרה),  כלב הוא מרד, וכו'.  וכמה וכמה הלכות ומנהגים קשורים בשמות ולא נפרט.

אך נחזור נא למשה ושמו. חז"ל תוהים מה משמע שם "משה": האם בעברית הוא נאמר, או שמא רק תרגום הוא, דהיינו בתיה-תרמות-תרמותיס  נתנה למשה שם כלשהו שפירושו "משה", מלשון משיכה. אך אם "משה" הוא שם עברי  שנתנה לו בתיה בלשון הקודש, האם היא  ידעה עברית? או נתנה שם במצרית שיוכבד תרגמה לעברית?  וכמובן, כדרך המדרשים בקודש, יש כמה אפשרויות: אך העיקר, מכל מקום, הוא: " ותקרא שמו משה – זכתה בזה בתיה בת פרעה שנקבע לו לעולם אותו שם שקראתו היא על שם הנס שנעשה בו במשה שהוציאתו מן המים וניצל מן המיתה ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו. ולפי חזקוני על שמות 2.10, "ותקרא שמו משה – כדברי רבותינו שנתגיירה והייתה לומדת לשון הקודש על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא ולכך אינו נזכר בכל התורה אלא על שם זה. ד"א בת פרעה לא הייתה יודעת לשון הקודש, אלא כך פשוטו של מקרא, ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה לה [יוכבד לבתיה] שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פי' יהיה מושה ישראל ממצרים. ולפי  דעת זקנים מבעלי התוספות על שמות  2.10  ותקרא שמו משה – ואם  תאמר  והלא מצרייה הייתה והיאך קראה בלשון עברי ויש להשיב  שהיא קראה בלשון מצרי שם שמשמעותו משה והתורה קראו משה בלשון עברי.

כך מתגוונות הדיעות, שלפי אחד יוכבד קראו משה בעברית ובתיה אישרה, ולפי אחדים בתיה קראו משה בעברית צחה ויוכבד אישרה. ולפי אחדים בתיה קְרָאוֹ במצרית ויוכבד  – או התורה – תרגמו את השם לעברית וכיו"ב.

ומצאו כי הילד הוא טוב רואי,  מלא דעת. ועל  פי רש"י,   כשנולד נתמלא הבית כולו אורה, ואימו ראתה שהשכינה עמו, שראתה שהוא נולד מהול. וכן דרשו רז"ל באדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה שבראו מהול. ובאשר כתוב כי ְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, על פי בעל  הטורים  פירושו הוא כי עשתה לו מערה בארץ: ואפילו תחת הקרקע חפשו אחריו מפני שידעו שמשם ייצא הגואל.

ספר שמות פרק ב ו: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:  ועל פי ראב"ע,  "היו איבריו גדולים כאילו הוא נער. וראתהו מהול ובעבור יפיו חמלה עליו. וזה טעם כי טוב הוא.  ויש אומרים כי המלאך  גבריאל הכהו כדי שיבכה ובת פרעה תמלא עליו רחמים.

חכמינו מתקשים במשמעות המילה "נער". לדעתם,  תינוק איננו "נער".  לדעתם, היה ילד וקולו כנער. מוסיפים להתקשות ואומרים לתנא:  דאם כן עשיתו למשה בעל מום. לומ' שהיה קולו כנער והוא לא היה אלא תינוק. לכן שינו את זהות הבוכה. "והנה נער בוכה –  זה אהרן. ותאמר מילדי העברים זה. אמרה בלבה –  מאחר אשר אהרן בוכה שהוא עברי ודאי מילדי העברים זה.

     אמר רבי יוסי בר חנינא ש[גם בתיה] ראתה עמו שכינה. והנה נער  – מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה.  בוכה –  היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה ואראה את אחותי הממתנת לי. בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ובת פרעה תתמלא עליו רחמים ותחמול עליו.

 כיון שראתה אותו בוכה חמלה עליו ותאמר מילדי העברים זה. מנין הכירה בו? אמר רבי יוסי ב"ר חנינא –  שראתה אותו מהול. 

כיון שהושלך משה למים אמרו  מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים?  

 שמות  ב  ז:  וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה:  הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?

ולמה הציעה  לקרוא למינקת עברית? חז"ל ראו לנכון לציין, כי  היא הציעה לקרוא למינקת מן העבריות כי ידעה – מצרית לא תניק את בן ישראל. ולפי רש"י, הפסוק מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינוק ולא ינק, ופסל את דדיהן לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה.

האגדה לפיה משה התינוק לא היה מוכן לינוק מאף אישה מופיעה גם אצל יוספוס, 2.9.5

 

  שמות  ב ח:  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:

 וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה.  קרא לה עלמה על ש(מרים) העלימה שהיא אחותו.

 

 שמות   ב  ט: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵה.

רש"י דרש "היליכי" מלשון הי שליכי, הנה שלך:  אך ראב"ע כמובן משיג עליו, לפי שהיליכי משורש "הלך" ולא משורש הי לך". וקורא לרש"י בלעג הגאון. ("אמר הגאון כי היליכי הם שתי מלות. ולא דִּבֵּר נכונה. רק היא מלה אחת על משקל והיניקהו לי").

 כ"ד חודש אמו היניקתו, את משה. והיה גדל שלא כדרך כל הארץ.  בהיותו בן שתי שנים היה גדול לפי ערך שאר הילדים בני הרבה שנים.  

ויהי לה, לבת פרעה, משה  לבן: שהייתה   מחבקתו ומנשקתו ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו.  ונאמר כי משה היה לה לבן – הרי היא שהצילתו מן המיתה וגם גדלתו, וכן  נחשב כאלו יְלָדָתוּ. ונאמר ב-העמק דבר, פירוש לתורה מייסודו של הנצי"ב, הוא נפתלי צבי יהודה ברלין, (1817-1893): "ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד". [לדוגמא, כמו במילה רעמסס, הבן של האל רע, או תותמוזיס, הבן של האל תות]."וילד המלך נקרא במדינה 'הילד' [ז. א. יורש העצר]. באשר ׂ

ראב"ע בפירושו לפסוק מציע עוד שם למשה ( מלבד גדור, ידידיה, יקותיאל, ועוד): "והוא  מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים". – דברי ראב"ע.

רבינו בחיי מביא את האגדה על משה שבעוד פרעה מחבקתו ומנשקתו נוטל  מעל ראשו את הכתר, ולא אחזור על היפרבולה זו,  תוצר מגלומניה לאומית וחלומות באיספמיה שכמובן לא התגשמה ולא הייתה מיועדת להתגשם ורק עם נלחץ כישראל היה מסוגל להמציאו כדי להתנחם בחלומות גדולה.

  ותקרא שמו משה – זכתה בזה בתיה בת פרעה שנקבע לו לעולם אותו שם שקראתו היא על שם הנס שנעשה בו במשה שהוציאתו מן המים וניצל מן המיתה ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו.

 ובתיה כמובן נתגיירה והייתה לומדת לשון הקודש. בכך נצטרפה היא לקהל קדושי מעלה,  לסנחריב האשורי, נבוזראדן הבבלי, (גיטין נ"ז) ולפי מדרש תנחומא משפטים סימן ה', ולנירון קיסר (גטין נ"ו, שיצא ממנו ר' מאיר, משום שכידוע  המדרשים אינם מזכירים את מוצאו), דהיינו לשלשת נציגי שלש המלכויות שדיכאו את בני ישראל. כמו כן התגיירו   אונקלוס הגר, שבן אחותו של אדריאנוס היה, אשתו של טיניוס רופוס (טורנוסרופוס) ועוד אנשים  גדולים שבתחילה גויים גמורים  היו ואחר כך למדו בישיבה תלמוד תורה ופוסקי הלכות. (זו נקמת חז"ל בכל הגויים, שהופך אותם ליהודים. וכידוע סיפרו שלהיטלר היה סבא יהודי.  ואלה שונאי ישראל – ובתיה כמובן  הייתה  נבדלת מקהלם).

 

הלכנו לאור מפרשי המקרא, שלמדו את רוב  אשר היה להם להוסיף ולפרש מהבבלי ומקורות נוספים ( סוטה יב, יג,  שיר השירים רבה, שמות רבה א   ועוד),  והבאנו מדבריהם. אך מעט יש עוד להוסיף – מדברי  פילון, ועוד.

ולא התייחדנו  במירב המקורות הנוספים, כגון התלמודים, ועוד מקורות.

אך מאחר ובלא כלום אי אפשר, נוסיף שורות אחדות על פילון וספרו . De Vita Mosis   פילון משמיט פרטים רבים מהמסופר במקרא, שהרי הוא כותב ליוונים שאהבת המן מתחילה לבצבץ אצלם.

פילון מספר על בתו היחידה של פרעה. היא נשואה זה שנים רבות, אך ילדים אין לה, כי עקרה היא. ויש בהצלת משה מהיאור בידה גם משום דאגה ליורש לפרעה. עקרותה מוזכרת, אגב, גם על ידי ארטאפאנוס, סופר יהודי הלניסטי  מן המאה השנייה לפני הספירה,  וגם על ידי יוספוס, קדמוניות 2.9.7.  אגב, כיון שלעיל עסקנו מעט בשמות, ארטאפנוס הנזכר לעיל קרא למשה בשם מוּסָיוֹס,שהיה מורהו של אורפיאוס. מניטו, ההיסטוריון המצרי, לעומת זאת, קורא למשה בשם Osarship, שם שנתגלגל בידי תומס מאן בספרו  וניתן ליוסף בן יעקב.  

על פי פילון משה נגמל מהר. בת פרעה התחפשה לאישה הרה כדי שיאמינו שמשה הוא בנה. היא "חיבלה תחבולה וניפחה את כרסה למען  ייחשב בר בטנה ולא אסופי" ( פילון, עמ' 216).   "משה  נמצא אפוא ראוי לטיפול ולחינוך של בני מלכים.  אך לא היה מתענג בבדיחות, במשחקים ובשעשועים כנוהג הפעוטות, אף כי המשגיחים עליו לא חסכו ממנו שעות פנאי, ומעולם לא הקפידו עליו; אלא היה נוהג בצניעות וברצינות, ונותן דעתו על דברים שראוי לראותם ולשומעם כי עשויים הם להביא תועלת לנשמה. מיד הגיעו אליו מורים, איש איש ממקומו. אלה באו מרצונם מן המדינות השכנות ומאזורי מצרים.   משה למד חכמה גם מפי מורים כשדים ויוונים.

 

סיכום – בדברי סיפא מאמרו של א. שנאן ( וכאן  שאלנו מדבריו):

 

"המשווה בין הפסוקים "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" ו"ויגדל הילד" לבין כל המסורות שהצמידו חז"ל אל פסוקים אלה (לא הבאנו מהן, כאמור, אלא מעט שבמעט) יראה מיד את ההבדל העצום שבין סיפור לידת משה של התורה לבין זה של חז"ל. כאן קיצור מלים, מידע מינימאלי, וכאן אורך לשון, תיאורים ציוריים ומפורטים, כאן אינפורמציה מועטת, וכאן עולם שלם ומגוון; כאן דברים שבדרך הטבע – שהרי תמיד נולדו ילדים וגדלו – וכאן נסים ופלאים ומעשים מרתקים ומושכי לב. אין ספק שההבדל הוא ניכר וברור, וניתן ללמוד ממנו על שינויים של הטעם הספרותי. על בעיות חדשות שתבעו את פתרונן ועל העניין הרב שגילו דורות קדומים – כפי שיעשו גם כל הבאים בעקבותיהם – במשה בכלל ובמאורעות חייו בפרט".


ביבליוגרפיה

 פילון האלכסנדרוני, כתבים, מוסד ביאליק,1986

"צוואות השבטים", הספרים החיצונים, הוצאת בית הלל

מפרשים שונים.

 

הערה: בנספח – המקורות.


המקורות

 

  

העמק דבר על שמות פרק ב פסוק א

וילך איש מבית לוי. באשר היה האיש מבית לוי ולקח את בת לוי ומובן שהייתה זקנה ממנו הרבה ואין דרך איש לישא זקנה ממנו. ורק משום שהיו מבית לוי אשר התנהגו בחסידות וראו סודו' נעלמו' מעיני הדור ע"כ לקחה מש"ה כתיב וילך. שהיה הדבר לפלא ויצא מגדר ד"א:

 

רש"י על שמות פרק ב פסוק א

ויקח את בת לוי – פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה (וחזר ולקחה וזהו וילך שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה אם פרעה גזר על הזכרים ואתה ג"כ על הנקבות. ברש"י ישן) והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. ואף היא נהפכה להיות נערה. ובת ק"ל שנה הייתה שנולדה בבואה למצרים בין החומות ומאתים ועשר שנה נשתהו שם וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה. א"כ כשנתעברה ממנו הייתה בת ק"ל וקורא אותה בת לוי:

 

תרגום יונתן על שמות פרק ב פסוק א

 

  ואזל עמרם גברא דמשבט לוי ואותיב בכילתא וגינונא דהלולא ית יוכבד אנתתיה דתריך מן קדם גזירתא דפרעה והות ברת מאה ותלתין .

 

חזקוני על שמות פרק ב פסוק א

(א) וילך איש – אמר רבי יהודה בר ביזנא, מהו וילך שהלך בעצת בתו, תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה את גזרת פרעה גרש את אשתו עמדו כולם וגרשו נשותיהם אמרה לו מרים אבא גזרתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות.

 פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה גוזר בעולם הזה ובעולם הבא. והלך עמרם והחזיר את אשתו והחזירו כולם את נשותיהם. ולפי הפשט מעשה זה לפני גזרת פרעה היה שהרי נולדו להם אהרן ומרים קודם לכן, אלא משבא לספר מה שאירע להם בשעת גזירה מבניהם התחיל לספר גם מתחלת נשואיהם.

 

רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק א :   היאורה תשליכוהו. באור "ויקח" : שהחזירה, לפי שפירש ממנה בגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ודרשו רז"ל בת ק"ל שנה הייתה יוכבד כשילדה למשה. כיצד? הרי הכתוב אומר; "אשר ילדה אותה ללוי במצרים". לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים. וישראל לא נשתעבדו במצרים אלא רד"ו   שנה, וכתיב:  ומשה בן שמונים שנה בעמדו וגו', נמצאת כשילדה למשה הייתה בת ק"ל שנה, ומה שקראה הכתוב בת, שנולדו לה סימני נערות;   [לפיכך צ"ל שיוכבד ירדה למצרים בגיל 0. ]

 

רמב"ן על שמות פרק ב פסוק א

 ועל דרך הפשט שהיה זה תחלת הנשואין, אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזירת פרעה, וילדה מרים ואהרן, ואחר כן גזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ותלד הבן הטוב הזה ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלדתם חדוש דבר ועל דעת רבותינו (סוטה יב:) הם לקוחים שניים, שפירש ממנה מפני גזירת פרעה והחזירה בנבואת בתו (עי' שם יג) ועשה בה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, בשמחתם כי על ידי זה יגאלו ישראל ואע"פ שהיה אהרן קטן, נתן השם שמחה בלבו בעניין הזה, או מרים אחותו מלמדתו:

 

מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה סה

רבי היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור בקש לעוררן אמר ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת והיה שם תלמיד אחד ורבי ישמעאל ברבי יוסי שמו אמר ליה מאן הות כן אמר ליה זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל

 

ספר שמות פרק ב

וַתַּהַר האִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים:

 

תרגום יונתן על שמות פרק ב פסוק ב

ואיתעברת איתתא וילדת ביר בסוף שיתא ירחין וחמת יתיה ארום בר קיומי הוא ואטמרתיה תלת ירחין דסכומהון תשעא: (=והתעברה אשתו וילדה בן בסוף 6 חדשים וראתה אותו טוב בר-קיימא והסתירה אותו שלשה ירחים שזה בס"ה 9).

 

רשב"ם על שמות פרק ב פסוק א

… משה נולד לסוף ששה חדשים –  כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים שני תקופות ושני ימים. ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים ובשבאו לבודקה אמרה להם נפל היה [ולכן] השליכוהו המצרים ליאור:

 

אבן עזרא על שמות פרק ב פסוק ב

גם זה דרש כי לא יוכלו המצרים לדעת מתי הרתה האשה.

ספר שמות פרק ב

 וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ  משֶׁה  וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

 

אבן עזרא על שמות פרק ב פסוק ב

  ותהר – אין ספק כמו שהזכרנו כי אהרן גדול בשנים ממשה. וככה קבלו אבותינו שפועה הייתה מרים   וכתוב ותתצב אחותו מרחוק. והנה ידענו כי תחלת קץ ד' מאות שנה היו מיום שנולד יצחק כי הוא לבדו יקרא זרע והנה בן ששים שנה הוליד את יעקב ויעקב הוליד את ראובן בן שמנים וחמש והי' ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה חברנו עליהם ששים של יצחק עלו ק"צ והנה נשארו ר"י נוציא מהם ע' שנה שחיה יוסף אחרי כן והנה נשארו ק"מ ושנות לוי ברדתו אל מצרים מ"ג והנה חיה כ"ב שנה אחרי יוסף. והנה נשארו קי"ח.

 

העמק דבר על שמות פרק ב פסוק ב

[יוכבד],  מרים בתה לה למילדת.

 

רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק ד

וע"ד המדרש ותתצב אחותו זו שכינה ולמדך הכתוב כשהצדיק מצטער שכינה מזדמנת לו להצילו

 

אבן עזרא על שמות פרק ב פסוק ב

ומלת טוב כאשר תמצא באיש מלא דעת. יתכן היותו בנשמה כמו טוב עם ה' וטוב עם אנשים. או טוב עין. או בגוף או בצורה טוב תאר. או מראה. ובעבור שמצאנו בילד כי טוב הוא אין לפרשו כי אם בצורתו טוב מכל הילודים:

 

רש"י על שמות פרק ב פסוק ב

(ב) כי טוב הוא – כשנולד נתמלא הבית כולו אורה (סוטה שם):

כלי יקר על שמות פרק ב פסוק ב

ונראה שעל מציאות אור זה שנולד עמו כתיב ותפתח ותראהו את הילד, מהו ותראהו אמרו רז"ל (סוטה יב ע"ב) שראתה שכינה עמו,

רמב"ן על שמות פרק ב פסוק ב

 [מרים כידוע הייתה נביאה, כנא']; " מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".

רבינו בח” על שמות פרק ב פסוק ב

(ב) ותרא אותו כי טוב הוא – על דרך הפשט יאמר כי היה יפה אף נעים, ואפילו היה כעור דרך האם לרחם על בנה ולשמרו מן הסכנה ולהצפינו, ולא היה צריך הכתוב לומר בשביל זה כי טוב הוא, וע"כ הוצרכו ז"ל לעשות מדרש בזה כי יתרון הטובה שראתה בו הוא שנולד מהול, ודרשו בו עוד שנתמלא כל הבית אורה, כעניין שנאמר (בראשית א) וירא אלהים את האור כי טוב, וכן דרשו רז"ל באדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה שבראו מהול:

 

ספר שמות פרק ב  ג

וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ

 

בעל הטורים על שמות פרק ב פסוק ג

מלמד שעשתה לו מערה בארץ ואפילו תחת הקרקע חפשו אחריו מפני שידעו שמשם יצא הגואל

רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק ג

  ותקח לו תבת גמא – לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל:

בעל הטורים על שמות פרק ב פסוק ה

  ותרד בת פרעה – ס"ת דתה. מלמד ששינתה דתה שהלכה להתגייר.

 

ספר שמות פרק ב ו

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:

 

אבן עזרא על שמות פרק ב פסוק ו

 והנה נער בוכה – היו איבריו גדולים כאילו הוא נער. וראתהו מהול ובעבור יפיו חמלה עליו. וזה טעם כי טוב הוא:

 

רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק ו

  ותחמול עליו – דרשו ז"ל בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותמלא עליו רחמים:

 

מי בכה?

 

פירוש בעלי התוספות על שמות פרק ב פסוק ו

ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה. פי' היה ילד וקולו כנער. אך קשה דאם כן עשיתו למשה בעל מום. לומ' שהיה קולו כנער והוא לא היה אלא תינוק. לכך נראה לפרש הכי. "והנה נער בוכה –  זה אהרן. ותאמר מילדי העברים זה. אמ' בלבה מאחר אשר אהרן בוכה שהוא עברי ודאי מילדי העברים זה:

 

רמב"ן על שמות פרק ב פסוק ו

  והנה נער בוכה קולו נשמע כנער לשון רבינו שלמה וכבר דחו זה ואמרו אם כן עשית למשה רבינו בעל מום (סוטה יב:) ועוד, מה טעם שיזכיר הכתוב עובי קולו ור"א אמר שהיו איבריו גדולים כנער ואולי הזכיר זה ליופיו, כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו, כי הכירה בו שנולד מקרוב ואבריו יפים ומתוקנים כאילו הוא נער ויותר נכון שנפרש בו שהיה בוכה כנער בחריצות וזריזות ולכן חמלה עליו ואגדה נער בוכה, ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (שמו"ר א כח):

 

  מדרש רבה שמות פרשה א פסקה כד

  ותפתח ותראהו ותרא לא נאמר אלא ותראהו אמר רבי יוסי בר חנינא שראתה עמו שכינה (כלומר ותראהו לשכינה עם הילד) והנה נער בוכה קרי ליה נער וקרי ליה ילד תני הוא ילד וקולו כנער דברי ר' יהודה אמר לו רבי נחמיה א"כ עשיתו בעל מום למשה רבינו ע"ה אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה בוכה היה בוכה ואומר שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי ד"א והנה נער בוכה ילד היה ומנהגו כנער בא “גבריאל” והכה למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים ותחמול עליו כיון שראתה אותו בוכה חמלה עליו ותאמר מילדי העברים זה מנין הכירה בו אמרה רבי יוסי ב"ר חנינא שראתה אותו מהול זה מהו זה זה נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור שכיון שהפילו משה ליאור בטלה הגזירה כההיא דאמר ר"א מאי דכתיב (ישעיה ח) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים צופין ואינן יודעין מה צופין הוגין ואינן יודעין מה הוגין ראו שמושיען של ישראל במים הוא נדון עמדו וגזרו כל הבן הילוד כיון שהושלך משה למים אמרו כבר מושלך מושיען במים מיד בטלו הגזירה והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה כההיא דאמר ר' יוסי בר חנינא מאי דכתיב (במדבר כ) המה מי מריבה המה ראו אצטגניני פרעה וטעו ה”נו דקאמר (שם יא) שש מאות אלף רגלי העם וגו' אמר להם משה לישראל בשבילי נצלתם כלכם ר' חנינא בר פפא אמר אותו היום כ"א בניסן היה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים?  

 

ספר שמות פרק ב

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:

 

חזקוני על שמות פרק ב פסוק ז

מן העברית – כי מצרית לא תניק את בן ישראל.

 

רש"י על שמות פרק ב פסוק ז

מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה (ש"ר סוטה שם):

האגדה לפיה משה התינוק לא היה מוכן לינוק מאף אישה מופיעה גם אצל יוספוס, 2.9.5

 

 

רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק ז

מינקת מן העבריות – למדך הכתוב שלא רצה משה לינק מן המצריות וכן דרשו רז"ל נטלתו והביאתו אצל המצריות ופסל את דדיהן אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן המצריות הה"ד (ישעיה כח) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים:

 

ספר שמות פרק ב

וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה

 

חזקוני על שמות פרק ב פסוק ח

ותלך העלמה – קרי לה עלמה על שהעלימה שהיא אחותו.

 

ספר שמות פרק ב ח

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:

 

(ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵה

 

רש"י על שמות פרק ב פסוק ט

היליכי – נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה הי שליכי (ש"ר סוטה שם): (וראב"ע כמובן משיג עליו).

 

רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק י

  ויהי לה לבן – הייתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו והיה משה נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו בארץ לאות מה שעתיד לעשות לו בסוף ויצא מתוך פלטרין של פרעה מי שאבד אותו ואת מלכותו ויצא אש מתוכו ושרפתו כעניין שכתוב בחירם מלך צור שאמר לו הקב"ה (יחזקאל כח) ואוציא אש מתוכך היא אכלתך ואחנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך וכן לעתיד מתוך רומי עתיד לצאת שיחריב אותה מלך המשיח הוא שנתנבא ישעיה (ישעיה כו) כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר וכתיב (שם) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, וכתיב (ישעיה כז) שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה:

 ותקרא שמו משה – זכתה בזה בתיה בת פרעה שנקבע לו לעולם אותו שם שקראתו היא על שם הנס שנעשה בו במשה שהוציאתו מן המים וניצל מן המיתה ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו:

 

חזקוני על שמות פרק ב פסוק י

 ותקרא שמו משה – כדברי רבותינו שנתג”רה והייתה לומדת לשון הקודש על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא ולכך אינו נזכר בכל התורה אלא על שם זה. ד"א בת פרעה לא הייתה יודעת לשון הקודש, אלא כך פשוטו של מקרא, ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פי' יהיה מושה ישראל ממצרים.

 

 דעת זקנים מבעלי התוספות על שמות פרק ב פסוק י  

  ותקרא שמו משה – וא"ת והלא מצר”ת הייתה והיאך קראה בלשון עברי וי"ל שהיא קראה בלשון מצרי שם שמשמעותו משה והתור' קראו משה בלשון עברי

 

העמק דבר על שמות פרק ב פסוק י

  ויגדל הילד. איתא בש"ר כ"ד חודש היניקתו. ואתה אומר ויגדל הילד אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. ואמרי' בשבת פ' הזורק שמשה היה גבוה עשר אמות. א"כ ממילא בהיותו בן שתי שנים היה גדול לפי ערך שאר הילדים בני הרבה שנים. ומש"ה לא נודע לפרעה כי הצילתו בשעת הגזירה:

 ויהי לה לבן. משום שהצילתו מן המיתה וגם גדלתו נחשב כאלו ילדתו וכמו שאמרה:

 ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעה”ם. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי"א פי' ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז"ל ברבה ויקרא פ"א. וגם נגד הד"א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם]:

 

 

 

אבן עזרא על שמות פרק ב פסוק י

  ויהי לה לבן – כמו ואלה בני מיכל. זרובבל בן שאלתיאל. והוא בן פדיה אחי שאלתיאל ובעבור שגדלו נקרא בנו:

 שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים:

 

רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק י

(י) ויהי לה לבן – הייתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו והיה משה נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו בארץ לאות מה שעתיד לעשות לו בסוף ויצא מתוך פלטרין של פרעה מי שאבד אותו ואת מלכותו ויצא אש מתוכו ושרפתו …

 ותקרא שמו משה – זכתה בזה בתיה בת פרעה שנקבע לו לעולם אותו שם שקראתו היא על שם הנס שנעשה בו במשה שהוציאתו מן המים וניצל מן המיתה ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו:

 

חזקוני על שמות פרק ב פסוק י

יהי לה לבן – על ידי שגדלתו בביתו].

 ותקרא שמו משה – כדברי רבותינו שנתגיירה והייתה לומדת לשון הקודש על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא ולכך אינו נזכר בכל התורה אלא על שם זה. ד"א בת פרעה לא הייתה יודעת לשון הקודש, אלא כך פשוטו של מקרא, ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פי' יהיה מושה ישראל ממצרים.

 

ספורנו   ספר שמות פרק ב פסוק י

  ותקרא שמו משה. ממלט ומושה את אחרים מצרה: ותאמר כי מן המים משיתיהו. הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים:

 

אור החיים על שמות פרק ב פסוק י

 מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם כי "שמו נפלאות יגיד" וצא ולמד מה שכתב   

 

העמק דבר על שמות פרק ב פסוק י

  ויגדל הילד. איתא בש"ר כ"ד חודש היניקתו. ואתה אומר ויגדל הילד אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. ואמרי' בשבת פ' הזורק שמשה היה גבוה עשר אמות. א"כ ממילא בהיותו בן שתי שנים היה גדול לפי ערך שאר הילדים בני הרבה שנים. ומש"ה לא נודע לפרעה כי הצילתו בשעת הגזירה:

 ויהי לה לבן. משום שהצילתו מן המיתה וגם גדלתו נחשב כאלו ילדתו וכמו שאמרה:

 ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעה”ם. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי"א פי' ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז"ל ברבה ויקרא פ"א. וגם נגד הד"א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם).

 

 


[1]    כנא': וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני שכן משה אומר להם לישראל (דברים כט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו … אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם עמידה שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו …שכבר היתה הנבואה בידו מהר … וכן ישעיה אמר (ישעיה מח) … מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את ….  אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני".   (שמות רבה   כח   ו). וכן  תנחומא יתרו  יא, ועוד.

 

[2] וזאת, כידוע, אף על פי שהיא הייתה עם משה בחודש השלישי להריונה.

[3] רש"י על שמות פרק ב פסוק ג: "בחמר ובזפת – זפת מבחוץ וטיט מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת".

[4] וראה הסיפור אצל יוספוס על שלטון משה על עם שחורי הראש, הם האתיופים, קדמוניות 2.10.1 ולהלן.

[5] ככתוב בספר שמות פרק יד כא: וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם (וישראל עברו בים בחרבה).

[6] ובוודאי למקרה סרגון כוונתו. מכל מקום מקרה סרגון קרוב יותר למקרהו של משה בתיבת הגומא מאשר למקריהם של כורש ואדיפוס, שאף הם הוטלו (אדיפוס) בתיבה לים, או הוזנחו על ידי הוריהם בהרים..

 כורש היה מלך פרס ומדי, ולא חי באכד.

[7] יהונתן "ואיתעברת איתתא וילדת ביר בסוף שיתא ירחין וחמת יתיה ארום בר קיומי הוא ואטמרתיה תלת ירחין דסכומהון תשעא"

 

12 תגובות

  1. הי משה, קראתי בעניין ותוך כדי קריאה נזכרתי שבתכנית שעסקה בפרשת השבוע, ניסה רב אחד להסביר את עניין התינוק-נער ולטענתו יצר ההשרדות של משה גרם לו להבין שאם יבכה בקול הוא יהיה בסכנה ולכן החניק את בכיו, כשבת פרעה הגיעה לתיבה היא שמעה בעצם נער, כלומר בכי מוחנק כמו אצל בוגרים בניגוד ליללות תינוק. רואה שניסית להקיף את כל סוגי המידעים בנושא ואולי תמצא במידע הזה עניין גם כן.
    תודה על המאמר,
    סיגל.

    • סיגל,
      תגובה אחרת.
      הרב שאמר מה שאמר אמר את שאמר על אחריותו – דעתו והמצאתו. אין דבר כזה במדרשים (היום דיברנו על זה בכיתה): אדרבא, המלאך גבריאל – שומר אישי של משה רבנו – הכה אותו שיבכה כדי שבת פרעה תשים לב אליו. ואמנם מה שאמר הרב בענין שקולו היה עבה – כתוב: "והנה נער בוכה". נער? הרי היה תינוק. אמר ר' יהודה – היה לו קול עבה של נער. אמר לו ר' נחמיה: אם כן, עשית את משה בעל מום. אלא שעשתה לו אימו חופה של נער שפחדה שהיא לא תזכה לראות בחופתו.

  2. סיגל – תודה – תודה על כי קראת. תמהני אם הנושא יכול להיות בעל ענין לאחרים. ואולי רוב הציבור רחוק מלעסוק באזוטריקה, כמו המדרשים.
    ותודה על המידע.
    מ.

    • הי משה, אני תמיד לא מבינה מה זה משנה. מה זה משנה אם זה מעורר עניין אצל אחרים. חושבת שמה שחשוב זה אם אתה כותב את מה שמעורר עניין אצלך. לא נראה לי שבלוג מטרתו לשעשע או לעניין את הקוראים. נראה לי שבלוג זה כמו מגירה שהכותב מאפשר להציץ לתוכה ומבחינתו הוא מסכים לקבל תגובות ואפילו שמח אבל עדיין זאת לא המטרה המרכזית אלא יותר ההנאה מעצם הכתיבה. אולי אני טועה ולאנשים יוצרים חשוב מאוד הקהל, ואולי אתה מרגיש כמו מי שעומד על במה וכשלא מגיבים זה בשבילך כאילו האולם ריק, ואת זה אפשר לבדוק רק על במה אמיתית. ואני בטוחה שאם תַּרצה מעל במה בנושא הזה, יבואו האנשים שמתעניינים בנושא, בעוד שכאן יש כל כך הרבה פוסטים בכל כך הרבה נושאים, שקשה להתמקד. אני פשוט בחרתי לי כמה בלוגים שמהנה לי לקרוא או להגיב בה,ם ולי מהנה לקרוא כאן, אם כי מטרידות אותי קצת ההקדמות שלך הכאילו "מתחננות" לקוראים.
      רוצה בעצם לחזק אותך בדבריי ומציעה לך: כתוב כל מה שאתה רוצה לכתוב. יקראו? יופי. לא יקראו? גם יופי. העיקר שתמשיך לעשות את מה שאתה אוהב והמשך יום נפלא שיהיה.
      סיגל.

      • סיגל,
        את יודעת שאני חושבך לאישה חכמה ובת אור.
        אני גם מכיר את דעתך בנדון – יפה. הרבה מכך אני מקבל. אך מה לעשות ויש רגעים שנופלת עלינו בדידות בתוך ההמון ודיכאון. כאילו יושבים אנו בפינת החדר וצועקים אל מול הבדידות והחושך.

        [[אגב, שמת לב לחוכמת הלשון העברית וכמה קרובות – והפכים – שתי המלים – ידידות ובדידות…?]]]

        אבל תגובתי חריפה. תרגמתי עבורך לאנגלית שיר של פנחס שדה – הנה הוא:

        The Parable of the Feast

        You lie at midnight on your bed. You do not dream and have no illusions.
        You do not dream new dreams, do not any more
        Expect to hear your lover's footsteps on the stairs.
        You do not see tomorrow hold in store solutions
        To your hardships, not to gone day's sorrow
        Like to the flickering lamp's yellow light, like to the clock's ticking,
        Like to the fluttering in the wind of the shutters,
        You go on and on asking, and still again you ask, where's your happiness fled
        so many days.

        And you ask, whereto had the wonderful isles gone away, in which red-beaked birds
        Sang amidst the branches of your childhood palms.

        And you know, that your life lies with them as a corpse, smiling
        Under worlds and masses of deep, heavy floods.

        But then, take note of the parable (Matthew XXII, 1-10) of the king
        who held a feast, and sent his slave to call the worthies who were invited: and they
        Refused to come.
        And thus the king did say then to his slaves: Go and stand
        On the thoroughfare and all that pass, call them to the feast.
        And thus tell them: Come to the king's party, ho all of you, ho all,
        The poor, the naked, the unclean, the sinful, unhallowed, you the taxcollectors, you,
        The lost sheep of the world.
        Come hither, you all, and the king will receive you.

        If they did not come the sunny days and bright hours, the spree of your life,
        If the red-beaked birds did not come to sing you at the windowsill of your room
        Songs of love sweet and enticing, – Why shouldst thou sit alone at the laden table? Why shouldst thou
        Attend alone to the fruit and the wine?
        Throw open your heart's gates, get thee down to the crossroad.
        Call all who pass to the banquet laid.
        And thus tell them: Come you all to the feast, ho you all
        The heavy gray days of slow rain, you days of storm, you heavy hours.
        Come, sorrow, come, distress, and you too, agony, and you too, forgotten memories,
        You, pride and solitude, come, all my mistakes.
        Come, all of you to me, sit around the table.
        Eat of my bread – my body: drink the wine – my blood. Come
        Lie down on my pillow
        And be with me one flesh.

        • הי משה, תגובתך כנה ויוצאת מהלב. כן אני מבינה את הבדידות היא מפלצת איומה אבל התגובות או הכניסות אינן מפיגות את הבדידות כלומר, לדעתי. אני מכירה קצת את עולם המחשב הן מעין בריחה מהתמודדות. את זה אפשר לעשות במחשב גם בלי בלוג. רק מנדידה בין הבלוגים השונים ושתגובה ושיחה עם אחרים שהם לאו דווקא אני היצור ולאו דווקא על יצירתי שלי מדברים. זה לעניין הבדידות ולדעתי שיש לה יותר מפתרון אחד.
          לעניין הידידות/בדידות אז הצליל אכן דומה ואם להודות אז להודות גם לבדידות וגם לידידות שמסיעים אותנו דרך במסע החיים כי הכל מלמד. זאת אמונתי בעצם בכל דבר.
          ותרגום שתרגמת… למעני…וואוו…השיר מקסים (גם בלי להכיר את המקור) ואני מאוד מוחמאת וחושבת שאם כבר בדידות נחווית בעולם הזה אז לפחות שיצאו ממנה יצירות יפות שכאלה.
          נהניתי לקרוא ולא חושבת שתגובתך חריפה.
          וכמובן, תודה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה גנן