גונב לאוזני שלסמדר לומניץ יש יומולדת, אז בא לי להעניק לך סמדר תשורה קטנה של מילים. יומולדת שמח!!!!

הפרק כאן הוא חלק מתוך רומן שנתקע לי באמצע. הרומן הלא גמור הזה, שהתחלתי לכתוב לפני 11 שנים, יצא מתוך הסיפור "אמה ואני" שפירסמתי שלשום, ואמיר אור אמר שהוא מעוניין לדעת עוד על מעללי אריק ואמה אהובתו. אז החלטתי לקפוץ למים. 

החלטתי שאפרסם כאן בבלוג את הפרקים שיש לי מהרומן, ואני אשמח מאוד לשמוע תגובות, לראות אם שווה בכלל להמשיך לכתוב אותו. 

                           הקיץ שבסופו הוא ימות 
                        (פרק ראשון מתוך רומן לא גמור ותקוע)

תל אביב

אני זוכר את הרעש. 
   זמזום מונוטוני שמסתנן לאוזניים בהד כפול, המהדהד עוד שניות אחדות אחרי שהוא מתפוגג, מתמזג עם מוסיקת מעליות שמתנגנת בלופ מרגיז, ועם בליל קולות נשיים, מטופחים, שמספקת מערכת הכריזה.

     אני זוכר את האור. 
    נורות ניאון חשופות שאורן החריף בוער היישר לתוך ארובות העיניים, מכפיל את הראייה עד שערפול חושים מכאיב ממיס את זקיפות הקומה, מרכך את העמידה, ומי יודע, אולי גם איברים אחרים, אבל לא שלי, אני נשאר חזק ומגורה עד שנגמר המופע.

     אני זוכר את הריח. 
    חזק וארומטי, מגרה ובו בעת מתיש, של עור חם, מפתה, מדיח. ריח של נסיעות, של חוץ לארץ – בא לך אותו להריח עד יום מותך, לצד ריח עורן של נשים מבושמות שמתקרבות אליך בצעד מהוסס וגם בנסיגתן אתה ממשיך להריח אותן.

     אבל היה שם עוד משהו. שמץ מסרחונו המתועב של סקאי טרי ובשל. באכסדרות של מלונות, במשרדים אופנתיים וממוזגים ובחדרי המתנה של רופאי שיניים, אני תמיד יכול להרגיש את התרמית על ההרחה הראשונה. אני יודע מתי זה עור אמיתי שנפשט מפרות וחזירים, ומתי תוצר הלוואי הכימי. היום הם מנסים לרמות אותנו על ידי החדרת חיקויי ריח. אבל אני יותר מדי רגיש וקפדן בענייני ריח וטעם. אם כי אני מכיר את אלה, הפושטים, שיגידו שריח העור מסריח להם ואילו את ריח העור המלאכותי הם דווקא אוהבים, זאת בעוד שאני יכולתי לחיות את כל חיי בתוך חנות למוצרי עור. בכל פעם שאני קונה תיק או נעליים, אני מורח את אפי על חצי תריסר מוצרים שמציעה המוכרת, לוגם לתוכי את הריח הגס והמופלא, ריח של אורגיית גופות מהוללת, ריח החיים, שהוא גם ריח מוות.

     אבל ריח זה עניין אישי. פעם עשיתי כתבת תחקיר על העדפותיהם של אנשים בנוגע לריחות. לא תאמינו מה אנשים מוכנים לחשוף כששואלים אותם, אילו פרטים ביזאריים הם מסגירים מבלי להתחשב במחיר, בבושות שעלולות להיגרם, ובפרט לא תאמינו מה אנשים מוכנים לספר על התיקים שלהם: מה הם שומרים בהם, מה הם נושאים איתם לכל מקום שילכו, ועל מה בשום פנים ואופן הם לא מוכנים לוותר, אפילו לא בנסיעות קצרצרות לסופר או לבנק. והם מספרים דברים, תאמינו לי, שממש לא הייתם רוצים לשמוע. גברת אחת, למשל, סיפרה לי שהיא לא יוצאת מהבית בלי מייבש השיער שלה, מתוצרת "בראון", כמובן, ושני מטילי זהב שהיא קנתה פעם, כשמחירי הזהב צנחו מטה. זה לא קצת כבד? שאלתי בתום לב, ולאו דווקא מתוך ציניות. בתגובה קיבלתי מטח של צוננים, ומיד אחריו מבול של רותחים: מה כבד, מי כבד, באושוויץ היה לנו כבד?  ואולי אתה חושב, אדוני הנכבד, שהיה לנו שמה משקל עודף, אה?!

    אני זוכר תיקים. חדשים ומהוהים, יפים או מכוערים עד מוות, כולם מפוזרים על הרחבה שלפני דלפקי הכרטיסים, וחלקם כבר עמוסים על הסרט הנע שמוביל אותם לקרונית התובלה. מיד גם הבחנתי שכמה אנשים מגוננים על תיקיהם בידיים, כאילו היו אלה תינוקות או משהו; מבטם הנואש מוכיח שנדמה להם שמישהו עומד לגנוב להם את כל התכולה. כאילו שמישהו בכלל מתעניין בסמרטוטים שהם שומרים שם! מצד שני, אולי יש צדק בפרנויה? הנה שם, בפינה, לכוד בין עשרות בודקים בטחונים שמחכים על קוצים להסתער על המזוודות, עומד בחורצ"יק איזה שתי מטר ועשרים, שנראה תמים יותר מאצבעוני. השוטרים מחטטים  באצבעותיהם העבות כנקניקיות בשתי מזוודות סאמסונייט וצמד תיקי יד תואמים, המחוברים למותניו של האצבעוני בחגורה אלסטית עבה, בנוסח אם לא יועיל לא יזיק, וככה לפחות לא יכייסו אותי ברגע הראשון שאנחת בתפוח הגדול.                                                                                               

    מאחורי אצבעוני משתרך תור ענק ופתלתול, המשתלשל מדלפקי הכרטיסים כעמוד שדרתו של דינוזאור חולה שיגרון. הבחור זז, מנסה לפלס את דרכו בתוך טבעת החנק הגברית העוטפת אותו, ושובל הדינוזאור שמאחוריו מתנענע בהתאמה, עד שאולם ההמתנה נראה כעומד להתפוצץ מאדם. ראשו של הדינוזאור מתקדם לעבר הדיילות בדלפקי הכרטיסים, בעוד שזנבו מאותת בייאוש איפה שהוא על יד בתי השימוש הנמצאים הרחק מאחור, סמוך לדלתות הכניסה האוטומטיות, הנפתחות ונסגרות בהטחה, הבטחה שלמה שלכאן אפשר רק להיכנס. עוד הטחה, וכבר שוטף את האולם גל בהול ונסער נוסף של אנשים, והדינוזאור רק ממשיך להתפתל ולהסתחרר, לדחוף ולהידחף, להסתלסל סביב עצמו, עד שזה נראה לי כמו הסצינה המופלאה ההיא, נו, מהסרט של ברטולוצ"י.

    אולי בעצם של ויסקונטי? לא, נדמה לי שבכלל אצל פולנסקי. טוב, אני לא בטוח, עוד אצטרך להיזכר. בטח אזכר בעוד כמה ימים, כשכבר לא אזדקק למידע.  אחר כך אני חושב לעצמי – ודי גאה על מאגרי הזיכרון המשובחים  –  שהסצינה הזו הופיעה בסרטים של כל השלושה. מי העתיק ממי? ואולי הם בכלל חלמו את אותה הסצינה בדיוק? נעים לי לחשוב על תודעה קולקטיבית נהדרת שסחפה את תודעת שלושתם ללופ ענקי, כמו עמוד שדרתו של אותו דינוזאור מיתולוגי המתהולל באורגיית גופות דביקים, מיוזעים. ובסצינה הזו, הנוראה, המחרידה, בסצינה הזו, החושנית, העילאית, המפתה, סובב לו סובב נחש של רוקדים המתפתל מהחדר פנימה והחוצה כמו נחיל דבורים דומם או כמו נחשול השועט החוצה בסערה אך בשתיקה מופלאה, בולע את הגיבור שעומד לבד בצד.

    זה אני, אגב. והמראה רץ לי בעיניים, לא משתחרר. עד שנדמה לי שעוד דקה אקבל סחרחורת מכל הטרראם. אימא שלי תמיד אומרת שהייתי ילד רגיש. עומד, אבוד ומסונוור, במרכזו של חדר נתיבות, לא זוכר איפה ומתי, מסביבי נסחפים אנשים בבהילות האופיינית לנוסעים; וכולם גבוהים, ענקיים, גוררים תיבות ענקיות, מזוודות, וילדים קטנים מנוזלים. כך זוכרת תודעתי הבוגרת את אני הקטן: בכובע טמבל בצבע חאקי, מכנסי שלושת רבעי סגולים, מפוספסים בלבבות אדומים  (כי זה מה שאימא קיבלה מטיה רשל שהיגרה לקנדה, אחרי שהנאצים אכלו לה את הרגל, ככה אימא  תמיד אמרה), ולרגלי סנדלים אורטופדיים מפני שאימא לא האמינה בסנדלי אצבע, כמו שהיו לכל הילדים בכיתה. ואימא, איפה אימא? אולי הלכה לקנות כרטיסים? אולי בשובה היא תביא לי קרטיב לימון? הכי טוב על שני מקלות, אימא, אני מוציא מתוכי קול רפה. לא אסרטיבי, בפירוש לא אסרטיבי. כזה אני עד היום, אף שניסיתי לשנות את עצמי בכל מיני סדנאות למודעות עצמית, הילינג וכל הזבל. אבל אימא לא שומעת. מתי תחזרי, אימא, מתי? דממה מבעיתה. ואז בא הרחש המרגיז. נחיל דבורים שדמם לרגע בשל איזו תאונת עבודה, ואז פרץ באחת בשירת זמזום רמה. באיזה מסוף זה היה? באיזו תחנת רכבת? כאן, או במקום אחר שלא שמעתם את שמעו?

    ככה אני זוכר חדרי נתיבות. ואולמי נוסעים בכל שדה תעופה ובכל ארץ שהיא, אפילו חדרי וי.איי.פי, נראים לי כמקומות שהולכים בהם לאיבוד בתוך ההד החריף המתרומם מהרצפה. אפילו אם אתה לבדך, ככה שאין סיכוי שתלך לאיבוד למישהו, בטוח שתלך לאיבוד. "אדם הלך לאיבוד לעצמו," כותרת כזו היתה זוכה לאותיות דם בעמודי הפרפראות. היטב אני מכיר את העסק. יותר מדי שנים אני מעביר ידיעות צבע לעמודי האמצע. אולי באמת הגיע הזמן להתעופף? ככה אומרים את זה, לא? לפרוס כנפיים ולעוף. "אני לא מכירה דרך אחרת לעשות את זה," מסכמת אמה. ואני עונה: כן, אבל אני מוכרח לעבור את המשוכה הזו בכבוד, עם סטייל, עם דיגניטי, בדרך למקום אחר, טוב יותר, ואם לא טוב יותר אז בטוח שיותר בטוח, כמו שטוען ואגנר לפני שהוא סוגר את העמוד הראשון של מחר.

     אני זוכר את האוויר. מסונן מהריחות הטבעיים, החמוצים והחריפים, מנבגים ומווירוסים רצחניים, כמיטב כוחה של מערכת המיזוג המרכזי שעובדת כעת שעות נוספות עקב העומס בדוכני הנסיעות, נושאת בעול הקדוש להעניק לחלל ריח אחיד ומלאכותי, אותו ריח קריר ואנין, בשום ונכסף שיש רק בסוכנויות נסיעות, חנויות כולבו גדולות ושדות תעופה. ריח שמורכב מניחוחות עור אמיתי, בשמי מעצבים, וגיליונות טריים של טיימס וקוסמופוליטן.

    אני משוכנע שאני עומד להיחנק. אם לא אעשה משהו ברגע זה אתעלף כמו אישה בהריון על רצפת השיש של רחבת הכניסה. תוך שניות יגיחו שני אחים-רחמניים, שעירים וחסוני זרועות, במדים ירוקים מעומלנים ומסכות של חדרי ניתוח, ויישאו אותי הלאה מכאן, בחזרה, החוצה, ראוס. ניחוח העמילן של גופם אופף אותי כשאני שומע אותם אומרים: יאאלה, קישטה, זה לא מקום בשבילך, חביבי… לך, לך תמצא לך אישה, בחורצ"יק. תעשה לה בית, מותק, תוליד לה אריקים קטנים, כחולי שיער ומתולתלי עיניים. מה תעשו לי אם אתנגד? אני מתאווה לשאול. בתשובה הם פורצים בזמר מסולסל: תולידו שישה, תולידו שבעה, תולידו שמונה ילדים, וטופחים על כתפי בנוסח הסחבקי של החבר"ה במילואים. זהו זה, אני גמור, בטח רואים עלי שאני עומד להתעלף. בעוד הרצפה מסתחררת  סביבי אני בדרכי החוצה, שועט אל המרפסת המקורה כדי לשאוף קצת אוויר, שזו התרופה הכי טובה בעיר, כמו שתמיד אומרת ההונגרייה שלי.

    גם בחוץ יש המון רב. אולי קרוביהם של העומדים לנסוק מכאן בעוד שעה-שעתיים.  אבל כאן, לפחות, אפשר לנשום. ויש שמש להציץ עליה. אף שאני מכיר את אלה, המתחכמים, שאומרים: זה לא אתה, בחור – זה השמש. רק השמש יכולה להציץ עליך. רק היא יכולה לעזור לך, לנחם את ראשך הכבד, העגום. אימא שלי תמיד אומרת שנולדתי זקן. במקום שייצא לה פעוט עליז וצרחני, הגחתי אני: תינוק כבד-ראש, עדין, מיוסר כמו תלמיד ישיבה. אחד שדואג יותר מדי, חושב יותר מדי, ואפו לעולם תקוע בספר, כמו שאומרת אמה שלי. כן, כן, אתם מכירים את הטיפוס. זה שמתעקש להיות יוצא דופן, זה  שמסרב להתחבר לעדר, כמו שאומר ואגנר בהתקפי הזעם שלו עלי. אבל אני יודע היטב למה היא התכוונה באמת, אימא שלי: שהייתי נעבעך, גניח, יורם, נו גוד פור נאטינג, פשפש עלוב ומכוער שנדבק כמו עלוקה לגנים המצוינים שלה. במקום שתשמח על שיצא לה פרופסור קטן, היא התביישה בי והתנצלה על קיומי בפני שכנות ואורחים. גם אמה שלי מאשימה אותי בסוצ"יופאטיות כשהיא תופסת עלי קריזה – וזה קורה לעתים קרובות מדי בזמן האחרון – אבל אמה לפחות נותנת משהו מתוק בתמורה.

    בחוץ מפשירה השמש את זרועותי שקפאו. ויש גם ערוגות פרחים ועצים במלוא פריחת אפריל האגדית.  או-טו-טו קיץ, מתפעלים החזאים, ושוב מפשלים בגדול בתחזית של מחר. כמו להכעיס מנצנצת השמש בים שברי הקשת בענן, אחרי שמלקוש חם וחצוף העז לטפטף מהשמים ולהרטיב את רחבה הכניסה, שלא לדבר על כמויות הכביסה הענקיות שהוכנסה פנימה בהיסטריה רגעית, ועל מפלס הצעקות והמריבות הביתיות שעלה בעקבות המאורע.

      אני מתבונן בקפדנות בפניהם של האנשים, למרות שעל פי רוב אני נמנע מנעיצת מבט פולשנית בעוברי ברחוב. זה תמיד נראה לי מביך וחודרני. אבל עכשיו, בשמש הנעימה שמציצה בשלל גווני הצהוב שלה מיד אחרי הגשם האחרון, באוויר שסוף סוף אפשר ללגום לרווחה, אני מוכן להסתכן בחוויה.

     אבל גם כאן, כך אני מגלה לתדהמתי, פניהם של האנשים אינן מביעות את הנעימות והזחיחות המתאימות לגינה כה חמודה במלוא פריחתה, למזג אויר כה זך ומתמסר, אלא את אותה בהילות קשוחה שנרשמה רק לפני רגע באנשים שנדחסו באפלולית המוארת בכדורי אור פלורוצנטיים, במרכז אולם הנוסעים.

    זה מפתיע אותי. לא לזאת ציפיתי מפניהם של העומדים לשלח בכל רגע את בני ביתם למרחוק. ציפיתי שחיוכי סיפוק יחמקו להם מתחת למסווה עצב הפרידה, ויסדקו את שריון המסכות המחויכות, האוטומטיות, שמכאיבות לשרירי הפנים. הלוא סוף-סוף הם נפטרים מיקיריהם לשבועיים שלושה, אפילו שנה. זו סיבה מספיק טובה לשמוח בלב פנימה. אולי פשוט לא נעים להם לבטא את שמחתם במתחם שדה התעופה, כך אני חושב לעצמי, אך בעוד שניים-שלושה רגעים, כששערם יתבדר לו ברוח בעוד מכוניתם החדשה תחליק בבטחה על הכביש המהיר בחזרה העירה, הם יגלו לעצמם את רחשי לבם, את העונג המפתיע שיש בלהיפטר לאיזה זמן מיקיריהם. פתאום גם ישימו לב שהם מזמזמים פזמון פופולרי מהרדיו, ובאחת תכבה לה זוועת השמחה שבלב.

     רק כעבור רגע אני מבחין שמבטי הנוסעים וקרובי משפחותיהם אינו מבט של בהילות אלא של פליאה והתפעלות. אני מעז לפסוע עוד כמה מטרים בשביל המוליך משדה התעופה לגינה, מגלה מצדי הימני אגם מים גדול: תעלה מלאכותית שמשתקפת בחלונות, קרוב לוודאי פרי יוזמה חדשה של רשות שדות התעופה. לבי עולץ, עליצות השמורה לאזרחים קפדניים כמוני: הרי נעשתה כאן ג"סטה הגונה לרווחתם ולהנאתם של הקרואים בדרכם האחרונה. בעוד אני נהנה מהיוזמה וחושב לעצמי שזה באמת יפה מצדם לבצע פרוייקט כה נכבד ושאפתני, שלא לדבר על המיליונים המושקעים כאן, קרוב לוודאי פרי איזה סטרט-אפ חדשני ושנור מעולה בצדו (לרשום לעצמי להציע לוואגנר לעשות כתבת תחקיר מקיפה, ולברר מאיפה צצו המיליונים), אני מבחין באטרקציה מופלאה, שהיא לבדה מצליחה ללכוד את עיניהם המוטרדות של הנוסעים.

    בחיי, ממש מתחת לאפי מתנהל מופע של נמרים מעופפים. מנין הקריצה רשות שדות התעופה נמרים מעופפים? אולי זהו הסמל המסחרי החדש שלהם, ואני לא ידעתי? מזווית מבטי אני קולט מאלף במדי הוסארים צבעוניים, עומד פסוק רגליים ובעלתני על גדות האגם המלאכותי, מצליף בשוטו לכל עבר. מאלף שני, תאום במדיו הקרקסים, ניצב באותה עמידה גאה בדיוק בגדה השנייה, כאילו תיאמו בניהם השניים את הקומפוזיציה של עמידתם. הפעילות  הקומית, שיש בה גם אלמנט מבעית, ממשיכה באילוף הנמרים. ההוסארים מטלטלים בזרועותיהם העבות מחבטי ענק מגוחכים למראה, שמזכירים לי מחבטי גולף או טניס, רק גדולים פי חמישה. הפעולה מזרזת את הנמרים לבצע את משימתם, לקבל תנופה ולקפוץ מעברה האחד של התעלה לעברה השני.

    אין מה לדבר. המראה מרהיב. דבר כזה בחיים שלי אני לא ראיתי, כמו שאומרת ההונגרייה שלי. ואם מותר לי להתרברב מעט, אוכל לספר לכם על לא מעט דברים מצמררים שראיתי בשלושים שנותי. אבל נמרים מעופפים? זה לא. אני מתקרב מעט כדי להיטיב לראות, אבל באותו רגע מתבצע בדיוק מעל לראשי תרגיל אקרובטי מסוכן: הנמרים נשלחים שוב לריחופם הנועז מצד אל צד. המצב דורש את סיגול גרוני לפוזיציה הכי מתאימה לקליטת המאורע, עד שלזוועתי אני שם לב שהנמר הימני ינחת עלי תוך כמה שניות אם לא אזוז בזה הרגע ממסלולו. אינסטינקטיבית אני נסוג אחורה, מחליט לחזור על עקבותי ולהיכנס פנימה. מה שבטוח בטוח. כבר אמרתי לכם, ראיתי די בחיי.

     אבל אז אני המום שנית. ואני מודיע לכם שלא קל להמם אותי. מעת לעת מחליטה אמה להפתיע אותי באיזה תעלול: פעם קיפצה ערומה בבריכה של העירייה באחת ההפגנות היותר המוניות שידעה הכיכר. כאמור, ראיתי רבות בחיי. אבל עזים מעופפות? זה לא. שתי עזים, אחת שחורה, אחת חברבורה, מבצעות את אותו הטריק שלפני רגע התבצע בדיוק מושלם על ידי הנמרים. גם העזים מעופפות להן בבטחה מגדה לגדה, כאילו כלום, כאילו משחק ילדים, כאילו הכי טבעי לכבשה לעזוב את האחו ולרחף בין שמים וארץ. וכל זה אפילו שבכלל אין להן כנפיים! רק אימא שלי ואלוהים יודעים כמה שאני שונא כנפיים. ולחוץ לארץ לא נסעתי אף פעם. לא מפני שאני פוחד ממקומות חדשים ומאנשים זרים ומהמחשבה הממלכדת שאלך לאיבוד, אלא מפני ששנואה עלי המחשבה שעלי לעופף ממקום למקום באמצעות צמד כנפי פלדה.

     אני מתעורר באחת. בפעימה הבאה אני כבר מדדה לבית השימוש, מוכה קור ברגליים יחפות, אוגר טינה כלפי מזג האוויר הסגרירי שקפץ לכאן טרם זמנו, שובר לעצמי את הראש מה זה היה צריך להיות החלום הדפוק הזה. מה פתאום כבשים מעופפות? מה כל הסמליות הדפוקה הזו? וחוץ מזה, מה פתאום חוץ לארץ? העורך שלי צריך אותי בארץ. אני צריך אותי בארץ. אמה צריכה אותי בארץ. טוב, בנוגע לאמה אני כבר לא משוכנע. לא פעם ולא פעמיים כבר איימתי עליה שאסע מכאן ובכך יבוא הקץ על יחסינו הקפריזיים, שכל כך מייסרים אותך, כפי שאני מבין, אז הנה, אני זז לך מלפני העיניים, כבר לא אסתיר לך את הנוף, תוכלי להפשיט בעיניים את כל הבחורים בקפטריה של משפטים, איפה שאת תמיד אומרת שיש את הכי חתיכים, עכשיו טוב לך? אבל לא נראה לי שזה הזיז לה בכלל. היא המשיכה להתעמק באחד מספריה העלובים והבלתי מובנים, תמיד קרועי קצוות, תמיד מוכתמים ומסריחים מהספרייה המרכזית של האוניברסיטה, ורק אמרה לי בקול הכי ביצ"י שהצליחה לגייס: אם בא לך להזדיין לך תתרחץ.

    באמת, שלא תעשה טובות, מלכת הקרח. רק בשביל ללמד אותה לקח הייתי צריך לנסוע. אבל אף פעם עוד לא הזדמנה לי מטלה עיתונאית שבגללה יהיה לי דחוף לנסוע מכאן. אני חייב הסבר: אני לא מאלה נטולי השורשים, חולי הקיטבגים. הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות אחרי הצבא היה להסריח בחושה בהודו. אני לא מאלה שמתעופפים מכאן בכל פעם שהמצב נהיה קצת מחורבן. לו התעופפתי מכאן בכל פעם שקצת מתחרבן, הייתי חייב לעשות חופשי-חודשי על הפרעושים של אל-על. וממש לא מתחשק לי להתבשל בפרוזדורים המחניקים שלהם שכם לשכם עם צי המעשנים, או למצוא את עצמי נחנק כמו עובר על אחד הכיסאות החורקים, מניח לשכני לרוקן מכל רוק שלם על כתפי אפילו מבלי להגיד סליחה.

     חוץ מזה, אני שונא לארוז. היטב אני מכיר את הג"ט-סט האלו. מתעופפים להם בנונשלנטיות בג"מבו הצולע של אל-על, המזוודה תמיד בהיכון, אפילו הריח המסורתי של העובש מהבוידם עוד לא הצליח לקלקל אותה. חושבים לעצמם שגילו את אמריקה, אז בשביל מה כל הזמן לפרוק ולארוז? הכי טוב לחיות על מזוודות, וחסל. אתם יודעים למה אלוהים סובב את בני ישראל במדבר ארבעים שנה? כי הם דרשו דיוטי-פרי בכל תחנה, חה, חה, חה. הו, כן, טוב טוב אני מכיר אותם. חושבים, תפסנו אמריקה. חושבים, ככה אף פעם לא יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה. חושבים, ככה נוכל להתעופף מכאן בכל רגע נתון, הקושאנים קבורים עמוק בחזייה, הזהב בתחתונים, היהלומים, ברוך השם, בשיניים.

    פעם ראיינתי אחד כזה. היו לו דונמים על דונמים של פרדסים באדמות החקלאיות הכי טובות בארץ, שותפות בקואופרטיב קטן של מטוסי ריסוס, מניות במפעלי ההיי טק הכי שווים במתחם הרצליה פיתוח. אבל הוא האמין רק בשקיק קטנטן שהודבק בסופר-גלו לבטנת ז"קט הארמאני שלי. איש בטחון הוא הצמיד למעיל הזה! שלא ילך חס ושלום לאיבוד, המעיל, שלא ייגנב, שלא ייחטף. ואז, חלילה,  יבוא הקץ  על תחושת הביטחון המפוברקת.

     בדרכי למטבח לבשל קפה חזק, אני בודק את ההודעות על המזכירה. היא מהבהבת שלוש פעמים ברציפות, וזה עושה לי הרגשה רעה. הבן זונה ואגנר הגזים הפעם לגמרי. אפילו לישון צהרים כמו שצריך הוא לא נותן לי. "אריק ארמוזו, תגיד פעם אחת ולתמיד, מי הייקה בינינו, מי?" כך הוא צורח עלי, לא פעם ולא פעמיים, בעודו מקטר עשן מסריח מסיגר נחות, מעוצבן כמו חתול מיוחם, הכרס הנפולה שלו עולה ויורדת כמו כרית פוך שנחבטה כהוגן בידיה של פולניה מעולה. בשלווה ובהגיון הפלטתי את כל הפטפוטים הרגילים: שזה לא המוצא שקובע, שזה עניין של הרגלים, לפעמים אפילו של התנסחות, וכו" וכו". כל החריונים הרגילים בשיחות שלנו. "אהה, אז יש לנו כאן עסק עם בחור של הרגלים!" נהם ואגנר. "ראיתם מה זה, חבר"ה? אימא שלו זחלה לכאן מאיזה לבנט מעופש, שמה מקסימום בישלה על גללים במערה, והצעצקע שלנו כאן פיתח לעצמו הרגלים של ייקה. אני, בובל"ה, אני כאן הייקה הטהור, הייקה האמיתי, מייד אין דויידטשלאנד," זעק ואגנר, "ואפילו אני לא יושן צהרים!" בטון הכי סרקסטי שלו הציע שאלך לעשות כתבה על התיאטרון האידי שנפתח לאחרונה. אני רק עניתי: יו, במבטא הכי קומי-אידישאי שלי. כאלה הן המריבות שלנו. כמו זוג נשוי הפכנו להיות.

     אחר הצהרים אני אוהב קפה חזק עם קצת הל, כמו שאימא שלי עושה. על יד, אם אין לי מרשמלו בארון, אני אוהב לכרסם את עוגיות המישמיש שמכינה ההונגרייה שלי. הן כל כך דביקות ומתוקות, העוגיות שלה, שלפעמים בא להקיא אותן מיד בתום האכילה. אבל אין לי כלום בארונות, והשן המתוקה משוועת למעט גלוקוזה. מיד אני שופך שתי כפיות  סוכר נוספות לקפה, נרגע לעת עתה.

     חתול שחור קופץ על ברכי. מתחנן שאתן לו משהו. במשפחה הקטנה שלנו שנור זה הצד החזק שלו. אבל אין לי, הנה, תראה, אני מצביע על הכיסים, אחר כך על הארונות הריקים, אחר כך שוב על כיסי מכנסי, עוקב אחר עיניו הצהובות שעוקבות בזריזות נמרית אחר תנועותי. תראה, אין לי, אני מנסה לשכנע. אבל לא נראה לי שחתול שחור משתכנע מהמימיקה המגוחכת שאני מבצע לנגד עיניו הנדהמות. הוא מביט בי כאילו הביט בחולה-נפש. בדרך כלל, כשאני שואב הנאה סוכרתית הגובלת בשחיתות מארוחת הארבע שלי, גם חתול שחור דורש את תקציב המתוקים. מה לעשות? יש לי בבית חתול מכור לפחמימות. לא תמיד הוא מסתפק בליקוק קטן בבטן הרכה של המרשמלו. אני מסלק אותו מהשולחן ומתרכז בקפאין. בעלבונו, מזנק חתול שחור באלסטיות מהשולחן לחלון, משקיף משם בערגה על מרפסתם של ההונגרים. אני היטב אנ מכיר את כל הטקטיקות. יש באקט הזה  צד פרקטי: הוא רוצה לגרום לי רגשות אשם. כל שבריר מניפולציה שלו מוכר וידוע לי לפני ולפנים. הוא חושב, המניאק הקטן, שההונגרייה תרחם עליו. למשל, תזמין אותו פנימה לשנור של שמנת מתוקה מהדובוש הנפלא שהיא מכינה, היישר ממקרר האוצרות שלה. פעם היא שאלה אותי: "אישטנם, אריקי, למה אתה קוראת לה חתול-שחור כשהיא בכלל לבן כמו שלג בעיר שלי? תראה, אפילו קקי אין עליו," חפנה אותו בזרועותיה: "ומי התינוקל"ה של מאמא, מי? מי רוצה לקבל חתיכה חל"ה מתוקה עם חלב חם-חם?"

    כשחתול שחור נמסר לידי בהיותו תינוק מיילל בן פחות מחודש, לא שיערתי שכזה בנדיט ייצא ממנו. עכשיו הוא מטפס בלוליינות מבהילה ממרפסתי למרפסתה, ובקפיצה קלה נוחת למטבחה המסריח מטיגוני לביבות. את עוגיות המישמיש –  "שאומרת כופתאות, בחורצ"יק, כופתאות," מתקנת אותי ההונגרייה במבטאה הכבד, הנעים לי כל כך – היא מטגנת בטונה שמן ומתעקשת לתת לי את המתכון. "את לא רואה את הכרס שצמחה לי בחודש האחרון?" אני מגחך אליה בטון חצי ליצני, חצי בכייני – תמיד הייתי סחטן מצטיין של רחמים, בפרט רחמי נשים – אך למרות הכול אץ ללקט את מנחתה המהבילה: תופיני אגוזים שדילגו זה עתה מהתנור וקיבלו חיים חדשים נוטפי טעם וריח באמצעות סירופ בניחוח הדרים.                                                        

    אמה אמרה שאם אמשיך לזלול מרשמלו בסוף איראה כמו אימא שלי, עטוף כרסים וסנטרים נפולים. את רוצה להגיד שאם אשמין לא תזדייני איתי, חלילה? – גם אני יודע להיות ארסי אם אני רוצה  – אז אם לא שמת לב זה כבר הפך לפזמון החוזר שלך בחצי השנה האחרונה. בקיצור, אני מציע לך שתממשי את האיום, או שתרדי ממנו. איך זה עובר עכשיו את מבחן ההגיון שלך, אה?

    אמה לא ענתה. רק עיוותה את פיה בבוז ילדותי, מתפנקת כמו גור זעיר ומנוזל על המיטה הזוגית שלי. אחר כך הפליטה איזה המהום, להפגנת אי שביעות רצונה מהמעמד, ובהפגנתיות חזרה להתעמק בספר שלה. נדמה לי שזה היה משהו בקיברנטיקה. הילדה מתעניינת לאחרונה במדע בדיוני. אבל אני לא מתפלא עליה. היחסים שלנו הם כבר באמת מדע בדיוני אחד גדול.

    ובזה מסתכמות פגישותינו בזמן האחרון: עם בואה היא משתרעת על המיטה, עטופה בכל בגדיה – כולל המעיל, עלי להדגיש – ותוקעת אף אדום ומחודד מכעס בספר שלה. אם אין לה אחד כזה משל עצמה היא שולפת אחד משלי וקוראת בו בהתמכרות של ילדה מתבגרת. רק חסר לי שהיא תתחיל למצוץ אצבע. אני יושב מולה ומחרטש משהו על המחשב. שום דבר כבד, אולי רשימה למכולת, רשימת התאבדות, משהו, העיקר לצוד את מבטה. אבל היא מתעקשת על מקסימום התעלמות. אחרי שאני מתקלח אני מכריח אותה לפנות לי צד במיטה. אנחנו שוקעים לתוך כריות הפוך הגדולות שאימא שלי הביאה לפני חמש שנים מטיול השורשים הנודע שלה לתורכיה, מחטטים בכבלים, אולי נמצא משהו לראות, ואמה נוזפת: אמרתי לך להביא סרט וידאו! אז אני שואל אתכם, לא כדאי לי להתעופף מכאן? לא תמליצו לי על חופשה ארבעים ושמונה שעות? משהו? איזה בונוס על התאפקותי המופלאה? על זה שאני לא מולק את ראשה כמו הגברים האלה שאני שומע עליהם כל יום בחדשות? לפחות ככה לא איאלץ לספק את הקפריזות של נקבה מתבגרת בת שלושים. "רק עוד שלושה חודשים," היא מוחה. "בינתיים זה 29. תזכור את זה, חמור אחד."

     "גם אתה לא כזאת מציאה," אימא אומרת. ואומנם, חיי, בגיל שלושים הם בדיוק ההפך ממה שכולם קיוו שאהיה. במקום להשתלב בתפקיד מוגדר בעבודה מכובדת, אני משרבב כתבות מוסף וידיעות לדסק החדשות. באופן כללי אני יכול לומר לכם, שאלו דברים שמשעממים אותי מאוד. בדירתי, בצפון הישן של תל אביב, ברחוב אמסטרדם, ליד הגינה הציבורית הקטנה, כבר יש יותר מדי ספרים. כמות הנייר שאגרתי, רובה אוסף הכתבות שלי ("יה חתיכת גרפומן," מציין דוד בכל הזדמנות) הצליחה להחריב חצי כוננית תלויה, ורק בגלל זה בעלי הבית ההונגרים שלי עלולים להעיף אותי מהחוזה. אלמלא חולשתה של ההונגרייה כלפי – ואני לא יודע אם משום שהיא קצת נמשכת אלי, או מפני שהיא רואה בי את בנה האבוד – כבר הייתי מוטס על טיל שיגור מארבעים וחמישה המטרים הרבועים הכלואים בשני חדרים פצפונים, מסדרון מכוער וחסר שימוש עם ציורי שמן מכוערים ומיושנים שצייר בעלה של ההונגרייה שלי בבחרותו הבוהמית (אל תראה אותי ככה, אריצקו, לא תמיד הייתי ככה.. איך אומרים, עם הדגל בחצי התורן."), מרפסת חזית מלאה בגרוטאות ועוד מרפסת מטבח בלתי נחוצה. מדהים אותי לחשוב כיצד עקרות הבית החרוצות של שנות החמישים והשישים היו תולות את כבסיהן בצפיפות אטומית במרפסות המטבח הזעירות האלה, הדחוסות בארונות אוויר מצחינים, ובבקרים אפילו מצליחות לשוחח אישה עם רעותה, מרפסת מסריחה מול מרפסת מסריחה, ריחות של קרפיון בגזר ושמיר מול ריחות של אורז בעדשים. מאז שובש המנהג המלבב רק "חתול שחור" עושה את דרכו בין המרפסות בקפיצות מפחידות, מחזר על פתחי הגברות הנדיבות עם הידיים המשומנות מטיגונים, או מתפלח מבלי שיראו וגונב להן חתיכת עוגת גבינה.

    אני לא בטוח שאני טוב ממנו. גם אני מחזר על הפתחים ומתחנף בשביל שיירים. יחסי עם אמה הם ההוכחה החותכת להתבזות שנמשכת כבר ארבע שנים. "עכשיו זה או להיפרד או להתחתן," חותכת בטון נחרץ הבלונדה עם הפלטפורמות האדומות שעובדת במדור העצות הרומנטיות. היא מסבירה לי המשנה היומית בקול רם, שכולם ישמעו, אפילו החבר"ה בדסק החדשות שאחר כך עוקצים אותי בכל הזדמנות ("אז מה ארינקה, איך הפרימדונה במיטה? עשיתם את זה כבר או שהיא רק מזיינת לך את המוח?") "ולא יזיק לך לשמוע, מותק," חותמת הבלונדינקה, "הרי אני תמיד מנדבת מידע רק מניסיוני העשיר."

     בכל פעם שהיא פוגשת אותי בדרך לשירותים היא מנדבת עצה מפק"ל העצות, "הכול רק מניסיון אישי". "באמת, ארינקה," היא מצחקקת, "בחור יפה כמוך, צ"ה צ"ה צ"ה…" ומנפנפת בחצאיתה כמי שמודעת היטב לשרידי החן המזדקן  של בנות הארבעים. את אמה שלי מגדירה הבלונדינקה כפריג"ידית. בקריצה מודגשת היא מייעצת לי לנסות נשים חמות, בשלות וזמינות. אלה הכי טובות במיטה, היא קובעת. ו"אפסס… אריק מותק, אם תמשיך ככה תמצא את עצמך מסריח לבדך במיטה עם פרוסטטה, תחתונים מלוכלכים וחצי לבן מקולקל במקרר, ואני כבר לא מדברת על נשירת שערות נוראית בערווה! ידעת שרווקים מקריחים פי חמישים יותר מנשואים???  מה אתה אומר על זה עכשיו, עיוני? אוי, עכשיו נעלבת לי, ארינקה," מצקצקת הבובולינה, והיא הרי תמיד מתכוונת רק לטובה.

     כשוואגנר קורא לי לחדרו אני כבר שרוט ומרוט כמו חתול רחוב. הבנות ממדור הנשים הכניסו לי כהוגן. אני כל כך מחומם, שממש מתחשק לי להכניס לוואגנר על המקום שהוא חייב לי העלאה משמעותית במשכורת, אחרת אני בשבילו היסטוריה. "אז עכשיו נהיית לי גם היסטוריון!" נושף ואגנר. עלייתה המטאורית של בעלת טור העצות הרומנטיות, שדידתה הנה אחרי שעסקי היחס"ץ שלה נכשלו כליל ובעלה בעט אותה מכל המדרגות מהווילה שלהם מהסרטים בגני תקווה – היא כצנינים בעיני. עם מבט של רצח בעיניים אני זוחל על גחוני לדסק החדשות, שם אורבים להם הג"מעה עם מבט של תנים ונשיפות צחוק מהולות בגיהוקים בריח בירה.

    הכוך של ואגנר מצחין מהסיגרים המפורסמים בכל המערכת. מה עם האחווה הגברית? בא לי לשאול אותו, מה עם הסחבקיות המפורסמת של המילואים? אבל אני יודע שאחווה גברית זה משחק ילדים לעומת האקרובטיקה הלשונית של גברת בלונדינית אחת, שמנופפת בשדיה החדשים שפוסלו לא מזמן במרכז הרפואי הרצליה, לעבר קולמוסו של העורך הראשי. ואני יודע כמה שוואגנר אוהב את זה בישיבה, עדיף על השולחן שלו, והכי טוב על השולחן הגדול של הגרפיקאית. אני יודע איך הוא אוהב שהגברת התורנית תזחל לה בין ירכיו השעירות, עד שתתקל בטעות הנוראה: טנק מרכבה שמודבק לו כמו טיל שיגור על רכב מיני מיינור. בכל ויכוח הוא טורח להזכיר את ציודו המיתולוגי המופלא: כוח הרתעה לכל זכר בטווח יריקה שיעז להתנגד לדבריו, מטר שישים ושתיים שכמותו, אפילו אימא שלי יותר גבוהה ממנו.

    אבל כרגיל אני רק יושב בצד ומאזין לחירופיו וגידופיו –  את כל העולם הוא שונא,  וכמו תמיד מסתפק בניע ראש מכני שמניח את דעתו, כפי כנראה. אריק הוא בחור טוב, הוא קובע אחרי שהוא קצת נרגע. בשעה שהוא ממשיך לקשקש, אני כותב לעצמי רשימות דמיוניות לספרים שלא אכתוב לעולם, ומכתבי התאבדות מקוריים במיוחד, אולי פעם אוכל להוציא את זה לאור, מי יודע, לאחרונה יש ביקוש לחומר מורבידי מהסוג הזה. כדי למחוק את ההתבזות  אני דוחף גם רשימה למכולת. וזה לא שאני לא מנסה להשחיל מילה: אני מקשקש משהו על משכורות נמוכות, על ניצול הפרולטריון, שזה נושא שבדרך כלל מקפיץ את ואגנר – המחשיב את עצמו כפעיל שרוף למען זכויות הפועלים –  לתקרה המסוידת ובחזרה לרצפה המלאה בבדלי סיגריות שירקו-דרכו עורכי הלילה. אבל כרגיל, ואגנר שומע רק את ההד של קול הבס שלו, הוכחה עצמית נוספת לגבריותו. בתום הרצאה המלווה בגידופים על המו"ל, ימח שמו, שמצר את צעדיו, אגב השמעת ראשי הפרקים למאמר המערכת חוצב הלהבות של מחר, אודות חמורים המטפסים בסולם ושאר גלמים שנשארו כיתה ועבדו בחנות רהיטים, ופתאום הם רצים למרכז המפלגה ונעשים ראשי ממשלה – מאיץ בי ואגנר להציע את מועמדותו ליושב ראש בבחירות הקרובות של אגודת העיתונאים. "לך, לך," הוא מצחקק, "אני יודע שאתה גיס  חמישי, רק מחכה לתקוע לי את הסכין בגב. אבל עוד לא נולד הגבר שיעבוד על ואגנר בעיניים," הוא רועם תוך הרעדת קמיצתו, וגומר בקריצה:  "לך, לך, חביבי, אתה יודע שאחרי הכול אני אוהב אותך כמו בן." ותוך כדי דיבור הוא כבר שוקע בעלעול תזזיתי בעימוד של העמוד הראשון למחר.

      בארכיון התמונות מסיעה האסיסטנטית הזעירה תיקייה עמוסה בקלסרים מגושמים, קצוצי פינות, מאלה שמככבים כבר חמישים שנה בארכיונים עבשים של משרדי ממשלה. היא נתקלת בסולם וכמעט מועדת. אני מבחין בהתבזות שעוד מעט תתרחש אם לא ארוץ לעזרתה, מזנק עליה באבירות ומייצב את עמידתה, מוודא תוך כדי כך שתמונות המצביאים לא יגלשו בלי סדר ותקנה על הרצפה המלוכלכת, כי אז חאלס על העמוד הראשון של מחר.

     אין להם תקציבים לניקיון, את זה אני עוד מבין. מעולם לא הצטיינו אצלנו בסטריליות. אם לבנט, אז עד הסוף, רבותי. זבובים בקפטריה, סמארק על התקרה (אחדים מעורכי הלילה מאוהבים בטבק שמשאיר אחריו העורך הראשי במגירה), חרא מרוח על קירות השירותים כאילו כאן בית ספר לילדים טעוני טיפוח ולא מערכת של עיתון ערב מכובד, שערות של מזכירות בכיורים, כתמי ליפסטיק על המחם (אני לא מבין… איך הם?… מה, הם עושים את זה בעמידה בפינת הקפה?) – הכול הולך. אבל שמתחת למדפים תסתתר איגואנה?!

    האסיסטנטית הקטנטונת, שפתאום אני מרחם עליה על שום  גובהה שאינו עולה על זה של אצבעוני, אפילו אינה צריכה להתכופף כדי להבחין בזוועה. היא משחילה זרת זעירה ומלטפת את ראש הלטאה. בקול מלא אהבה היא לוחשת לי שהיא מכירה את היצור המחליא, שגבו גדוש בגבשושיות סגולות. אנחנו חברות, היא לוחשת במבטא רוסי מתוק, ומיד מראה לי בשמחה את שקית האוכל שלה, בתוכה חבויה שקית נוספת, זעירה, ובה עשבים קצוצים, גרגרים וזרעונים משונים. "אבל הכי היא אוהבת ביצה קשה," מציינת הקטנטונת, ואושר מרווה את זעירותה.

    חבל ש"חתול שחור" לא נמצא כאן איתי. הוא מת על לטאות מכל הסוגים. בית מטבחים קטן הוא פתח בבית שלי. לא פעם ולא פעמיים תפסתי אותו גורר לטאה ענקית, איזו גודזילה באורך עשרה סנטימטרים, נועץ בה את שיניו החדות כאזמלים של חדר ניתוח, ובולע את תכולת כרסה חלקים-חלקים. ירחם השם! האיסטניסית אמה הזדעזעה. בעיני  נראתה הסתייגותה כהתייפייפות אנינה ומיותרת. אני מכיר אותה ושכמותה. אלה, עם כל צעדות המחאה שאליהם היא מנסה לסחוב אותי במוצאי שבתות, כשכל מה שאני רוצה לעשות זה להסריח על הספה עם שמיכה עד הראש, להציץ ב"רואים עולם" ולהתייפח על מר גורלו של שבט אינדיאני דפוק. האמת, מראים שם דברים לא רעים ב"רואים עולם" הזה. בשבוע שעבר נתנו את ברברה וולטרס מראיינת דוגמנית כושית יפהפייה, שאימא שלה עשתה לה ברית מילה ועכשיו היא בקושי מזדיינת עם בעלה. תלמדי, אמרתי לאמה, תראי ותלמדי, אולי ישתפרו קצת התירוצים שלך.

    האיגואנה עדיין מסתתרת מתחת לארון המתכת. רק ראשה הזעיר מציץ, ושתי עיניה בעלות המבנה הכדורי מנצנצות כעיניו של "חתול שחור" בשעה שהוא מגיח לקראתי, כדור צמר זעיר ומנומנם, כשאני חוזר אליו מאוחר בלילה. האיגואנה הזאת דווקא לא רעה, אני מציין לעצמי. היא לפחות הרבה יותר יפה מהאורגניזם הגבשושי ש"חתול שחור" מחביא בכל מיני חורים נסתרים בבית, שיהיה לו משהו לכרסם ברגעים מתים. לפי מה שאני רואה  – אני אומר לרוסייה הקטנטונת – האיגואנה הזאת הולכת להחליף את תמונתו של ראש הממשלה בעמוד הראשון. מאמר המערכת של מחר יהיה מרוח כולו בדם, ומכותרתו ישתלשלו תולעים. "בראבו על הדמיון היוצר," יצרח ואגנר, "לך, לך תכתוב רומן בלשי, לך תעבוד בסי.אן.אן. אבל איפה לעזאזל התמונה שלי?" אני מבטיח לקטנטונת להביא לה מחר קופסה מהבית: מעון בטוח והגון יותר ללטאה שלה. הקטנה מגיבה בפליאה. אני מניח שהיא אינה רגילה להתחשבות מצד העיתונאים – אלה בדרך כלל מעליבים אותה וגוערים בה על שום מזגה השקט ומוחה האיטי. גם גובהה, אם לא אכפת לכם, לא הכי עוזר כאן. הבנות מהגרפיקה, אלו עם העקבים ארבעים סנטימטר שלהן, ירמסו אותה אם רק יתאפשר להם. עכשיו היא פוערת אלי את עיניה כמו בובה-מדברת, אך מיד מתרצה ומודה לי בארשת של שותפים לדבר עבירה.

     כזה אני. יש לי לב רך. כולן אומרת את זה. תמיד אני מתחיל במצווה וגומר כשותף לדבר עבירה של איזו עלמה במצוקה. זה לא שאני מתנדב להיות כתף לבכות עליה, אבל ככה תמיד יוצא. אמה תמיד מתפעלת ממני:
"תראו כמה שהוא חמוד," היא אומרת לחברות שלה, "תכף הוא עוד יבכה." אבל אף פעם היא עוד לא הבינה מדוע אני מסרב להצטרף לתנועות המחאה שבהם היא מבטלת את זמנה. אני מצדי איני ממהר להסגיר בפניה את לבי השפל: נעים לי שהיא מעריכה אותי בזכות משהו, אפילו שזה לא קורה לעתים קרובות.
"מתוקי, תינוקי שלי," היא מימיימת, ומיד מטפסת על הזין שלי. יש שכר לעמלי. בלילה כזה היא אוהבת אותי במסירות נפש עילאית, מעניקה לי טיפונת מהאהבה שיש בה למיעוטים מקופחים. בתמורה עלי להתפעל ממנה, ובזה אני טוב במיוחד. אני משבח את גזרתה, את שדיה, את מותניה, את עורה הלבן, את ישבנה, ואף פעם – ירחם השם – אף פעם לא מאיץ בה לגמור.

     בבוקר, אמה ממהרת להרצאותיה. אני יודע שבחדרה המבולגן בפקולטה ממתינים לה גברבריה הצעירים, תלמידי התואר הראשון, טובעים באפטר-שיביים זולים ולהוטים לציונים  גבוהים. אני מנסה לשכנע את עצמי שהפושטקים של הפקולטה לעולם לא יספקו אותה כמוני. הרי אפילו אמה אומרת: "יו, אתה כזה מתוק ומבין כשאתה רוצה, אריק." כך היא משבחת אותי ברגעיה הטובים, צובטת את לחיי כמו אימא פולניה, ובלי דעת מדגישה את האדיפליות הנוראה של המעמד. אז היא אומרת: "אבל אריק שלי יודע להיות קשה כשצריך, נכון אריק?" ואז אני יודע שהאירוע רק ילך ויתדרדר.  

     כשאמה שלי מתחילה להיות ולגרית – ואלוהים יודע כמה שהיא שונאת את זה – זה אומר שהיא במצב רוח קרבי, הוריקן תינוק זב חוטם לידה. מי חוץ ממני יודע שהעילוי של החוג לפילוסופיה היא פושטקית? אמה שונאת להיות גסה וולגרית אבל היא לא מסוגלת להימנע מזה. דר" אמה מסרבת להכיר רשמית במיסיס קורבה. אבל כשבא לה זה יכול להיות נונשלנטי עד מוות. נניח ששנינו קוראים ספר, פתאום אני מוצא אותה מחששת אותי, ולפני שאני שם לב יורדת לי ביניקות קומפרסור רועשות.

      את אמה פגשתי בכנס למחשבה ולמוסר יהודי באוניברסיטת בר אילן. אז היא עוד היתה מסטרנטית, בת גילי, לא לגמרי בלתי נאה, אבל לא ממש מעוצבת. ללא ספק אישיות בלתי יציבה, עם הרגלי לימוד מגונים, שעות בלתי אפשריות, נבירה כפייתית בספרי לימוד ישנים עד שיוצאות לה העיניים, וקפיצה ממיטה למיטה. זה הלם לגמרי את צרכי. היום, בגיל שלושים וכבר דוקטורית, יש לאמה שלוש שערות שיבה באזור הפדחת – מרוב חשיבה, על פי גרסתה. היא שייכת לסוג הנשי שמקדם בשמחה שיבה מוקדמת, אוסטיאופורוזיס ובלותה, ושתיים-שלוש שערות לבנות רק מוסיפות לחינה, כך לפחות לפי דעתה. היא נוהגת באוטוביאנקי עתיקה ומתנשמת, בעזרתה היא זוחלת אלי בלילות ומכריחה אותי לצפות בסרטים אפלים, אחרי ולפעמים אפילו בשעה שאנחנו מזדיינים. אני טוען שהיא אינה מסוגלת לקשרים מתמשכים. גם היא טוענת עלי את אותה הטענה. והנה, בכל זאת אנחנו ביחד כבר ארבע שנים. הרי כבר אמרתי, כמו זוג נשוי הפכנו להיות.

     ביום שבו החלטתי לקבל את הצעתו של דוד, חברי, ולנסוע לספרד, התקשרתי אליה ואמרתי שהיות שאנחנו כל כך משוכנעים שאנחנו בלתי מתאימים, הגיע הזמן שנממש את האיום וניפרד. אמה אמרה שהיא תכף באה ושלא אירדם. כנראה נבהלה. כעבור פחות מעשרים דקות התייצבה אצלי עם קלטת וידאו של "נוספרטו" –  לך תבין, דווקא דרקולה בערב הפרידה  – ושכבה איתי בעונג. אמה הולמת בול את הקלסטרון שסרטים הוליוודים מסוימים אוהבים לתאר כשיא השחרור והפמיניזם: קרה ועצמאית, מנהלת בכירה, חוקרת מוח נדירה או דוקטורנטית למשהו, נוסעת בלילות לבתים קרים של גברים אבודים כדי לשכב איתם ואחר כך לזנוח אותם, אבל אחר כך, בבית השימוש, מייללת כמו בת ארבע.

     בבוקר היא עזבה את מיטתי: ערנית, קופצנית, ריחנית מהמקלחת, כאילו היא בשעת שיא הורמונלית, ופיזמה לעצמה שיר מסרט הוליוודי ישן שראינו לאחרונה בערוץ המידל איסט- "מין והנערה הרווקה" היה שמו – כאילו היא באמת גיבורה של איזה סרט. היא היתה כה  חיונית וזוהרת, שכמעט התפתיתי לתת לה לתעתע בי עוד איזה ארבע שנים. אבל כבר נתתי את הסכמתי לדוד והפקדתי דמי קדימה על כרטיס טיסה למדריד.

     אני מקדים את המאוחר, ואין זה ממנהגי. עוד לא סיפרתי כיצד קרה שהחלטתי לעשות את הבלתי ייעשה: לנסוע מכאן. לא יודע אם בגלל יחסי החולניים עם אמה, או מפני שבלילה נזכרתי באיגואנה שמתחבאת כבר שנים מתחת למדפי המתכת המאובקים בארכיון התמונות. ולא, לא הדימוי השחוק הוא שכבש אותי, אלא המחשבה… איזו מחשבה באמת? אני רק יכול לספר שראשי היה ריק כמו קלווסה כשפגשתי את דוד בתחנה המרכזית, לא רחוק מהמערכת, באותה מסעדה המונית, רוויה ריחות טיגון ושמן מוסכים, שבה ישבתי פעם עם אמה ואכלנו פשטידת כרובית, חביתיות ירק שהשמיר שלט בהם עד זרא, סלט מתפוחי אדמה חמצמצים וקורקבנים במיץ עגבניות: זה עוד היה בתקופה הקרניבורית שלי. איך אני זוכר לפרטי פרטים מה אכלנו? מפני שבדיוק אז אמה חשבה שהיא בהריון, ואני חשבתי לי כמה לא מתאים לי עכשיו להפוך לאבא לאיזה גדוד זאטוטים. למזלנו, הסתיים האירוע תוך ארבעים ושמונה שעות, כשהתברר שזו היתה אזעקת שווא, כנראה איזה וירוס אקספרס של בחילות והקאות.

     באותו יום לבשתי חליפה חומה בגזרה מיושנת. עדיין  יש לי אותה מאז שהשתחררתי מהצבא: אבא קנה לי אותה כי חשב שרק חליפה מתאימה לראיונות-עבודה. לחליפה הוספתי חולצת פשתן קמוטה בעלת צווארון סיני – זאת כדי לעדכן את ההופעה היורמית – וזה עבד. הבנות במערכת היו יותר מקשובות אלי, וגם אמה היתה מרוצה, אף שבאותו יום קשה לומר שהיא הבחינה במשהו חוץ מציטוט אכזרי לביציות שלה.

      אני לא זוכה איזו עונה זו היתה, חורף או קיץ, אולי סוף הקיץ. מכל מקום היה לי חם ורטוב והתבשלתי בזיעת בתי שחיי. זה מה שהכי הרגיז אותי. אני שונא להסריח מזיעה. אמה היתה עצבנית ונברה באובססיביות בקורקבנים. זה גרם לי לגועל עצום. אולי זה היה הרגע הבלתי הפיך שבו נהפכתי לצמחוני? הרגשתי שאם היא ממשיכה בנבירה הזאת, אני חונק אותה. גומר אותה על המקום. יש לי רגעים כאלה. אף שבדרך כלל, כשאני מתלבט בין להרוג אותה לבין לכסח את עצמי, ההכרעה נופלת כמובן על התאבדות בחרקירי. אבל לפעמים אני עדיין מוצא את עצמי מדמיין מעשי חיסול אפשריים, רואה אותה תלויה על המנורה ואותי שוכב סרוח על הרצפה השחורה, כמו סיד וישס עם המזרק בווריד.

     אולי בגלל זה התחלתי להיחנק כשישבתי עם דוד באותה המסעדה בדיוק. מיץ התפוזים שהזמנתי היה ישן ומר, האוויר במסעדה הסריח מכופתאות ישנות ומבנזין, והאורז היבשושי בבמיה סיבית שהזמנתי, כמעט נתקע לי בגרון. עשרים דקות לפני כן קרץ דוד לבעל הבית ואמר שהוא מוכן להסתכן בחוויה הקולינרית, ושיביא מה שמתחשק לו. הבחור לקח את ההצעה ברצינות וגדש את השולחן במיני קווצ"ים הקרויים בפיו ירקות מבושלים, שהיו גורמים לחברי אגודת הטבעונים להתאבדות קבוצתית. עכשיו רציתי לרצוח גם את דוד, שקרץ לי וניסה להדביק אותי בעליצותו ההמונית, המרגיזה.

      סירבתי לשתף פעולה עם עליצותו התמוהה ("מה קרה, ציפי שוב פעם בווסת, אז אתה מתפרפר עם השכנה?") – ואפילו לא ניסיתי לרדת לעומקה. הייתי עייף מרוב עבודה. זה היה ראשית הקיץ, וכבר היה די חם לעונה. גידפתי את השמש, את הלחות, את הטמפרטורות הגבוהות, אף שבדרך כלל בקיץ אני מתפייס עם מזג האוויר ומפסיק לחלום על הגירה דחופה לקאריביים, כמו שקורה לי בכל חורף, אולי מפני שהקיץ מביא על כנפיו הלחות את יום הולדתי. נולדתי בחודש אב, קצת אחרי התענית. הרגע זכור לי בבירור, אף שכל מי שמאזין לחוויה טוען שזה לא ייתכן, הרי בלתי אפשרי לזכור את רגעי הלידה. אבל אני מתעקש: אני זוכר את כל מה שקרה.

      אימי הקיאה אז מרוב רעב, ומיצי הקיבה שלה פגעו פגיעה בלתי הפיכה בריריות אפי. אולי בגלל זה יצאתי אל האוויר המחניק של תל אביב כמו סלמנדרה. מאז אני תתרן בין תתרנים. זאת אומרת, אם כבר מדייקים, מריח רק סרחונות של אחרים. חוץ מזה, ברור שאני פחדן. כל מי שיבדוק בשטחיות את נסיבות חיי יבין זאת מיד. מכך גם אפשר להסיק בקלות שדוד הציע לי הצעת עבודה הרפתקנית, אבל משום שאני פחדן מטבע בריאתי לא נתתי לו תשובה סופית. ביקשתי לישון על זה שבוע שבועיים (טוב, בו נאמר חודשיים) אף שבתוכי כבר התבשלה הידיעה שלא אסע לספרד בשביל סקופ כל כך מגוחך על סלמנדרות.

     אני חייב כמה מילים על דוד. אנחנו חברים עוד מהצבא. מאז שהשתחררנו מ"דובר צה"ל", הוא עוד תקוע בלשכת העיתונות הממשלתית. תמיד אהב מקומות עבודה קבועים ומסודרים, כמו משרד מבקר המדינה, נניח, או כל מקום עבודה ממשלתי שמספק לוקש צהוב ומנוקב בסוף החודש. זה נותן לו ביטחון. בניגוד משווע לאורח חייו המשמים לצד אשתו ציפי, גננת בגן ילדים ממלכתי ("גן פועה"), הוא דווקא חובב מוזרויות. מזל שמשרתו המיותרת  מספקת לו מקורות ללא מעט סיפורים משונים, אזוטריים שבאזוטריים, וגישה לטיפוסים מפוקפקים. מדוע הוא תמיד מנסה לסחוף אותי לתוכם, זאת כבר שאלה שצריך לשאול את המומחים. לפעמים נראה לי שהוא רואה בי משימה מיסיונרית: לחזק ולחשל את האגו הרופס שלי. כמו שק אגרוף שאיבד את צורתו ואת רוב הנסורת שבתוכו, אבל אתה מנסה לדחוס לתוכו בכוח חול שגרפת בים, חופנים-חופנים.

    לא פעם ולא פעמים אמרתי לו שאני לא רוצה את עזרתו, ושנמאס לי שהוא נכנס לי לוורידים. אתה מבין, כל מה שאני רוצה זה שקט נפשי, נחרתי לנגד עיניו ההזויות ושאפתי מהצינגלה שהוא גילגל מחומר משובח במיוחד – היו לו למלעון, קשרים, בטייבה ובשכם. "אתה לא חושב שאתה סותר את עצמך?" שאל דוד בתחילתו של סוטול שקט: "זה לא נראה לך מוזר שאתה מתעסק בעיתונות, ובו זמנית שואף לשקט? " ומיהר לגלגל סיגריה נוספת מאותו חומר מצוין. כבר שנתיים שהוא מנסה להציע לי להשתלב אצלם במשרה קבועה עם כל החופשות, ההטבות, הבונוסים. לא פעם ולא פעמיים אמרתי לו שזה לא כוס הגולדסטאר שלי. הרבה יותר הולם את צרכי לשרבב פה ושם ידיעות לדסק החדשות, מידי פעם כתבות-מוסף צבעוניות וראיונות עם אימהות לעשרה ילדים או עם הצרור השבועי של נפגעי פעולות טרור, למרות  שאת זה אני הכי שונא לעשות. אבל להשתלב בתפקיד אחד לצד שולחן ישן ומקושקש בחדר ממשלתי מחניק? לא, שר מסייה, זה לא! עוד לא נולד הגבר שיגרור אותי למלונה בהסכמה מלאה.

      "יש כאן סתירה לוגית מסוימת," טענה אמה. "מעצם הכרזתך על עצמך כאדם פחדן, נראה כאילו אתה שואף בהכרח לביטחון כלכלי ולטקסי עבודה קבועים. בעוד שאם בוחנים את חייך מוצאים שכל תחום ותחום הוא לגמרי ארעי." ואתם יודעים מה? היא בהחלט צדקה. אני לא הולך לישון בשעות קבועות, לפעמים אני ישן בלילה ולפעמים באמצע היום. אני לא אוכל בשעות קבועות. בעצם אני מסוגל לשכוח לגמרי שצריך לאכול, ולפעמים רק המרשמלוס ועוגיות המישמיש מחזיקות אותי בחיים. אני לא משלם חשבונות באופן עקבי, אלא רק כשמגיעה הודעת ניתוק מבהילה (אם כי עכשיו, כשאני חושב על זה טיפה לעומק, זה נראה לי די עקבי להיות לא עקבי בעניין התשלומים. כי גם בלהיות לא עקבי יש עקביות). אפילו בגדי הם שעטנז מקרי של אופנות מפה ומשם. אני מסוגל ללבוש מכנסיים פרחוניים משנות השבעים עם ז"קט מחויט בעל דשים צרים משנות השמונים, אבל בקפריזה של רגע אני בהחלט מסוגל להיכנס לבוטיק מלוקק של בגדי גברים ולקנות לי חליפה אקסטרווגנטית, כמובן יחסית לטעמי הצנוע ביום-יום. ואגנר טוען שאני ההומוסאפיינס היחידי בעולם שמסוגל להופיע לראיון עם ראש השב"כ בטי-שירט קרועה, ותסכימו איתי שזוהי עילה מצוינת להיכנס לרשימה השחורה.

       הורי כבר התייאשו מזמן משעות ביקורי המוזרות בביתם. הם יצאו לפנסיה לפני חמש שנים, ומאז הם מחכים על קוצים לביקורים שלי. לכן חשבתי (מחשבה מקורית, כך חשבתי לי, עד שאמה הוקיעה אותי על רשעותי הכללית, ועל רשעותי הספציפית כלפי הורי וכלפי זקנים בכלל), שביקורי הפתעה הם הדרך הכי טובה  לגרום להם לאיזה שהוא עניין בחיים. כך למשל, אני מסוגל להגיח ללא כל התרעה ולהפתיע אותם כשהם בשירותים, ופעם כשהגעתי הם יצאו אדומים ומזיעים מחדר השינה, וכל כך הגעילה אותי המחשבה על מה שהם עשו שם, עד שכמעט החלטתי לשנות את הרגלי ולהתחיל להודיע להם על בואי. אבל בדרך כלל, בכל אחד מביקורי הדלילים והבלתי צפויים, אימי כבר מחכה לי על יד הדלת, כאילו היא אורבת לי ככה ימים ושעות. מיד היא מזעיקה את אבא שיכין מהר-מהר את השולחן, יחמם את הסירים ויקלף את הירקות, ובעצמה מפקחת על התהליך ומושכת אותי לאמבטיה להשגיח שאטול את ידי, בודקת אגב כך את ניקיון אוזני, ומגנה את הלכלוך שמרפד את צווארון חולצתי.

      אבל בעניין הזה אין לה מה לדאוג, לאימא שלי. תמיד אהבתי מקלחות, ובעקביות ראויה לציון. כבר בילדותי, בביתנו שברחוב הירקון, אהבתי מקלחות מתוך כמיהה אינסופית לניקיון. אבל אימא הדליקה את הדוד רק פעם בשבוע. בשאר הימים הסתפקנו ברחיצת פנים, ידיים ורגליים לפני השינה, ובבוקר גם שיניים ואוזניים. טקס הרחצה השבועי דמה בעיני לפרס נפלא על התנהגות טובה. טבלתי באמבטיה בעונג מהול בחרדת קודש, והשתהיתי במקום ככל שיכולתי, או עד שאימא היתה צורחת ומאיימת שתקרא לאבא והוא כבר יוציא אותי ערום ורטוב עד מוות, ואז אקבל אנגינה, ואם אהיה חולה שאשכח מזה, היא לא תטפל בי, מצידה שאסריח שבועיים במיטה. לכן תמיד חשבתי שאם אהיה ילד טוב, הכי טוב בעולם, אם אגמור את כל הקווצ"ים שלה הקרויים בפיה ירקות מבושלים, אם אלך לישון בלי לראות "משימה בלתי אפשרית" ואעשה את השיעורים בזמן, ובעיקר, אם אפסיק לזייף את החתימה שלה על מבחנים ובוחני פתע, היא תרשה לי להתקלח כל יום. אבל אימא הקפידה על משמעת המים כמו רס"רית בבה"ד 4. היו לילות שבהם ריחותיו הטבעיים של הגוף הקשו עלי להירדם. שעות שכבתי במיטה וריחרחתי בבחילה את ריח הזיעה שהדיפו בתי שחיי, אחרי שהסרחתי כל היום בכיתה לצד הבנים מנבחרת הכדורגל. חלמתי על אמבטיות בכל מיני גוונים פסטליים, כמו שהראו הפרסומות בעיתונים: אמבטיות שדמיינתי את ריחן, ריח של שמנים ארומטיים נפלאים וחרוזי אמבטיה בכל הצבעים, ונרדמתי עם חיוך מאוזן לאוזן מרוח על הפנים.

    תמיד אהבתי סבונים מכל הסוגים. גם את הסבונים הנוזליים הסמיכים והדבשיים של הנשים, וגם את הניחוחות המרירים והתוקפניים של הגברים. אמה יודעת את זה ומדי פעם היא ממלאת את ארון האמבטיה שלי בסבוני תשורה קטנים וצבעוניים בריחות של פירות ובשמים, אותם היא רוכשת בשקיות קטנות ומעוצבות בתמרוקיות לנשים. יש לי חולשה לסבונים הקטנים האלה, ובפרט לחרוזי אמבטיה מבהיקים שנראים כמו סוכריות, עד שבא לך להכניס אותם לפה בערמות. יש לי גם חולשה למקלחות. אני אוהב אותן בכל מיני צורות. עם ברזיות מפותלות ומעוגלות, כפי שעוד אפשר למצוא פה ושם בבתים ישנים, אבל גם את הקווים המודרניים הנוקשים והחדים, כפי שעושים אותם היום.

    טמפרטורת המים היא כבר עניין אחר. זה כבר תלוי במצב הרוח שלי, באותו רגע נתון שבו אני מרגיש צורך עז להתרחץ. בדרך כלל, לפני שאני צולל לתוך מקווה מהביל ומטביל את גופי בחום הצורב-מלטף, אני בודק בעזרת המרפק את חום המים, כמו שעושה אימא טובה לפני שהיא דוחפת בקבוק דייסה לפה של התינוק. רק אז אני מגליש את גופי למקווה הקטן והקדוש שלי, כמו שאימא מסורה טובלת את תינוקה באמבט זעיר מפלסטיק צבעוני. מידת חומם של המים היא אכן עסק קריטי. אם המים חמים מדי תרגיש כאילו צולים אותך על מתקן גריל ענקי בגיהינום. אם הם קרים, הלב פועם והעור מתכווץ כמו בתחילתו של הלם. לכן זה צריך להיות מדויק. כמו משוואה הנדסית. כמו תרשים לדירת פנטהאוז. כל סטייה תהרוס את הנוסחה. לפעמים הזלפה מיותרת מקלקלת את האיזון.

    אני אוהב להרגיש במים כמו בתוך אישה. אם היא לוהטת זה טוב בהתחלה, אבל אחר כך מתחיל להעיק. אם היא קרה, זה לא עסק בכלל. אבל אם הכול דופק כראוי, אהה, אז יש אהבה ויש אלוהים, ואני לא צריך יותר שום דבר בחיים, כמו שאומר ואגנר אחרי זיון מוצלח במיוחד, אפילו שקשה לי להאמין שיש לו כאלה, במבחר המצומצם הזה שלו, הכולל את הבלונדינקה בראש הרשימה, לפעמים את עורכת הלילה כשנורא בא לה לבקש העלאה במשכורת, ופה ושם את הבחורה ממחלקת המחשב, שמשום מה הרוסה עליו וטוענת שהוא גאון הדור, "וכמה חבל שלא מבינים את זה בטלוויזיה, אולי היו נותנים לו תוכנית אירוח כמו דן שילון".

    אבל אני מודה שגם לי יש סטיות. לפעמים בקיץ מתחשק לי לייסר את עצמי בקילוחים לוהטים. במקום לצרוח א-מחייה עם בוא זרם קריר ומיוחל, מצנן סובלים, אני צורח גוועלד עם בואו של זרם הלוהטים, אך בו בעת מתענג עליו משהו היסטריה. הכוויות על העור הם ההוכחה לטירוף הזמני, בעוד אשכי נראים כמו שקיות יומולדת ריקות. אמה אומרת שאם אמשיך ככה אזדקק במהרה לשירותיו המסורים של בנק הזרע ("אין דבר", אני עונה לה כשאני רוצה לעצבן אותה: "תרמתי להם לא מעט כשהייתי באוניברסיטה. אולי פעם, כשתהיי בת ארבעים, תיתקלי בזרע שלי. היו לי אז עודפים רציניים.") אבל תמיד אני ממשיך בסורי. גם כשקור כלבים בחוץ אני ממטיר על עצמי קילוחים קפואים, מרטיטים, כמו מכות חשמל או הצלפות שמקלפות את העור עד שרואים את הנשמה.

     אבל עכשיו אני זקוק לחום. לוהט עד כמה שאפשר. שורף, כואב, מדהים. מפלי מים רותחים להמס את עצמי בתוכם. זרם חי ומתנענע, שיקלף ממני את העור עד לשכבות הכי חשאיות של האפידרמיס. גל עבות ומבעית שיצבוט ויכאיב, אבל יסחף את גופי לאובדן חושים מהמם. אני מייחל שאמה תפתיע אותי עכשיו ותיכנס על קצות האצבעות כשאני במקלחת, שתסבן לי את הגב ותשחיל את אצבעותיה לחורי האוזניים שלי, שתתופף עם כריות אצבעותיה לאורך גבי, עד שתגיע לחור של התחת ותנעץ שם את אגודלה. אני אוהב להפקיד את גופי בידיה ולהניח לה לעשות עלי טיולים גיאוגרפיים שלמים, כאילו הייתי גלובוס מואר.

       אבל אמה לא נמצאת כאן עכשיו. אמה הלכה וגמרה לי את כל המים החמים. כמה טיפוסי מצידה. רגע לפני שאני עומד להתעופף מכאן, אולי אחת ולתמיד, היא משחקת לי את ושתי. אבל גם אני הייתי נוהג כמותה לו הייתי במקומה. כבר שנים שהיא מאיימת, ופתאום זאת היא שנעזבת. מה אפשר לצפות מאישה כמותה? שתיילל לתוך כרית כמו הבחורות בכותנות הלילה מניילון ורדרד בסרטים ערבים? לא ולא. אני בטוח שכבר ברגע זה היא מתנחמת בזרועותיו של הפרופסור שלה לפילוסופיה, ואם להיות ממש נועזת, אז גם מטפסת על הזין שלו באמצע הכיתה, וכשתגמור תקנח את הפרשותיו על עבודות הגמר של התלמידים.

      אז מה יש לנו לארוחת צהריים בחברת הנסיעות הסקנדינבית שבה אני טס? משולשי גבינה צהובה מקומית וצמיגית מדי, שמזכירה לי את ישבנה האגסי של אמה בשעה שאני מתופף עליו בקוצר נשימה ומחכה שתגמור; שלושה קרייקרים חנוטים בעטיפת צלופן משונה, הדוקה מדי, שגורמת לאפיפיות היבשות להישבר לרסיסים בכף היד מיד כשאתה מנסה לפלוש לתוכן באמצעות שרבוב אצבעות רעבתני; מיץ תפוזים שמתגלה כחומר מר, לבנבן ודביק בעל ארומה חשודה; לחמנייה יבשה זרויה בקימלים; פרי העונה, ועכשיו זה, איי-איי קרמבה: קרמבולה חמצמצה; במגש חד פעמי רובצת גווייתו של אמנון ברוטב פטריות מימי, בטוח מקופסה; לקינוח עומדת בפינה, סחוטה ומבוישת, צלוחית אליפטית עם קומפוט אדום מבחיל של רוברב, מתוכו צומחים סיבים שעירים שפולשים בדבקות לקערית המרק.

     ויש גם מכתבה של אמה. דברים אחרונים – במחשבה שנייה, אולי בעצם ראשונים – שהיא רוצה לומר לי. אלף, היא רוצה להודיע לכל המעוניין – ולמגינת לבה היא מודעת לכך שכבודו לא נמצא ברשימה, אבל בכל זאת – שהיא אף פעם לא התכוונה למשוך אותי באף בקשר חסר תקווה וסיכויים, כפי שהאשמתי אותה לא אחת ברשעותי הרבה. בית, שהבעיה היא בעצם בי ולא בה. כדי להוכיח לי את זה, זאת אומרת את ההפך מטענותי הזדוניות, היא מוכנה להתחתן איתי לאלתר, אם בכלל אחליט לחזור מהשד-יודע-לאן שאני-נוסע.

    אמי, בניגוד לאמה, דווקא היתה מרוצה מכך שאני מפליג לעולמות רחוקים ולא נודעים. תמיד אמרה לכל מי שרצה לשמוע, שהיא חושבת שמה שאני עושה זה לא עבודה, "סתם מסחרה" – כך טענה חזור וטעון, כמו שעון הקוקייה השבור בסלון שלהם, שחוזר על השעה בכל חצי שעה מסריחה – ושבחוץ לארץ רק יכול להיות לך יותר טוב. גם אם הייתי מסיע מונית פח בניו יורק, חשוף למקלעי יד של כנופיות רחוב עם קעקועים בתחת, היא היתה מרוצה יותר מאשר משלח ידי הנוכחי. די התפלאתי שאימא מסוגלת לשלוח ככה, בלב קל ומתרונן, את בנה לתור אחר העולם הגדול והמסוכן. ככה להיפטר, ועוד בלי טונות רגשות אשם? ככה לגרש אותי מארץ הקודש? אבל האמת היתה שהיא התרגשה מעצם העובדה שתחנת היעד שלי היא ספרד, ארץ ממנה גורשו אבות אבותיה לפני מי-יודע-כמה-שנים. כך היא תמיד אומרת, כאילו בזה הרגע צפתה באביה ואחיה הקטנים נמלקים בידי תלייני האינקוויזיציה. תמיד טענה שהיא זוכרת היטב את הרגע שבו משפחתה המגורשת, על אבות אבותיה, טפם וניניהם, הפליגה באוניית שודדי ים רעועה עם מפרשיות בנוסח אי המטמון. על כך היה אבי תמיד אומר לה, "דמיונות. הכול לוקוראס". אבל אני מכיר אותה. היא קפצה על המציאה מסיבה נוספת. כך יבוא הקץ על יחסי עם אמה, אותה תיעבה בגלוי ובלי שום ניסיון קורקטי להסתיר ממני את חוסר השחר של יחסי עם בת של ייקים.

   עכשיו, כשאני חושב על זה, אני לא  מבין למה נכנס לה לראש שאמה היא בת לייקים, בשעה שרק אביה הוא יוצא גרמניה, וגם זה בקושי רב, כי הוריו הם  בעצם ילידי קרקוב במקור, שעשו עלייה להיידלברג, אחרי שאביו קיבל שם משרה באוניברסיטה. בעוד שאמה של אמה היא מרוקאית, אולי כורדית, אף פעם לא הצלחתי לרדת לשורש מוצאה השחור. אגב, גם הוריה של אמה לא השתגעו אחרי, וזה קשור בעובדה הטריוויאלית והמאוד לא מקורית שעבודתי הארעית נחשבת לא מכניסה, חסרת עתיד, ובעיני רבים מתאימה בעיקר לנשים. "תגיד לי, אריק, מה זה צריך להיות הכתבה הזאת," שאל אותי פעם אבא שלה, "איזה בחור עושה כתבת אופנה, אה? תגיד לי אתה, אריק, אתה איש העולם הגדול, איזה גבר שהוא גבר כותב על שטויות כאלה כמו שאתה כותב?" אבל בעצם הם לא סבלו אותי מסיבות אחרות לגמרי מאלו שאותם הצהירו בפני אמה. אביה האמין שהיא צריכה לקשור את גורלה עם פרופסור, ועדיף ראש מחלקה, וזאת מפני שאישה צריכה להתחתן עם גבר שנמצא לפחות בעמדה אחת בכירה יותר ממנה. אמה של אמה לא סבלה אותי, כי אף שנחשבתי לספרדי לא הייתי מהעדה הנכונה, זאת אומרת מהעדה שלה.

    יום אחד הבנתי שלאמיתו של דבר היא בזה לי מפני שאין לי תודעה עדתית וגאוות יחידה. מדי פעם ניסתה לדובב את הספרדי שבי ותיחקרה אותי על שלל מעדני הבלקן, שלדבריה "היא אוהבת ומכירה עוד מקטנות, בחורצ"יק, ושלא תזלזל, אצלי בשכונה היו התורכיות מכינות חמין, ללקק את האצבעות." כדי לחזק את דבריה שלפה כל מיני שמות שמעטסיים, מיני כיפטיקס ובורמליקוס, ומאכלים אחרים בעלי שמות משונים ומפותלים. ואני לא הכרתי כלום, ממש כלום. נאדה. אמה של אמה היתה כל כך המומה כשלא ידעתי להשיב, ובייחוד כשאמרתי לה שכל מה שאני מכיר זה את הכופתאות הדביקות-עד-מוות שמכינה ההונגרייה. אבל ערב לפני הטיסה גילתה לי אמה, שנסיעתי המיועדת הפיסה מעט את דעת אמה, וזאת מפני שהאמינה שבארץ הטוראדורים והקסטנייטות אלמד משהו על החיים האמיתיים, ואולי אפילו אתנער מהאפטיות העדתית שלי ואהפוך לספרדי אמיתי, למרות שאני בכלל לא בטוח שהיא עצמה ידעה מה זה.

    ההונגרים שמחו מאוד לקבל את "חתול שחור" למשמורת. פנסיון מלא עם הפינוקים וכל התנאים שלו לשנור קבוע. הבחנתי שגם המניאק הקטן שמח מאוד לבגוד בי עם המקרר המלא של השכנה. רגע לפני לכתה גם אמה, הבוגדן חבוק בזרועותיה כתינוק פרוותי נערץ, האשימה אותי שאני מפקיר את אהובי הקטן והשחור לחסדי זרים. וגם את, אהובתי, גם את פורחת עכשיו ונעלמת משדות חיי, נאמתי בדרמטיות. אמה רק אמרה בטון מיואש, כאילו היא מדברת לחתול-שחור, לא אלי: "אין מה לעשות, הוא היה אימבציל ויישאר אימבציל עד אחרית ימיו."

    במטוס, מיד לאחר ארוחת הצהריים, נתקעת לי בכף היד התחושה בזמן שאני מלטף את ישבנה החמים של אמה, ולפעמים נוגס בו בצחוק כאילו היה תפוח. באמת, רק זה חסר לי עכשיו, תחושות ארוטיות בתוך כיס אוויר בגובה אלפי רגל מהמקום שבו אמה יושבת עכשיו על ישבנה הנמרץ ומרצה בפני הסטודנטים שלה, ואולי אפילו עושה עיניים לאיזה ילדון חרמן שבערב תיסע לדירתו השכורה והמטונפת בדרום העיר ותדפוק אותו אפילו לפני שיגיע הסיום  של "נוספרטו". פתאום הדמעות זולגות והן מלוחות, מחזרות אחר קצה הסנטר וזוממות לחדור ולהמליח את חלל הפה, ואני לא מאמין שאני בוכה עליה ופתאום מתגעגע. למה פתאום? תמיד. אבל תמיד רק אחרי שהלכה. בבקרים או אפילו מיד אחרי שהזדיינו, באותם מקרים שהיתה לה הרצאה דחופה להשלים עוד באותו לילה. אז היא היתה מצרידה במבוכה אחרי הסיגריה האחרונה, מנשקת לי את הבטן הלוהטת, ולוחשת בקול תינוקי: "אל תכעססס, אריק, אני חייבת." ואני הייתי שותק, מפגין אבירות ומפנה לה דרך החוצה מהמיטה. שתלך לכל הרוחות. רק כשהלכה היתה ההרגשה המחניקה והמנוולת מתגנבת ומתפשטת בכל הגוף, צורבת בגרון וממליחה את העיניים, ובמיוחד הזין היה מתמלא בהרגשת ערגה, מתנפח מעצמו, אפילו מבלי שאתן לו הוראה, כמעט כמו עכשיו, כשהבעיה העומדת בפני היא איך להשקיט את הזקפה, לפני ששכני מימין ומשמאל ישימו לה שמגש ארוחת הצהריים עלה קומה בגלל תפיחה שלא במקומה.

     אני בטוח שלכמה אנשים יהיה מה להגיד על זה (בפרט לבלונדינקה המזדקנת ממדור העצות לנשים: יהיה לה על מה לצפצץ בטור של השבוע הבא), וזאת בשל העובדה הגורלית והמכרעת שסיפורי בכלל מתחיל בתחנה המרכזית, לפני החלטה עלומה לנסוע למשימה עיתונאית בספרד, ועכשיו אני עוד מעז לבכות על כך שאין לי עוד אמה בחיים. "ראיתן מזה זה, בנות?" תצפצף הבלונדה בבוז קר ותלמד את קוראותיה המפגרות עוד שיעור בבוגדנותם של גברים. ראיתם מה זה? כל זה בזמן שכל מה שהייתי צריך לעשות – וזה ברור כשמש במרפסותיהן של העלמות הקטלוניות הממתינות עד בוש לחתן –  זה להתחתן עם אמה ולהתחיל בסריה של אמות ואריקים קטנים, עם עיניים בלונדיניות ושערות תלתלים. אמה, אני אוהב אותך, אני זועק במהופך לתוך שקיק ההקאה, ממתין לבוא תחושת הרווחה שתפיג לרגע קט את עווית המועקה.

    ברגעים כאלה של מצוקה גופנית קשה נרתמת אמה לעודד את רוחי. בטון מרגיע של אימאל"ה טובה היא לוחשת מילים נעימות ומניחה לי יד קרירה על המצח. כשגם זה לא עוזר היא אומרת: "תפסיק כבר עם הפאניקה, אריק, אין לך כלום," ורואים כמה שהיא מתאמצת להבליע זעקה. כשאני מתלונן על דקירות בחזה, מתריע בפניה על התקף לב מידי, מאיים עליה שעוד כמה דקות כאלה ואני בטרנזיט לאיכילוב, היא מבליעה אנחה של חוסר סבלנות ורצה לאמבטיה, לחפש אופטלגין נוזלי בארונית העמוסה שמעל הכיור, או ניגשת למטבח ומכינה קומפרס קר מסמרטוט טבול במי מלח וקוביות קרח, אותו היא מניחה לי על המצח, אומרת: "די כבר אריק, אתה עם הקפריזות שלך," ומסיימת ב"אני לא יכולה יותר," קצר ומיואש.

   הלחץ ברקות מתחזק ברגעים אלה. הדם שועט לי כמו סוסים במעבי הוורידים, היישר לרקמות הספוגיות של המוח. גם עכשיו אני מרגיש ככה: לחץ בחזה, תעוקה בריאות, ואותו צמד פטישים זדוני שממשיך לזעזע לי את המוח. אבל עכשיו אין שום אמה לידי שתרגיע, ובאותה הזדמנות תגיד שעוד התקף כזה ויצטרכו לאשפז גם אותה באיכילוב, או מוטב, באברבנל. קשה לי לנשום, ואולי זה מפני שחם ומחניק כאן כל כך, אבל שכני מימין ומשמאל אינם מגלים כל סימני מצוקה. אולי זה באמת רק בראש שלי, אולי הכול רק נדמה לי?

    ואולי זה התקף חרדה? כמו שהסביר לי פעם נוירולוג בכיר שעשיתי עליו כתבה. "שתדע לך שזה הכול הנוירונים הקטנטנים, הניורוטרנסמיטורים השובבים האלה," אמר לי במבט מטורף של שותפים לדבר עבירה במחלקה סגורה, כאילו עלי להבין על מה הוא מדבר. ראו עליו כמה שהוא שונא אותם, את הנויורונים האלה שמשייטים בחירות נוראה במעלה הגוף ובלי לצייץ עושים את כל הדרך חזרה. "כן, כן," אמר הרופא, והטיקים שבעיניו החמירו: "תרשום, תרשום, כל הזיקים החשמליים הממזריים האלה שועטים לה במחזור הדם וקודחים כמו מניאקים במוח, והתוצאה: התקף חרדה! אתה קולט? כל הגברים שאני מכיר מחליפים התקף חרדה בהתקף לב," הוסיף הרופא בטון חמור, כאילו הסגיר סוד ממלכתי. "ככה הם מצליחים לעבוד על כל המשפחה. רק אחר כך הם מסבירים לאישה במבט מתחטא: "אז מה אם טעינו בסימפטומים?""

    כדי להרחיק את העדות אני נזכר בחלום על הנמרים המעופפים. אכן יש צדק בסלידתי האוטומטית מהמצב הקיומי התלוש של בין שמים לארץ. עובדה, זה לא הסדר הטבעי. כוח הכבידה מתנגד נואשות להתעלמות הבוטה, להפרה המבזה של חוקיו ומצוותיו. הגוף קורא לך נואשות, מאיץ בך להתייחס אליו, אבל אתה רק עושה את עצמך מתפנן, כאילו זכית זה עתה בפרס הגדול של מפעל הפיס: שוקע עמוק בווקמן, מתעמק בקפידה בלוח הערוצים, כאילו זה חומר הקריאה המעניין ביותר בתבל, ולקינוח משחק כמו ילד בכפתורי הרדיו. וכל הזמן הזה אתה חושב לעצמך: איך שיחקתי אותה בענק. כשהדיילת עוברת אתה מנדנד לה שתביא לך עוד כוס קולה עם קרח, עוד שקית בוטנים, עוד שמיכה קלה, והיא מביאה, העיקר להשתיק אותך כאילו הייתי ילד בגנון. לחילופין, אתה מטשטש את תודעתך עם בקבוק ויסקי קטנטן, או לוחץ על אשכיך עד לבוא התחושה המתוחה והמחממת של רגע לפני השפיכה.

     אבל אז זה מגיע. וכשזה מגיע, אוהו, זה בא בגדול. כל כך כגדול שאתה פשוט לא מאמין. איש לא יכול להימלט מגורלו האכזר. פתאום אתה מרגיש בגל בחילה מציף את הנחיריים. גם הפה היבש משתתף בחינגה. אוזנייך בוערות ומצחך לוהט, בזמן שמשמאל ומימין דוחקות רגליהם השמנות של שכניך לשורה את שוקיך וירכיך עד שתחושת לחץ ממלאת לך את בית החזה, כמו לפני עילפון או התקף לב, ואתה סוף-סוף קולט את מצבך, מתרומם בשנייה ורץ להקיא את נשמתך בשירותים.

    אבל השירותים תפוסים. השירותים תמיד תפוסים כשצריכים אותם. זה רק הסדר הטבעי. והתור הקצר, תמיד התור הקצר יותר, זה שבאיוולתך בחרת בו, נע לאט יותר מהתור הארוך. אנשים עוברים ושבים במעברים, הולכים וחוזרים מהשירותים, דיילות זריזות טופפות בזהירות עם מגשי ארוחת הצהריים וחוזרות כשהללו מכורסמים סופית או חלקית – ורק התור שלך תקוע כמו חרא בגרון. גם זה הסדר הטבעי. חוק מחוקי העולם. כמו חוק הכבידה, או אחד מחוקי מרפי, המכלילים בתוכם גם את חוקי חרדת הנטישה. למשל, שזה שעוזב הוא תמיד זה שלא ציפית שיעזוב ראשון. "יעני, תיעתע בך, המלעון" – כמו שאומרת הבלונדינקה למיועצות שלו: "ואת אפילו לא הרגשת בתקלה."

      הדוקטור שפעם הלכתי אליו, כדי להתייעץ בדבר השקט הנפשי שתמיד אני מייחל לו, אבל הוא המלעון, מתרחק בהתאם, הסביר את שלושת שלבי החוק. שביל עקלקל ומודשא הוביל אותי לחדרו שבפאתי גינה קטנה ויפה, לחיק המבטא האנגלוסקסי המצחיק שלו, לכיסא הגלגלים שחרק כל זמן הקלטת המקרה שלי. כולם ידעו שהוא הדוקטור, ואיש לא העז לערער על כך. גם לא אמה, שתמיד הביעה בוז כלפי דוקטורים מכל הסוגים. אבל הפעם היא העירה בלאקוניות שדווקא מתאים לי ללכת, ואז עשתה טובה והוסיפה, ש"אולי זה אפילו יעזור לנו." למי? שאלתי.

     אבל הדוקטור רק נאם ונאם, מתגאה בכוחו המופלא לנתח אותי לגזרים ולהוכיח לי אפסותי, וטען שממילא לא אבוא לטיפול מפני שאינני רואה בו מענה לגיטימי. על כך אמרה אמה בסלידה: "אמרתי לך!" למרות שהיא עצמה עודדה אותי ללכת ואפילו הלכה אליו בעצמה כעבור מספר חודשים, להתייעצות, הודיעה לי אחר כך, אף שלא הסכימה לפרט על מה נסבה הפגישה. אני משער שהיה זה באחד מהתקפי העזיבה שלה, שפקדו אותה אחת לכמה חודשים, כשהיתה נעלמת לי לשבוע-שבועיים ואז חוזרת שמוטה ועצובה, כמו כלב רטוב שתפס גשם ראשון, ומיד נשכבת במיטתי ומתקפלת לתוך עצמה, ממאנת לענות על חקירות השתי וערב שלי: עם מי היתה ועם מי דחילק הזדיינה, לא שבכלל אכפת לי, חתיכת בת כלבה, או שמקסימום היתה אומרת לי בקול נמוך ודכאוני שזה לא ענייני.

    אז עזבתי אותה לנפשה. שתהיי היא עם נפשה ואני עם נפשי. אחרי הכול, זה הסדר הטבעי. ככה אנשים רגילים לחיות, למרות שהם טוענים אחרת. ברוב המקרים הם רק כופרים בעובדות. כמו אמי ואבי למשל, שתקועים יחד שלושים וחמש שנה ולא מבינים על מה ובשביל מה. כשבישרתי להם על נסיעתי, הגיב אבי בחוסר תגובה ומילמל משהו בלתי מובן ממקומו הקבוע על הספה. אימא הסמיקה מהתרגשות ורצה לפשפש בארון חדר השינה, ולבסוף חזרה עם נרתיק-כסף מעופש ומוכתם בכתמי חלודה, אולי מלפני מאתיים שנה, מאלה שקושרים אותם עם שרוכים לבטן וככה שומרים על הכסף מפני גנבים. בגאווה הכריזה שהיא שומרת את זה כל השנים במיוחד למעני, וכמה היא שמחה שאני סוף-סוף עושה את מה שהיא תמיד חלמה לעשות אבל מעולם לא עשתה.

    ומי בדיוק אסר עליך לנסוע? שאלתי, ולא הצלחתי להסתיר את הסלידה העמוקה שכבשה את בטני. אבל היא לא שמה לב, גם לא ענתה, רק המשיכה להתרוצץ סביבי וניסתה לשרוך את החגורה הישנה על מותני ואמרה: "תזכור, שהיא תמיד תהיה עליך. שלא תעיז לשכוח אותה במגירה או הכי גרוע, מתחת למזרון, כי אז יבואו הקורבות האלה, החדרניות הספרדיות, שמי כמוני יודע," הוסיפה בטון ממזרי, "כמה חמדנים ורמאים מסוגלים הספרדים להיות. ושלא תשכח לירוק שלוש פעמים נגד עין הרע בכל פעם שאתה נכנס או יוצא מהחדר שלך." ככה אמרה אמי, כשסוף-סוף סיימה לכרוך את החגורה הישנה והמגרדת על בטני.

    מה שהכי נאחס בכל העסק זה שבסוף באמת נאלצתי להשתמש בחגורת הכסף המעופשת שלה. לא הספקתי לקנות לי אחת חדשה. עכשיו היא חותכת לי את הכרס הקטנה, פרי מאות כופתאות משמש של ההונגרייה, ומה יהיה אם היא תגלוש למטה ותמחץ את הביצים? אני מאוד חושש שבזה הרגע, כשאני נע בחוסר נוחות על הכיסא הצר והמזוויע הזה, שמזכיר לי כסא עינויים של האינקוויזיציה הסינית – משפשפת לי החגורה את העור ובטוח תגרום לכל מיני אקזמות איומות ומיני פטריות, אילוחים ואינפקציות. ומה הסיכויים למצוא ככה אישה? מי תסכים ללכת למיטה עם גוף מלא חררה? ואולי, לשם שינוי, אימא צודקת? אולי באמת כדאי לירוק שלוש פעמים, אפילו ארבע, הרי אומרים, כל המוסיף הרי זה משובח. מצד שני גם אומרים, כל המוסיף גורע. מה לעשות? לכפור בעובדות? די, רואים שאני מתחיל להשתגע. הכי טוב לשמוע מוזיקה. או יותר טוב: את הקלטת שהוסיפה אמה למכתב.

     "כן, אהוב שלי," משתנה הטון המטיף של המכתב למילים מלנכוליות ומתוקות של שיר פופולרי: "אהוב יקר, לא הספקתי אפילו לשאול כמה זה עולה לי." מעניין מה עשתה קודם ומה אחר כך. מעניין אם כתבה קודם את המכתב, ורק אחר כך התחרטה והחליטה להתפייס, משאירה לעצמה דרך מילוט סימפטית מדבריה הישירים, החותכים, האיומים. דבריה הפסיכיים. אבל כמו שאני מכיר אותה ואת המוח המשפטי שלה, בהחלט אפשרי שהקלטת היא רק ראיה, משהו שיישאר למקרה שמישהו יאשים אותה בעזיבתי. אפשרות נוספת היא שהקלטת באה קודם, כשהגעגועים תפחו בה עקב עזיבתי, והמכתב הוא תגובת הכעס שבאה מיד אחר כך. ככה היא, אמה שלי. קודם הרכות והגעגועים, אחר כך העלבון והמכה בביצים. כן, כן, אל תזכירו לי, אני יודע מה הדוקטור היה אומר על זה: "אתה לא קולט כאן איזו השלכה קטנה ומסריחה?"

    את מילות השיר אומרת אמה כמעט בלחישה, עצב כבוש נהדף בקולה. "כי הקרובים נעשו קרובים, ורחוקים, מסתבר, לא היינו מעודנו," היא לואטת בקול נשבר של מרצה מצטיינת. כן, בטח, מצטיינת. יותר טוב מזדיינת, אני מזכיר לעצמי. ושוב קולה היציב: "אתה זוכר מאיפה השורה הזאת, אריק? מאיפה השורה החכמה, הנדירה, היפהפייה הזו, אריק? אני נותנת לך דקה להיזכר."  באמת, מאיפה השורה הזאת לעזאזל? "לא נזכרת, כמובן, כמה אופייני לך. תמיד היית סנילי. אין דבר, אני אזכיר לך, אהוב יפה שלי. קראנו אותה אצל רחל איתן. ואם אתה גם לא זוכר מתי, וכמה אופייני לך לשכוח, אז גם את זה אני אזכיר לך. כמו אימא שלך, שנאלצת להזכיר לך כמו פטיפון שבור לחדש את רשיון הנהיגה, לשלם ארנונה, כל מיני שטויות כאלה. אז ככה, קראנו אותה בנואייבה. רחוקים, מסתבר, לא היינו מעודנו. זה מה שהגיבור כותב לגיבורה כשהוא נוסע לחו"ל כדי לבגוד בה. גם אתה תבגוד בי, אהוב יקר? תגיד, תגיד, תוציא את זה, תשפוך הכול. תגיד שאני זולה, שאני מדברת כמו פרחה שקוראת "לאישה". אין דבר. תוציא את זה. הרי תמיד האשמת אותי בבוגדנות. זאת בשעה שאתה היית הרע, אתה היית הקר, אתה היית המרוחק, האכזר. האשמת אותי באכזריות, בשעה שאתה זה שהלכת, עזבת, נעלמת. היית שקוף. חייתי עם גבר שקוף. יום אחד חלמתי שאני סופרת גדולה ובאים לראיין אותי מהטלוויזיה. אבל לחרדתי אני מגלה שהסלון שלי ריק מרהיטים ויש בו רק שני בתי שימוש, אחד לאישה וכתוב עליו, כמו בשירותים ציבוריים, "אישה", ואחד לגבר, וכתוב עליו, "גבר שקוף". אז מי השקוף עכשיו, אהוב יקר, אה, מי משנינו הוא השקוף?"

    אין מה לדבר, תמיד ידעה המנוולת איפה לתקוע את הסיכה. על זה אני חייב לתת לה קרדיט. תמיד ידעה כיצד לפלוש לתוכי עם כלי נשק בלתי קונוונציונאליים: מילים רכות, מילים קשות, מילים כדורבנות, ושאר אביזרים מוצלחים בהרבה מנשיקות וחבטות. אני יודע מה דוק היה אומר על זה. "זה חלק מהכללים," ניסח השרלטן בנונשלנטיות הורסת שעה שישבתי על הכיסא החורק שמולו. לא הסכמתי. אני לא חייב להסכים עם כל מה שהוא אומר. "הכול בגלל שיש לך בעיה עם סמכות," סיכם הדוקטור, "אתה יודע, אימא שתלטנית וכו". בגלל זה אתה מסתבך עם בוסים בעבודה, מפקדים בצבא, ואיך, אני שואל, איך בכלל תצליח לחיות ככה עם אישה?" לא אכפת לי, אמרתי, כל מה שאני רוצה זה קצת שקט. שקט נפשי, אם לא אכפת לך. "שקט נפשי, שקט נפשי," סינן הדוקטור בגועל, "שקט נפשי זה מה שמקבלים בקבר. עכשיו תסתום ותקשיב. מה שאני מצפה ממך, גבר צעיר ובריא בגופו, זה לקום ולעשות מה שכל גבר צריך לעשות, לך תיקח אישה ובנה לה בית, תזיין אותה מתי שהיא תבקש עד שהיא תראה כוכבים בעיניים, ותעשה לה טונה של צאצאים מסריחים. הנה, אלה שלי," אמר והצביע על סריית תמונות ממוסגרות, כמו שיש אצל כל האמריקאים בסלון, ואז התרומם מכיסא הגלגלים וסחף אותי לריקוד פרוע במרכז החדר.

     תכניס לה, תכניס לה, זעק הדוקטור במלוא התלהבותו. אבל לפתע איבד עניין, חזר לכיסא הגלגלים וגילגל את עצמו החוצה. מה עושים עכשיו? קמים ומשלמים לפקידה? נשארים עד לסיומה הפורמלי של הפגישה? אולי מנצלים את הרגעים המתים לאוננות מספקת? באמת הרגשתי שעומד לי הזין, משהו פחד. תחילתה של התקשחות נפלאה, ואני עומד לבזבז אותה על כיסא משרדי חורק במרכז חדר טיפולים משונה בחוות בריאות בהרצליה. ההתלהבות האינדיאנית של הדוקטור עוררה את תאוותי, וכשהמזכירה הקטנה שלו נכנסה לחדר, לבשר על סיום הפגישה וקרוב לוודאי גם לגבות את המס בסך ארבע מאות וחמישים שקל ברוטו, התחשק לי להשכיב אותה על הפרקט החום והידידותי, ולנצל את המפשק בין ירכיה הרחבות, האימהיות. רק אז עלה בדעתי שאולי גם זה חלק ממבחן הכניסה, לבדוק את שפיותי, ולא התחשק לי להיות עוד שפן ניסיונות של הדוקטור. הזקפה תצטרך לחכות לפעם הבאה.

     כשחזרתי הביתה כבר התקפל החשק לתוך עצמו, וכשאמה הגיעה מאוחר יותר בערב הרגשתי סחוט כאילו אוננתי שעתיים. היא מצאה אותי שוכב ערום במיטה, בוהה בתקרה, וכנראה בגלל זה חשבה שאני במצב רוח לזיונים. מיד דחקה את עצמה לידי ונצמדה כמו עובר, ואני נאלצתי לעשות לעצמי כל מיני דברים כדי לעורר בכוח את תשוקתי, מפני שאמה נתקפה באחד ממצבי הרוח הפאסיבים שלה ונשכבה פרקדן. הכי אני שונא שהיא נכנסת להלך הרוח הזה. זה מוציא לי את הרוח מהמפרשים. וגם לזין יש מפרשים, שתדעו. אם לא באה הרוח המתאימה, הלך עליך. לפעמים אני נשאר ימים ושבועות עם אשכים מלאים, רק מפני שהרוח לא ביקרה. אתה קפריזי, התאוננה אמה. גם את יקירתי, גם את, אני עונה לה במחשבתי. גם את סחטנית מצטיינת של רגשות אשם. כמו "חתול שחור" את. נו בטח, והיא גם עושה לך מזל רע, מוסיפה אימא את שלה למדורה השוככת באשכי, שתים עשרה אלף רגל מעל לאדמה, יושבת עכשיו בבית המסריח שלה ומייעצת: "תעזוב אותה, קיריניו, בקלות אני מוצאת לך בחורה תורכיה טובה מאלה שגרות פה בשכונה."

     מה הסיכויים למצוא לי כלה ספרדייה? כמו הכלות הספרדיות המחכות עד בוש לחתן. אבל אני רוצה את אמה. רק אמה יש לי עכשיו בראש. אני אוהב אותה. לא, אני שונא אותה. וכך נמשך הטנגו דקות ארוכות. מה הסיכוי שייצא לי "אוהב" מתוך המון "שונא"? כמו העלמות הספרדיות, גם אני סופר את העלים. מדוע אני אומר "רוצה", בשעה שאני ממאן? מדוע אני צווח: לא רוצה, לא רוצה, בשעה שרק לה אני מתאווה? אמה אומרת: "אתה עוד תתבגר, אתה עוד תראה." אבל גם את, אהובתי, גם את עוד לא בדיוק בוגרת. הלוא כבר מזמן יכולנו להתגורר בשיכון לזוגות צעירים ולפטם עד מוות כמה צאצאים. והדוקטור מוסיף: "כשתגמור לכעוס על אימא שלך אולי תדע." אז זהו, עכשיו גם אימא שלי בתוך הסיפור. מה שלא תעשה, תמיד זה נגמר באימא. "כן, כן, ובקקה ופיפי שמרחת על המיטה," מוסיף הדוקטור. ואני באמת מקווה בשבילו שזה נאמר מתוך אירוניה עמוקה.

    אמה התחלחלה. "לפחות תשמע מה שיש לו לומר," הוסיפה בהשתתפות. לא דובים ולא יער, אמרתי, ואם את מעונינת, אז בחפץ לב אני מעניק לך אותו, ובלי דמי מנוי שנתיים. גראטיס, און-דה-האוז, ככה את מקבלת אותו ממני. אבל אמה הכניסה לי כזה מבט של רצח בעיניים, מסוג המבטים שלא תשכח גם כשהתולעים המזוינות יכרסמו לך את מרכז הזיכרון. היום אני כבר בכלל לא בטוח שהם עשו יד אחת נגדי, אמה והדוקטור. מה הסיכויים שכל הסיפור של אמה והדוקטור היה קנוניה להכניס אותי מתחת לחופה?

    אחת לחודשיים, כשהיא ברחה ממני לאיזה שבוע שבועיים, לנופש אצל אימא שלה, כך טענה, חשדתי שהיא בטח רצה למיטה שלו, לבכות על כתפו בשעת הזיון. הדוקטור בטח גמר לה על הבטן, כי דוקטורים תמיד בטוחים שנשים רוצות, באופן לא מודע, להיכנס להריון. ואם לא זרעים, אז בטוח שבאותה שעה הוא דחס לה למוח מיליוני טקטיקות סחטניות. היטב אני מכיר את כל השיטות: להכניס אותו מתחת לחופה, ולברוח. שהוא ישבור לעצמו את הראש, למה שאני? שהוא יישבר, למה שאני? "כן, כן," גיחך לעצמו הדוקטור: "אישה, כמו שאתה שומע. אחרי הכול, כל אחד צריך אחת כזאת לפני שהכול ייגמר." זאת בשעה שהדוקטור בכבודו ובעצמו, יוזם השיטה וממציאה הבלעדי, לוגם עכשיו מרטיני ודופק טקילה תחת שמשייה צבעונית בהונולולו, בשעה שאיזו ילידה פראית בביקיני תואם כורכת את רגליה בצבע השוקולדה סביב כיסא הגלגלים שלו, ומנדנדת את מלוניה מול עיניו הנדהמות. "למה תמיד הכול מסתכם אצלך בחישובים קטנוניים?" אומרת אמה.

    טייפ המנהלים שמשמיע לי את הקלטת שלה נעצר פתאום. אני לוחץ על הפליי, אבל הוא ממאן להמשיך. עכשיו, כשגם הטייפ הכי משובח בעולם עושה יד אחת נגדי, אני יודע היטב מה עלי לעשות. ואני צריך לעשות את זה מהר, עכשיו, כשאמה נואמת את הנאום הרה-הגורל שלה, ואני לא יכול לשמוע. אמה מתוודה על אהבותיה וחטאיה, ואני מפספס הזדמנות נדירה. אמה מציעה את עצמה בזיל הזול, ואני נאלץ להקשיב ל"ים השיבולים" בערוץ השירים העבריים. הרי לכם כל החיים על רגל אחת. בזה הרגע נקבע עתידי, ואיזה רכיב אלקטרוני מושתן מטייוואן משחק לי פתאום את ושתי. "כן," מסכם הדוקטור ביובש: "תמיד מאשימים את דלות החומר."

 

 
לפרק הבא

* כל הזכויות שמורות ליעל ישראל