רסיסי חיים

קיבלתי מלי עברון-ועקנין פוסט שרשרת על שלושה רגעים מרגשים בקולנוע, בספרות, במוזיקה, בטלוויזיה וכו'. יש הרבה רגעים כאלה, כי פעמים רבות התרגשתי מאמנות – בעיקר מספרות ומקולנוע, ובעיקר בצעירותי. היום קצת יותר קשה לי להתרגש. ובגלל שיש הרבה רגעים כאלה ניסיתי לבחור שלושה רגעים מרגשים מכוננים, ואולי בגלל זה שניים מהם באים מנבכי נעוריי בשנות השבעים.

"רסיסי חיים" של בוב רפאלסון – הלכתי אליו במטרה לראות את החלום הרטוב שלי באותן שנים, ג'ק ניקולסון, שהיה אז הגבר הכי סקסי בקולנוע (זה החזיק בערך חצי דקה, כי כבר כשעבר את הארבעים הוא איבד את הסקסאפיל לטובת עודף משקל ומשחק גחמני ומעצבן). אז הלכתי בגלל חלום רטוב, ונשארתי בגלל הסרט. ראיתי אותו אז לפחות חמש-שש פעמים, ועוד איזה חמש-שש פעמים מאז. הייתי יושבת באולם ריק כמעט לגמרי, בהצגה יומית, נדמה לי שבקולנוע פריז, ורואה אותו שוב ושוב, את הבחור שהולך וכלה מבפנים בגלל ייסורי נפש ותחושת החמצה וריקנות וכאב אדיר על יחסים מוחמצים עם הוריו, בעיקר עם אביו שהיה פסנתרן גדול ורצה שהוא ואחותו יהיו מוצלחים כמוהו, אבל הם הכזיבו אותו. כבר אז, בגיל 16, הרגשתי הזדהות אדירה עם מה שהרגיש ניקולסון בן ה-30 פלוס בסרט, לא יודעת אפילו למה, אבל הרגשתי כמוהו, והזדהיתי עם הכאב וייסורי הנפש והרגשה שלו שהוא לא שייך לשום מקום, לעולם לא יהיה שייך, לא לעולם שממנו בא, ולא לעולם שבו ניסה להתערות. אני יודעת שלא כל כך מחשיבים את בוב רפאלסון כבמאי, ו"רסיסי חיים" הוא בוודאי יצירתו הטובה והשלמה ביותר, אבל הוא היה סרט החניכות שלי, סרט קטן, קאמרי, אנושי ויפה בצורה בלתי נשכחת. ואגב, עד היום הוא מרגש אותי. 

ברגע המיוחד שלי מהסרט  ניקולסון הולך לבקר את אביו הגוסס ופורץ בבכי. הצבעים בסצינה הזו מאוד חיוורים ומונוכרומטיים, בניגוד לאור הרב שיש בכל הסרט. הרבה שלג מסביב, נורא עגום, רגע מכריע שממנו יוצא ניקולסון אחר, ששוב חוזר לנדודיו כדי למצוא את דרכו בחיים.

"נהג מונית" של מרטין סקורסזה – אם "רסיסי חיים" היה סרט החניכות שלי, "נהג מונית" הוא הסרט של חיי. שוב מדובר בגיבור שלא מוצא את עצמו, שהולך ומתפרק לחתיכות, הולך ומשתגע, וככה גם אני הרגשתי בגיל 16 כשראיתי את הסרט בהקרנת הבכורה בקולנוע צפון. למחרת שוב הלכתי אליו, וכך כמעט כל שבוע במשך שבועות ההקרנה שלו. לא יכולתי לנתק את מבטי מהמסך, מהמוזיקה המדהימה של ברנרד הרמן, מ"האדם הכי בודד שאלוהים ברא", כפי שהגיבור טרוויס ביקל מכנה את עצמו. הבדידות שלו, הרצון שלו להשתייך אך חוסר היכולת להשתייך; התמוטטות הערכים בחברה שבה הוא חי, וחוסר היכולת שלו למצוא משמעות לחייו למרות הכמיהה למשמעות – כל אלה היו מפת הרגש שלי באותן שנות נעורים. ושוב הרגשתי בגיל 16 כמו רוברט דה נירו בן ה-32 בסרט: הזדהות עמוקה ושברון לב אחד גדול על העתיד שמצפה לי, לנו, לכולנו. עד היום אני צופה בסרט הזה בהתמכרות, והוא אף פעם לא משעמם אותי, ותמיד הוא גורם לי לחשוב "איזה מזל שיש לנו את האמנות שלנו," כמו שאומר מישהו בסרט "חסד מופלא" של עמוס גוטמן. אלמלא הסרטים האלה אולי הייתי מתה.

קשה לי לבחור רגע אחד מיוחד יותר מהאחרים, כי כל הסרט הזה מיוחד בעיני, כל מאה ומשהו הרגעים שבו. אבל רגע אחד שמרגש אותי תמיד הוא הקלוז אפ על כוס המים שדה נירו זורק לתוכה טבליה של אלקה זלצר, שמבעבעת במים ומעידה על סערת הנפש של הגיבור ברגע שחבריו מתחילים לדבר על נשק – רגע שיביא להתחמשות המטורפת שלו ולמה שיקרה בהמשך הסרט.

"אלה תולדות" של אלזה מורנטה – בכיתי לכל אורך הספר הזה, ולא בגלל שמורנטה מגוללת טרגדיה איומה ונוראה בימי מלחמה ארורים, וגם לא בגלל שסיפור כזה חובק בתוכו סוג של מלודרמה סוחטת דמעות. אני בכיתי בגלל ועל ולמען הילד אוזפה, שבכל עמוד בספר הרגשתי שהוא אני, או הילדה שהייתי, הילדה שבגיל 3 ירדה למטה לקטוף פרח בשיא התמימות והאהבה לחיים, אבל כל המשפחה שלה נכנסה לפאניקה, והכניסה לה את הפחד לכל החיים.

הכניסה למחוזות הספרותיים של מורנטה לא הייתה לי קלה, ובמשך כמה עמודים כבר חשבתי לנטוש את הספר, כמו שקורה לי עם לא מעט ספרים. אבל המשכתי, ובעמוד העשירי כבר צללתי פנימה ולא הצלחתי לצאת, אלא אחרי שסיימתי לקרוא את הספר העבות כעבור כמה שעות. זה לא היה רק עניין של תענוג ספרותי גרידא, או התרגשות מלודרמטית, זה היה כניסה טוטאלית לספר, הזדהות שלא חוויתי כמותה בשום מקום, והכול בגלל הילד המופלא אוזפה, שמלאך כמוהו לא היה יכול להמשיך לחיות בעולם, והוא הילד שכולנו היינו, הילד שקבור איפשהו עמוק בכולנו.

גם כאן רגעי ההתרגשות הם רבים, וכולם קשורים לילד המלאך אוזפה, אבל הרגע הכי מרגש הוא הטיול שלו עם כלבו האהוב, שלימים גם הוא ימות מות טראגי כמו הגיבור הקטן. 

אני מגלגלת את הכדור הלאה ל: 
ריקי דסקל, לוסי אלקוויטי, חן קליינמן, רני יגיל, רות בלומרט.