בננות - בלוגים / / ארבע ההסכמות
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

ארבע ההסכמות

 

 

 
ארבע ההסכמות

/ דון מיגל רוּאיס

 

תוך כדי עיכול מתמשך של חוויות הודו כשמבטי מתייצב שוב לאיטו על הכיכר שלנו, דומה שהשארתי כאן בעיצומו דיון די חשוב, שטרם מוצה.
בהמשך לשיחה שהחלה ב"טוהר המלה" בענייני תקשורת והתייחסות בינינו כאן בבננייה, אני מביא את ארבע ההסכמות בתרגומי לעברית.

 

1. היה טהור בדיבורך

דבר מתוך יושרה. אמור רק מה שאתה מתכוון לו. הימנע מלהשתמש במלים כדי לדבר נגד עצמך או לרכל על אחרים. השתמש בכוח המלה שלך בכיוון האמת והאהבה.

 

2. אל תיקח דבר באופן אישי

שום דבר שאחרים עושים אינו בגללך. מה שאחרים אומרים ועושים הוא השלכה מתוך מציאותם שלהם. מרגע שאתה חסין לדיעותיהם ומעשיהם של אחרים לא תהיה קורבן לייסורים מיותרים.

 

3. אל תניח הנחות

מצא את האומץ לשאול שאלות ולבטא מה שאתה רוצה באמת. תַקשֵר עם אחרים באופן בהיר ככל שתוכל כדי למנוע אי הבנות, עצב ודראמה. באמצעות הסכמה זו לבדה אתה יכול לשנות את חייך.

 

4. תמיד עשה כמיטב יכולתך

מיטב יכולתך ישתנה מרגע לרגע; הוא יהיה שונה כשאתה בריא ושונה כשאתה חולה. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה – פשוט עשה כמיטב יכולתך, ותימנע משפיטה עצמית, התעללות עצמית, וחרטה.

93 תגובות

  1. אמיר, מעולה. ולוואי והמגיבים למיניהם יקיימו ולו את ההסכמה הראשונה בלבד, דיינו.
    רוב תודות.

  2. אני תמיד מחפשת חמר כזה, וכאן קיבלתי ישר את התמצית, תודה.

  3. מאמצת מיד, כי למרות ההשתדלות לא תמיד זה מצליח,אצלי בעיקר בענין השפוט העצמי, כמה פשוטה היתה יכולה להיות התקשורת בינינו לו היינו חושבים כך ונוהגים

    • חני, ברור שלא תמיד מצליחים, לעתים נכשלים. אבל לפחות יש בהסכמות האלה רשימת התכוונויות ראויה, שלאורה ניתן לשוב ולכוונן את כוונותינו.

  4. שיעורים נהדרים. צריך לתרגל יום יום.לתלות על הלוח ולעשות.

  5. בהחלט!!!

  6. אמיר, קראתי לפני כמה שנים את הספר הצנוע הזה, "ארבע ההסכמות".

    אמן, אני אומר. אבל הוצאתן מן הכח אל הפועל מסמנת מעבר לעידן אוטופי. אחרית הימים. הרי אנשים מטבעם מניחים הנחות מראש (כולם לוקים בכך), לוקחים דברים באופן אישי, לרוב חיים בשגרה, ולכן רחוקים ממיטב יכולתם (אנו מתעלים על עצמנו בימים שאינם כתיקונם. ולא מבינים שלא באמת התעלינו על עצמנו, אלא עשינו את המיטב. האפשרי). וקהילה אנושית טהורה בדיבורה? הלוואי, הלוואי. אבל כל קהילה אנושית (כמו מעבדה זו, שאנו מנהלים בה דיונים וחולקים בה יצירות) היא הוכחה לכך שזה גדול מדי על בני אדם. זה דורש עבודה פנימית מאד עמוקה ויסודית.

    ההסטוריון הרודוטוס אמר: "לעיתים משפיע האדם על הנסיבות, לרוב משפיעות הנסיבות על האדם". והאדם – הפועל במרחב הנסיבות, שאינו שולט בהן – ארבע ההסכמות קורסות נוכח האינסטינקט הראשוני של האדם. זה טבעו. חבל שכך. אבל זה כך.

    והנה הנשמה הקדומה והתאומה של דון מיגל רואיס:
    "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב/ נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה/ סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". (תהלים, ל"ד).

    • שחר, נכון, מימושן של ארבע ההסכמות דורש עבודה פנימית עמוקה. אבל די שנראה בהסכמות אלה הסכמה להסתייע בארבע תזכורות ולדבוק בארבע התכוונויות – ודיינו.

      "ארבע ההסכמות קורסות נוכח האינסטינקט הראשוני של האדם", אתה אומר. אבל לו כך היה, הן היו מגוחכות בעינינו וכך גם כל עבודה רוחנית וכל האתיקה כולה.
      מהו אותו אינסטינקט ראשוני? יצר ההישרדות.
      ואם כן, האם ההסכמות מנוגדות לו, או מיישמות אותו טוב יותר ונבון יותר ברמת הכלל והפרט כאחד?
      לא בכדי הדגישו מורים כסוקרטס וגוטאמה בודהה את העובדה שמקור העבירות בעולם הוא הבערות, כלומר תגובות אוטומטיות, השלכות לא רלוונטיות מן העבר אל ההווה, ושיקולים מוטעים.
      אני חושב שבתוך תוכנו אנחנו יודעים זאת מנסיוננו שלנו, וזו הסיבה היחידה שהמצפן הפשוט של "ארבע ההסכמות" יכול לסייע לנו לנווט פה בכל רגע שנסכים להשתמש בו.
      וכן, מסכים אתך בכל לב שמדובר בעבודה פנימית יסודית: בלעדיה ההסכמות הופכות ל"מצוות" גדולות מן החיים, ואנחנו הופכים ל"בעלי עבירה" או לצבועים חלקי לשון.

      דון מיגל רואיס (ומשורר תהלים עוד פחות מזה) אינם מספקים כלים והדרכה ישימים דיים, אבל כל הדורש להם באמת – מצוא ימצאם.

      • נ.ב.
        מעניין שהתעכבת דווקא על ההסכמה השלישית. לכאורה, זהו כלי "טכני" להשגת תקשורת ללא פשרות, ובמבט ראשון קל ליישמו באמצעות משמעת עצמית בלבד; אך למעשה מימושו המלא דורש עבודה על ההסכמה השנייה תחילה.

  7. אני חושבת שאחד מהפרסים האמיתים של חיינו הוא היכולת להרגיש במשותף את נכונותם של ארבע ההסכמות. לפחות במקום הזה ראיית הנפש שלנו היא צלולה. אין צורך להיות כפוף לתכתיבים של מדינה או תכתיביו של האדם כדי להבין עד כמה הדברים שלמים. ויחד עם זאת קיימת כאשר הדברים שלמים קשה לגעת בהם.

    • רחל, מסכים עם כל מלה: כולנו מסוגלים לחוש במשותף ומבפנים בנכונותן של ארבע ההסכמות האלה.
      הבעיה היא כשמתחילים לומר "בלתי אפשרי" במקום לאמץ לעניין זה את ההסכמה הרביעית, ולהסתפק בכך 🙂

  8. בסעיף הראשון הדיבור הטהור מתוך יושרה, יכול לבוא מתוך אמת פנימית של אדם. אבל לעיתים האמת הזו היא אישית ותקפה רק לאותו אדם. נראה לי שהדבר שמרחיק בני אדם האחד מהשני הוא הדיבור שמבטא ניגודים של שני צידי "אמת". האחד יודע על דעתו של השני רק בזכות הדיבור (דיבור כולל גם כתיבה) וכל אחד מהצדדים בטוח שהוא דובר את ה"אמת" שלו. כמה זוגות אוהבים ומדינות נלחמו על "האמת" – מעייף לחשוב על זה.
    סעיף 2 דיי משעשע "אל תיקח דבר באופן אישי" – לא..לא באופן אישי. אבל כך יגדל דור שלם של עבמ"ים. אחד לא קשור לשני, חסין מדעותיו ומעשיו של השני, ללא מגע "מחרקש" דעות..
    זו אמירה גורפת שמבטיחה סוף לקורבנות ולייסורים..באצטלה של "זה לא באופן אישי אבל"…נחרב בית המקדש השלישי שטרם הוקם. אני מאמינה שאנחנו לא יכולים לפעול במרחב ללא התייחסות לדעותיו של האחר. האישיות שלנו מוגדרת כתוצאה מהרפלקציות של האחר..אמא שלנו כמגע ראשוני אמרה לנו מי אנחנו. האם איי פעם נהיה חסינים לדעתה כילדים?
    לסעיף 3 ו- 4 אני מסכימה לחלוטין.

    • תמי, שימי לב לאופן שבו מנוסחות ההסכמות האלה. וקודם כל ההסכמה הראשונה:
      טוהר הדיבור על פי רואיס אין פירושו רק לומר "את האמת שלך" בכל תנאי ובכל נימה.
      פירושו דיבור מתוך:
      1.יושרה, 2.אמת ו-3.אהבה

      כלומר: ראשית זהו דיבור אתי, ששואף להיות ישר והגון עם עצמך ועם הזולת.
      שנית, זהו דיבור של העובדות כפי שהן, ללא שקר והולכת שולל.
      ושלישית, זהו דיבור מתוך אהדה לזולת.

      • ההסכמה השנייה, תמי, בנויה על הראשונה.
        לא לקחת דברים באופן אישי כנובעים ממך וכמכוונים רק כלפיך אישית, אין פירושו לאבד את האהדה וההתייחסות האנושית לזולת. להפך, באופן זה אנחנו סוף סוף מתבוננים בזולת ולא רק בעצמנו.
        הבעיה בהתייחסות המזדהה, האישית, היא באוטומטיות שלה. הכל סובב סביבנו, ואין זולת מולנו. ישנו רק מנגנון של פגיעה/תגובה.
        מתקיפים "אותנו" ואנחנו משיבים אש ברפלקס הישרדות מותנה מראש, לא פעם גם בלי לראות כלל את "התוקף" ועולמו.

        כפי שכתבתי לגיורא לשם ב"טוהר המלה", זה לא שאני בעד להגיש את הלחי השנייה; אבל לפני ששוקלים תגובה כדאי לראות את הדברים באופן קצת פחות מזדהה.
        זה כמו שמישהו נותן לך משהו ואתה אינך מקבל אותו. של מי המתנה הזו? של הנותן: "שום דבר שאחרים עושים אינו בגללך. מה שאחרים אומרים ועושים הוא השלכה מתוך מציאותם שלהם."

        כדי לא לקחת דברים אישית (משבח ועד ביקורת) דרוש ליצור מרחק מסוים בינך לבין עצמך, וזה כלל לא קל, אבל זה שווה את העבודה על עצמנו. האני הפגיע, המאוים והמפוחד הוא מקור לסבל.
        "מרגע שאתה חסין לדיעותיהם ומעשיהם של אחרים לא תהיה קורבן לייסורים מיותרים."

        • אמיר, התגובה שלי הייתה מתוך תלונה לעצמי, רצון להצטדק…להבין את הגחמות וגודלן…זה לא הוגן להפיל את זה לכאן וזה גם בניגוד להסכמה שלי עם עצמי על סעיף 3 ו- 4. אז שותקת…
          אבל בפעם הבאה המכונית שלי נוסעת יותר טוב- לא אשתוק. ההסכמות נותנות כיוון נסיעה שמתאים לשנה החדשה..)

          • אז מהי דעתך, אם כן?
            שניסע בכיוון האהדה, התקשורת והשמחה כל השנה הזאת 🙂

          • דעתי חיובית.
            מה הייתי עושה בלי סמן ימני של הסכמות ברורות בארבעה חלקים….:)

          • http://il.youtube.com/watch?v=jEOkxRLzBf0

            רק היום אדמיין

            John Lennon
            Imagine

            Imagine there"s no heaven
            It"s easy if you try
            No hell below us
            Above us only sky
            Imagine all the people
            Living for today…

            Imagine there"s no countries
            It isn"t hard to do
            Nothing to kill or die for
            And no religion too
            Imagine all the people
            Living life in peace…

            You may say I"m a dreamer
            But I"m not the only one
            I hope someday you"ll join us
            And the world will be as one

            Imagine no possessions
            I wonder if you can
            No need for greed or hunger
            A brotherhood of man
            Imagine all the people
            Sharing all the world…

            You may say I"m a dreamer
            But I"m not the only one
            I hope someday you"ll join us
            And the world will live as one

            שנה יותר טובה לכולנו!

          • "דמי לך שאין גן עדן
            זה קל לנסות
            אין גיהינום מתחתינו
            מעל רק שמים
            דמי שכל איש
            חי למען היום…."

            שהדמיון הזה יתממש לנו יותר השנה, תמי, ולו במשהו 🙂

          • 🙂 מדמיינת רק היום }{

  9. אהוד פדרמן

    אמיר, תודה על שהבאת לנו בשפה ברורה וקצרה את ההסכמות. אני מציע להציב אותן במקום בולט בבנניה בלוגס שיהיו לטוטפות בעיני הכותבים והמגיבים.

    כמו שנאמר: ושיננתם לעצמך יומם וליל.
    אני מציע גם להחתים את המצטרפות והמצטרפים לבנניה על הצהרה שהם/ן מסכימים/ות להסכמות האלה כתנאי להצטרפות

    • אהוד, תודה על דבריך. אני חושב שאי אפשר להשתמש ב"הסכמות" כחוקים או אף כמצוות, אלא יותר כמגדלור לכוון אליו את ספינות המחשבה והרגש.
      לכן, לא בטוח שיש טעם להחתים איש. די בכוונה והתכוונות. אבל אני מאוד מקבל את הרעיון שלך להציבן במקום בולט בבלוגיה. שנפנה לרשויות? 🙂

  10. הי אמיר, רואה ששבת בשוונג.
    :0)
    חושבת שארבע ההסכמות למרות שהן נחמדות בתור הסכמות, בתוך קבוצה ולצורך זה כאן בבלוגיה למשל אולם לדעתי אלו הסכמות שאדם צריך לבצע עם עצמו ולא בשביל מקום מסויים אלא בשביל עצמו. זוהי בעיניי דרך חיים, שמהרגע שמילים מגיות אלו מגיעות לתוכו של האדם, הוא איננו יכול להתחמק מאחריות כלפי עצמו. כל סטיה מהישר הזה היא במודעות ומתוך בחירה וכל בחירה שסותרת את ההסכמות האלה בסופו של דבר פוגעת בו בחזרה במישרין או בעקיפין.
    זהו פוסט מיוחד בעיניי, שמחובר בקו ישיר לבור המילים שלי,לאמונת המהות של קיומי. יש בי אינסוף מה לומר, ולהוסיף, ולשתף, אולם דווקא בנושא הזה, אני לא בטוחה שמילים הן התנועה הנכונה בכיוון פנימה, אלא ההתנהלות של האדם באופן מעשי. למשל כאן בבלוגיה: הכתיבה אל האחר ולא הדיבור על ההסכמות.
    שוב, ברוך השב וכשישתחרר לי מעט הזמן, אקרא על חוויותיך בהודו ואשמח להגיב גם שם.

    • סיגל, מסכים אתך שההסכמות האלה הן בעצם בין אדם לעצמו, והשפעתן על האינטרקציה שלנו עם אחרים היא בעצם תוצר לוואי של שינוי בהתייחסות שלנו לעצמנו ולעולם.
      אמרת, אני חושב, את מילת המפתח לכל ה"הסכמות" האלה: אחריות.
      אחריות לעצמנו, קודם כל, לגופנו ורוחנו, ואחר כך בהרחבה – אחריות למשפחתנו, לחברה, לכדור הארץ וכו". זהו, אני חושב, הקסם היחיד שמסוגל לחולל בנו טרנספורמציה כזו ולהעניק יותר אושר.

      • לא בטוחה לגבי אושר, אבל אולי יותר שלמות פנימית, במיוחד בזכות הידיעה שמנסים לעשות את מירב המיטב בהתאמה למשתנה הפנימי.

        • שלמות פנימית והשגת מטרות שהצבנו לעצמנו הם המתכון היחיד שאני מכיר לאושר. אבל אולי דרושה פה הבהרת מונחים – אני לא מתכוון לפרץ של שמחה או אופוריה.
          מוזמנת לקרוא ב"איזה אושר!"
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182

          • טוב, למעשה מלבד הגדרות מונחים אני מניחה שאנחנו מכוונים לאותם דברים ומה שמעניין אותי דווקא לאור קריאת תגובות שמביעות התנגדות מה, לארבע ההסכמות, שאני זוכרת שכשנתקלתי בהן לראשונה נעורה בי סקרנות אדירה להבין האם ואיך הן פועלות, ולא חששתי משינוי או מזניחת המוכר. יכולה להעיד על עצמי שהרווחתי מתנה בחיים מהספר הזה, והדבר היחיד שיכול להסביר לי את ההתנגדות להסכמות או את המחשבה שזו יכולה להיות רק אוטופיה, הוא, שרק קריאה בלי התנסות אישית בהסכמות כנראה, באמת נראית אוטופוית או מאיימת על הקיים.
            מתוך הנסיון יכולה רק לומר שזו עבודה קשה ומתגמלת, ולעצמי הייתי מאחלת רק שהלוואי שהייתי יכולה להצליח לקיים אותן במאת האחוזים כי אלו הן בדיוק כמו נקודות האושר שאי אפשר להיות באושר נצחי, אבל כן אפשר לחוות אותו לפרקים וטוב לשאוף אליו להגברת המינון כי האושר והשלמות הפנימית אינם אוטופיה ולא מאמינה שאדם יוותר על אלו למען יצירה מתוך אומללות.
            תודה על תזכורת הפוסט "איזה אושר" שזוכרת שהיה לי לעונג לקרוא ולהגיב בו.

          • סיגל, אני חושב דווקא שאושר (בניגוד לשמחה) הוא מצב תודעה מתמשך של אדם שמצליח להשיג הישגים פנימיים וחיצוניים.
            אין בהסכמות האלה עדיין משום כלים לעבודה פנימית. מצדיע לך שאת מצליחה לעבוד על עצמך בכוחות עצמך.

          • קצת התעייפתי מכל המילים של עצמי בפוסט הזה. חושבת שקל לי יותר פשוט לעשות מאשר לנסות להסביר ממש אבל היה שווה להכנס לפה שוב ולו רק בשביל מחמאת ההצדעה…(ולחשוב שנותרת מתוח בדום בכל הזמן שעבר, כבר אפשר לעבור לנוח
            :0).
            אגב, בינינו שמתי לב שיש די הרבה הסכמות וזה כיף במובן שמחה, כי למעשה אושר איננו קשור לדעתי באחר, אלא בעצמנו הפנימי בלבד).
            איחולי שנה אזרחית טובה באיחור וליל מנוחה נוחה.

  11. מוטו: אני תמיד מחפשת חמר כזה, וכאן קיבלתי ישר את התמצית, תודה (סבינה).

    אמיר, ברוך שובך.
    כשאני קורא טור כשלך מהיום, כוחותיי שבים ואימוני בבני האדם מתחדש מעט.
    סבינה ביקשה עוד חומר בדומה, -והנה. מצאתי חומר בדומה תלוי אצלי על הקיר. אני מקווה כי לחומר מסוג זה היא מתכוונת.
    כל בוקר אני שב וקורא בו. ואם כי אולי יימצאו מי שהחומר הזה חדש להם – אני משוכנע שהכול מכירים אותו. אף על פי כן אולי אין זה מיותר לקרוא בו שוב ושוב – כמו תפילה שאומרים אותו מדי בוקר, לתזכורת.

    משאת נפש

    לך בבטחה בתוך הרעש וההמולה וזכור את השלוה הצפונה לך בשקט. ככל שתוכל, ובלא לכוף את ראשך, היה רע לכל אדם. השמע דבריך בנחת ובבהירות. הט אזנך לזולת, גם לריקן ולבור, כי אין אדם שאין בו עניין.
    הרחק מאדם רועש ותקיף; מהומה הוא יביא בלבך. אל תתחרה בבני אדם ואל תָמֹד את עצמך במידתם פן תזוח דעתך או תיפול רוחך; כי תמיד תמצא גדולים או פחותים ממך. שמח בהישגיך ובאשר יש בדעתך עוד להשיג.
    אהב את מלאכתך, צנועה ככל שתהיה: נכס של ממש היא בתהפוכות העתים. היה זהיר בעסקים כי העולם מלא עורמה. עם זאת אל ייסתרו ממבטך מעשים טובים אשר יסובבוך: כי רבים השואפים אל על, ובכל עבר מלאו החיים הוד וגבורה.
    היה אשר הנך. ויותר מכל, אל תעמיד פנים. ואל תבוז לאהבה: כי נוכח השיממון והאכזבה איתנה היא ונצחית כעשב.
    שמע לעצת שנותיך, וותר בתבונה על שיגיונות הנעורים. חזק את רוחך למען תעמוד בשואת פתאום. ואל יעכרו דמיונות את רוחך: פחדים רבים נולדו מעיפות ובדידות. היה קפדן באורחות חייך, והיה נוח לעצמך.
    יליד הבריאה אתה , כעצי-השדה וככוכבי –שמים; זכאי אתה להיות כאן. ואם ידעת זאת ואם לאו, העולם סובב-הולך לו כהלכתו. על כן השלם לבך אל אלוהיך, יהא אשר יהא: ובכל עמלך ורדיפותיך, בהמולת החיים שים שלום לנפשך.
    עם כל כזביו, תככיו ונכליו, הן עוד יפה הוא העולם.
    היה זהיר, בקש לך אושר.

    (Desiderata, טקסט אמריקני מן המאה ה-17.)

    לא שניתן לקוות שהשורות האלה ידברו אל הכל. לא שהמקבל אותן – ומדפיס אותן – יש לסמוך שיימנע מנכלים, תככים וכו".
    הייתי מעיר על כל שורה ( בלשון "בדידי הוה עובדה…") – אך כך יכולים אחרים, נשאיר לכל את שיש לו לומר בתחומו.
    תודה על פרסום 4 הנקודות שעם כל אחת מהן אני מסכים, לא מחפש תירוצים והקלות, והלוואי וכולם קיבלו אותן ומצליחים להגשים אותן בחייהם המעטים.

    בכוונתי לפרסם שורות אלה ( שכמוהן ניתן להשיג בכל חנות לדברי נייר, – לא מפחית במערכן ולא עושה אותן מוכרות ומקובלות יותר, אולי) גם כבלוג, אולי יימצא בו גם לאלה שאינם קוראים בתגובות ענין…?

    • תודה משה, וטוב שהבאת את הדברים הטובים והנכוחים האלה. "דזידראטה" היא עצה טובה ביותר ותזכורת לא רעה כלל לקום איתה בבוקר.
      אגב, הטקסט לא נמצא בכנסייה כדבר השמועה, אלא נכתב ב-1927 על ידי המשורר האמריקני מקס ארמן. דזידרטה חובּר שלושים ושתיים שנה אחרי שירו המפורסם של רודיארד קיפלינג "אם", ויש רגליים לסברה שקיבל ממנו את רוח העצה.
      אי אז בשנות החמישים היו שניהם (ובעיקר "אם") אהובים ביותר, ושימשו כמקור השראה לאנשי רוח וגם מדינאים. טוב לשוב ולזכור – לא נס ליחם.

  12. להדפיס ולתלות מול העיניים
    שיהיה לנו הכוח לזכור וליישם דברים נכוחים אלו

  13. כולם שבים מהודו ומיד רוצים להפוך את העולם למקום מושלם, משעמם ונטול הומור. אני אסתפק בעולם טוב קצת יותר שיש בו פחות מלחמות. מה יש בה בארץ הזאת שאפילו נחשי קוברה רוקדים בה לצלילי חליל והפרות כולן קדושות אבל בני אדם מושפלים בה עד עפר. קראתי את הדיברות וגם את התגובות ואני חוששת שתשעים אחוז מהמגיבים הפרו את הדיבר הראשון כבר בתגובתם:) אבל יש תגובה אחת שגם אני חותמת עליה, זו של שחר-מריו.

    • נעמי היקרה, מה עקץ אותך? מזל שלא ביקרת גם את מהודו ואת יכולה להאיר את עינינו ולגלות לנו מחדש את חשכת העולם 🙂 אבל אולי דווקא כן ביקרת והווירוס פשוט פסח עלייך?

      האמת היא שנדבקתי בשאיפה לחיים וחוויה שלמים וטובים יותר כבר בילדותי ומאז לא ממש נרפאתי. ואיכשהו אני חושד שגם את לא כל כך חסינה, למרות שכולנו זוכים לטיפול נגד הנגיף הנורא, עם לא מעט חיסונים ותרופות של דיכוי, פסימיזם וייאוש.

      לא רואה איך עולם שבו התקשורת בין אדם לעצמו ולזולת תהיה מתוקנת יותר יהיה נטול הומור. להפך, ככל שיש בנו פחות הזדהות היסטרית עם פרויקט ההישרדות שלנו, יש לנו יותר יכולת לפרספקטיבה, ולכן להומור. גם לא חושב שמדובר בעולם "מושלם" במובן זה שאין בו עוד מקום לשינוי, יצירה, ומשחק.

      ברוח מה שכבר הסברתי למעלה בפרוטרוט לחני ושחר, ארבע ההסכמות אינן עשרת הדיברות או תרי"ג המצוות. אלה ארבע תזכורות, הייתי אומר.
      ברור שלא תמיד מצליחים, לעתים נכשלים. אבל לפחות יש בהסכמות האלה רשימת התכוונויות ראויה, שלאורה ניתן לשוב ולכוונן את כוונותינו.

      ולבסוף, לא בטוח שיש סיבה להניח שמרבית המגיבים לא עמדו בהסכמה הראשונה. בדקי את המחשבות האלה לנוכח ההסכמה השלישית, ואז נוכל לבדוק מחדש מי מן הפרות באמת קדושות, ומי משוכני עפר הם באמת בני אדם 🙂

      • אמיר יקירי, אתה צודק, לא ביקרתי בהודו, לא נדבקתי בנגיף ואין לי שום משיכה למקום הזה. אני מכירה את עצמי, אני לא אסבול את העוני הנורא, את הבדלי המעמדות הבלתי נתפסים והכי הכי את שיטת הקסטות. הפער העצום בין התורות המופלאות על סובלנות ואהבת האדם ובין החיים עצמם פשוט מכעיס אותי.
        אני מודה, אני לא טיפוס של איוב, לא מקבלת בהשלמה אסונונות וגם לא מצבים חברתיים בלתי נסלחים בעיני. וכשפוגעים בי אני לוקחת את זה אישית ועוד איך. זה לא בהרכח מוביל ליאוש ופסימיזם, זה ממש לא אני, כי אני דוקא פייטרית וכמו שאתה כבר יודע גם נהנתנית לא קטנה.
        אם כי היה נחמד ואף רצוי לשפר במשהו את התקשורת הבין אישית, ארבע ההסכמות הן אוטופיה ויש בהן אפילו מידה של צביעות בעיני. אין חיה כזאת. אל תלך רכיל, למשל, מה זה? קודם כל זה שבלוני והרי כולנו הולכים רכיל מבוקר עד ערב, אפילו בלי להרגיש ולאו דווקא בכוונה רעה. לאמא שלי, הייתה הגדרה הרבה יותר קולעת ומשעשעת לעניין הרכילות. היא אמרה תמיד שרכילות לא שווה שום דבר אם לא מעבירים אותה הלאה 🙂
        האדם מטבעו פגום ואולי טוב שכך, שכן הוא יותר מרתק ואני די מתעבת שלמות (מחבבת יותר מידתיות). היצירה האנושית הכתובה, כולל זו שלך ממה שקראתי, מבוססת ובנויה על הפגמים האנושיים הללו.

        • נעמי יקירתי, בתור מי שחסכה מעצמה את הודו הנוראה, האם בכל זאת את בטוחה, שיש מקום להכללה שבהודו בני האדם מושפלים עד עפר? והאם יוצא שאנחנו, במשתמע ובהשוואה, דורכים על במותי ארץ?
          גם אם הולכים לתחתית, תלוי איך מסתכלים. כשכן לשעבר של מושבת דרי רחוב מתחת לגשר אני יכול להעיד שהם היו אנשים הרבה יותר שמחים מכמה וכמה תיירות שזרקו להם גרוש בחמלה מתנשאת.
          אבל כן, יש בהודו מכל וכל, והעוני הוא בוודאי לא מעלה.

          אלא שאין מבחינתי שום קשר בין הודו לארבע ההסכמות. לאורן, כל אחד מאיתנו מאותגר במידה אחרת. ברור שאיננו שלמים, אבל מה רע בלשאוף ליותר שלמות בחיינו? יש פה הצעה למתכון קטן.

          אבל אפשר כמובן ההפך:
          1. אל תדבר ביושר ואל תאמר מה שאתה מתכוון. רכל על אחרים, והשתמש בכוח המלה בכיוון השקר והשנאה.
          2. קח הכל באופן אישי. מה שאחרים אומרים ועושים מתייחס רק אליך. היה פגיע לדיעותיהם ולמעשיהם של אחרים.
          3.הנח הנחות מראש, וענה לעצמך. אל תשאל שאלות להבהרה ואל תטרח לתקשר עם אחרים באופן בהיר.
          4. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, לעולם אל תתאמץ לעשות כמיטב יכולתך. בין כה וכה אין מנוס מחרטה, שפיטה והתעללות עצמית.

          יותר טוב?:)

          • זהו, אמיר, או זה או זה? אלה האלטרניטיבות הבלעדיות? אפשר שקראת את הדברים שלי קריאה סלקטיבית משהו, כי מילת המפתח אצלי היא מידתיות. למה קשרתי בין הודו לארבע ההסכמות? קודם כל כי שבת מהודו במצב רוח מאוד מסוים, כך נדמה לי, וארבע ההסכמות הללו נשמעות לי מאוד הודיות במהות.
            ולעניין הודו, העובדה שחסרי הבית והאומללים למיניהם נראו לך שמחים יותר גורמת לי עצב, כי זה בעיני שיא ההשלמה וכך אני מבינה את התורות ההינואיות למיניהן, להשלים עם מצבים, גם כשהם בלתי נסבלים ועם זה קשה לי מאוד להסכים. זה הורג בעיני כל טיפת אמביציה וכל פייט ואפשרות לשיפור וקידמה. ושוב אני מדגישה את המילה מידתיות.
            אגב, קראת את ספריו של ניאפול: הודו מקץ אלף מרידות וזרעי קסם?

          • לשרוד באופן הטוב ביותר במצבים קשים הוא כוח, נעמי. אני לא בטוח שאנחנו היינו מצליחים.

            לא קראתי את ניאפול, נעמי (מומלץ?).
            ואשר לנגיף ההודי – לא חושב שהודו השפיעה עליי בכיוונים כאלה דווקא. אני די חף מהודיות כזו (וברשמים שחלקתי פה סיפרתי מכל וכל – על הריקשות והתנועה המטורפת, על חיי המשורר ועל עלילותיו הנוראות של שאה ג"האן). הודו, כאמור, היא הרבה מאוד דברים.

            מידתיות היא בין כה וכה מה שקורה לנו. השאלה היא לא מה אנחנו עושים (וזה לרוב בין הקטבים שסימנתי פה לצורך הדיון) אלא לאיזה מהם אנחנו שואפים ומתכווננים.

          • אמיר יקירי, לשרוד במצבים קשים הוא אכן כוח, אבל רק אם אתה נאבק לשנות. אחרת זו השלמה ואפתיה. ניאפול הוא סופר גאון והרוויח את פרס הנובל ביושר, מומלץ מאוד. אבל, ופה יש אבל גדול, הוא לא נחמד, הוא איש כועס וזועם ובשני הספרים הללו הוא עוסק באותה הודו שכה מרתיעה אותי.
            אני אוהבת את הגישה האפריקאית, גם שם יש עוני בלתי נסבל וחולי ואלימות אבל גם שמחה ותקווה, אבל שם יש פייט ויש גם סליחה. אם יש לי גיבור, זה נלסון מנדלה. הגישה שלו שבתה את ליבי – לסלוח ולא לשכוח, (אם יהיה לי כוח אכתוב על זה פוסט).
            והנה התפילה הנפלאה שאותה אימצתי כבר לפני שנים ואני אפילו לא זוכרת מי הגה אותה, בטוח שלא הודי.
            1. אלהים, תן לי את הכוח לשנות את מה שניתן לשנות
            2. תן לי את השלווה להשלים עם מה שלא ניתן לשנות
            3. ותן לי את התבונה לדעת להבדיל ביניהם.

          • הי נעמי, הכוח לשנות והשלווה לקבל נמצאים לדעתי, בדיוק בתוך ההסכמות האלו. לפני שינוי חיצוני נדרש שינוי פנימי ושם נמצא הכוח. מבחינתי זוהי בקשה מהפנים ולא מהאל שאולי בחוץ. באהבה ובתבונה ניתן להזיז הרים, אפשר לפרק קשיים, ואפשר לנתח וללמוד אילו דברים לא ניתן לשנות מעצם היותם עובדת מציאות וללמוד לקבלם ולהכילם שוב ממקור של אהבה ולא ממקור של כניעה ונחיתות. אי קבלה של דברים יוצרת מירמור ומירמור מחליש. מה שכן ניתן לשנות חובה ואחריות הם לשנות ואינם סותרים את ההסכמה להיות ישר עם עצמך ועם אחרים, לעשות את המיטב ולשאוף שלא לפגוע באחר.
            רציתי להוסיף משהו לגבי נושא הרכילות שהעלית, בארבע ההסכמות יש עד כמה שאני זוכרת חשיבות גדולה לנושא השיתוף לשם תקשורת נכונה. כשאדם מרכל בנוכחותך על אדם שלישי הוא בעצם ירכל עלייך בהעדרך ומערבת יחסים שכזו גוררת לסגירות ולאי שיתוף בעוד שכשאשר לתוך מצב אפילו של זרות גמורה נכנס קשר של שיתוף לפעמים הצד האחר רוכש בך אמון ומשתף אותך בחזרה וזה בסיס נכון יותר בעיניי מאשר רכילות.
            זה בתיאוריה, והאם אני עצמי הכותבת כאן מעולם לא ריכלתי? זה יהיה שקר. לפעמים אני מתפוצצת בפנים ממשהו ואני מרגישה שזה שיתוף יותר מאשר רכילות. אבל זה יהיה תמיד עם אדם קרוב שכבר מכיר אותי שאינני עוסקת בהלוך רכיל כתענוג, וזה תמיד יהיה רק אם באותו משהו אין בו יכולת לפגוע לא בזה שאותו אני משתפת במידע שאיננו קשור אלי, ובטח ובטח לא באותו אדם שעליו אני חוטאת בדיבור.
            נושא השיתוף הוא נפלא בעיניי ובסדנת הורה ילד הסבירו לי את זה כל כך יפה בדוגמא שהנה אנחנו כהורים שואלים את ילדינו איך היה בבית הספר ומתלוננים שכל מה שהם עונים זה : בסדר.
            המרצה נתן לקבוצה תרגיל בשיתוף. מאז אני משתדלת לשתף את ילדיי ביום שעבר עלי, ובאורח פלא הסגירות שלהם נפרמה, והם מספרים לי ברוב התרגשות על היום שלהם ועל חוויות שלא הייתי מדמיינת אפילו שיגיע היום שבו ישתפו אותי. אגב, המנגנון הפנימי שלהם יודע להבדיל בין לשתף לבין להלשין, ואמא כמנגנון חיצוני מלמדת אותם להבדיל בין לרכל לבין לשתף.
            ארבע ההסכמות בעיניי, הן כלי תקשורת נפלא גם בתוך תא משפחתי ושיתוף הוא החלוץ בדרך ליישום.

          • הי סיגל, הגישה שלך, עם כל תום הלב שבה והרצון הטוב, נראית לי ריגשית ואפילו רגשנית. ארבע ההסכמות הללו הן בעיני קלישאות שכל ילד בן ארבע יכול להגיד ולשנן אותן. (שנעשה כמיטב יכולתנו?) ולמעשה אפשר לסכם אותן בהסכמה אחת: בואו נהיה אנשים טובים. ורק בסעיף הרכילות על פי הצעתך, צריך לתקן, לא לרכל אלא רק עם אנשים קרובים. נו באמת סיגל, יקירתי. ברור שכולם תמיד מדברים על אנשים אחרים, וכמו שאמרתי לא תמיד בזדון. ברור לי גם שמדברים עלי ולא תמיד באופן שבו הייתי רוצה שידברו:), אבל ביום שבו יפסיקו לדבר עלי אצטרך לצבוט את עצמי ולבדוק אם אני מתה.
            התפילה שאני מציעה שונה לחלוטין במהותה מארבע ההסכמות ובראש וראשונה משום שהיא פונה אל התבונה. וכמובן שכל מי שמכיר אותי ואת כתיבתי מבין שהתפילה אינה מופנית לאלוהים במובן המקובל של המילה, אלא פנימה.

          • נעמי, לא תאמיני אם אספר לך איך שהללו שאינן משוננות בי אלא חלק ממני עוזרות לי בחיים הבוגרים. הרגשנות נובעת אולי כטון כתיבה אולם מבטיחה לך שברגעים חשובים שבהם יש צורך בתכל"ס ופחות ברגש הללו מתפקדות עבורי כמו חיילים ממושמעים ועוזרות בהמון מצבים במיוחד כאלה שמצריכות תקשורת.
            מודה שלפעמים אני נעזרת בשיחת טלפון שתאפס אותי ותחזיר לי את התבונה הנדרשת מטעמן, במיוחד כשאני מרגישה שהרגשנות והאיום להפוך לאישית מידי, בנושא אישי, עלולה להיות בעכריי.
            ואתן לך דוגמא: לפני כמה שנים חברת דרך ארץ הפכה תביעה של 800 ש"ח לעשרים אלף ש"ח. ניגשתי אליהם וישבתי בהמתנה לתורי, כשאני מרגישה איך אני רוצה פשוט להתפרץ עליהם ושום מסר של אהבה אין בי חוץ מכעס ומרירות ופחד אימים מהסכום הזה וכמובן מכישלון הבקשה שלי.
            התקשרתי לחבר שהזכיר לי לדבר מתוך כוונה שלא לפגוע, להתנתק מהאישי, להתמלא באהבה, לבוא ממקום טוב ורק אז לפתוח את הפה.
            מנסיון של לפני, הרגש והפחד, מעולם לא הועילו לי, וכשהגיע תורי הייתי חזקה לעצמי ורגישה אפילו לפקיד, ברגע כניסתי הוא לא דיבר אלי באופן נעים ומבשר טובות וכשישבתי מולו צלולה ונטולת משקעים, הפקיד יצא מגדרו על מנת לעזור לי, ואכן יכולתי לנשום לרווחה. וידעתי, פשוט ידעתי, שזו ורק זו הדרך הנכונה.
            אתמול קרה לי דבר מאוד דומה וביום שבו נראה לי שהכל נגדי וכבר התחלתי לקחת את יום שלישי באופן אישי, עשיתי שינוי חשיבתי, התכווננותי, ראייתי וניתוחי והכל נפתח מחדש.
            נעמי, אני בטוחה שגם בדרכך את מצליחה להצליח ואני בטוחה שהתובנות שלך לוקחות אותך למקומות נכונים גם בלי להכירך אולם הכלים האלו שווים לדעתי בחינה דווקא במקומות שאולי עדיין חסומים, ואם תאמרי שאין כאלו וכי הדרך לכוח שינוי ושלוות קבלה אינם עוברים דרך ארבעת הכלים הללו, אזי אומר לך רק: אשרייך וטוב לך.
            סיגל.

          • נעמי יקירתי,
            ואני אוהב את הגישה ההודית. יש שם עוני וחולי, אבל יש שמחת חיים ואין אלימות.
            התמזל מזלה של דרום אפריקה עם נלסון מנדלה (כמו מזלה של הודו עם מהטמה גנדהי), אבל זהו היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. רוב אפריקה, אחרי זוועות הקולוניאליזם הערבי והאירופי, הטמיעה את תכונות המדכאים שלה, והפכה לכר פורה למעשי טבח, ג"נוסייד, מלחמת כנופיות ודיקטטורות פושעות.

            את התפילה שלך יכול היה לומר גם הודי. למה לא? הודו היא ספריה מגוונת ומרתקת של רעיונות שכל הספרות האירופית יכלה להצטופף בקלות על מדף אחד שלה.

          • ונעמי, עם תפילתך, איך תדעי להבדיל מה את יכולה לשנות?
            תמיד אפשר לשנות, ולו גם שינוי קטן. אפילו האמונה שלא ניתן לשנות משהו, היא סוג של פעולה. עניין של בחירה.

            ברור שקל לומר "עשה כמיטב יכולתך", אבל להתכוונן לזה ולדבוק בזה בפועל – זה הירואי.
            ברור שקל לרכל ולתת לעצמך הנחות – אבל המחיר הוא כמידת הנפש.

            אפשר לדון בזה עד קץ הימים, אבל בסופו של דבר אלה רק מלים. אנשים נבחנים בהווייתם, התייחסותם ומעשיהם.

            נדמה לי, שעולם עם יותר אהדה, כוונה טובה, אמת, ותקשורת טובה יכול להיות מקום הרבה יותר שמח, משחקי וכיפי: משהו ששווה לשאוף אליו ולהתקדם אליו כל יום ולו בצעד אחד קטן. זה לא אוטופי, זה ריאלי מאוד, אבל מה לעשות, מחזיר את האחריות אלינו.

          • אמיר יקירי, בוא איתי לאפריקה – צלול איתי לתוך ספר בראשית – ותראה על מה אני מדברת. נהדרת ואומללה, נאבקת אך מלאה בשמחת חיים והמוזיקה, אוי המוזיקה…
            לא כל אפריקה דיקטטורות אפלות היום, נדמה לי שמרבית המדינות כבר דמוקרטיות. נלסון מנדלה הוא אכן מזלה של דרום אפריקה, ואולי לא רק מזל, כי אם תבונה, שכן הם בחרו בו למנהיגם. (מי יודע, אולי גם בינינו מסתובב איזה מנדלה, רק אנחנו לא רוצים בו כי הוא פייסן מדי, תראה אותנו עכשיו, לכולם עומד הזין כי אנחנו מפציצים). גם גאנדי של הודו היה מושיע של ממש, אך מנדלה היה לוחם והוא ישב בכלא, רחוק מהעין, במשך 27 שנים וגם משם הנהיג אותם. האלימות של הלבנים כלפי השחורים בדרום אפריקה הייתה נטולת עכבות וגבולות ובכל זאת מנדלה בחר בפיוס והשלמה (מלשון שלום). מי היה מאמין שהמהפך יעבור ללא כל אלימות של שחורים נגד לבנים, ומנדלה הקים את וועדות הפיוס והצליח בחוכמתו לנטרל סכסוך דמים הרסני. גם רואנדה, אחרי רצח העם הנפשע שהתרחש בה בחרה בדרך של שלום והקימה ועדות פיוס ואולי בזכות זה יכלה לשוב במהירות ראויה לחיים די נורמאליים.
            ואגב ההסכמות – רק תראה מה מתרחש עכשיו בבלוג ואולי תבין את עומק הפער בין המילים לחיים.
            שתהיה לך אמיר שנה חדשה מדהימה!

          • נעמי יקירתי, "מה שהולך עכשיו בבלוג" הוא אי הסכמה, וזה בסדר. אשר לסגנון ולאהדה בין האנשים –
            אילו היינו כבר במקום שההסכמות האלה היו לנו התנהגות טבעית, הרי לא היה צורך לכתוב אותן ולקרוא אותן. אדרבא.

            לאפריקה אני לא נוסע. כמעט נרצחתי שם.
            שנה טובה יותר, והרבה שמחה גם לך.

          • אוי אמאלה" שלי, כמה שאתה עקשן אמיר יקירי. אי הסכמה יש בינך וביני ותראה באיזה סגנון אנחנו מתנהלים. מה שיש שם, בבלוג, זה השתלחויות ואי הקשבה וחוסר סובלנות ואפילו תיעוב. לא אתפלא אם רק לפני יום או יומיים חלק חהם אימצו אל ליבם בחדווה את ההסכמות.
            מה זאת אומרת כמעט נרצחת באפריקה? איפה, מה קרה, ספר לי.

          • אחר כך… יוצא ללמד.
            כל מה שנחוץ הוא תקשורת טובה יותר ואהדה. הי אתם שם!

          • טוב, אז בקצרה, נשדדתי בשוד מזוין בדרבן, דרום אפריקה. הגעתי לפסטיבל השירה שם, וירדתי לחוף בצהריים, היכן שאמרו לי שבטוח לשוטט. בשירותים שבחוף הקיפו אותי שלושה שחורים, אחד הניח סכין על צווארי, אחד חיטט בכיסיי והשלישי נשך את זרועי.
            לא ארחיב, אבל אחר כך הסבירו לי שהיה לי מזל, כי באיזור הזה קודם שוחטים ואחר כך בודקים. אני חייב לומר שזו לא הפעם היחידה שהותקפתי, אבל הפעם היחידה שהמוות נראה לי במרחק תזוזת יד.

          • וואו, באמת קטע מפחיד אמיר, לא פלא שיצא לך החשק מאפריקה, אולי יום אחד תתגבר ובכל זאת תסכים לבוא איתי:)
            פעם בניו יורק ירדתי בערב מאוחר לתחתית, זה היה ביום חגיגת העצמאות של פורטוריקו וקבוצה של חמישה חברה עם משקאות בשקי נייר חומים עמדו יחידים איתי על הרציף. אחד מהם הקפיץ סכין קופצת, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, כל אחד כזה הקפיץ לי את הלב לתחתונים ולגרון, לתחתונים ולגרון. יצאתי מהרכבת במהירות אדירה ולקחתי מונית. בי אפילו לא נגעו ובכל זאת זה היה מפחיד לאללה, אני רק יכולה לשער מה עבר עליך.

          • הכותרת בידיעות אחרונות הייתה "משורר ישראלי ננשך בדרום אפריקה" 🙂
            והאמת שמאז לא התחשק לי במיוחד כל העולם השלישי מדרום אפריקה ועד דרום אמריקה, עולם שבו מפטרלים לך שומרים מחוץ לדלת בלילה (חוץ מהודו, שבאמת לא אלימה).
            אפשר לנסות להעביר את סימבה לאוקספורדשייר?

          • אמיר יקירי, תראה, כמעט חצות ושנה חדשה על הסף. שנחתום בנשיכה?:)

          • :))))
            חותם בעונג.
            רק שאם אני כבר נושך זה למטרות אכילה 🙂
            שנה טובה, יקירתי.

          • לנעמי
            זו התפילה של המכורים האנונימיים.
            למיטב ידיעתי שם מקורהּ.

          • גיורא, אפשר שהמכורים למיניהם אימצו את התפילה הזאת ואפשר גם להבין מדוע, אך מקורה בתיאולוג אמריקאי סוציאליסט Reinhold Neibuhr .

  14. מאוד יפה ונכון, לכאורה שימושי, בלתי אפשרי בעליל.

    • לבנה, ארבע ההסכמות שימושיות אם רק תאזרי כוח לעשות בהן שימוש. הביטי בחצי הכוס המלאה של נפשך.

      אם את רואה בהן בנפשך מה שיפה ונכון, הרי שהיפה והנכון כבר שוכנים בה, ולא נותר אלא לחזקם ולצעוד עוד צעד בכיוונם בכל רגע שאת זוכרת אותם.

  15. מס" 2 חשוב לי.
    לקח לי הרבה זמן להבין את העובדה הזאת,
    ועדיין לא תמיד באותו רגע אני מבינה
    רק במחשבה בדיעבד.

    • הדס, מספר שתיים נוגע בפחד, באני המאוים שקופץ בכל רגע שאומרים משהו כאילו מדובר רק בו, ואין אניים אחרים עם עולמות משלהם. ליצור את המרחק הדרוש בין המבט לבין האני הוא לא רק לנוח לרגע מן הדריכות ההישרדותית, אלא אולי גם להתקרב למרחק נגיעה בכל ההסכמות האלה.

  16. אילו היו מתקיימות בנו(בבני האדם) ההסכמות האלה, לא הייתה קיימת כל היצירה האנושית (התרבותית) האדירה, שכולה בעצם מושתת על אי היכולת של בני אנוש לעמוד בהן.
    יש בהן כמו הצעה לשנות את טבע הבריאה. אם יאמצו בני אדם ולו את ההסכמה הראשונה, הרי יהיה עליהם במהרה להתוודות בקנאתם, שלעיתים עוברת מוטציה לשנאה. ואם יאמצו את השניה זה יהיה כמו בקשה לבטול עצמי, כאילו לאיש באמת אין ענין בקיומך ודבר מעולם לא נעשה בשל היותך. ואיך אפשר לבקש מאדם חושב שלא להניח הנחות ולו על מנת להפריח אותן או לאושש אותן. ואל מיטב יכולתנו אפשר להפליג בדיבור שאילוליא השיפוט העצמי התובענות העצמית לא היינו זוכים באושר שמסבה לנו היצירה האנושית. נכון לעיתים במחיר אישי כבד של היוצר-הממציא המפתח.
    לכן האוטופיה שבהסכמות המוצעות על ידי דון מיגל רואיס ייצר אולי עולם שלוו אבל משעמם עד מוות.
    ובכל זאת כולנו מאמצים קצת ממה שהוא מציע, בכדי לא לשלם מחיר כבד מדי..

    • הי מד, אני מכירה את המחשבה הזו שלך שבעולם שכולו טוב נורא משעמם, אבל מתוך נסיוני לאמץ את ארבע ההסכמות ולידעך זה לא פשוט כמו שזה נכתב ולא אוטופי כמו שזה נשמע, זה פשוט כלי עזר נפלא להתמודדות והשיעמום ממנה (מההתמודדות) והלאה. זו עבודה קשה ומתגמלת ברמות על.
      הראשונה רק מבקשת מודעות לכוח המילה, לא הבנתי את הקשר לקינאה ושינאה כשהמניע המתבקש הוא דווקא מתוך אהבה.
      והשניה ממש לא מבטלת את קיומך לדעתי, אלא מגינה עליך על ידי הבנה פשוטה שלא הכל סובב סביבך ואין מה לרוץ ולהפגע מכל מה שאומרים לך. הלוא אין לדעת מה עבר על אותו אדם רגע לפני ומה טען אותו שגרם לו לפגוע בך כשאתה בכלל בסעיף הראשון מונע מתוך אהבה. ולא זה לא מבטל את קיומך אלא מחזק אותו אם אתה חזק ועלול להחליש אותו רק אם אתה חלש. ואתן לך דוגמא: נניח שמשהי אומרת לך שהיא אוהבת אותך. על פי הסעיף השני היא בעצם אומרת לך שהיא אוהבת את עצמה ואתה מייצג עבורה את המראה שדרכה היא חשה באהבה. וזה נפלא בעיניי. אם אדם אוהב את עצמו הוא מלא באהבה לסביבתו. ולשאול: מה איתי? היא לא אוהבת אותי? זה נסיון להיות במרכזה ואני מאמינה שכל אדם צריך להיות במרכז של עצמו בלי התלות הזו באהבתו של האחר. זו הדרך הנכונה להיות שלם בטוב ולא להפגע כשנדמה שרע. זה לא ביטול לדעתי אלא התמרכזות בעצמך שזה בדיוק ההפך.
      לגבי הנחת ההנחות, אם אתה מניח הנחות באופן מודע וכתרגיל נסיוני ונהנה מכך זה שונה מהתנהגות אוטומטית לא מודעת שלפיה אתה מגיב או נפגע עקב הנחה מוטעית שהנחת וללא מודעות שזוהי הנחה ואתה הולך ועובד ובודק בתוך עצמך ועם אחרים…אם אדם בוחר קודם להפגע ואחר כך ללכת לבדוק אם הייתה כוונת פגיעה, לדעתי זה מיותר ותקשורת נועדה בדיוק בשביל למנוע את זה ושוב אתן לך דוגמא:
      בתי חזרה יום אחד הביתה בפנים נפולות וסיפרה לי שהיא ראתה את החברים שלה הולכים לכיוונה וכשהם ראו אותה הם ברחו מפניה והסתתרו והיא מאוד נעלבה. טענתי שהיא לא יכולה להיות בטוחה שזה קרה בדיוק כך והופנה נגדה בכוונה לפגוע והיא התעקשה שברור שכן. אחרי שיחה יצרתי בה מספיק סקרנות שתרצה לבדוק אפילו בשביל רק להוכחי לי שאני טועה. בבית הספר היא פנתה לאחד החברים ושאלה מדוע התנהגו כך כשראו אותה. לחבר לא היה מושג על מה היא מדברת, הוא סיפר לה שבאותו יום הם שיחקו במחבואים ויתכן שהיא ראתה אותם באמצע משחק ושהם אפילו לא ראו אותה הולכת לקראתם. הוכחתי לה שהפגיעה הייתה על הנחה מוטעית ומיותרת. לא להניח הנחות היה מונע ממנה יסורים מיותרים.
      לגבי מיטב יכולתנו הוא בהחלט משתנה כי איננו יכולים להיות מושלמים בחיים מלאי תנודות כך שאין סכנה לעולם מושלם ומשעמם רק בסך הכל הכוונה לדעתי היא פחות שיפוטיות ופחות ביקורת והעיקר מתוך התכווננות אל המצפן שמסופק ברוב חוכמה על ידי מיגל רואיס.
      וגם לרביעי יש לי דוגמא דווקא מתוך מקום נמוך שבו אתה נניח סובל כאב ואליו מיד מצטרפות מליון מחשבות שליליות ומנסיון מצב של כאב זה כר נוח לשליליות להדבק בי. ברגעים אלו אני מאוד חלשה כלפי הסביבה. יכולה לפגוע, יכולה לכעוס, יכולה להתמלא במחשבות שחונקות אותי אבל המיטב שבי מתבטא במינימום, אני משתדלת שלא לנקוט פעולה ואני משתדלת שלא לומר ברגעים כאלה כלום כי אני מתאמצת לזכור שזה לא מי שאני באופן כללי אלא רק בגלל אותו רגע שבו אני שוחה בתוך כאב ומבטיחה לעצמי ולמחשבותיי ולשליליותי לבדוק אם הללו תובנות לחיים או שהן יתנדפו ברגע הבא, ברגע שהכאב יחדול. זוהי אחת העבודות היותר קשות שיש, ברגעי הסבל להצליח להקטין את הפגיעה באחר ומתוך חוויה כזו לזכור שגם האחר עובר חוויות שכאלה ולתת לו הזדמנות לצאת מהכאב לפני שבוחרים להפגע ממנו.
      בקיצור אני מסכימה איתך שכשקוראים את ארבע ההסכמות הכל נראה ורוד ואוטופי ואולי זה תמים לחשוב שכל העולם יקפוץ ויאמץ אותן ונחיה בעולם שכולו טוב, אבל בתור פרט חושבת שאלו הסכמות חשובות שרק כשנוגעים בהם באופן מעשי יכולים להבין כמה הן תורמות וכמה עבודה אישית לא פשוטה הן מצריכות. (זו אגב הסיבה שכתבתי בתגובתי שדיבור עליהן נשאר בגדר דיבור על ולצורך הפנמה צריך בעצם ללבוש אותן ולהביט במראות, במראת האני ובמראת האחר).

      • קראתי בעיון את הנימוקים/טענות שכנגד שהעילת לדברים שכתבתי .
        מה שמציע מיגל רואיס בארבע ההסכמות, הוא דיכוי היצרים האנושיים, על מנת להשיג (כאן אני מניח), עולם יפה יותר, חופשי ממתחים, כלומר שלוו. מדוע אני אומר דיכוי יצרים. כי כל אלה שהוא נדרש להם בהסכמות, בעצם טבועים בנו מטבע הבריאה. כן, גם הקינאה, שעלולה לשנות מוטציה לשינאה.
        אם הוא מציע שנאמר רק את אשר אנו באמת מתכוונים אליו, זה אומר לחשוף בפני בני שיחנו, לפעמים, גם את התעוב שיש לנו כלפיהם, או במקרה אחר את הקינאה (שמה יותר טבעי ממנה?). איך יראה הדבר, אם בני אדם יחשפו רגשות כאלה למשל,תחת הסכמה לומר רק את מה שאת/ה מתכוונת אליו.
        וכאן אני חוזר ליצירה התרבותית האנושית, שיונקת מתוך היצרים הקמאים האלה, של בני האדם. אם אלה לא היו קיימים והעולם היה "יפה", כפי שמיגל רואיס מאמין שיהיה תחת ארבע ההסכמות, ממה הייתה יונקת היצירה את חומריה?
        איך היו קמים לנו גדולי היוצרים אילו הם היו קמים כל בוקר ואומרים לעצמם עשינו כמיטב יכולתנו ומסתפקים במה שעשו.
        אי שביעות הרצון (העצמי) המובנית איפיינה את גדולי היוצרים.(לא ממש הבנתי את הדוגמא שהבאת בהקשר זה..)
        נכון העולם ללא ההסכמות "מכוער יותר" אבל גם מרתק יותר. להבנתי יש מצפנים פנימיים (היום אולי ג"י.פי.אסים) בבני אדם המאפשרים להם להתמצא בעולם הרב מערכתי שבו הם מנווטים. הם יודעים, בד"כ מתי הם דוברים אמת ומתי הם משקרים, מתי הם פוגעים ומתי הם מזייפים. כל שצריך לעשות הוא לכייל את המכשירים האלה בעיקר ע"מ להקטין נזק/פגיעה בזולת (צד ג")
        ואין בנאמר לעיל משום סיכום הדיון..

        • הי מד, אם הבנתי נכון עולה מתוך דבריך שארבע ההסכמות כאילו קוראות לדיכוי יצרים ובעקבות כך דיכוי היצירה ולגבי דיכוי היצרים אינני חושבת שלכך הכוונה, הכל קיים בנו זה נכון וכל מה שאנחנו נדרשים לו בעצם זה לראות פנימה לתוך עצמנו ולקבל בנו גם את הצדדים השליליים אבל להבחין ביניהם ולבחור בטוב. להיות מודעים לכך שלפעמים תגובה שלנו מונעת מתוך קינאה או צרות עין ולומר לעצמנו אנחנו יכולים יותר. ואז לנסות לעשות את ההיפך, לפרגן, לחבק, לפעול מתוך אהבה, זוהי בעיניי הגדלה פנימית ולא צמצום. ממתי קינאה בונה יחסים? למה לבחור בהרס כשאפשר לבחור אחרת? ונכון שיש בנו הכל ונכון שצריך לתת מקום לתחושות האחרות שלא יכרסמו בנו ואולי באמת המקום שאליו עדיף להפנות את ה"לחצים" הוא היצירה. בתחום זה אינני בקיאה אולם זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה וכעסתי היו הוריי מציעים לי לחפור בור ולקלל לתוכו מאשר לקלל ולהכות את חבריי (הייתי ילדה פרועה) ואולי היו יכולים להציע לי לצייר או לפסל או לכתוב. אבל שוב, מהכרותי את כוחה של המילה חושבת שגם לכתוב מכתב פוגעני למי שפוגע איננו בשם היצירה, היצירה היא ליצור אם באמת מונעים מעוצמות כמו כעס, כאב או טירוף אז לשחרר שם קיטור למרות שאני מאמינה שאפשר ליצור גם מתוך מקומות מלאים בחדוות יצירה אם כי לשם כך יצטרכו האמנים שכאן לתאר את המקומות שמהם הם בעצם יוצרים והאם שקט נפשי הינו פגיעה ביכולת היצירה.
          האם קינאה מובילה את היוצרים בבלוגיה? לפי מה שנראה לי האחד מפרה כאן את האחר, זה מקדיש לחברו שיר או ציור, נושא עולה וכולם מנסים להביא מלוא טנא יצירתם לכבוד הארוע, והפרגון מתברר ככוח מניע לא פחות מהקינאה. אם נשים לב לתגובות הפוגעניות הן באות יותר מצד הטרולים שקוראים לפירגון התחנפות ולא יכולים לשאת את האור שכאן, זה מה שאני מאמינה שקורה במקומות שיש בהם טוב, הרע לא מצליח לעכל, מנסה לפגוע, מנסה להעיב וכשהוא מצליח זה כנראה מכיון שלוקחים אותו באופן אישי ולא נראה לי שזה מפרה במישהו יצירתיות כשמגיבים אליו מכוער.
          לגבי הדוגמא שלא הבנת, מכיוון שניסיתי להביא דוגמא לכל סעיף לא יודעת לאיזו מהן התייחסת.
          לגבי ההצעה לומר רק את מה שאנחנו מתכוונים אליו חשוב לזכור שהכוונה היא כנאמר בסוף ההסכמה הראשונה וברביעית, ממקומות של אהבה ולהשתדל למיטב. להמנע משיפוטיות ובעצם כשעולה באדם שליליות אז לפני שהוא מגיב לסביבה הוא יכול לבחון מהי הסיבה האמיתית שעולה בו השינאה, קינאה, ביקורת שלילית וכד" ואם הסיבה היא עניין של טעם אישי, נניח לקרוא שיר ולא לאהוב אותו אז למצוא משהו בשיר שכן אוהבים או אפילו להעריך את הפתיחות של האדם הכותב שהשקיע מאמץ ופתח את נים הנפש בשיתוף. זה כמו שמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך ואתה לא מרגיש אליו אהבה בכלל. האם תבחר לומר לו אני לא סובל אותך ולך תתמודד עם זה? או שתמצא לומר לו דברים באופן לא פוגע ותדאג בעדינות להבהיר לו שלמרות איקס דברים מקסימים בו אינך שותף לתחושתו? אני בעד הדרך העדינה הפחות פוגעת, חשוב להשאר נאמן לעצמך אך באותה עת להיות אחראי על צמצום הפגיעה באחר ככל הניתן. עכשיו תשאל איך מישהו שמודיעים לו שלא אוהבים אותו יכול שלא לקחתת זה באופן אישי? אז בדיוק בנקודה הזו אפשר להפגע לעומק הלב ולאבד מערך העצמי או לחלופין לקבל את העובדה במיוחד אם היא נאמרת באופן מתחשב ולהבין שאותו אדם שאתה פתוח כולך באהבה אליו בעצם סגור במקום הזה של האהבה אליך וזה שהמקום הזה לא פתוח באחר כלפיך איננו מכיוון שאתה בלתי ניתן לאהבה ועובדה היא שבהמשך הדרך יבוא האחר האוהב ולזכור שתגובות האחר כלפיך נובעות מהמבנה הפנימי שלו וממש לא בגלל שמשהו אצלך לא בסדר. הייתי מצמצמת את תגובתי אך חייבת לרוץ ואם משהו יצא לו ברור או מסורבל אנסה לחזור לכאן מאוחר יותר.
          המשך יום נפלא שיהיה וכפי שאמרת בתקווה שזה לא סוף לדיון…
          :0)

    • מד, במסגרת ההסכמות האלה, אני חייב שלא להסכים אתך בעניין הזה 🙂
      ארבע ההסכמות אינן יוצרות עולם שבו אין עוד מה לשאוף אליו.

      ההסכמה הראשונה משחררת אותך להיות אותנטי, אבל שים לב שהיא גם מכוונת את האותנטיות הזו בשאיפה ליושר, אהדה והתכוונות לטוב.

      ההסכמה השנייה אינה מוליכה לביטול עצמי, אלא למציאת העצמי ושחרורו מסיוטים מדומיינים של מלחמת הישרדות מתמדת בכל מצב. כדי שאדם יוכל להתייחס לזולתו הוא נדרש להפסיק לרגע להתייחס רק למקומו שלו בעולם, וכל זמן שמי שמתייחס אליך אינו מצליח בזה, כדאי לראות זאת.

      ההסכמה השלישית מעניקה לך את האומץ לא לדעת מראש. להבין מצבים בעולם רק על סמך נסיון העבר, או לא לטרוח לברר את כוונת הזולת – זהו מסלול המוליך לאי הבנה, טעות, וכאב מיותר.

      ההסכמה הרביעית היא הסכם עבודה עם עצמך. למה לבוא אל עצמך בטענות במקום לעשות מלכתחילה כמיטב יכולתך? די בהסכמה הזאת ליצור עולם מדהים, שבו אנשים יגיעו להישגים מופלאים ואושר רב יותר.

      אפשר למצוא עניין בייסורים, מאבקי שרידה ושאר רגשות מפוחדים, אבל למה? פעולה, אהדה, יצירה וממשות יכולים להתגוון ולהתעשר כשלא מבזבזים כוחות על דראמות דמיוניות וחיבוטי נפש מיותרים. יש פה הצעה לעולם מרתק, שבו השמיים הם הגבול.

      • אמיר. יש לנו רק אפשרות לבחון את העולם בו אנו חיים, שרחוק מלמלא אחר ארבע ההסכמות של מיגל רואיס, אך עם כל "הכיעור" שבו אין חולק שהוא העמיד נכסי תרבות ומדע מופלאים. אלה נכסים ששאבו מתוך "הכיעור" שבטבע האדם. מהתנהלותו המוניפולטיבית, מהקנאה (תרבה חוכמה), מאי שביעות רצון עצמית, המובנית בנו, המתבטאת בשפוטיות אכזרית ממש (ראה צוואת פראנץ קפקא).
        אין דרך לבחון איך היה נראה העולם, לו נתקיימו בו ההסכמות. לכן אתה פטור מלנסות להוכיח שבכל זאת הייתה מתקיימת בו היצירה האנושית.
        ובכל זאת הצעתי, בתשובתי לסיגל, שכלול הקוד (הגי.פי.אס) המצפוני שלנו ולו כדי למנוע פגיעה בזולת. זו תהיה בעיני הסכמה מספקת בנסיבות המוכרות לכולנו.

        • מד, זה בסדר שאיננו מסכימים, אבל עד כמה שאני מצליח לראות, העולם העמיד נכסי מדע ותרבות נפלאים למרות טעויות השיפוט האנושיות ולא בגללן. היכולת להתמיר כיעור ביופי והיכולת לשפר את הידע ויישומו עולות בקנה אחד עם התנועה לעבר הקוטב החיובי של ארבע ההסכמות.
          כך גם הייתי רואה את מה שהן מציעות לנו, על ספקטרום של שאיפה לקראת יישום.

          (הקוטב השלילי יהיה היפוכן:

          . אל תדבר ביושר ואל תאמר מה שאתה מתכוון. רכל על אחרים, והשתמש בכוח המלה בכיוון השקר והשנאה.

          2. קח הכל באופן אישי. מה שאחרים אומרים ועושים מתייחס רק אליך. היה פגיע לדיעותיהם ולמעשיהם של אחרים.

          3.הנח הנחות מראש, וענה לעצמך. אל תשאל שאלות להבהרה ואל תטרח לתקשר עם אחרים באופן בהיר.

          4. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, לעולם אל תתאמץ לעשות כמיטב יכולתך. בין כה וכה אין מנוס מחרטה, שפיטה והתעללות עצמית.)

          קינאה, שיפוטיות וחוסר שביעות רצון עצמית הן הקוטב הנגדי ל"עשה כמיטב יכולתך" ולכיוון האהבה החיים והאמת. למה עלינו לשאוף?
          עניין של בחירה.

          • ערב טוב. (אמיר, ההסכמה ביננו היא ממש לא הענין).
            בכל זאת אעשה עוד ניסיון לשכנע. גם אותך סיגל.
            קודים מוסריים נוצרו מתוך הכרה בחולשות בני האדם. כך עשרת הדברות. כל האיסורים הנזכרים בהם, מופעלים על נטיות הטבע האנושי. בעיקר על מנת לאפשר קיום של חברה. ולכן הם אינם עוסקים במצבו של האדם ובאושרו. יתכן גם, כי אושרו אינו מעניין את נושאי הכלים של האמונות הדתיות.
            ההסכמות המוצעות על ידי רואיס, מתייחסות למה שבין אדם לעצמו. אחת עד שלוש, הן בהקשר של יחסים בין-אישיים והרביעית נוגעת למה שבינו לעצמו בלבד. כולן מכוונות לאושרו. להרמוניה וטוהר של יחסים. ואין בכך ודאי כל רע. השאלה שאני מעלה, היא תאורטית. האם אימוצן של ההסכמות לא תעקר את הליבידו מייצורי האנוש ובתוך כך גם תעקר את היצירה. אני טוען שהיצירה האנושית מעולם ינקה מאותו ליבידו. מאותן נטיות אנוש שמיגל רואיס רוצה ל"תקן".
            מתגובתך ניתן להבין שכאילו אני מטיף לקוטב האחר. חו"ח. אני בסך הכל מנסה לומר שבכל "הרע" ו"המכוער" שבטבע המין האנושי, יש הרבה עושר "מחצבי" של יצירה התרבותית.
            למה יש לשאוף ?(שאלת) להמנע מלפגוע בזולת. בעיני, אם זה יתקיים, דייני/נו.

          • הי מד, אני חושבת שאתה לא רחוק בדעתך מההסכמות האלה והן בעיניי שונות מאוד מ-10 הדברות שאינן נדרשות לעבודה עצמית אלא לחינוך מבית, לא לשקר, לא לקלל, לא לגנוב לרצוח או להתעלל בחיות…(לגבי לחמוד ולהצטלם זה לא קיבלתי בחינוך ואני לא מתכוונת לעשות עבודה) אבל לא לפגוע ולהתכוון לטוב הם שני דברים שמחייבים מודעות שלאחריה אי אפשר להתחבא מאחורי המשפט הפוטר: "זה קרה בלי כוונה". ההסכמות עובדות לדעתי על הכוונה.
            מה שבעצם מפלג בין דיעותינו נראה לי שקשור ביכולת שלך לראות את היופי שבכיעור והדברים הטובים שיכולים למצוח מרוע. מודה שקשה לי עם זה כי אני מוכנה לוותר על יופי שנוצר מכיעור…כמו צילומי "פאר" של מלחמה (לארי קאפא, רוברט בורוז) או שירה יפיפיה שנכתבת מחולי (אן סטוקטון ויונה וולך), חושבת שגם עם אימוץ ארבע ההסכמות לא יחסרו מצבי יצירה, ואם ממש נגיע לעולם מלא סובלנות ונועם כל עבודה וכל התכווננות הן קושי מספיק בפני עצמו לחיבור סימפוניה או לכתיבה של ספר…הלא תבין, ההסכמות האלה לא מאיימות ביצירת עולם מלא "מוארים" שמציירים כל היום פרפרים וציפורים, אלא רק מכוונות אותך לדרך אחרת המתמזגת בשלמות עם "אל תעשה לחברך מה שלא אהוב עליך" שכשאיפה משותפת הבהרת לי בעצם, שבכל זאת אנחנו רואים דומה, גם אם כותבים קצת שונה.

          • מד, מסכים אתך לגמרי שקודים מוסריים אינם עבודה פנימית של ממש, ואכן נוצרו כסייג, לעתים באמצעות הפחדה (עונש משמיים, קארמה, גיהינום).

            אשר לליבידו – כל זמן שאנשים חיים יש בהם ליבידו. למה שלא ישתמשו בו בצורה כיפית?
            אין ספק שהיצירה האנושית היא ראי למצבה של האנושות, אבל כביר, ריוקאן, רילקה ואחרים כתבו שירה מצוינת חופשיה מסיוטים ונפתולים.

            לדעתי, בעולם שההסכמות האלה הן ממשות סוף סוף יהיה שמח, יצירתי, אתגרי ונעים באמת.
            אני יודע שאפילו האמירה הזאת עלולה להישמע מאיימת, אבל זה רק מהמקום האומלל שבו אנחנו יונקים משמעות מסבל.

  17. חני שטרנברג

    אמיר,
    נכנסתי לפוסט הזה כמה וכמה פעמים, כי רציתי להגיב, אבל התקשיתי למצוא את המילים המתאימות.
    עכשיו מצאתי:
    ההסכמה השלישית נראית לי ראוייה למאכל בני אדם. אפילו מעט ממנה יכול לשנות הרבה.
    שאר ההסכמות יותר מתאימות למאכל מלאכים, אבל עדיין, טוב שבני אדם ישמרו אותן איפשהו בהרד דיסק.

    • חשוב מאוד ,אמיר, טוב שהבאתי מקווה שכולם יאמצו ,קוראים ויוצרים ובכלל

    • חני, לכל אחת מן ההסכמות האלה יש מימד מעשי במישור המיידי עבור כל אחד ואחד מאתנו. טעות לראות בהן פקודות לאני – הוא אינו מסוגל למלא אותן באופן שלם, כי אנחנו איננו שלמים. אבל אנחנו יכולים להתכוונן אליהן, לשאוף אליהן, ולא לדון את עצמנו ברותחין אם אנחנו לא מצליחים לממש אותן במאה אחוז או גם בפחות.
      העיקר לא לוותר על עצמנו, ולשאוף לכולן במידת היכולת. לא דרוש יותר מזה.

  18. איריס קובליו

    נפלא

  19. המניפסט המתומצת הזה תורם בעיקר כדי להעיד על התפיסה המערבית שלך. האמריקאי הוא זה שלמעשה המציא את המדריך לכל דורש, פטנט האינסטנט: דחיסת תורות שלמות ובמחי משפט סכמטי אחד, לשנות את חייך.
    הללויה!גאולה!נוצרים טובים!
    להיות מובן זה צירוף חמקמק, אך כאן בשטחיות ההייה ואל תהייה- ואיך המובנות שלי מסתדרת עם סעיף 2 המתנער מהזולת, או שמא ה"הבנה" שהוא חי במציאות שונה משלך, מספיקה? סעיף 2 מוביל בוודאות לאטימות וכו" וכו" וכו" וכו" וכו"
    מאחל לך ברוח החג
    לצאת מחושך לאור כמו שמך היפה והמקודש

    • מני, האם אתה בטוח בוודאות גמורה ביחס לתפיסה המערבית שלי? האם אתה בטוח בוודאות שאני מגשש בחשיכה נוראה אחר פתרון אינסטנט זמין? דון מיגל רואיס הוא אמריקאי, אבל לטינו אמריקאי, ובעצם אינדיאני. ארבע ההסכמות הן חלק מספר ודרך חיים שלמה. אבל לא זה מה שמשנה. ישנם גם אמריקאים מעמיקים. כפי שנכתב בתגובות למעלה, מבחינתי ארבע ה"הסכמות" האלה הן ארבע התכוונויות, כלומר מתכון לעבודה פנימית לא פשוטה, לא מיידית בתוצאותיה, אבל מיידית באתגריה. אין פה שום מניפסט. "להאמין" או "לדגול" בהסכמות האלה ממש לא יספיק. ההסכמה השנייה אינה התנערות מן הזולת: אדרבא, המחשבה שאתה במרכז העולם וכל דבר ומבע מתייחסים רק אליך, היא המתעלמת מן הזולת ומעולמו. אנשים עסוקים בעצמם, בדיוק כמו שנמעניהם עסוקים בעצמם. להבין זאת לעומק הוא שחרור לא קטן. אתה מוזמן לעיין בתגובות שלמעלה, כי דומני שדנו כאן לא מעט במשמעות כל אחת מן ההתכוונויות האלה. לתקן את הנפש, ובוודאי לא ברגע ולא בהבל פה, הוא האתגר הראוי ביותר שאני יכול לראות לפניי.

      • מכיון שהנחת קישור לכאן חזרתי לקרוא ולהשוות את מצבי המדברת על ארבע ההסכמות לבין מצבי החווה נסיון פגיעה. מצאתי כאן את השאלה שלך למני: האם אתה יודע בוודאות ש…? וזה הזכיר לי את סדנת העבודה של ביירון קייטי שבדרך של ארבע שאלות נפטרים מעוגמות. וזה גם כלי חשוב שטוב לי להזכר בו. כמה טוב שנכנסתי לכאן.
        המשך ערב נפלא.

        • לא מכיר את ביירון קטי. איך זה קשור לארבע ההסכמות?

          • זה קשור לארבע ההסכמות בדיוק לחיזוק ההסכמה השניה שאומרת שלא לקחת דברים באופן אישי אז שיטת העבודה של ביירון קייטי נותנת את הכלים הטכניים לאיך בדיוק עושים את זה. זה בעצם ארבע שאלות פשוטות ואפשר לעשות עם זה יופי של עבודה בהתכתבות והבלוגיה יכולה לתת לכך במה. אבל לפני שארתום את גלגל אחורי לרסן סוס, אשלח לך קישור שיתן רקע, ובהמשך אשמח להרחיב לעומקה של השיטה. (התזכורת למה שאני יודעת הייתה במקום:)

            http://www.shishibagolan.co.il/HTMLs/page_1431.aspx?c0=17388&bsp=13115&BSS333=13115

            חתימה חדשה: אם נכתבים דברים בשמי שאינם נשמעים כמוני, אז זו לא אני.

  20. שלומית גלעד

    ספר חובה לקריאה לימוד ושינון.
    אם קראת רק ספר זה =דיינו

  21. שירית קופה

    חשבתי במהלך השבוע על פעם מסויימת שהפרתי את הסכמה מספר 2 ושהיו לכך השלכות כבדות בחיי ובחיי אחרים.כשאני קוראת את ההסכמה הזאת אני מתבוננת על האפשות הטמונה בכתוב-
    לאו דווקא כשמישהו עושה לך משהו רע במכוון או שלא מכוון, אלא דווקא במקום שהוא עושה משהו טוב וחיובי.
    אבל גם לקחת דברים מהסוג הזה החיובי,באופן אישי מדי- יכולה להיות פעולה לא חכמה כל-כך.מעניין להסתכל על זה ככה.היים מעניינים אין ספק.
    ובאופן כללי אני יכולה לומר על ארבע ההסכמות שאני מזדהה איתן מאד , ומנסה להשתפר בשימוש בהן, אבל גם נופלת וקמה..כולן נכונות ושימושיות.
    בהווה אני מתרכזת במספר ארבע ואינשאללה, בקרוב אקצור את הפירות.ותודה שהבאת את זה לבלוג. הועשרתי.

  22. פשוט מעולה, כך לחיות. זה וה-four vows – כמעט לא צריך יותר הנחיות ורשימות to do ו-to be.

    אבל יש לי שאלה קטנה ואפיקורסית בעברית: בשם הניקיון בדיבור וכולי, ב-1 – למה "כנגד" ולא פשוט "נגד"?

    זאת שאלה מטעם העורכת שבי – שגם ביום מחלה מתקשה להתנתק מהעבודה…

    תודה! יש לך פה מפעם לפעם טקסטים ממש יפים!

    • תודה, רעיה. לעניין "כנגד" – אין שום נקיון דיבור בהימנעות ממנו, והוא תקין לגמרי במובן זה, ולא מובן לי למה 'הוצאת עליו חוזה'.היות שיש ל"כנגד" עוד מובנים, במקרים שמתעורר חשש לבלבול אכן עדיף "נגד" למען הבהירות.
      בדברים שכאן דווקא אין כל חשש של טעות בכוונה, אבל שיהיה 🙂

      רות, הדיבור על האור סביב 'אפר גווייתי' מעלה בדעת את ה-Mehr licht של גתה על ערש מותו, ובכל זאת השיר מאיר גם מאיר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור