צרת רבים כותבת
1919, מסעה של אוניית העולים רוסלאן מאודסה ליפו, מסע ש"הצליח" – האונייה הגיעה לארץ ישראל: מייפלאואר ממש. אלא שכשמסיימים לקרוא את "אלף לבבות", האפוס המטלטל של דן צלקה (1936-2005), תוהים אם אכן סיפור מייפלאואר היה כאן. אולי דווקא טיטאניק: אולי "הקרחון" שפגע באונייה רוסלאן הוא ארץ ישראל עצמה, שהפכה את גיבורי הרומן הזה למוכים, לשבורים, לחבולים.
סביב שלושה נבנה הרומן: שני המהגרים, הארכיטקט הציוני עזרא מרינסקי, וילד הפלא האינטלקטואל אלק צ"רניאק, ומאדי מרינסקי, בתו של עזרא, צברית שאינה מוצאת את מקומה. עלילות ועלילות משנה נרקמות באמצעות השלושה ודרכם, והן מתפתלות, ומתפצלות ומשתרגות זו בזו, אך מעל כולן מרחף הנרטיב האחד – נרטיב הכישלון. וצלקה רושם את סיפורו המפואר של הכישלון הזה: כישלון להתאקלם, כישלון להתממש, כישלון להיות.
יש מושגים וצירופים שדבק בהם עובש, או שהמטען העצום הנלווה להם מרחיק כל אפשרות ממשית של נגיעה, או שהדחף האידיאולוגי מצמית את המבט עליהם. כזה הוא למשל המפגש בין הצירוף "חברת מהגרים" למושג "ציונות", העומד בבסיס הרומן. אלא שלצלקה דרכו המופתית לקחת צירוף כזה ולכתוב אותו מחדש, במגע של דיוק וחסד, כאילו עולה כאן לראשונה. ומגע הייחודי כל כך בשדה הספרות העברית גרם לו אולי לשלם מחיר בתהליך הקנוניזציה שפסח במובן מסוים על הרומן המופלא הזה. שכן היומרות המונומנטליות שהנחו את צלקה בכתיבת "אלף לבבות" אינן פחותות מאלו שהנחו כותבים אחרים כאשר כתבו ספרים שביקשו לטפל באופן מקיף וגורף במיפגש שבין אדם ומרחב. כתיבה כזו, בין אם בתוך מרחב "מלחמתי" (כמו ברומנים "ימי צקלג" של יזהר או "התגנבות יחידים" של קנז), ובין אם במרחב "אורבני" (כמו ברומנים "תמול שלשום" של עגנון או אפילו "זיכרון דברים" של שבתאי) – יצרה מפגש מכונן ומשפיע בין ה"צבר"/מהגר לציונות.
ובכל זאת, משהו עיכב את התקבלותו המהדהדת של "אלף לבבות", שיצא לראשונה ב-1991 בהוצאת עם עובד כספר בשני כרכים, שזכה בפרס אלתרמן שנה לאחר מכן, ושנערך במהדורה זו מחדש על ידי אלי הירש, מתוך הנחיות שנתן לו צלקה עצמו, עד מותו ביוני 2005. במסגרת עריכה זו קוצר הספר, הוכנסו בו שינויים רבים, והוא אף מלווה באחרית דבר מאירת עיניים של הירש המרחיבה בחוכמה וברגישות את עולמו היצירתי של צלקה ואת הרומן. כל אלה הפכו את "אלף לבבות" ככל הנראה למעשה מהודק ונגיש יותר, אך אין בהם די כדי להסביר מדוע רומן מופתי כזה לא השלים את פעולתו כבר ב-1991, הפסד שאת חלקו ניתן לתלות בדמותו של צלקה, ובייחוד הספרותי הנגזר ממנה.
קשה לזקק אדם שבהווייתו הביוגרפית והספרותית מככבות מדינות אינספור (מפולין וברית המועצות, עבור בארץ ישראל וכלה במדינות אירופה – צרפת, הולנד, אנגליה, בריטניה); קשה לזקק אדם שנחשף לראשונה אל העברית בגיל 21, ומאז פרסם יותר מ-20 ספרים בלשון ייחודית, רוויית ז"רגונים, יידישיזם ולעז (בין ספריו "ילדי השמש", "כפפות", "בסימן הלוטוס" ו"ספר האל"ף-בי"ת", שעליו גם זכה בפרס ספיר ב-2004); קשה לזקק אדם שכתב על ישראל של שנות העשרים, אך גם על פולין של שנות החמישים ("ד"ר ברקל ובנו מיכאל", 1967), ועל מרוקו של שנות האלפיים ("מרוקו, יומן מסע", 2001), שכתב על התרבות העכשווית, אך גם על התרבות שזכר, ועל תרבויות שהושפע מהן, ועל תרבויות קדומות, ועל סיפורים שלא היו, אך התקיימו בדמיונו. דן צלקה הוא סופר של מרחבים, של זמנים, של אינטלקט עשיר, חסר גבולות, מעשה היצירה שלו הוא מעשה של שאלה לא פחות משל הצבעה, של פנטזיה לא פחות משל רילאיזם, של עימות לא פחות משל איחוי. ככזה הוא נוח פחות לרדוקציה, ככזה הוא נוח פחות לסיכום, ככזה הוא גם נוח פחות להיקלט כהכרח. אבל הוא הכרח, ולו משום האופציה החד פעמית שהוא מעמיד כיוצר: בבואו אל הסיפור האפשרויות מתרחבות, ובאשר הן מתרחבות – הן מתעשרות ומתעבות אך גם מסתבכות ומטשטשות: תחומי הריאליזם והפנטזיה מיטשטשים, תחומי העבר והעתיד מיטשטשים, תחומי השם והכאן מיטשטשים. תחומים אלה רועדים כל הזמן, הרעד הוא תנועתם, הוא עלילתם וקולם – והוא גם קולו של צלקה, קול נדיר במורכבותו ובעומקו.
ורעד זה נוכח במלוא עוצמתו ב"אלף לבבות". יפה האיר למשל אלי הירש באחרית הדבר על האפשרות לראות את המבנה של הרומן בשלוש דרכים שונות: כצמד של צירים עלילתיים (מרינסקי ובתו מאדי מול צ"רניאק); כמשולש של נקודות מבט (מרינסקי, מאדי, צ"רניאק) או כמרובע של שערים (בתחילת הרומן מצטט צלקה את משה ברש מתוך "מבוא לאמנות הרנסנס", שם מפרט ברש ארבעה מונחים למושג הרישום שנטבעו בתקופת הרנסנס באיטליה: פנסיירו, סקיצו, סטודיו ודיזניו. בהתאמה מחלק צלקה את הרומן לארבעה חלקים אלה). מעניין לחשוב בהקשר זה על "אלף לבבות" כאפוס המורכב באופן פרדוכסלי מפרגמנטים – חלקם ארוכים, חלקם קצרים; מפרקים – חלקם אינטנסיביים ומשתרשרים, חלקם אפיזודיים ומקבילים. מעניין לחשוב בהקשר הזה גם על המודלים שעמדו בפני צלקה בבואו לכתוב: אם לא די בספרויות זרות, עתיקות ומודרניות, אם לא די בהיסטוריה ובפילוסופיה – אזי גם הציור והמוזיקה. לא בכדי מפנה צלקה בתחילת הרומן אלא הציטוט של ברש. לא בכדי הוא מעצב את הרומן ברוח הרישום הרנסנסי. ואת "אלף לבבות" אפשר לקרוא גם כמומנט מוזיקלי פוליפוני, הנע בגמישות בין תזמורת לסולו. הפואטיקה של צלקה אינה שואפת לסינתזה, אך היא בנויה מסינסתזה:
"דממת יהודה. על יצחק בר אנג"ל הוטל להוליך קבוצת תיירים מאנגליה לירושלים ולמדבר יהודה. מרינסקי הצטרף אליהם. ביראה משתקת צפה בעירומה הצחיח של ארץ-ישראל, בעריה קשות היום, אכולות השמש, בעשן הזבל שהסתנן בכל מקום, בחורבות הקלויות בחום הכבד, בהרים העקרים, בשלד האדמה הענקי והמסולע, כולו אבנים דהויות וחרולים דוקרניים. בשתיקה התבונן באלם הבארות המקולל של הארץ. הוא היה עצמו כחירש, באוזניו עמדה דממת הנופים המיוסרים וקטועי האיברים".
אנגליה, ירושלים, מדבר יהודה. מרינסקי מכאן, יצחק בר אנג"ל מכאן. העין המסתנוורת משמש קשה, ריח הזבל הנצלה בחום. האוזן החירשת – מוזיקת אלם הבארות. מעשה הכתיבה עצמו הוא מעשה של נופים מיוסרים, רבי איברים, קטועי איברים, הפועלים במקביל. מעשה האפוס כמעשה של פרגמנטים, כמעשה סתירות, כשכל "סתירה" היא סיפור מרתק המסופר ביד אמן, המגלה ידע רב ומגוון ויכולת תיאור מדויקת. וככל שמתרבות הסתירות הן מתלכדות באופן פרדוקסלי לאלף לבבות, המסמנים בה בעת את הריבוי, את אי-ההתלכדות. וזוהי רגישותו המופלאה של צלקה שדרכה הוא קורא גם את הציונות, גם את חברת המהגרים. וזו האלטרנטיבה שהוא מציע, "אלטרנטיבה שאינה מתגייסת לטובת טיעון אידיאולוגי אנכרוניסטי, אלא מפנה את הדרך ללקח חשוב ויסודי יותר: היא מעודדת אותנו להיות הרבה יותר מתונים וזהירים, אך גם הרבה יותר חופשיים ויצירתיים, בניסיונותינו לקשור בין עברנו הסבוך ללא תקנה לעתידנו הלוט בערפל", כותב אלי הירש. ויש לקוות ש"אלף לבבות", ככזה, יובן סופסוף גם כהכרח.
אלף לבבות | דן צלקה | הוצאת חרגול ועם עובד | 98 ש"ח
פורסם במגזין טיים-אאוט.
אוי עינת איזה תענוג לראות אותך…:)
אבל לקרוא ולהגיב יקח לי זמן עם הדיסלקסיה.
תמי אולי מספיק כבר עם זה
נופר, למה מספיק? עינת היא מורה שלי, יש למישהו בעיה עם זה?
עינת, רצנזיה מרתקת, ולדעתי – על אחת מפסגות הספרות העברית.
לא קראתי את הגירסא החדשה, אבל מהישנה הגעתי למסקנה שדן היה סופר מבוזבז. שפתו אינה מן המפוארות, וגם העומק המטפורי שלו אינו נושם אויר פסגות. אבל רק בספר הזה הגיע לידי מיצוי מה שהיה באמת: אריכטקט של סיפור, ארכיטקט של מבנים מונומנטליים.
מה שקראת לו "מודולארי" אבל מצטרף בספר הזה להיכל קלאסי, מתוכנן על מידותיו.
אמיר, תודה, מסכימה