מסתובבת לאט כותבת

לפני שלושה חודשים שברתי בתאונה וביסודיות את אצבעות יד ימין. לאנשים קורים דברים הרבה יותר גרועים, אבל זה קרה לי וזה כאב ואז פחות ויותר ופחות ואז עבר. ובזמן שהייתי בבית מתאוששת, כתבתי ביד השנייה, בהתחלה אות ואות, מילה, משפט, פסקה ועוד, את זה: http://anatut.wordpress.com/ שכולם יהיו בריאים ושמחים. בעיקר בריאים. ענת

  הרהור על הספר שטרם נולד ועל האיש המת. א. לקח לי זמן לבוא אל הספר שטרם נולד. העברתי אותו ממקום למקום למקום, מהשולחן בסלון, למדף הספרים שהכי קרוב לספה, לשידה שעל יד המיטה. הייתי חלשה, אני מודה. מפחיד לבוא יחידה אל חבילת הדפים המודפסים במדפסת ביתית, מאוגדים בספירלה שחורה, נטולי כריכה. שהרי זה מעשה אינטימי מאין כמותו לבוא לתוך ...

    הרהור על קונכיה לצאת.  ללכת בדרך. לעבור דרך החנות, בית היתומים של הספרים, להיכנס, להשתהות זמן-מה אצל שלל האותיות הצבעוניות, הכריכות, ההבטחות, להסתובב, לקטוף את הספר הזה. אפשר לקטוף אחר, יתום באותה המידה, מוכר יותר, שנוח להסתבך בו, אבל לא, היום אני צריכה ללכת אל הזר שיעביר אותי את הלילה.  בשמיים כבר קועקע כוכב הכסף, אבל העיניים עוד ...

  מסכנה הספרות. מסכנה הספרות שנתגלגלה בעיתות האחרונות לתוך העולמות הנמוכים של הנשמה, לבדה הותירו אותה שם, להיאבק בגדודים של מה שפעם, מזמן, היו מבקריה, היו אוהביה, מאהביה, מוקיריה, והיום הם רק נרקיסי שיר ועסקני מילים תאבי פרסום, אגומניאקים ופסבדו-אינטלקטואלים, המשתלחים אלו באלו בחרבותיהם המצוחצחות מידיי, וכל הדם הזה ניתז לה, ככל שתסתתר, והוא אינו שלה, אבל על כל כולה, ...

  אנחנו בני 9. כיתה ד'. אלף תשע מאות שמונים ושתיים. יום שישי אחר הצהריים בדרובין פינת קפלינסקי, בפרבר הכי מהוגן והכי אפל, ששנים אחר כך אתה תכתוב עליו: "שכונה עם סקסאפיל של קופת חולים, שתמיד היה בה ריח של קציצות, בצל מטוגן וחרא של כלבים. העצים היו קרחים כאילו עשו להם כימותרפיה, ובלילות הירח התעצל להאיר עלינו והעדיף לזרוח ...

הרהור על חבצלת אישה מתמסרת בלב ובגוף ומוסרת מילים נואשות לגבר, שהוא גם סופר ומשורר מפורסם, שחייו האישיים אפופי הילה מסתורית. "היית עדין אליי איך שנגעת בי. אתה טוב מאוד. ואני עוד לא למדתי להיות טובה. אני מצטערת…אני מבינה שיעברו אולי שנים עד שאוכל, ואני מקווה שאוכל, לתת, להיות טובה, להיות ראויה ומתמסרת לאדם כמוך" (עמוד 9), כותבת אישה צעירה, ...

    שיר שכתבתי לפני כחודשיים, בעקבות צפייה בסרטה היפה של סימון ביטון על מחמוד דרוויש. גלות  "נלך איך שאנחנו:  אישה בת חורין וחבר נאמן"  (מחמוד דרוויש)       אֲנִי מוּכָנָה לִגְלוֹת מִגּוּפִי מחמוד מִגּוּפִי הָעַכְשָׁוִי שָׁם תּוֹעָפוֹת הַדָּם זוֹרְמוֹת וְנִתְקָלוֹת בָּעֲצָמִים, בָּעֲצַמוֹת בּוֹעֵר כְּמוֹ אֶצְלְךָ, מחמוד שֶׁיָּכֹלְתָּ לִהְיוֹת אָבִי וְלֹא הָיִיתָ אוֹ מְאַהֲבִי וְלֹא הָיִיתָ אֲבָל אוֹהֲבִי וְנַעֲשָׂה ...

קראתי אלה   והָיוּ לִי סִבּוֹת מוּצָקוּת לָבוֹא אֵלַיִיךְ, לְמָשָׁל: שֶׁמֶשׁ וְהָיִינוּ אֲחַדוֹת אֲבָל בָּאתִי אֶל סִפְרֵךְ בְּרַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנָּשִׁים בָּאוֹת, בְּמַעְגָּלִים, סְמוּכוֹת וּפְצוּעוֹת.   וְקָרָאתִי בִּשְׁמֵךְ פָעָמַיִם קָרָאתִי אֵלָה אֵלָה וּבָאָה גַּבְרִיאֵלָה לָשֶׁבֶת עִמָּדִי בְּעַמּוּד אַרְבָּעִים וּבְעַמּוּד אַרְבָּעִים וְאֶחָד יָרַדְנוּ וְעָלִינוּ וּפָחַתְנוּ מְאֹד. הָיִינוּ הוֹלְכוֹת וְחוֹזֶרֶת לִקְרֹא   וְלֹא יָכֹלְתְּ לְגַעַת בַּצִּפֳּרִים אֲבָל הָיוּ לָךְ מִלִּים מכוּנפוֹת כִּשַּׁפְתְּ בָּעֲנָנִים ...

    The Color of Longing   ,Bring back your body ,light as our kisses ,heavy with sweet temptations jars of summers you carry with you always     I’m thinking (so this is the color of longing) of you    

  המשרד / עדי עסיס אני תורם את גופי למשרד  המשרד מניח את הישבן שלי על ריפוד כסא קרוע  המשרד מפשק רחב את האצבעות שלי על המקלדת  המשרד מגלגל את העין שלי על מסך המחשב  המשרד שולח מנהל נמוך לחורר לי באוזן ומנהל גבוה לקדוח לי בקודקוד  המשרד פורט על העצבים שלי  המשרד דוחס באף שלי אבק זיעה פרורי מזון ...