דייויד להמן
כשאשה אוהבת גבר
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת מַרְגָּרִיטָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת לְדַאיְקִירִי
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת קִיכוֹטִי הִיא מִתְכַּוֶּנֶת לְמֶרְקוּרְיָלִי
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת "שׁוּב לֹא אֲדַבֵּר אִתְּךָ לְעוֹלָם וָעֵד"
כַּוַּנָּתָה "לְפֹת אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ מֵאָחוֹר
בְּעָמְדִי אוּמְלָלָה לְיַד הַחַלּוֹן".
הוּא אָמוּר לָדַעַת זֹאת.
כְּשֶׁגֶבֶר אוֹהֵב אִשָּׁה הוּא בִּנְיוּ יוֹרְק וְהִיא בְּוִירְגִ'ינְיָה
אוֹ הוּא בְּבּוֹסְטוֹן, כּוֹתֵב, וְהִיא בִּנְיוּ יוֹרְק, קוֹרֵאת,
אוֹ הִיא לוֹבֶשֶׁת מֵיזַע וּמַרְכִּיבָה מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ בְּבַּלְבּוֹאָה פַּרְק וְהוּא
גּוֹרֵף עָלִים בְּאִיתָקָה
אוֹ הוּא נוֹהֵג בְּאִיסְט הֶמְטוֹן וְהִיא עוֹמֶדֶת אוּמְלָלָה
לְיַד הַחַלּוֹן וּמַשְׁקִיפָה עַל הַמִּפְרָץ
שֶׁבּוֹ שַׁיֶּטֶת שֶׁל מִפְרָשִׂים רַבְגּוֹנִיִּים מַפְלִיגָה
בְּעוֹדוֹ תָּקוּעַ בַּתַּעֲבוּרָה בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר שֶׁל לוֹנְג אַיְילֶנְד.
כְּשֶׁאִשָּׁה אוֹהֶבֶת גֶּבֶר הַשָּׁעָה אַחַת וַעֲשָׂרָה בַּבֹּקֶר
הִיא יְשֵׁנָה הוּא מִסְתַּכֵּל בְּתוֹצְאוֹת מִשְׂחַק הַכַּדּוּר וְאוֹכֵל פְּרֶצֶלִים
שׁוֹתֶה לִמּוֹנַדָּה
וּשְׁעָתַיִם מְאֻחָר יוֹתֵר הוּא מִתְעוֹרֵר וְכוֹשֵׁל לַמִּטָּה
שֶׁבָּהּ הִיא נִשְׁאֶרֶת יְשֵׁנָה וְחַמָּה מְאֹד.
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת מָחָר הִיא מִתְכַּוֶּנֶת בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת.
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת "אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עָלַי עַכְשָׁו",
הוּא מַפְסִיק לְדַבֵּר. יְדִידָתָהּ הֲכִי טוֹבָה קוֹפֶצֶת אֵלֶיהָ וְאוֹמֶרֶת
"מִישֶׁהוּ מֵת?"
כְּשֶׁאִשָּׁה אוֹהֶבֶת גֶּבֶר, הֵם הוֹלְכִים
לִשְׂחוֹת עֵירֹמִים בַּנַּחַל
בְּיוֹם נִפְלָא שֶׁל חֹדֶשׁ יוּלִי
כְּשֶׁקּוֹל הָאֵשֶׁד כְּמוֹ צִחְקוּק
שֶׁל מַיִם אָצִים עַל גַּבֵּי סְלָעִים חֲלָקִים,
וְאֵין אַף לֹא שֶׁמֶץ שֶׁל נָכְרִיוּת בַּתֵּבֶל.
תַּפּוּחִים בְּשֵׁלִים נוֹשְׁרִים סְבִיבָם.
מָה עוֹד יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת מִלְּבַד לֶאֱכֹל?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "הַתְּקוּפָה שֶׁלָּנוּ הִיא תְּקוּפַת מַעֲבָר,"
"זֶה מְאֹד מְקוֹרִי מִצִּדְךָ," הִיא עוֹנָה,
יְבֵשָׁה כַּמַּרְטִינִי שֶׁהוּא לוֹגֵם.
הֵם נִלחָמִים כָּל הַזְּמַן
זֶה שַׁעְשׁוּעַ
מַה אֲנִי חַיֶּבֶת לְךָ?
הָבָה וְנַתְחִיל בְּהִתְנַצְּלוּת
בְּסֵדֶר, צַר לִי, חֲתִיכַת זַיִן שֶׁכָּמוֹךָ.
מוּנָף שֶׁלֶט שֶׁאוֹמֵר "צְחוֹק".
זֶה סֶרֶט אִלֵּם.
"נִדְפַקְתִּי בּלִי נְשִׁיקָה," הִיא אוֹמֶרֶת,
"וְאַתָּה יָכוֹל לְצַטֵּט אוֹתִי בַּנָּדוֹן,"
מַה שֶּׁנִּשְׁמָע גָּדוֹל בְּמִבְטָא בְּרִיטִי.
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה אַחַת הֵם נִפְרְדוּ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאִיְּמוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת
עוֹד תֵּשַׁע פְּעָמִים.
כְּשֶׁאִשָּׁה אוֹהֶבֶת גֶּבֶר, הִיא רוֹצָה לִפְגּשׁ אוֹתוֹ
בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בְּאֶרֶץ זָרָה עִם גִ'יפּ.
כְּשֶׁגֶּבֶר אוֹהֵב אִשָּׁה הוּא שָׁם. הוּא אֵינוֹ מִתְלוֹנֵן
כְּשֶׁהִיא מַגִּיעָה בְּאִחוּר שֶׁל שְׁעָתַיִם
וּכְשֶׁאֵין כְּלוּם בַּמְּקָרֵר.
כְּשֶׁאִשָּׁה אוֹהֶבֶת גֶּבֶר, הִיא רוֹצָה לְהִשָּׁאֵר עֵרָה.
הִיא כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁבּוֹכֶה
בְּרֶדֶת הַלַּיְלָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנָּה רוֹצָה שֶׁהַיּוֹם יִגָּמֵר.
כְּשֶׁגֶּבֶר אוֹהֵב אִשָּׁה, הוּא מִתְבּוֹנֵן בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ, חוֹשֵׁב:
כְּשֵׁם שֶׁחֲצוֹת הַלַּיְלָה לַיָּרֵחַ כֵּן הַשֵּׁנָה לַאֲהוּבָה.
אֶלֶף גַּחֲלִילִיּוֹת קוֹרְצוֹת אֵלָיו.
הַצְּפַרְדֵּעִים נִשְׁמָעִים כְּמוֹ כְּלֵי-הַמֵּיתָר
שֶׁל הַתִּזְמוֹרֶת כְּשֶׁהֵם מִתְחַמְּמִים
הַכּוֹכָבִים מִתְנוֹדְדִים לְמַטָּה כַּעֲגִילִים בְּצוּרַת עֲנָבִים
מאנגלית: משה דור
דייויד להמן נולד בניו יורק ב-1948 למשפחה של ניצולי שואה, למד באוניברסיטאות קולומביה בניו-יורק ואוקספורד בבריטניה וקיבל את תואר הדוקטור לספרות מקולומביה. להמן פירסם ספרי שירה ומחקר, שהוציאו לו שם, והוא העורך הראשי של האנתולוגיות הידועות "השירים הטובים ביותר" הרואות אור מדי שנה בארה"ב.
דוד להמן
כשיר השיר מאד יפה, וגם התרגום. יש לו בעיני ערך פואטי. יחד עם זאת לא מסכימה עם המשורר בדבר ההבדלים בין נשים לגברים.
שיר מקסים ותרגום מקסים.
תודה.
לגיורא,
קראתי את השיר עוד בבוקר. ניסיתי למצוא שירים נוספים של דיוויד להמן ולא מצאתי.
קראתי אותו מספר פעמים במהלך היום.
השיר בעיני הוא מאוד מיוחד בתנועת הזמן שלו. וגם בהפרדה בין המינים יש אמינות רבה.
השיר מאוד מעניין, הוא מאוד אמריקאי, ומכיוון שהייתי באמריקה לא פעם, אחי גר שם, המשקאות, המקומות, הדיאלוג הם מאוד אמריקאי.
אני אישית מאוד אוהבת דאקארי – ולא מרגריטה, כמובן כשיודעים לעשות אותו היטב. בדרך כלל באמריקה. גם המרטיני היבש הוא נכס צאן ברזל בארה"ב. שם כנראה לא שותים וודקה עם רד בול – כמו כאן. כן, אני מבינה במשקאות.
על הכביש לאורך ניו איילנד נסעתי, וכל האי הזה הוא ענק. לא נתקלתי שם בפקקי תנועה, אולי לא הייתי באיזור המדובר.
אם יש תחושה שהאישה מצטיירת כאן אולי כקלת דעת, או לא מדוייקת – נדמה לי שלא זו סוג האישה שעולה מן השיר. אלא יותר מן אישה שמאוד מעוגנת בתרבות, אבל לא בדיוק מבחינה בין מותגים. תפיסת הזמן שלה היא קצת מעופפת, וגם רומנטית כזאת, יצור שאוהב דרמות – כנראה. אבל אין ספק שהיא אינה מטאפורה לכל הנשים, אלא מדובר באישה מסויימת ביותר – ספציפית, כפי שתופס אותה הדובר בשיר.
קראתי קצת גם מכתביו של משה דור, ומאוד מעניין הוא, שמרגישים שהוא זה שתרגם את השיר. כלומר, אי אפשר להסתיר את אישיותו של המתרגם מאחורי השיר.
הבחירה שלך יפה בעיני.
חוה
מאוד יפה. נהניתי לקרוא .
גיורא ידידי,
השיר יפיפה ותרגומו בידי משה דור מעולה במיוחד. קראתי שוב את השיר באנגלית ויש לי הרגשה, למרות שהתרגום חד ומדויק, שהגרסה בעברית עולה על זו באנגלית. כאילו שנהפכו היוצרות והשיר תורגם מעברית לאנגלית….
תודה לכל המגיבים.
לראובן,
בהכירי היטב את שירת להמן ואת שירתו של המתרגם, משה דור, דומני שקרה משהו שעשוי להיות שכיח כאשר משורר מתרגם משורר.
המתרגם משה דור הוא משורר טוב מלהמן.
לגיורא,
מצאתי את המקור וקראתי.
איני חושבת שהתרגום טוב יותר. יש משהו במקור, שקצת קשה להעבירו לעברית. התרבות האמריקאית, הנוף האמריקאי.
גחליליות שם, אגב, הם דבר שרואים בכל ערב או לילה. הם מכסות כל שיח, כל עץ. יש משהו בתרגום שהולך לאיבוד.
אם תהיה התייחסות ספציפית לשיר, אתייחס גם אני.
רק דוגמא: כאשר היא אומרת : עכשיו אני מדברת – בעצם נוצרת שתיקה ביניהם ואז כאשר השכנה קופצת, היא שואלת "האם מישהו מת כאן?" בגלל השקט בין שניהם.
זה משהו שלא עבר בתרגום, ואת הדקויות האלה צריך לתפוס.
חוה
אגב, גיורא, מדוע את לא תרגמת את השיר?
חוה
לגיורא,
כאשר כולם מאמצים את הביטוי ידידי, הרשה לי לפנות אליך כידיד וגם בתודה על ההכרה עם דיויד להמן.
אסביר לך למה אני מתכוונת. כאן בבננות קצת עוסקים בזמן האחרון בתרגומים. של שירים אני מתכוונת.
אני תדיר עסקתי בפרוזה. אבל בעת לימודי לקחתי גם קורסים בשירה. למדתי קורס שלם על בודלייר, קורס שלם על שירת המשוררים הגאונים והמאפיינים שלהם, לצורך העניין קראתי גם אצל רילקה, אבל יותר לקחתי קורסים בפרוזה. לא יודעת למה, אבל פרוזה תמיד נחשבה כאילו יותר (עם בשר) להגות בה. התעסקתי הרבה עם הספרות של זרם התודעה, ויג'יניה וולף, פוקנר, ג'ימס ג'ויס. אצל זך אגב, נתן זך לקחתי קורס שלם שעסק בדקדנס של סוף המאה ה-19 למדנו את בית בודנברוק ואני נתתי רפרט שמיעתי על הר הקסמים. התעסקתי רבות בדרמת האבסורד, כמובן במחזות של סארטר וקאמי – ובדרמת האבסורד עצמה – סוףמשחק, שהוא מחזה אדיר בעיני, מחכים לגודו – כמובן, מחזות של פינטר ועוד. לז'אנר הזה הייתי פשוט מרותקת.
לספרות העברית עברתי, כי רציתי יותר לכתוב על שפת המקור שלי, וגם שם עסקתי בפרוזה.
מה אני מבקשת לומר והוא העיקר. בבלוג בננות קצת התוודעתי לאחרונה למשוררים שלא הכרתי אותם כמו דילן תומס, ייטס, ואחרים שירה רוסית, אפילו הקשבתי לשירה אתיופית.
כל התוודעות למשהו חדש הוא צוהר נוסף לנשמה להתרחב. אבל להמן מאוד מוצא חן בעיני ואנמק. מכל המוזיאונים בארנ"ב זה זאני אוהבת ביותר הוא המודרנמויזאום לאמנות. הייתי בו כמה פעמים ולא שבעתי, כמובן שראיתי מוזיאונים נוספים.
דיוויד להמן כותב בזמנינו. בשפה של ימינו. ניכרת בקיאותו הרבה בספרות כנבדך על ההווי האמריקאי. השיר הזה שהבאת כאילו מתפרס תנועתית על זמן ומקום, אבל למעשה הוא ממוקם במקום אחד ביחסים שבינו לבינה, לרבות תרבות החיים שמאפיינת את שניהם.
אהבתי מאוד את השיר הזה, את הכתיבה של להמן. הוא יודע ועדין מתעקש להתחבר למציאות הדי עכשווית ולהנציח אותה.
כל מפגש מחודש עם שירה שלא הכרתי עושה לי טוב, הרבה טוב. ולכן הבאתי את ההקדמה הארוכה. התרגומים והשירים שהבאת נפלאים בעיני.
ועל כך תודה
חוה