צמחי מעזבות כותב
A:
B: בן כמה אני נראה לך? אז מה אתה חושב?
A:
B: אני בן עשרים וחמש.
A:
B: זאת המחלה שעשתה את זה. המחלה והמים.
A:
B: יותר המחלה מהמים. והחום. החום גם.
A:
B: החום פחות: המים, המחלה —
A:
B: שכבנו אחד ליד השני, אחד מעל השני, על מזרוני קש מפוספסים שחשבנו שעברו מן העולם. הלבנים, שהיו תלויים על מסמרים בקיר, הסריחו, וכמותם גם הגרביים הקרועים שבנעלי העבודה השחורות, הבלויות. איך הגענו לכאן? חמש אגורות לפינה. לא פלא שזה. לא פלא.
A: פלא.
B: איך הגענו לכאן? לא רצינו. לא חשבנו. לא חשבנו שנגיע. לא חשבנו שזה, אפילו —
A: בעוד מאה שנים כולם יהיו אנשים חדשים.
B: לא ידענו
A: בן כמה אני נראה לך?
B: לא ידענו עוד, כבר
A: יותר המחלה. בעצם, גם המים.
B: ואיננו יודעים יותר עכשיו.
A: והחום. לא פחות מזה, החום
B: בעוד מאה שנים, כולם
A: יהיו אנשים
B: חדשים. רק חדשים.
מותק, תמשיך
ותבדוק גם בצדדים
ומאחורי כל זה
אני רוצה עוד, לקרא
בטח, ממשיך ובודק מה מאחורי כל זה (אולי עמיחי בכל זאת ידע משהו?)… תודה, שולמית!
אפוקליפטי, מפחיד כמו נבואה שחורה. אז אני רוצה לדעת מה קרה ומה יקרה
ציירי את זה ואז תדעי (וגם אני)… אני רק הקשבתי לשיחה מעבר לקיר
תענוג. אני אוהבת את הכתיבה הפורצת שלך.
הסיפור מומלץ אצלי בבלוג
http://blog.tapuz.co.il/estan
אסתי :))
תודה, אסתי – גם על ההמלצה וגם על ההזדמנות להכיר את הבלוג ומומלצים אחרים בו.