חיי מדף

לפעמים עדיף לכתוב בעצמך כתבה לרגל הוצאת הספר, במקום לתת למישהו אחר לעשות את זה. זה מה שאני עשיתי עם ספר הביכורים שלי, "המסע לאורקולי", וזה מה שיצא מזה.

חיי מדף

אפשר היה להאמין שהרגע הזה, כשאתה מחזיק את ספר הביכורים שלך, הוא רגע שבו אתה נושם עמוק יותר מכפי שנשמת אי-פעם. העיניים שלך קורנות מאושר, וכל תא בגוף נרגע כמו אחרי קינוח מתוק במיוחד. רגע כזה שבו עשרות אנשים באים אליך ושואלים איך היה המסע, ומה אתה יכול לומר להם על הדרך הארוכה, והיא באמת היתה ארוכה. אבל אז מגיעה המציאות והיא, אתם יודעים, מציאותית כזו ולא בדיוק מסתדרת עם כל מה שדמיינת לפני כן. כי במציאות אתה מוצא את עצמך עומד מול חלון ראווה של חנות ספרים, ולא מבין למה שמו את הספר שלך במקום שאיש לא רואה. ובמציאות אתה מגלה שאמא שלך נתנה את העותק שנתת לה לאיזה ידיד פסיכולוג כדי להבין אחת ולתמיד מה לא בסדר עם הילד. כי במציאות אתה מגלה שלקרובים שלך אכפת רק לדעת למה הם לא מוזכרים בתודות ולמה לא הקדשת להם את הספר. כי במציאות האחיות שלך מתקשרות, זועמות, אחרי שעה שבה הקשיבו למוסף הספרות ברדיו, רק כדי לגלות שהראיון איתך נדחה בשבוע. ככה זה עם המציאות, היא אף פעם לא דומה לסיפור שאתה רוצה לשמוע. כי אתה הרי רוצה להיכנס לחנות ולהגיד למוכרת, "יש לכם את "המסע לאורקולי" של שי צלר?" ולשמוע אותה אומרת, "ברור, אני קוראת אותו בכל רגע פנוי ולא מפסיקה לבכות." ואז אתה מגלה שבחנות שאתה נכנס אליה אין אפילו עותק אחד, והמוכרת בכלל לא יודעת על מה אתה מדבר, והיא שואלת אם להזמין לך ואתה אומר כן, והיא שואלת איך קוראים לך ואתה ממציא שם. ואז, יומיים אחר כך, אתה מקבל טלפון ואיזה קול לא מוכר אומר לך, "נועם נמצא?" ואתה מתכוון לומר שזו טעות, רק שאז אתה נזכר שזה השם שנתת בחנות. "שנייה," אני אומר, "אני כבר קורא לו," ואני עושה את עצמי הולך לחדר אחר, וקורא לאיזה נועם דמיוני.

אני שואל את עצמי בשביל מה כל זה, והאמת היא שאני יודע. פיתחתי קשר מסובך מדי עם הדמויות שלי, והן חשובות לי. הן יושבות שם בחנות, ליד אנשים שהן לא מכירות, וצריכות פתאום להתחרות על תשומת הלב של אחרים. והן עדינות ושבריריות כאלה. אני יודע, הן לא ממש מדהימות בלהתמודד עם אחרים. לקח להן קצת זמן להתמודד עם עצמן, ואם אני לא אעזור להן, אז מי כן יעזור.

זה היה מסע ארוך עד שהספר הזה ראה אור. וזה היה ארוך כי זה לא היה יכול להיות אחרת, לא אצלי לפחות. בכל מקום שאפשר לדחוק עוד קצת את קו הסיום, בכל מקום שאפשר להיעצר בדרך, בכל פנייה לא נכונה, שם תמצאו גם אותי. אני לא יודע לסיים דברים, לא יודע להיפרד מהם, לא יודע לסגור עניינים. אפילו כשאני שוטף כלים, אני משאיר בדרך כלל משהו בכיור ועובר לסדר אזור אחר בבית. זה מעצבן, אני יודע, אבל כמה שניסיתי, אני לא מצליח אחרת. וגם אין לי את המשמעת הזו, זו שסופרים מספרים עליה תמיד בראיונות לעיתון. מספרים איך הם קמים מוקדם כל בוקר, איך הם מעמידים לעצמם מכסת מילים, מספר שעות, מודדים כל הפסקה. הייתי רוצה להיות האיש הזה, הבטחתי לעצמי שבספר הבא אני אהיה נוקשה יותר עם עצמי, אפילו התחלתי לעבוד עליו, רק שבינתיים עשיתי הפסקה קצרה. הפסקה לצורך עבודת תחקיר מעמיקה (כן, על מי אני עובד כאן, היומיים שביליתי בספרייה הם רק תחילת הדרך). ולפעמים אני אומר לעצמי שאפשר להירגע קצת, רק עכשיו יצא הספר הראשון, אני יכול לשבת רגע וליהנות מפירות ההצלחה, או לפחות לדמיין אותם. כי פירות ההצלחה – יספר לכם מי שיודע – זה מין אננס-בננה כזה, מין פרי נדיר למדי, ומתוק להפליא, שמגיע לכאן ממדינות אחרות, ששם תמיד מזג האוויר הוא הכי טוב שיכול להיות. ופירות ההצלחה הם תמיד בעונה, והם תמיד טריים וצוננים. ככה אני מדמיין אותם, אם כי יכול להיות שסתם מדובר בחבושים או משהו כזה, ושפירות ההצלחה זה עוד דרך למתג סחורה ששכבה על המדפים יותר מדי זמן. ואולי לפני שמדברים על הפירות, אפשר לחזור לרגע שבו נזרע העץ הזה, שבינינו, אין לי מושג אילו פירות יֵצאו ממנו. 

פרק ראשון

כשחושבים על זה, כל מקום הוא התחלה של משהו, וההתחלה של הספר הזה היתה בסיפור הראשון שכתבתי. הוא כמובן לא נמצא בספר, והוא גם לא ממש היה הראשון, אבל משהו קרה בסיפור הזה.

זה היה באמצע שנות התשעים, ואני קיבלתי הוראות למבחן כניסה לבית הספר לקולנוע בירושלים. אחד המבחנים דרש כתיבת סיפור לפי התחלה וסוף נתונים. ההתחלה והסוף, אני אלמד מאוחר יותר, נלקחו מסרט פולני שמעולם לא ראיתי. אני הייתי צריך לעשות את כל הדרך עד הסוף הפולני ההוא, שבו שוטר סוטר לילד ושואל אותו בן כמה הוא.

אנשים שכותבים מכירים את הרגע הזה, הרגע שבו אתה קורא שוב את הסיפור, וקצת לא מאמין שאתה כתבת אותו. זה נראה מאורגן פתאום, ומאורגן נכון, ויש לכל העסק איזה מנוע פנימי שעובד כאילו מעצמו. אם אתם אנשים כותבים, אתם בטח מכירים את הרגע הזה, שבו אתם בטוחים שמישהו נוסף לקח חלק בכל העניין.

אם התרגשות הזו לא מספיקה, מצאתי את עצמי בוכה בזמן הכתיבה. בואו נודה בזה, התייפחתי כמו חנה"לה שהרגע גילתה שהשמלה שלה מטונפת מפחמים, וזה רק הוסיף לריגוש הכללי. הייתי אז בין עשרים וקצת, וכמו הילד שהייתי, האמנתי שאם אני אכתוב עוד משהו בחיי, זה יהיה חייב לבוא עם דמעות, אחרת זה בטח מגיע מהמקום הלא נכון.

אז כן, בכיתי גם בסיפור השני, והתייפחתי בשלישי, ומחיתי את האף ברביעי. ואז, כשהיו לי עשרה סיפורים ספוגים בדמעות, החלטתי לעשות איתם משהו. הדבר הראשון היה לתת לאנשים שאני אוהב לקרוא אותם. אם יש בסביבתכם אנשים כותבים, אתם בטח מכירים את השלב הראשוני הזה, שבו הם כמעט מכריחים אתכם לקרוא את מה שהם כתבו. לי זה לא הספיק, וכיוון שלא הייתי בטוח שאנשים יֵדעו איך לקרוא את הטקסט, ישבתי להקריא להם אותו. יש כוח רב בלהקריא סיפור בקול, אתה מבין לא מעט על המוזיקליות שלו, ואתה רואה מיד מתי המאזין שלך מאבד קשב, ומתי הוא ממש מרוכז. זה שלב הכרחי שלשמחתי לא הרחיק ממני חברים.    

ואז, אחרי שקיבלתי תגובות טובות מחברים, ידעתי שהגיע הזמן לברר אם באמת יש כאן משהו. מפני שהאנשים הקרובים, אמינים ככל שיהיו, הם עדיין האנשים הקרובים אליך. אז עברתי על עשרת הסיפורים הקצרים-מאוד שלי, ובחרתי חמישה מובחרים במיוחד, ושלחתי אותם לכל הוצאות הספרים בארץ. זה כמובן מעשה אווילי למדי, מפני שהוצאות לא נוטות להתייחס ברצינות לחמישה-עשר דפים מהודקים שמגיעים בדואר. כמה טוב שזה לא היה המקרה אצלי. קצת יותר מחודש לאחר מכן קיבלתי טלפון מנילי מירסקי מ"עם עובד". מובן שהכרתי אותה בשם, מובן שרעדתי מהצד השני של הטלפון, וברור שהסכמתי להיפגש.

אם כל זה לא היה מספיק מרגש, יומיים אחר כך התקשרה אלי צרויה שלו, היא עבדה אז ב"כתר" וגם היא אהבה את הסיפורים. אמרתי לה שב"עם עובד" הקדימו אותה, ומאז לא נפגשנו, עד לפני כמה חודשים לצורך ראיון, ואז גם סיפרתי לה על הטלפון שלה. כדי לסיים את החלק הזה של המסע, כדאי לציין שהספר לא ראה אור אז, וגם לא ב"עם עובד". מירסקי היתה מקסימה, נפגשנו כמה פעמים, אצלה בדירה ובאיזה פאב שקרוב אליה לבית. אבל אני התחלתי את הלימודים שלי, וכמות החומר שהיתה לי היתה קטנה מדי ולמען האמת ראשונית מאוד. זה ייקח עוד יותר מעשר שנים עד שזה יקרה. אבל החלק הראשון היה מאחורי, זה שבו מישהו אומר לך שיש לך כישרון. זה אמנם לא מספיק כישרון, אבל זאת התחלה לא רעה. במידה מסוימת, זו ההתחלה היחידה שיש.

פרק שני   

אחד הכלים הנפלאים ביותר שיש לכותב הוא היכולת לנוע בזמן. אין דרך אלגנטית יותר לנוע בזמן מאשר בכתיבה. וכך עברו להן לא מעט שנים, והגיעה 2002. זאת היתה השנה שבה הרגשתי שיש כאן ספר. שמכל הסיפורים שכבתי במשך השנים, יש חומר לספר שיש לו משקל משל עצמו, שיש לו מסה שאפשר לאחוז בה. אבל לפני שהייתי יכול ממש לאחוז במשהו, בחרתי סיפור אחד, באורך המתאים, ושלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". מובן שלא הייתי מספר את כל זה, אם לא הייתי זוכה באותה תחרות, יש סיפורים שחייבים סוף מסוים כדי להתגבש לכלל סיפור. לסיפור ההוא קראו "צימוקים", הוא מופיע גם בספר הביכורים שלי, הוא נמצא עדיין באתר של עיתון "הארץ". זמן לא רב אחרי הזכייה הזו קיבלתי תשובה מהוצאת "כתר". הם קיבלו את החומרים ששלחתי והיו מעוניינים להיפגש. וכך נפגשתי עם עורך ספרות המקור של ההוצאה. בהמשך הגיע החוזה ואני כבר הרגשתי שהנה, עוד מעט, עוד קצת וכל זה יהפוך לספר.

טעיתי. זה לא הפך לכלום. גם חוזה עם הוצאת ספרים הוא לא באמת הבטחה לכלום. בערך שנתיים אחרי שכל זה התחיל, כבר ידעתי שספר לא יֵצא מזה. בסיפור האחרון ששלחתי לעורך המקור של "כתר", נתתי לדמות של האיש הפחות-מלבב את שמו שלו, עד כדי כך ידעתי שזה גמור.

דברים נוטים להסתיים בדיוק כשאתה צריך אותם. הייתי אז מובטל, מדוכא, עצוב. הייתי אבא לשני ילדים, ולא היה לי מה לתת להם. ולא רק כסף; לפעמים כשאין לך כסף לתת, זה אחרי שכבר הרבה דברים אחרים נגמרו. ובעצם כל מה שהיה לי חוץ מהמשפחה שלי היה הספר הזה, והתחושה שהעבודה עליו היא גם סוג של עבודה. שראיית האמנות כמעשה אכן מגנת על העולם כולו, כמו שכתבה יונה וולך. אבל המעשה נגמר, והכל היה צריך להיעשות מההתחלה. לא היה לי כוח לכל זה.

עברו לא מעט חודשים עד שמצאתי את עצמי אורז שוב את הסיפורים שלי, ושוב שולח להוצאות ספרים. ואז עוברים שבועות וחודשים עד שאתה מקבל תשובה. פעם אחת קיבלתי תשובה מהוצאת ספרים יותר משנה אחרי ששלחתי להם את המעטפה. הם עברו כתובת, ומצאו את המשלוח במקרה באיזה ארגז מוסלק. מהוצאה אחרת קיבלתי תשובה אחרי חצי שנה, הם הודיעו לי שהספר עבר לקריאה נוספת, אחרי המלצות חיוביות. מעולם לא שמעתי מהם שוב.

לשמחתי היה גם מי שהתקשר הביתה. זה היה דב אלפון, העורך הראשי של הוצאת "כנרת", או שאולי נכון יותר לומר "כנרת, זמורה ביתן דביר". הוא דיבר עם אשתי, שהיתה נרגשת מאוד כשסיפרה לי על כל זה. אבל אני הייתי נרגש פחות. לא כי לא שמחתי, אלא כי ידעתי שטלפון מעודד, ואפילו חוזה משמח, הם עדיין לא קרובים מספיק לחנות הספרים שליד הבית שלך.

עכשיו צריך לומר כמה מילים על החוזה, והאמת היא שסופר מתחיל יחתום על כל חוזה. חתמתי על החוזה ב"כתר" בלי לומר מילה, וחתמתי בלי היסוס גם על זה שהגיע מ"כנרת". לשמחתי האחרון היה נדיב יותר בתנאים, וגם העניק לי מקדמה קטנה, שהראתה על רצינות הכוונות. אז מה זה חוזה טוב? אין לי ממש מושג, אבל חוזה טוב הוא כנראה זה שמוציא אותך מהצד השני עם ספר ועם תחושה שלא היית אידיוט. בינינו, יש אנשים בארץ שמרוויחים טוב מספרים, רובם, דרך אגב, אינם סופרים. כך שענייני החוזה לא היו הדבר החשוב ביותר.

מה שבעיקר הטריד אותי זו המחשבה שגם הפעם הדפים היחידים שיישארו לי מכל זה הם דפי החוזה. פחדתי שלא יֵצא מזה כלום, וסיפרתי על כל הדרך הארוכה לעורכת של הספר, נועה מנהיים, כבר בפגישה הראשונה. ואמרתי לה שלא תתייאש ממני כל כך מהר. וכל כך רציתי שהספר הזה יֵצא כבר, גם בגלל שפחדתי להתחיל משהו חדש לגמרי. כבר הרבה זמן שהסתובב לי בראש איזה סיפור שהרגשתי שיש בו מספיק נשימה בשביל רומן. אבל לא רציתי לדלג על הפרק הזה, שחשבתי שנכון לסיים אותו. בעיקר כי ידעתי שהדמויות שמלוות אותי לא מעט זמן, רוצות להכיר עוד אנשים, ושמגיע להן לראות עולם. הן כבר היו מספיק בשלות כדי ללכת בלעדי.  

פרק שלישי

כתיבה היא משהו שאתה מלמד את עצמך. לוקח לך זמן ללמוד איך עושים את זה, ואיך אתה עושה זה כמו שנכון לך, וזה קורה כשאתה שם לב לדברים. אתה לומד לכתוב מהספרים שקראת, מהסרטים שראית, מהמוזיקה שאתה שומע. ברוב המקרים אתה לא מודע לכך שממש עכשיו עבר לו איזה שיעור בכתיבה. ולפעמים אתה ממש מסמן את הרגע. יש למשל סיפור קצר של כריסטוף מקל, שלימד אותי יותר על קצב מאשר כל דבר אחר שכתבתי. זה סיפור קצר מספיק כדי להקריא אותו בקול, ואני נהנה לפעמים להקריא אותו לאחרים. כל האנשים שהקראתי להם אותו אהבו אותו מאוד, יש משהו ממכר בקצב שלו. לאט לאט אתה לומד על איך לתת לדמויות שלך מקום, ואיך לתת למוזיקה שלהן להופיע. אתה לומד מתי לעזור להן, ומתי לעמוד בצד בלי להפריע. ומתישהו אתה לומד איך להיפרד מהן. זה לא פשוט, הרגע הזה שבו אתה יודע שהספר גמור. הרי אפשר תמיד לשפר עוד משהו, לשייף עוד משפט. אפשר תמיד לנסות לארגן הכל אחרת.

וכך, לא מעט זמן אחרי שכל זה התחיל, החלטנו להעביר את הספר לשלב הבא, זה שבו הוא עובר סְדר, והגהות, החלק שבו אתה צריך רק להתאזר בסבלנות. זה החלק שבו אתה עובר על דפי הגהה, ופתאום נדמה לך שאתה רואה רק בעיות. זה החלק שבו אתה מפחד מפסיקים ונקודות שיתחלפו במקום. זה החלק שבו אתה מקווה שזה ייגמר כבר.

הייתי חייב להעסיק את עצמי בכל החלק הזה, אז עברתי שוב ושוב על הדפים. וחיפשתי במשך שעות וימים איזו תמונה באינטרנט שתוכל להתאים לעטיפה. בסופו של דבר העורכת שלי מצאה תמונה מצוינת, של צלם דני לא מאוד מוכר. וכך מצאתי את עצמי מתקשר לכל האנשים ששמם לארס רואן בדנמרק, כדי להשיג אישור לשימוש בתמונה. גם אחרי שזה הסתדר עדיין לא הייתי רגוע. חיכיתי לטלפון מההוצאה, שיגידו לי שהספר כבר חזר מהדפוס, שאפשר לבוא לראות אותו.

אני לא מת על הדימוי של תינוק נולד, אבל בפעם הראשונה שהחזקתי את הספר שלי הרגשתי באמת כמו הורה מבוהל. מצד אחד הוא נראה מתוק ומיוחד, ומצד שני פחדתי שלא יאהבו אותו, שאנשים יבואו ויגידו לי מילים שנשמעות כמו מחמאות, אבל לא אומרות כלום. כמו שאומרים להורים טריים שנולד להם תינוק ברור. אבל הדבר היחיד שברור כאן הוא שאתה רוצה קריאות התפעלות. אתה רוצה שאנשים יתחילו לדבר בסופרלטיבים. מחמאות גורפות וחסרות תקדים, זה מה שאתה מחפש.

אז יצאתי מההוצאה עם כמה עותקים, ועם זר פרחים יפה, וידעתי שמדובר במסיבה קצרה. בעולם שבו יוצאים לא מעט ספרים, ושבו המקום שמוקדש לתרבות הופך להיות קטן יותר ורכילותי הרבה יותר, יש מעט מקום על המדף. ידעתי שיש חלון-זמן לא ארוך, שבו הספר שלי יתארח על שולחנות-הכוח של חנויות הספרים. תקופה קצרה שבה מישהו מוכן להתעניין בכל זה. בתקופה האחרונה אני עושה הכל כדי שאנשים ישמעו על הספר שלי. כבר דיברתי עליו ברדיו, ובעיתונים, ובאתרי אינטרנט, ואם לא שמעתם עליו עד עכשיו, זו רק עוד הוכחה לכך שהזיכרון האנושי נזקק להרבה יותר תזכורת מזה. יש סיבה לכך שהדברים הנמכרים ביותר הם אלה שמישהו ממש טורח למכור לכם.  

פרק אחרון

עכשיו אני צריך לחכות ולראות מה אחרים חושבים עליו, וכן, מאוד לא פשוט לחכות. בינתיים קראתי ביקורת אחת שפורסמה ב"עיתון תל-אביב", ובקושי נשמתי עד שהיה לי ברור שמדובר בביקורת טובה. "צלר מספר בכישרון, בחמלה ובכאב," כתבה שם מיה סלע במשפט שכבר אין לי מושג כמה פעמים קראתי אותו. מעולם לא פגשתי אותה, אבל אני מתאר לעצמי שסלע היא אשה נדירה ביופייה, עם אבחנות דקות וכתיבה מפעימה. אני בטוח שמי שיכתוב עליו דברים קשים הוא אדם גס-לב, נואש ותתרן. רוב הסיכויים שכמו שקראתי את הטקסט של סלע עשרות פעמים, אני גם אקרא דברים פחות נעימים, ויש סיכוי טוב שאני אבכה. אני קצת בכיין בתקופה האחרונה, ואני אוהב במיוחד להתעטף בפוך, כמו איזה מתנת יום-הולדת, ולחמוק לי אל ארצות החרופ. אנשים שאומרים לי שזה הדיכאון שאחרי הוצאת ספר טועים; המצב הזה כבר נמשך יותר מדי זמן. אבל זה באמת כבר סיפור אחר.

אני יודע שלא קל לקרוא ביקורת, וגם לא פשוט לכתוב אותה – אני יודע, אני כותב ביקורות כבר כמה שנים. אני מחפש באינטרנט אם משהו השתנה, ואני מפחד כל פעם מחדש. ואני גם מקווה – אני מקווה שהספר שלי ימצא מבקרים שיידעו לקרוא אותו. ויותר משחשוב לי שהם יגידו אם זה טוב או רע, חשוב לי שהם יציעו איזו קריאה חדשה, שדרכה אני אוכל לראות את כל זה מחדש. אבל רוב הסיכויים שאני משלה את עצמי כאן, אני הרי יודע שיש מבקרים שכותבים בלי לקרוא את כל הספר, ולפעמים בלי לקרוא אפילו את רובו.  

מעט מאוד דברים משמחים אותי כרגע, אבל גם הם, מה לעשות, קשורים לספר שלי. באחד הרגעים האלה כתב הבכור שלי, בן השבע, ספר קומיקס, והקדיש אותו לאחותו הקטנה. בהקדשה שרשומה אצלי בספר נכתב, "לנאוה, שבלעדיה אני אילם". הילד שלי, בהשפעת ההקדשה לאימו, כתב לאחותו, "למיקה, שבלעדיה אני חירש". הוא סיפר לי אחר כך שהתלבט בין חירש ועיוור. הוא כל כך מקסים, הוא אפילו לקח עותק אחד לבית הספר, להראות לכולם. ופתאום, אנשים שחשבו שהם מכירים אותי, גילו שהם לא כל כך מכירים אותי, שמתחת לביוגרפיה הגלויה יש עולם שלם של סיפורים ודמויות שהם מעולם לא הכירו. דמויות כמו זו של האשה שמכינה תרופה מדמעות, ומתכוונת שזו תציל את העולם. או הדמות של הגבר שגר ליד הכפיל שלו, אדם עם שם דומה ואישיות מוצלחת הרבה יותר, כזו שמזכירה לו בכל רגע כמה תיקונים עוד נשארו לו לתקן. כולם דחוסים להם בין דפי הספר, והם יודעים בדיוק כמוני: הדרך היחידה להוציא ספר לאור היא לשכנע מישהו לפתוח אותו ולקרוא.