גן העדן האבוד

בעקבות שירי הילדים של סבינה, זכרונות הילדות של איריס,ודברים אחרים שקראתי בבלוגים כאן{אני מודה אני די מכורה} המראתי בשבוע הקשה הזה  למחוזות ילדות, {אולי למצוא לי נחמה},עד כמה שאין אמת באמרה שלילדים "הכל קל ", ו"הילדות תמיד נפלאה ". עבורי היא גן העדן האבוד ממנו אני שואבת עד היום את לשד היצירה.
הלילה עפתי בחלום מעל מחוזות הילדות שלי ועל דף העיתון שהיה מונח למרגלותי כתבתי שיר, בבקר ניסיתי לפצח מה שכתבתי בכתב הבלתי קריא שלי וזה מה שיצא:

אחר הצהריים היינו
מריחים אדמה רטובה.
טועמים מן השסק.
דופקים זיתים באבן שחורה.
מחפשים במגרות ישנות סודות
בשחור לבן.
כמה ארוכים היו הערבים
עד שירדה השמש.
בחשיכה גבהו החלומות
עד מעל לברושים
בחלון
והניעו אותנו לעוף
מעליהם.
לא ידענו שכבר אז
היה מונח נחש לפתח חור
הגעגוע.
מתקתק את הזמן,
לוחש ומפתה
את הגוף להשיל עצמו.
לנגוס בתפוח הידיעה.
להיות מגורשים
לעד.