בננות - בלוגים / / גיבורה ספרותית
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

גיבורה ספרותית

 

 על גיבורה ספרותית: איזבל ארצ'ר מ"דיוקנה של גברת" להנרי ג'יימס,

מוסד ביאליק, מאנגלית: אסתר כספי

 

 

איזבל ארצ'ר, גיבורתו של הרומן "דיוקנה של גברת" שכתב הנרי ג'יימס, היא הנערה הנהיית ל"גברת" בדיוק מכוח זה שהיא מתייצבת מול גורלה: גורלה ובחירתה שלה ולא גורל ובחירה שנקבעו על ידי אחרים, או על ידי הטייס האוטומטי של הנפש והמוסר.

בעיני היא אחת הדמויות הנשיות המרטיטות, המטרידות, והחמקמקות בסיפרות. למרות שכל המעשה הארכיטקטוני של הרומן המופתי הזה (כפי שמעיד ג'יימס בעצמו בדברי ההקדמה שלו לספר) לא נועד אלא כדי להכיל את הגיבורה הזאת ולהקיף אותה במידת האפשר ואף יותר ממידת האפשר, נותרת איזבל ארצ'ר בתום קריאות חוזרות ונישנות, בלתי ניתנת להקפה באמת. משהו באישיותה המרצדת ובנסיון חייה ובפתוס הטרגי שלה ובהכרעותיה ובאי הכרעותיה, חומק מבין האצבעות, מביס את התבונה ואת הידיעה ושובר את הלב בתימהונו, ממש כמו החיים עצמם.

ג'יימס, בגאונות ובנדיבות בלתי מצויה שאיננה אלא צידה האחר של הגאונות הזאת, העניק לאיזבל ארצ'ר מה שמעט כותבי פרוזה (גברים כנשים) העניקו או מעניקים לגיבורות הנשיות שלהם: חיים של מחשבה, שאינם עומדים בניגוד לתשוקה, אלא שהמחשבה היא= היא אחת התשוקות.. איזבל ארצ'ר, בלשון אחרת, היא אישה שיש לה שכל, המון שכל: ערני, שוקק, סקרני, רעב. אחד הפלאים המתחוללים בדמותה של איזבל ארצ'ר, היורשת האמריקאית העשירה, הוא שחריפות שיכלה, ההתכוונות המתמדת שלה לחיים מוסריים (לא מוסרניים חלילה) ומה שג'יימס מכנה אצלה "האצילות של הדמיון", נתפסות כאיכויות מובהקות של חן וקסם אישי בלתי רגילים המהדהדים מכל עמוד של הרומן הזה. אני מתקשה להעלות בדעתי עוד סופר או סופרת, שככה העמידו נשיות במלוא חיותה, לא כהווויה שמנוגדת לאינטלקט ולמוסר אלא בדיוק להיפך: שעצם הנשיות והקסם האדיר של הנשיות הם החיים הפנימיים הערניים האלה של מחשבה, התבוננות ודמיון. בכך נבדלת מאד דמותה של ארצ'ר משתי הדמויות הנשיות הגדולות של טולסטוי ופלובר, אנה קארנינה ואמה בובארי, וגם האפלה של "הטעות הטראגית" שהיא צועדת אל תוכה במהלך הרומן הזה היא אפלה אחרת משלהן .

הפתוס הטראגי העצום של אנה קארנינה ואמה בובארי, זה שמוביל בהכרח להתאבדותן בסוף, מונח בהירתמות הפנימית שלהן לחיים של תשוקה הבועטת במוסכמות החברתיות. המימוש העצמי אצל שתיהן נתפס כתלוי בדמותו של הגבר וכמותנה בגבר. הוא הקולב של התשוקה והעצמיות האותנטית. הדרמה של התודעה אצל איזבל ארצ'ר , העיוורון שלה, הבעירה הפנימית והפתוס הטרגי , נמצאים במקום אחר לגמרי. בלי הרף היא עסוקה בשאלה: איך ראוי ונכון לחיות את החיים האלה .איך אפשר לחיות חיים שתנועתם היא מהפנים החוצה ולא מהחוץ פנימה. איך לדייק את התמונה הפנימית עם "המציאות" שכוללת בתוכה גם את דמותו של הגבר. אחד הרגעים האדירים ברומן הוא זה שבו היא מסרבת להצעת הנישואים של הלורד ווארברטון שאוהב אותה בכל ליבו, והנימוק שלה לסירוב: היא רוצה לחיות חיים שיש בהם מקום לצער ואיתו ובמחיצתו אין מקום אמיתי לצער!

ויש לה מלוא חופניים מהצער הזה שאותו היא מזהה כמהות של האומץ לחיות, הצער שמקפל בתוכו הן את המשגה הטרגי שלה והן את "העונש" על החטא של המשגה הטרגי: היא מתאהבת ונישאת לגבר, אוסמונד, שכולו עצמיות כוזבת ןשחייה איתו נהפכים אט אט לגהינום – הוא הולך ומתעב אותה על עצמאותה הרוחנית והרגשית שאיננה כפופה לו.

המקום שבו מניח ג'יימס את הטעות של ארצ'ר ואת הקור המצמית של החושך שמזומן לה בעקבותיה, הוא עוצר נשימה וכמעט לא נתפס במורכבות, בעומק, בחדות ובדקות ההבחנה שבו: בלילה ארוך של התבוננות עצמית מדוייקת, נוקבת ואכזרית מאין כמותה, מהדפים הכי נפלאים של הרומן, מתייצבת איזבל ארצ'ר מול השקר של עצמה ושל מבוכי התודעה שלה. השקר הזה איננו מושתת על תפיסה קרבנית של עצמה שככה שגתה בשיפוטו של הגבר שבו התאהבה. לא ולא. זה קל מדי. השקר העצמי שמולו מישירה איזבל ארצ'ר מבט כרוך בזה שהמעיטה את עצמה למען "האהבה", כיווצה את עצמאותה הרוחנית ואת עולמה הרגשי כדי "להתאים" את עצמה לגבר הזה ולצרכיו. אין אהבה ומימוש של אושר אהבה, המושתתים על נפשיות נשית שאיננה יכולה להרשות לעצמה לחיות את מלוא תיבת התהודה שלה,ותוכנה העמוק של האהבה מותנה בקיומה של האוטונומיה הנשית ולא מנוגד לה, אומר לנו ג'יימס באמצעות איזבל ארצ'ר.

זה גם הרגע שבו נשלם דיוקן ה"גברת" האמיתית: צמיחתה של תודעה עצמית נשית שנעוצה בתפיסה עמוקה של אחריות מוסרית, הן לגבי עצמה הן לגבי הזולת. 

 

 

פורסם במוסף הספרותי "ידיעות אחרונות"

 

 

 

2 תגובות

  1. שיהיה בהצלחה רונית.

  2. ראשית, תודה לרונית על הניתוח המעמיק והמעניין. "דיוקנה של גברת" הוא מהספרים האהובים עלי ודמותה של איזבל נוקבת ומטרידה בטעויותיה ובהקרבתה למען המוסר והנאמנות כפי שהיא מפרשת אותם.
    ליעל – ראיתי את הסרט ואותי דווקא קוממה הפרשנות של הבמאית לדמותה של איזבל. למן הרגע הראשון היא מציבה אותה כקורבן פתטי – תמונת התקריב הדומעת שלה בפתיחת הסרט, כשהיא מסרבת ללורד וורברטון, הגשת הראש המתחננת לליטוף אל אוסמונד, לאחר שהוא מרים עליה יד (ובספר נאמר בפירוש, שהוא לא גילה שום אלימות פיזית כלפיה – אני מניחה שאלימות כזאת הייתה מצילה אותה מידיו, משום שכבודה העצמי לא היה מניח לה להישאר עם בריון אלים (לפחות אפשר לקוות לכך). ג'יין קמפינג יוצרת איזבל הרבה פחות מקסימה, גאה, עצמאית במחשבות וברגשות – פחותה בכל מובן אפשרי מדמותה בספר, וחבל.

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com