צרת רבים כותבת
“שיבואו המשוררים הבודדים והנאלמים-דום בגבורה, שיבואו ויִלמדו איך עושים נעל, איך תופסים דג, איך אוטמים גג, כי כל מה שהם עושים אינו אלא פטפוט, מעונה, שותת-דם, מיואש – הוא פטפוט בפני לילות מאי, בפני צעקות הקוקייה, בפני ההברות הנכונות של העולם. כי מי מאיתנו, אהה, מי מאיתנו מכיר חרוז לחרחור של ריאה ירויה, חרוז לצעקה בשעת הוצאה-לפועל, מי מכיר את המשקל, את המקצב, של מעשה אונס, מי מכיר את המשקל של נביחות מקלעים, את ההברה לזעקת עינו של סוס מת אשר נאלמה זה עתה, אשר השמיים כבר לא משתקפים בה, וגם לא הכפרים העולים באש, לאיזה בית-דפוס יש סימן לאדמומית החלודה של קרון-משא, לאדמומית של שריפת עולם, לאדמומית של דם יבש קרוש על העור האנושי הלבן? לכו הביתה, משוררים, לכו אל היערות, תִפסו דגים, חִטבו עצים ועשו את מעשה-הגבורה שלכם: שִתקו! השתיקו את צעקת הקוקייה של לבבכם הבודד, כי אין לה חרוז ואין לה משקל, ושום דרמה, שום אוֹדָה, שום רומאן-פסיכולוגי אינם יכולים להכיל את צעקת הקוקייה, ואין מילון וגם לא בית-דפוס עם הברה או סימן לזעם העולם חסר-המילים שלך, לתאוות הכאב שלך, לייסורי אהבתך".
(וולפגנג בורכרט, מתוך: "בחודש מאי, בחודש מאי קראה הקוקייה")
זהו הטון המסכם את קובץ הסיפורים "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" (הוצאת הספרייה הקטנה). וזהו קולו של וולפגנג בורכֵרט, קול מחיה-ממית, מחיה באופן מצמרר וממית באופן מצמרר, קול של סופר גרמני, שנפטר צעיר כל כך – 26 סך הכל – אבל בחייו הקצרים, הנוראיים, נחשף בעל כורחו לאימת מלחמת העולם השנייה, ושב ממנה, בקושי, חנינה אחרי חנינה, לכתוב בדרכו הייחודית סיפורים שייחרטו בלב הקורא ויהפכו לאחת מפסגות הספרות בכלל והסיפור הקצר בפרט של המאה ה-20.
הוא נולד בהמבורג, בן יחיד למורה פריץ בורכרט ולסופרת הרטה בורכרט, וכבר בגיל 15 החל לכתוב את שיריו הראשונים. הוא צורף בכפייה לתנועת "נוער היטלר", וכשהצליח להתפטר ממנה נעצר לראשונה על ידי הגסטאפו, ושוחרר. מכאן ייקלעו חייו במערכת האינסופית של מעצרים, שירות כפוי ושחרורים בוורמאכט. לבקשת הוריו למד בורכרט מסחר ספרים ועבד כשוליה בחנות, אך לא ויתר על תשוקתו האמיתית למשחק. ב-1941, לאחר שעבר בצלחה את מבחני המשחק, החל לעבוד בתיאטרון של הנובר. אך הקריירה התיאטרלית שפיתח נקטעה באיבה. ביוני אותה שנה גויס לצבא הוורמאכט ואומן בחיל הרגלים המשוריין. הוא הוצב בחזית המזרחית, שם נחשף למלוא זוועת המלחמה: הוא ראה אינסוף חללים ונחשף לננטשים ולסובלים מקור, מרעב ומציוד לקוי. ב-1942 הוא נפצע בידו, לקה בקרמת ובדלקת כבד ונשלח לבית החולים הצבאי. הממונים עליו, שחשדו בו בניסיון השתמטות ונחשפו לדעות האנטי-נאציות שהשמיע בכל הזדמנות, בודדו אותו למשך שלושה חודשים בבית הכלא. הוא הואשם ב"סיכון המדינה", נידון למוות, וזוכה על ידי בית המשפט. הוא נותר בבית המעצר על שום ביזוי החוק, ובסוף אותה שנה גויס שוב לחזית להילחם, כדי להוכיח את נאמנותו למשטר. הוא שירת כשליח בקרבות טנקים, ומשם נשלח שוב לבית חולים צבאי בשל כוויות קור. הוא לקה במגיפת הטיפוס ובקדחת הצהבת, הועבר מבית חולים אחד למשנהו, עד אשר באוגוסט 1943 הוענק לו השחרור הרפואי. אך כאן לא הסתכם העינוי.
באוקטובר הושב בורכרט לפלוגתו, הפעם לחזית המערבית. בדצמבר, עם שחרורו, בא להמבורג ההרוסה והשתלב שוב בתיאטרון. הוא שיחק בקטעי קברט, במהלכם שילב פרודיה על שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, נעצר בשל כך ונשלח לכלא בברלין, שם נשפט על השחתת הוורמאכט ונידון לתשעה חודשי מאסר בכלא ולשירות עוקב בחזית, כדי להוכיח שוב את גבורתו ונאמנותו לשלטון. פלוגתו נכנעה לחילות צרפת במרס 1945. בזמן שילוחה למחנה שבויי מלחמה נמלט בורכרט מהמשמר, וצעד ברגל 370 מייל, עד הגיע לבית הוריו בהמבורג ב-10 במאי 1945, תשוש וחולה מן המסע. אך גם כאן לא הסתיים העינוי.
ב-1946 הודיעו לו הרופאים כי הנזק שנגרם לכבד יחסל אותו בתוך שנה. הוא חידש עבודתו בתיאטרון ובעסקי הקברט והחל לכתוב. הוא שימש כעוזר במאי, כתב טקסטים למחזות ואף שיחק בעצמו. הוא היה ממייסדי תיאטרון השוליים "הקומדיה" בהמבורג, אך בריאותו הרעה המשיכה לעמוד לו לרועץ. בשנותיו האחרונות כתב בעיקר סיפורים קצרים ופרסם את ספר הסיפורים "שן הארי" ומבחר משיריו, "פנס, לילה וכוכבים", שנכתבו בין השנים 1945-1940. יצירתו האחרונה, מחזה אקספרסיוניסטי שכתב ב-1947, "האדם מבחוץ", זיכתה אותו בהכרה ובשבחים, אך מאוחר יותר באותה שנה הוא אושפז בסנטוריום לחולי כבד בבאזל, שם המשיך בכתיבת סיפורים קצרים ואף כתב מניפסט כנגד המלחמה. זמן מועט לאחר מכן נפטר. "באותו יום שלישי", ספר הסיפורים שכתב בין השנים 1946-7, ראה אור בגרמניה לאחר מותו. כאן בא אל קיצו העינוי שהחל במלחמה ונגמר בחולי קשה.
צעדנו במעגל – למקצב קבקבי-העץ, חסרי ישע, נפחדים, ועם זאת לחצי-שעה שמחים יותר מן הרגיל. אילולא המדים הכחולים עם הנביחה בפרצוף היה אפשר לשוטט כך עד אינסוף – ללא עבר, ללא עתיד, רק הנאת הווה: לנשום, לראות, ללכת!
(מתוך הסיפור "שן-הארי")
בורכרט, גרמני ככל שיהיה בביוגרפיה שלו, הוא סופר אוניברסאלי. המקום והזמן בתוכם "זכה" לחיות הם רק הד קלוש, חיוור, לפשע מתמיד, חובק ארצות, שיכול לחזור על עצמו, ואכן חוזר. פשעי מלחמה לא נגמרים אף פעם, הם מתמידים בעיקשות. בכל זמן, בכל מקום שעומדים בו, אם משתהים רגע, צף האסון הפרטי – מחיר הדמים ו"תופעות הלוואי" שלו – אנשים שלקחו חלק באסון, בין אם כפעילים ובין אם כסבילים, בין אם רצו ובין אם נכפה עליהם. בורכרט, שחווה את זוועות המלחמה, שנשלח שוב ושוב אל החזית כדי "להוכיח את נאמנותו למולדת", כמו שב משם כדי לכתוב את זה ואת חוויית החיים ברייך השלישי. והוא מתאר במיוחד את האנשים שנכפה עליהם לקחת חלק פעיל במלחמה, ולא בכדי – הוא ידע, יותר מכל אחד אחר, לא רק את האבסורד של המצב, אלא את "הקרינה הרדיואקטיבית" של אדם שנגזר עליו לכלות עצמו בין גדודים, פלוגות, סמלים, סרנים, אויב, רץ ומוודא הריגה, רץ ונפצע, רץ ורואה סביבו מוות, ואחר כך, עם "שפר גורלו", "שב אל המולדת", זו שאינה יודעת מה לעשות בו וביצורים שכמותו, אותם תלושים ששלחה לקרב, אותם מגמגמים, פגומי לשון, נכים, מעוותים, מבועתים, חסרי בית, נטולי עתיד. ואין לה למולדת, אלא פשוט לחכות/לייחל למותם, לרגע שבו ייבלעו הם עצמם בחיק האדמה שנלחמו עליה, ולהשלים בזה את תהליך השיכחה של העוול הנורא שעשתה.
אבל לא כאן גדולתו הבלתי נתפשת, המשתקת, של בורכרט, שכן רבים וטובים הכירו באסונה של מלחמת העולם השנייה, רבים וטובים ראו בה מקור כל רע, גילום החולי האנושי. גדולתו של בורכרט היא גדולה יצירתית, היא בהבנתו, שלא ניתנת ללמידה, רק לקריאה ולקריאה חוזרת, מה אפשר לכתוב אחרי המלחמה: איזה דמויות יאכלסו עולם ספרותי כזה? איזה קול יוליד המספר?
תשובתו של בורכרט איננה ישירה, זוהי תשובה המכילה בתוכה את אי האפשרות להשמיע קול, את מוגבלותו של הקול – זוהי קריאת הקוקייה: "כי רק הקוקייה, רק הקוקייה יודעת את ההברה לכל מצוקתה הבודדה, חסרת-האם. ולנו לא נותר אלא מעשה-הגבורה, המעשה ההרפתקני: שתיקתנו הבודדה. כי חסרות לנו המילים העלובות לשאגתו הגרנדיוזית של העולם הזה ולדממת-השאול שלו. כל מה שבידינו לעשות הוא: לחבר, לאסוף את הסכום, לספור, לרשום", הוא כותב.
"משהו מתעתע בבורכרט המספר", אומר המתרגם בחסד פרופ" גבריאל צורן, שנחשף לבורכרט לראשונה ב-76". "מצד אחד הוא מאד נוכח, אבל הוא לא לוקח לעצמו איזושהי סמכות, ורגע לאחר מכן הוא נעלם. כאילו חושף את עצמו ואז מתחבא. רוב הזמן הוא משחק בין שתי המגמות האלה, שהן לכאורה סותרות".
לקרוא את בורכרט זה לפסוע בין. בין השברים, בין החורבות, חורבות הגוף והנפש. המרכז – המלחמה, האסון – מוסט, ואל לב הבמה הסיפורית נכנסים בשקט, כמו עכברים מורעבים אחרי מסיבה מפוטמת, כל הדמויות השוליות, הנושאות עימן תמיד מום שחרטה בהם המלחמה, כדי ללקט את שאריות החיים שעוד נותרו. התוצאה לכן עילגת, אירונית, אכזרית, אבל יותר מכל – כאובת לב, נואשת, מצמררת, כי בורכרט לא שופט, בורכרט רק נותן קול, ונסוג, כמו להתבונן בעצמו במעשה הזוועה שנוצר.
"בורכרט הוא הסופר הראשון שכתב אחרי המלחמה", מספרת החוקרת ומבקרת הספרות ד"ר חנה הרציג, "ולעומת סופרים כמו היינריך בל, גינטר גראס ורבים אחרים, שכתבו כבר ממרחק הזמן, ושיש בספרים שלהם מה ש"מצופה שיהיה" – גרמניה, אשמה, כפרה, ובעיקר דמויות ועלילות – בורכרט מסתכל על המלחמה ועל אמנות הסיפור לגמרי אחרת. הוא כותב מאד מקרוב, סמוך למלחמה, אבל יותר מזה – הוא מורד בכתיבה הקונבנציונאלית וממציא כתיבה משלו, שכמעט לא דומה לשום דבר. ניתן אפילו להגיד עליו שהוא פוסט מודרניסט, כמובן לא מבחינת ערכים או השקפת עולם, אבל הוא נותן את התחושה שהלשון לא יכולה לשקף את העולם אלא רק להכניס אותך לתוכו. זה עולם שאין בו טיפת נחמה ולעולם כזה גם אין מילים. צריך להמציא את צורת הכתיבה, והתוצאה היא שאתה מוכנס אל תוך הוויה מפורקת לגמרי, ורואה רק פרודות ופרגמנטים. וזו הסתכלות שיש בה הזרה גם בשפה".
"השפה היא יוצאת דופן יחסית לשימושים הלשוניים בגרמנית", מוסיף צורן. "זו שפה קצובה וקצרה. לגרמנית יש נשימה ארוכה בדרך כלל, והיא בנויה כך שרק אחרי כמה שורות מבינים במה מדובר. כאן יש נשימה מסוג אחר. שפות אחרות בנויות אולי יותר במבנה כזה, אבל בגרמנית זה יוצא דופן שהכל נשמע כמו סטקאטו, ומצד שני יש רפיטטיביות. במניפסט שלו בורכרט כותב שהמודל שלו הוא ג"ז, ובגרמניה זה נחשב למוזיקה חתרנית. במשפטים שלו מרגישים את הקצב הזה, הג"זי".
"מארבע-וחצי בבוקר ועד שתים-עשרה-וחצי בלילה. הרכבת העירונית נסעה מדי שלוש דקות. בכל פעם קרא קול נשי על הרציף דרך הרמקול: רחוב לֶהרטֶר. רחוב להרטר. זה הגיע עם הרוח עד אלינו. מארבע-וחצי בבוקר ועד שתים-עשרה-וחצי בלילה. שמונה-מאות פעמים רחוב להרטר. רחוב להרטר. ליבִּיג עמד ליד החלון. כבר בבוקר. בצהריים. וגם אחר-הצהריים. ובערבים האינסופיים. רחוב להרטר. רחוב להרטר. כבר שבעה חודשים הוא עומד ליד החלון ונכסף אל האישה. שם ממול היא צריכה להיות היכנשהו. עם רגליים די נחמדות אולי. עם שדיים. ותלתלים. אפשר לדמיין אותה. וגם עוד דברים. ליביג השקיף שעות לעבר המקום שבו שרה. מחרוזת-תפילה חלפה במוחו. בכל גולה התפלל ליביג: רחוב להרטר. רחוב להרטר. שמונה-מאות פעמים בכל יום. וליביג עמד כבר שבעה חודשים ליד החלון ונכסף אל האישה".
(פתיחה לסיפור "מוצרט הקטן שלנו")
בשנת 1947 מפרסם המשורר היהודי פאול צלאן, שכתב בגרמנית, את הפואמה המצמררת "פוגת המוות", שהפכה למפורסמת ולמזוהה ביותר עם שירתו ועם השואה בכלל. צלאן חווה את מלחמת העולם השנייה כיהודי ניצול. שירתו שינתה פניה בעקבות המלחמה. היא הפכה מוצפנת, מקוטעת עד כדי הברות בודדות. צלאן ביקש לקעקע את הגרמנית ולחפש שפה חדשה, כזו שתוכל להביע במילים את האסון הקולוסאלי. ב"פוגת המוות" הוא כותב: "חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהרים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף / איש גר בבית והוא מנגן בנחשים הוא כותב / כותב לגרמניה בשעת דמדומים זהב שערך מרגריטה / כותב ויוצא את הבית רושפים כוכבים / הוא שורק לכלביו שיבואו / שורק ליהודיו שיצאו ויכרו בעפר בור קבר / פוקד עלינו פצחו בנגינות למחול" (מגרמנית: שמעון זנדבנק). בשלב מסוים יכריז צלאן: המוות אמן מגרמניה.
בורכרט נולד כחצי שנה לאחר צלאן, ב-1921. את "מוצרט הקטן שלנו" כותב גם הוא בשנים אלה בעקבות המלחמה. "עדותו" הלירית של צלאן מביאה את קולם של היהודים למודי זוועת השואה, "עדותו" המספרת של בורכרט מביאה את קולם של הלוחמים למודי זוועת הקרב, אבל השניים, זה משורר וזה סופר, נפגשים כאן לא מעט. מתוך הקול הפרוזאי של בורכרט בוקעת ליריות, לשון שכמו כלואה בתוך עצמה, נאכלת בתוך עצמה, והופכת למנטרה, כמעט לשיר המבוי הסתום. הפוגה והמחול של צלאן עומדות מול מחרוזת-התפילה האינסופית של האסיר ליביג העומד בחלון אצל בורכרט. שניהם כתבו במקום שבו נותר אפר, שניהם חיפשו לכך שפה חדשה. אצל שניהם התוצאה מבוי סתום – המוות אמן מגרמניה.
"זה מזכיר כתיבה על השואה", מאשרת ד"ר הרציג, "אלה שני עולמות שאין להם מילים. לי תמיד היתה הרגשה שלא ניתן לכתוב סיפורים בדיוניים על השואה, אפשר רק להיות בתוך זה, ומי שהיה בתוך זה וכתב דומה היה פרימו לוי. גם הוא מתאר רק את הרגע הנוכחי. גם אצלו אין סיפור, אצל לוי ובורכרט יש התמודדות לבטא משהו שאין לו מילים, מצב אוניברסאלי של חוסר אנושיות, וזה הדבר היחיד שיש".
אבל עם כל הדמיון לכתיבה על השואה, מסתבר שלבורכרט לא היה מושג על מצב היהודים במלחמה. "כמה שהוא היה אנטי נאצי, ואין ספק שעל היחס שלו לנאציזם שילם מחיר כבד, בכל הנושא של היהודים הוא היה עיוור לחלוטין", אומר צורן, "הוא ניסה להתמודד עם זה במחזה, וזה יצא קצת עקום. לא היתה לו פרספקטיבה, הוא לא ידע מה קורה באמת".
"הוא גישש את דרכו בפרוור האפל. הבתים עמדו שבורים נוכח השמיים. לא היה ירח, והאספלט היה מבוהל מן הצעד המאוחר. אחר כך מצא קורה ישנה. הוא בעט בה ברגלו עד שכפיס נאנח רקוב ונשבר. העץ הדיף ריקבון ומתיקות. בפרוור האפל גישש את דרכו חזרה. כוכבים לא היו"
(פתיחה לסיפור "שלושת המלכים הכהים")
דמויותיו של בורכרט, שנשרפו בתוך המלחמה כחיילים, כשבויים, כאסירים, כמורעבים וכחולים, יכולים עכשיו לדבר רק את דיבור הכווייה. ובכווייה הזו דבק הכל: דבק הנוף, דבק החדר, דבק הרחוב ("הרחוב שייך לנו", הוא כותב, "איבדנו את ליבנו, את חפותנו, את אימנו, את ביתנו, נוצחנו במלחמה – אבל את הרחוב, את הרחוב שלנו, לא נאבד לעולם"). גם הלשון תדבר מתוך הכווייה, נדה בפראות בין פנים לחוץ, בין עובדה לספק, מאבדת לרגעים ממשמעותה, ונאספת שוב, כמו כספית, אל הצירוף החד הבא. בעולם של בורכרט נפגשים האדם, החלל, הזמן והלשון בצומת הכווייה. "זו התפרקות של החלל והזמן", מבהירה הרציג. "כי הזמן הוא תמיד הווה, תמיד הרגע הנוכחי, והרגע שלאחריו, והרגע שלאחריו. למשל בסיפור המצמרר "שן הארי" צועדת קבוצת אסירים במעגל קבוע בחצר הכלא, והסיבוב הזה הוא כל הזמן שיש, אבל גם כל החלל: כל מה שיש למספר זה האיש שצועד מלפניו והאיש שצועד מאחוריו – זה כל מה שהוא רואה. ואין דמויות, ואין שמות, יש הם והוא, ולעתים אדם נקרא על שם חלק מגופו – "גולגולת עירומה", "עמוד", "לרגליים יש איש" ולא "לאיש יש רגליים"".
"נחשפתי לבורכרט במסגרת לימודי הספרות באוניברסיטה", מספר יקיר בן משה, משורר, מנחה סדנאות ועורך הערבים הספרותיים בבית ביאליק, "וזה היה פיק ברכיים. רוח קרה חולפת בין המילים, יכולת התיאור שלו מאד פלסטית, עד כדי פירוק איברים. ב"לפרוסיה הידד" מתואר הגיבור דרך האיברים שלו – רגליים, ידיים, גולגולת, פה, כאילו המספר יוצר קלוז-אפים על איברי הגוף. אתה מרגיש שהאדם עשוי כמו בובת בארבי, וזה מבחינתי תיאור מדויק של משבר עולם הערכים של תחילת המאה ה-20 – אנשים היו מנוכרים לא רק בינם לבין זולתם ובינם לבין עצמם, אלא גם בינם לבין גופם. זה מבליט את הרעב. גם בדרום אמריקה היה למשל את המשורר הפרואני ססאר ואייחו, שהתייחס לרעב. אתה קורא את בורכרט ומרגיש בטן מקרקרת. ברמה העמוקה זה מחלחל פנימה, אתה לא יכול לנהל דיאלוג עם גופך, אתה זר לו. כתוצאה מזה יש קושי להגיד את המילה "אני", וכשאי אפשר לדבר על האני אי אפשר לדבר אינטימיות, ואין אינטימיות בין הדמויות של בורכרט, יש רעב, יש טירוף, אבל הן שכחו איך לדבר על עצמן".
***
אסיר עומד בחלון ומדמיין, איברים איברים, את גופו של הקול הנשי המכריז "רחוב להרטר"; גולגולת עירומה מתנהלת על איבריה המפורקים בתוך מחסן, צועדת בסך מצד אל צד, עד מוטלת כירח כבוי; דוד פגום לשון כתוצאה מהמלחמה מוצא לו אח למום – המלצר המשרת אותו במסבאה עלובה – זהו עולמו של בורכרט. אבל עולם זה לא נעדר הומור. "ההומור של בורכרט הוא תוצאה של בניית יתר", אומר צורן. "זה קשור גם לתיאטרליות של הסיפורים. למשל בסיפור המפגש בין דוֹדוֹ של המספר והמלצר, הם מדברים ביניהם, וכל האנשים במסבאה מקשיבים כקהל. ב"מוצרט הקטן שלנו" הסוהר מתעלל באסיר לפני כל האסירים. כל סיפור כמעט טומן בחובו סיטואציה של הצגה, ויש קהל להצגה הזו, זה לא לתפוס חתיכת חיים אלא זה חיים שפתאום מתנהגים כמו תיאטרון". גם הסופר היהודי איסאק תיאר בהומור ובחושניות פלסטית את חיל הפרשים הקוזאקי ברוסיה שאחרי המהפכה. באבל ובורכרט נפגשים בצומת שבין הומוא לסרקזם, אכזריות ליופי, נמוך לגבוה, גס לפיוטי, אך התמונות הלא-מתלכדות של בורכרט מותירות לבסוף את אותה חיה שאין כזו.
"האמנות של בורכרט יוצרת סתירה", מסכמת הרציג, "מחד, יש התפעלות מוחלטת מהכתיבה; מאידך, העולם כל כך נורא ונטול נחמה, שברמה הרגשית יש חלחלה. הצורה הווירטואוזית וההרגשה המיואשת מתערבבות, ובעצם מְתגברות אחת את השנייה, כי אם זה היה כתוב בצורה קונבנציונאלית היינו אדישים לזה, אבל דווקא הצורה היוצאת דופן הופכת את זה לבלתי ניתן להתעלמות. זה אחד הספרים הכי מייאשים שקראתי, וזה כמובן מצטרף לעוצמותו הנדירה".
"אני הייתי ממקם את בורכרט בין המחברים הגדולים של הסיפור הקצר",אומר צורן, "במקרה שלו, הסיפור הקצר היה הז"אנר היחיד שיכול היה לשרוד. כמו שבאסון אקולוגי גדול שורדים רק הקטנים, במצב כזה של תום המלחמה משהו גדול לא יכול לצמוח ולהבשיל. הסיפור הקצר התאים לנסיבות ולזמן, ובורכרט הגיע איתו למקסימום".
"דיאלוג טוב עומד על החיכוך בין יכולת תיאור וירטואוזית לשם המפורש שלא נאמר", אומר יקיר בן משה, "והעולם הקר והמנוכר לא נאמר אצל בורכרט, אין מילים כאלה אצלו. בתהליך הקריאה הקורא מעניק לדברים את השם, וזה שֵם קשה, מדויק באופן מצמרר".
מדויק, אלא שבורכרט, כדי להוסיף "חטא על פשע", כמו מטיל ספק בעצם מילותיו שלו. רגע אחד עומד הדחף הבלתי נשלט, ההכרח לספר, לספר את הבלתי ניתן לסיפור: "אבל צריך שיהיה בנו אותו עוז מטורף וחסר-שחר לספר!", הוא כותב, ורגע לאחר מכן הוא יכנה את המסופר "עמודי סיזיפוס, שמהם מורכבים חיינו, אשר בשבילם איננו מכירים לא מילים, לא דקדוק ולא סימנים… העולם הכדורי המשוגע שלנו, ליבנו המפרכס, חיינו! זה הספר של בדידותנו המאוימת, החצופה, המטורפת, ברחובות מתים בלילה".
זוהי האמנות שהותיר לנו בורכרט – דחופה, וירטואוזית, צורבת. ספרות של לב מפרכס חולי, אבידה, לשון צרובה. ספרות של אדם שבעל כורחו נידון לחיים איומים, והנה הוא, מהלך בין השורות, כורע כאן, רעב שם, יורק כאן, נשען אל הקיר שם, והוא חצוף, והוא מטורף, ברחובות מתים בלילה.
היה מאוד מענין לקרא, במיוחד שאינני מכירה אותו.
תודה
להתראות טובה
לעינת, הקטע המצוטט מתוך "בחודש מאי" מופלא ונדיר וצועק כאב בעוצמות בלתי רגילות, והמאמר בכלל מרתק. לבנה
הי עינת, בורכרט אני אוהבת מאוד ולא ידעתי כלל שיצאו ספרים חוץ מ"מוצארט הקטן שלנו". האם יצאו? יופי של חיבור
אפרת.מ.
אפרת שלום, סליחה על האיחור הרב, אבל זו התדירות שבה אני מבקרת פה, בכל מקרה, חוץ ממוצארט הקטן שלנו יצא הרבה צרות היו לו עם המלחמות בספרייה הקטנה, וזה בעצם כמעט אותם סיפורים ואותו מתרגם, רק במתכונת מצומצמת יותר ועריכה מסוימת, כך שלא יצא משהו אחר בעברית, ותודה