הכפיל

הפקיד יאקוב פֶּטרוֹבִיץ" גוֹליאַדקין נחבא בבית מעסיקו הגדול, היועץ המדיני אוֹלסוּפיי איבַנוֹביץ" בֶּרֶנדֶיֵיב. הוא עומד מאחורי ארון ענקי ווילאות ישנים, "בין גרוטאות, פסולת וכל מיני שברי כלים ורהיטים, מסתתר עד בוא העת". זהו יום הולדתה של קלרה אולסופייבנה, בתו היחידה של ברנדייב ואהובת נפשו של גוליאדקין. גוליאדקין, שניסה להגיע לאירוע כאחד המוזמנים, גורש משם. עכשיו, כשיאזור אומץ ויגיח אל סלון המוזמנים על אפם ועל חמתם, יחווה גירוש שני, כזה שימיט עליו אסון בצורת השפלה קשה ושממנו לא תהיה לו תקומה. כשייבעט מביתו של ברנדייב אל מרחביה המושלגים של סנט פטרבורג, ייוולד טירופו בצורת כפיל – יאקוב גוליאדקין אחר, נוסף, אשר בצעדים מבעיתים יגנוב מגוליאדקין ה"מקורי" את משרתו, את קשריו החברתיים ואת זהותו, עד לריקונו המוחלט.

עלילה מצמררת זו של "הכפיל" מאת פיודור מיכאלוביץ" דוסטויבסקי (1821_1881), בתרגומה החדש והקולח של דינה מרקון, ראתה אור ב_1846, והיתה לספרו השני של הסופר הרוסי הנודע. באחרית דבר מאירת עיניים מספר עמינדב דיקמן על ההקשר הספרותי שבתוכו הופיעה: "מאחורי כתפו של הסופר המתחיל עמד בלזאק, לפניו ממש – כלפני רוב סופרי שנות השלושים והארבעים ברוסיה [של המאה ה_19] – התנשא גוגול". דיקמן מציין כי כבר ספרו הראשון של דוסטויבסקי, רומן המכתבים "אנשים עניים", עמד בסימן "התמודדותו הרב_שלבית עם מורשתו של גוגול".

אלא שבניגוד להתקבלותו המסחררת של "אנשים עניים", "הכפיל" זכה לביקורות איומות. דוסטויבסקי הואשם בחקיינות עלובה לגוגול, והוא עצמו, מסתבר, לצד היותו שומר אמונים ליצירה, שִכתב אותה ואף הודה בכישלונה 30 שנה מאוחר יותר. יד אחת שלו כותבת: "מעולם לא הבעתי בכתבי דבר מה רציני יותר", והשנייה: "ב_1846, לא היה בכוחי למשול ברומן". היום, למקרא שורות אלה, לא ניתן שלא לחייך באירוניה. אפשר אף לחשוב את הרגש האמביוולנטי שחש דוסטויבסקי כלפי יצירתו דווקא כרגש של הפנמת הכפילות הגאונית העומדת בבסיס רומן זה: שני גוליאדקינים כשני דוסטויבסקים. האחד – מהותו טהורה ופשוטה, מצהירה על עצמה ככזו ("אני רוחץ בניקיון כפיי"); השני – יציר של כזב, כולו מסכה.

בהקשר זה של כפילות, מרתק לראות את היחסים שבין המספר לבין גיבורו. לכאורה, אלו יחסים קונבנציונליים בין מספר כל יודע לגיבור בעל תודעה מעוותת. לכאורה עומד גוליאדקין מאחורי הווילאות בחדר_מחסן ואינו יכול לראות דבר מן המתרחש באולם הנשפים, בעוד שדוסטויבסקי, בעל חירות ותעופת מספר כל יודע, חולש על האולם, נע בין הדמויות רמות המעלה, סוקר בהרחבה ולפרטים את יום ההולדת המפואר. אלא שמרגע שגוליאדקין פורץ פנימה נצמד אליו המספר ולא נוטש אותו עד תום העלילה. מכאן ואילך יסופר הכל בצמוד לתודעתו הרדופה של גוליאדקין.

מדוע מייצר דוסטויבסקי פיצול בתחילת הרומן בין תודעת המספר לתודעת הגיבור? שאלה זו גורמת לשוב לתיאור יום ההולדת כדי להבין את התעתוע: תיאור חיצוני זה, רווי הפאתוס, המסופר לכאורה ממעוף ציפור ועט, הוא גם תיאור פנימי, פתטי, המתיישב היטב עם מידותיו של גוליאדקין. תיאור חובק_כל זה יכול להיות גם יציר דמיונו הקודח והצר של גוליאדקין – אדם המשתוקק להיות באולם הנשפים ואינו יכול, וכל שנותר לו הוא לעמוד מאחורי וילאות ולהתפעם ממה שהוא חושב שמתרחש שם. כך, הגבולות המשורטטים לכאורה בין המספר לגיבורו דווקא מיטשטשים.

"הו, אילו הייתי משורר!", מקונן המספר דוסטויבסקי ברוב צניעות ופאתוס, "לכל הפחות משורר ממעלתם של פושקין והומרוס… ודאי הייתי מתאר לכם בצבעים עזים ובמכחול רחב, הו קוראיי, את כל היום רב החגיגות הזה". כשם שזוהי קינתו של דוסטויבסקי זוהי קינתו של גוליאדקין המודר מהחגיגה. כך, סימון הפיצול לכאורה שבין המספר לגיבור הופך ברגע זה לסימון האיחוד הסמוי ביניהם. לא רק גוליאדקין "הצעיר" הוא כפילו של גוליאדקין "הבכור", גם דוסטויבסקי עצמו הוא כפיל של גוליאדקין. שניהם עומדים אכולי גאווה ונחיתות נוכח מאורע רם דרג, בין אם פקידותי או ספרותי – גוליאדקין מול ברנדייב וחבר מרעיו, ודוסטויבסקי מול פושקין והומרוס.

אלא שיש כאן דבר משונה: דוסטויבסקי מתעלם לכאורה מהאב הספרותי האמיתי – גוגול – ומעלה על נס דווקא את פושקין והומרוס. "התעלמות" זו מסמנת את המעבר מספרות האדם הגדול לספרות האדם הקטן. לא במקרה דוסטויבסקי לא מקונן "אילו היה לי עטו של גוגול", משום שגוגול, כמוהו, היה צוחק על אירוע שכזה. אך לצד אחוות הכפילות הסמויה בין שני הכותבים, מסתמנים ברומן גם השבר והפרידה.

ההכתרה הספרותית שלה זכה דוסטויבסקי עם צאת ספרו הראשון, וזיהויו כממשיכו של גוגול, עוררו בו מן הסתם תשוקה להמשיך בדרכו, כמו גם להיבדל, והמהלך הכפול והסותר הזה משורטט בדרך גאונית בדמות הכפיל. אפשר וכדאי לראות את "הכפיל" כנולד מתוך "האדרת" ו"החוטם" של גוגול (שם רודף הגיבור קובאליוב, המבקש לעלות בדרגה, בעקבות חוטמו האבוד ברחבי סנט פטרבורג). אלא שדוסטויבסקי הרחיק עוד יותר ופיצל את הגיבור שלו לשתי מהויות נפרדות המנהלות ביניהן יחסי כמיהה_פגיעה_חתירה עד כדי ריקון – מוות מטאפורי. דווקא במעשה זה הופך "הכפיל" לספר חתרני.

כך שאת היחסים בין שני הכפילים אפשר לקרוא גם כיחסים בין שני סופרי ענק, אחד שזה עתה "נולד" (דוסטויבסקי) ואחד שנמצא בשיא תהילתו (גוגול). ההכרה המופגנת של דוסטויבסקי באב הספרותי, המתרחשת לאורך דפי הרומן, שחררה אותו ואפשרה לו לבצע, לצד המחווה, גם אקט – אירוני בחלקו – של רצח אב. הביקורת, שטעתה לראות בספר חקיינות עלובה גרידא, החמיצה את יסוד החתרנות המצמרר, ואולי זיהתה דווקא את ה"רצח", ובאופן לא מודע, מאוימת מן העוצמה החדשה והמתנערת שקמה כאן, מיהרה להשתיק את הנולד. אבל זה היה מאוחר מדי, ואינטואיציית היורש היתה נכונה מדי.

ברבות השנים דוסטויבסקי ודאי הצדיק את מעמדו כיורשו של גוגול, זה אשר יודע את מלאכת המחשבת של אמנות הסיפור אך גם פותח אותה אל הביטויים העמוקים והמורכבים ביותר של נפש האדם בספרות העולמית. כהמשך לזה, משתנה גם דמות המספר אצל דוסטויבסקי וחותרת לטשטוש גבולות בינו לבין לדמויותיו ולמשחק פסיכולוגי_רטורי בהם. כל הצעדים האלה שלו, לצד אביו הספרותי וכנגדו, נמצאים כבר ב"הכפיל" ופועלים כאן באופן בלתי נשכח ובלתי נסלח.

"הכפיל", פיודור מיכאלוביץ" דוסטויבסקי, מרוסית: דינה מרקון, עם עובד, 246 עמ".

הביקורת פורסמה במגזין טיים-אאוט