והמוח רץ עושה חיים
הַמִּשְׂרָד מְחַכֶּה לִי. הַמִּשְׂרָד
פּוֹקֵחַ אֶת עַפְעַפַּי וְשָׂמֵחַ
לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי עֲדַיִן.
הַמִּשְׂרָד כּוֹסֵס אֶת צִפָּרְנַי
בְּתִקְוָה דְּרוּכָה שֶׁאֶתְאוֹשֵׁשׁ.
הַמִּשְׂרָד בּוֹדֵק בְּמַדְחֹם זוֹל
אֶת טֶמְפֶּרָטוּרַת הַפוֹרְמָלִין
בּוֹ אֲנִי שָׁרוּי.
הַמִּשְׂרָד סָבוּר
שֶׁבְּהִנָּתֵן הַנְּתוּנִים שֶׁלִּי
גּוּפָנִיִּים וַאֲחֵרִים
אֲנִי מְסֻגָּל לְיוֹתֵר.
הַמִּשְׂרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.
הַמִּשְׂרָד מַנִּיחַ
אֶת הַיַּשְׁבָן שֶׁלִּי
עַל רִפּוּד כִּסֵּא קָרוּעַ.
הַמִּשְׂרָד מְפַשֵּׂק רָחָב
אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי
עַל הַמִּקְלֶדֶת.
הַמִּשְׂרָד מְגַלְגֵּל
אֶת הָעַיִן שֶׁלִּי
עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב.
הַמִּשְׂרָד מְסַמֵּן מַטָּרָה עַל הַלּוּחַ
וּמֵטִיחַ בָּהּ אֶת רֹאשִׁי.
הַמִּשְׂרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.
הַמִּשְׂרָד מַצְמִיד לְצַוָּארִי קוֹלָר
לְזַהוֹת אוֹתִי.
מְכַדְרֵר שְׁטָרוֹת כֶּסֶף
לְתוֹךְ הַפֶּה שֶׁלִּי.
הַמִּשְׂרָד מַדְבִּיק לִי זָנָב
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַשְׁכֵּשׁ בְּעֹנֶג.
הַמִּשְׂרָד שׁוֹלֵחַ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
הַמִּשְׂרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.
מתוך: כתב העת "הליקון" – "שירה והעיר הגדולה"
המשרד כמקום בו נתבע אדם להקריב קרבן אדם, את גופו ונפשו הוא.
כן רות. אכן כך.
יש לך מזל שהמשרד לא מכדרר מטבעות לתוך פיך,דהיינו אובולים…
מה זה דהיינו אובולים ?
עדי, אתה עוד במשרד? יאללה הביתה. מותר לך – יש שם חוברת שירה עם שיר נפלא על המשרד.
זהו, אמיר, הגעתי סופסופ הביתה…
נחשפתי לשיר הזה בעבר וקראתי ב"שירה והעיר הגדולה" ועכשיו שוב. כמה ייאוש (דרך מסננת של הומור דק). וזה המנון לרבים רבים מאתנו. המשרד תובע מאתנו הרבה יותר. והמועסק טובע הרבה יותר.
תודה שחר, תעביר את המהדק…
היי עדי
השיר מזכיר לי את הסרט- שמש הניצחית- כשהוא ניכנס לתוך העין של מישהו אחר…
ככה העין שלך ניכנסת לתוך המח שלך ורואה מה אתה נותן … ונותן למשרד.
והרוחים שיש לך במשרד: יש לך קולר מזהה, יש לך זנב לקשקש… (גדול)
טוב שיש לך עין כזאת, היא גם רואה – המשרד תובע מימני הרבה יותר-
האין סוף- מתכתב איתך
להתראות טובה
שיר מצוין הממחיש את המטמורפוזיס של הדובר מאדם למשרד ,מפועל לנפעל פסיבי. האדם עצמו הופך למשרד ,מאבד הוויתו כאדם והופך לממוכן ומחופצן כמוהו. יפה מאוד השיר ,עדי,מתוחכם ומאופק, מנוכר ,אבל קולע ללב החויה.
תודה חנה
מאד שמח בתגובתך
תודה טובה !
על הפרשנות מאירת העין
זה דומה לשיר שכתבתי בשבתי במשרד, בעת כתבתי הדו"ח הזה, וכל הזמן אנשים נכנסו והפריעו.
זֶה לֹא אֲנִי
זֶה לֹא אֲנִי
אֵין זֶה אֶלָּא חִיצוֹנִיּוּת, כְּנִיעָה.
זֶה הַיּוֹשֵׁב כָּאן וְכוֹתֵב, עוֹנֶה.
אוּלַי עוֹלֶה. עוֹלֶה לַמִּזְנוֹן לַמַּעְלָה, מִשְׁתַּפֵּךְ
בְּשִׂיחַת סְרָק וְחוֹזֵר. רַק בָּבוּאָה. זֶה לֹא אֲנִי.
אֲנִי שֶׁנּוֹעַדְתִּי לִגְדוֹלוֹת. לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר.
פַּרְפַּר שֶׁל לָאו-טְשֶׁה (וּרְאֵה שָׁם אֶת טְשוּאַנג שֶׁכְּדַרְכּוֹ
הַמְקַצֵּר), שֶׁמִּתְגַּלֵּם וְהוֹפֵךְ לְחֶדֶר סָגוּר.
מְיַצֵּר מִיץ מָתוֹק מִמַּרְתֵּף נִסְתָּר.
כָּאן, כָּעֵת, לֹא אֲנִי. (אַגַּב, אֵין הַמְּדֻבָּר
בְּרִחוּף בִּלְתִּי מְתֻכְנָן. לַכֹּל קַו מִבְּרֵאשִׁית).
– אֲבָל כָּל הַהַפְרָעוֹת. לֹא נִתֵּן לְהַגִּיעַ. כֹּל מִינֵי מַחְסוֹמִים, בְּנוּיִים
לְתִפְאֶרֶת – כְּדֵי לְהִתָּקֵל.
פַּרְפַּרִים נִמְרָחִים עַל קִיר אָפֹר).
הַרְגָּשָׁה בְּסִיסִית. תְּלוּנוֹת בְּאָפֹר.
זֶה לֹא אֲנִי. (אֲנִי צִבְעוֹנִי). הִנֵּה
מִינֵי
אוף, מה קרה.
בעת שכתבתי את הדו"ח הזה
זה אתה משה
ושירך דובר בשמך
תודה שהבאת אותו כאן.
בובת מריונטה בתיפעול המשרד- עבדות עירונית אך מצד שני התמסרות טוטאלית.
עדי, תן למשרד חופש, צא ממנו להוואי..:)
הוואי חמש אפס
אולי אמצא משרה שם בתור משנה שני למפקח מקגראת
ביטוי נהדר נתת לחוויה הקלסטרופובית והמתישה
כמה טוב שיש לך הומור
המלצה: תעבור לOffice ? 🙂
אופיס למה לא ?
אם קלסטרופביה אז לפחות שתהיה באנגלית
ואני רק רציתי להיות מחורר, שמחזיק את הדפים כשנכנסת הרוח, והנה בורח לי שיר.
נמלט השיר לבנה
נמוג דרך החריר
:))))
נהדר,
אם כי גם ממש מדכא, במיוחד עבור אנשים
שצריכים לחזור לעבוד במשרד.
אם במשרד, לפחות עם רכב שרד.
תודה רונית
המשרד הקצה לי רכב שרד
כעת דרוש נהג
:))))))))
מניסיון אישי רב שנים יש בכוחו של "המשרד" להכריע כל אחד – ועלי לקבל בהסכמה מלאה את דבריך
אין הבדל אם אתה עבד משרד או מנהלו – נשמת הפקידות הקולקטיבית מנצחת. הוא משתלט עליך גם אם אתה סבור שתמשול בו. לכל היותר אני יכול לתת לכך ביטוי בשירי (תחת הכותרת "שירת הפקיד" בבלוגי – אתה מוזמן – ראה:http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1069211)ולשמר רוח מרדנית מסוימת.