צרת רבים כותבת
"מחברת הזהב" של דוריס לסינג הוא רומן של פירוק לצד התלכדויות. כלת פרס נובל לספרות לשנת 2007 העמידה בספר זה מודל שלא רק שהוא עומד במבחן הזמן (הרומן התפרסם לראשונה ב-1962), אלא שממרחק ארבעה עשורים וחצי ניכר עד כמה הוא הקדים את זמנו ועד כמה ייחודיותו ממשיכה לקיים אותו כיצירה פורצת דרך, גם בתוך הפואטיקה של לסינג עצמה.
הספר, המחולק לחמישה חלקים, בנוי מעלילת על – "נשים משוחררות" – הכתובה בגוף שלישי, ומארבע מַחְבָּרוֹת הנשזרות ומלוות את העלילה וכתובות בגוף ראשון. מחברות אלה מספקות מבט נרחב על אספקטים שונים בחיי גיבורתו הרשמית של הרומן, אנה וולף: מנעוריה ובגרותה באפריקה כקומוניסטית נלהבת (המחברת השחורה), עבור בפרפורי הגסיסה האידיאולוגיים-פוליטיים שהיא וחברתה מולי חשות ביחס לקומוניזם כתוצאה מהתפכחות כואבת ומתהפוכות החיים (המחברת האדומה), ועד למשבר היצירתי על השאלות האמנותיות הנלוות לו, הטיפול הפסיכואנליטי האינטנסיבי וקשרי האהבה והמין הנעים בין טלטלה רגשית לניכור עקר (המחברת הכחולה). לצד זה מתרחשת כתיבת הבדיה של אנה וולף, כשלגיבורת בדיה זו, אֵלָה, חיים דומים מאד לאלה של אנה עצמה (המחברת הצהובה). כל אלה מתלכדים/מתלכדים כביכול לבסוף במחברת הזהב, שם נשמע למשך 30 עמודים קולה הצלול והטוטאלי של אנה וולף, הנעה בין אהבה לטירוף של ממש, ושם מיטשטש עד דק הגבול שבין הפנימי והחיצוני, ובין עדות לסיפור.
אלא שבעצם, למין הרגע הראשון מיטשטשים גבולות הנרטיב ברומן זה כחוק קריאה הכרחי. לצד עלילת "נשים משוחררות" וחמש המחברות, מתפרקות גם הזהויות המוחלטות המבדילות בין שלוש גיבורותיו של הרומן: אלה, אנה וולף ודוריס לסינג עצמה. הזיקות המתקיימות בין השלוש ובין כל אחת מהן לחלקי הרומן השונים הן לא רק מרתקות – הן מתבקשות. כולן נשים עצמאיות, אידיאליסטיות, כותבות, בעלות רקע ביוגראפי-נפשי דומה, הנתונות במשבר כתיבה-זהות. כל אחת, כאפיק של ביטוי ויצירה, מייצרת את האחרת. כך, כקובייה בתוך קובייה, נוצרת מערכת של התקות וזיקות, כשכל מופע כזה מעמיק ומעשיר בו בזמן כל אחת מן השלוש. כשקוראים ב"מחברת הזהב", מתבקשת ממש האפשרות לראות את לסינג גם ככותבת ארבע המחברות; לראות את אנה וולף – גיבורתה של לסינג – גם ככותבת "נשים משוחררות"; לראות את אלה – גיבורתה של אנה וולף – גם ככותבת "מחברת הזהב". ואת הפאזל ניתן לפרק ולהרכיב גם אחרת, לפזר ולהרכיב שוב ושוב, נרטיב נושק לנרטיב. וכאן אולי סוד גדולתו ועומקו הבלתי נדלה של הספר הזה. כאן גם יסוד המהפכנות המצליחה להשתמר בחלוף הזמן.
כי "מחברת הזהב", לצד היותו רומן חשוב ונועז כחושף-מבשר השבר האידיאולוגי של שנות השישים ובא חשבון עם כשלון הקומוניזם ומחירי הקולוניאליזם, לצד היותו חושף-מבשר ניצני הפמיניזם, תוך בחינה מורכבת ומכאיבה גם של הדכאנות הנשית העצמית (שמעניקה לדמויות הנשים של לסינג עומק ועוצמה); לצד כל אלה – "מחברת הזהב" הוא רומן על נרטיב, וכפועל יוצא של זה – על מבנה, וליתר דיוק: על אפשרותו הבלתי אפשרית של המבנה-הנרטיב האחד. התפרקותה של הזהות האחת לכדי זהויות כותבות, התפרקותן של זהויות כותבות לכדי שאלות על תפקידה של הכתיבה, לכדי מחברות – התפרקות זו היא גם הפירוק האידיאולוגי, המגדרי, הנפשי, הנפרש ברומן.
באופן פרדוקסלי לכאורה, ככל ששאלת הכתיבה, המרחפת כל הזמן ממעל, הולכת ומתרחבת ומתפצלת ומתרחקת מן המענה האחד האפשרי, כן מתגבשת צורת הרומן, כן מקבל הפירוק משנה תוקף, כתשובה ה"מגובשת" היחידה האפשרית, כן הוא זוכה לגילומים מרתקים כנרטיב של התלכדות. לסינג, כמו אנה, כמו אֵלָה, לא יכולה לוותר על התשוקה להתלכדות ולמשמוע כל החלקים, אך בד בבד, בעיניים נאמנות ומפוכחות ככל האפשר, כותבות השלוש את הפרידה האירונית, המכאיבה מן הנרטיב, יודעות את אי האפשרות, אבלות על כך. והאבל הזה מובנה לתוך היחסים עם המין השני, ולתוך המסירות הפוליטית שהפעילה אותן בעברן, ולתוך מעשה הכתיבה שגם אם היה – לא יהיה יותר אוטומטי.
כך, לצד האבל, הולכת ומסתמנת יותר ויותר ההכרחיות, ובאותם אירוניה, פיכחון וכאב מקרבת אותנו לסינג אל שולחן העבודה שלה, וככל שמתקרבים – מתמכרים, מתחייבים לדיאלוג שנוצר, כי בדרך הזו, הולכים ומשתכנעים, בדרך המפותלת הזו, המתפצלת הזו, המתפרקת הזו, היינו חייבים לעבור.
טוב עשתה לכן הוצאת עם עובד, עם החלטתה להוציא ספר הכרחי זה מחדש לאחר שאזל. חבל עם זאת, שעם החלטה נכונה וראויה זו, לא ראתה ההוצאה לנכון לתרגם את הספר מחדש או לעדכן, ולו במעט, את העברית של התרגום הישן. מאז ראה תרגומה של ג. אריוך אור חלפו 30 שנה, ועם כל ההערכה לעבודתה המושקעת ולחוויה הקולחת של הקריאה העוברת בזכות התרגום – העברית השתנתה לא מעט. מילים כמו "אתנעים" (מניעים) ואפילו צירופים כמו "תיפח רוחי" או "הגידי נא-לי" – ראוי היה לבחון אותם מחדש ולנער את האבק שדבק בהם. הערה זו, שנכונה תמיד כאשר מתעוררת החלטה להוציא מחדש תרגום שנעשה כמה עשורים לפני כן, נכונה במקרה זה על אחת כמה וכמה, משום שלסינג שאפה כאן לפשטות המבע, לטשטוש נוסף, והוא לשוני, והוא ערעור החלוקה המסורתית בין הלשון ה"ספרותית" ה"גבוהה", ללשון המדווחת, היבשה כמעט, ה"עיתונאית". מילים וצירופים אלה יוצרים מכורח השנים שחלפו איזו התפייטות וערסול שהם זרים לרוח הספר. הוצאת "מחברת הזהב" מחדש באותה מתכונת בדיוק שבה יצא לפני 30 שנה, מעוררת לכן אי נוחות ואי נחת. במבחן הזמן, הטקסט של לסינג בהחלט הוכיח את הכרחיותו, ראוי היה שגם ההוצאה תמלא כאן את חלקה המתבקש וההכרחי.
דוריס לסינג, "מחברת הזהב", מאנגלית: ג. אריוך, הוצאת עם עובד, 94 ₪
* פורסם במגזין "טיים אאוט"
עינת, יופי של רשימת בקורת. לי עשית טובה מיוחדת מכוון שאני לא קוראת פרוזה, הנה קיבלתי מושג על ספר חשוב.
תודה.
מצטרפת להערה של סבינה
תרגום ארכאי וטרחני היה גם "לזקן והים" של המינגווי שידוע באנגלית הפשוטה והקולחת שלו, עדיף כבר לקרוא בשפת המקור,טוב מאד שהתייחסת לכך בכתבתך, לפעמים מתיחסים רק לתוכן ושוכחים את מלאכת המתרגם ,שהיא חשובה לא פחות בתיווך בין הספר לקורא ,יופי של ביקורת! אוהבת מאד את כתיבתך המקורית
שמחה לראות שיש קוראים. תודה.
סבינה תודה
היי עינת. הרשימה הזו תפסה אותי. בייחוד מפני שלא מזמן סיימתי לקרוא את שני ספריה של דונה טארט האמריקנית. ולמרות שעל פניו אין בינה לבין לסינג כל קשר, נדמה שאולי כן.
לסינג אכן נדירה באיכות ובהידוק הכתיבה שנפרשת אל הקורא. קלאסית מאוד, הקול והמבט לרגע לא מתנצלים. התנצלות שמורגשת בקריאתן של סופרות רבות אחרות; כמו ורג"יניה וולף וקלאריס לי ספקטור ופלאנרי אוקנור ואפילו נטליה גינזבורג .
דווקא כאן בקול הלא מתנצל ,ובמבט הפנורמי הכמעט "גברי" מצויה עבורי, כקוראת מאוחרת ביצירה שלה, האמירה החזקה ביותר. וכאן אני חוזרת לדונה טארט, שהקול הצלול והחזק שלה פרץ את דרכה ודרכן של עוד כותבות אחריה, אל תוך הקאנון האמיתי של הפרוזה.
תודה על הפוסט.
איילה תודה. ראיתי את תגובתך רק עכשיו והיא שימחה אותי. לגבי דונה טארט, אני מסויגת. מאד מאד נהניתי לקרוא את "ההיסטוריה הסודית" ואף כתבתי על כך (את "הידיד הקטן" לא קראתי), אבל לתחושתי, לטארט אין האופק הביקורתי והיומרה האינטלקטואלית של לסינג, ובוודאי לא העומק של ליספקטור, אוקונור, גינצבורג או וולף (אוקונור וולף הן סופרות יקרות לי במיוחד). היא סופרת מחוננת, עם כושר המצאה סוחף ויכולת תיאורית מדויקת, היא יודעת ללא ספק לבנות עלילה מרתקת, אבל עלי היא לא הותירה אותו משקל בתום הקריאה כמו הסופרות האחרות שציינת כאן בצדק. בכל מקרה, תודה על הקריאה והתגובה. עינת
פעם היתה לי מחברת זהב ביד
והיא נעלמה
ארכשה שוב
תודה
קראתי חצי, מוקדם בבוקר
הרשימה מעניינת ועושה חשק
לקרוא את זה!