בננות - בלוגים / / טוהר המִלה (לענת פרי)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

טוהר המִלה (לענת פרי)

 

 

 

טוהר המִלה

החלטתי להתייחס כאן ברשומה נפרדת אל רשומתה של ענת פרי הטרדה מינית ברשת והזיית הרומן המדומיין בה הביעה בין השאר את כעסה על התייחסותי לתגובותיה ברשומה מחכים לבננות: הפיג"מהאדין
כולנו חולקים פה את המרחב הזה, כולנו רוצים כאן כיכר רעיונות מרתקת, שבה נוכל לשתף ביצירות מחשבות וחוויות באוירה נעימה וחיובית, ולכן, אני חושב, העניין נוגע לכולנו.

*

ענת, מאוד מצער שכך את חשה. את כנראה באמת מרגישה נרדפת וגם כועסת מאוד, אבל כשאדם מדבר על "הטרדה הגובלת בפלילים" מן הראוי שיגבה את טענתו החמורה.

לכן, כדי שדברייך לא יישארו בגדר הכפשה אלא מגובים בעובדות, ביקשתי באהדה גמורה שתספרי. 
תודה ששיתפת אותנו עכשיו.

 

משום מה את מדברת עליי ולא אליי. לשמחתי, בגלל בעיות אשְרה, אני עדיין כאן ולא בדרך להודו, וקורא את דברייך. ייתכן שתכעסי עליי עכשיו עוד יותר, אבל אסתכן בזה, כי נראה לי שאת עושה עוול לעצמך ולמשה.

 

לגופה של "הטרדה", קצת מוזר לראות בדברים האלה הטרדה מינית. אם זו הטרדה מינית, הרי גם גברים מוטרדים מינית ולעיתים אף ביתר שאת.  למיטב הבנתי הרומנטיקה לכאורה שעליה את מדברת לא הייתה ולא נבראה.

פנייה רכה, מחמיאה או אף צמאה לתשומת לב נתפסת בעינייך כהטרדה מינית. מוזר.

 

למיטב שיפוטי זכית בהערכתו ואולי גם בקנאתו המפרגנת של משה. הפנִיות אלייך לא היו שונות בהרבה מאלה שקיבלתי אני ממנו. תלונות בדבר אי התייחסות, התנצלויות שלא תמיד במקומן, פירוש דבריי בהקשר אישי, העלאת רשומה בתגובה לדבריי ו"במיוחד בשבילי" (על האשֵרה) – וכל אשר מנית. 

 

ההבדל הוא שפירשתי את הדברים ברוח אחרת לגמרי. ברור שחשובה מאוד למשה ההתייחסות אליו, חשוב לו לקבל הערכה מכולנו, ולהרגיש אהוב (לא במובן הרומנטי). כל אלה חשובים גם לך.
צורך חזק של מישהו הוא תמיד נקודת חולשה, ויכול להיראות לאחדים כנלעג, אך לכולנו צרכים נפשיים, והכל עניין של מידה. אין זה אומר שעל מישהו להיענות לצורך כזה של זולתו אם הדבר נוגד את שלמותו האישית, וגם אין זה אומר שעליו לא להיענות אם הדבר מניע לו משהו בלב.

בכל מקרה אין כאן מקום ללעג, ובוודאי לא לחרדה, מצוקה או התקפה.

 

אם את עולה על משה כחוקרת וכותבת, הרי הדבר יתבטא במידת היענותם של הקוראים. אין צורך בג'יהאד, ורצוי גם כבוד.

אם את חשה נרדפת, אינך צריכה לפרסם תכתובת פרטית, ולמעשה אינך חייבת להגיב כלל, והדיאלוג ייפסק מעצמו.

בינתיים נראה לי שאת חלק בלתי נפרד מדושיח כואב שלעין חיצונית מקורו באי הבנה משוועת, ומיותרת כנראה לשניכם.

בהערכה, 
אמיר

93 תגובות

  1. דברים כדורבנות.

  2. הי אמיר,לדעתי, הכותרת אומרת הכל.
    בספרו של דון מיגל לואיס "ארבע ההסכמות" החברה מתבקשת להסכים על ארבעה דברים:
    לשמור על טוהר המילה
    לא לקחת שום דבר באופן אישי
    לא להניח הנחות
    ולעשות תמיד כמיטב היכולת.
    זוהי הדרך שבה אני מאמינה והיא נחוצה לשם תקשורת טובה בין אנשים.
    ציטוט מתוך הספר יעזור לי להבהיר את דעתי:" "מה שאתם רואים ושומעים עכשיו הוא חלום ותו לא. אתם חולמים ברגע זה ממש. החלום החיצוני, לוכד את תשומת ליבנו ומלמד אותנו במה להאמין."
    וגם:
    "איש אינו מתעלל בנו יותר מכפי שאנו מתעללים בעצמנו, הדרך בה אנו שופטים את עצמנו היא החמורה ביותר."

    זוהי ההתייחסות שלי להזייה, עבירה חמורה על העצמי והסחפות להנחת הנחות מתוך אי הבנה משוועת שזועקת מתוך הפוסט של ענת.
    לדעתי, מתוך ההצצה שאיפשרה ענת לתוך המילים שזרמו בינה לבין משה, ולאחר קריאה מעמיקה והקשבה לטון ולמשמעות, חושבת שמשה שמר על טוהר כוונות וחטף הנחות מוטעות שהובילו לפוסט שאני כולי עצב על המחשבה שמחר ישכים משה גנן לקרוא בפוסט של ענת מתוך עניין עצום וכבוד רב ויחשכו עיניו. כאן, ליבי עליו.
    יחד עם זאת ולמרות שיודעת שענת איננה מתעניינת בליבי מכיוון שאני לא מוכרת לה, ליבי גם עליה שנכנסה לפלונטר המחשבתי הזה שיצר בה תחושה של מוטרדת מינית. איך אפשר להסביר לאנשים את טון הכתיבה? אי הבנות רבות נוצרו בעבר ויווצרו בעתיד במיוחד באינטרנט עקב פיספוסי טון. קיים סיפור ידוע שמסתובב באינטרנט שיכול להסביר את הבעיה.
    מכתב ששולח בן לאביו: "אבא שלח לי כסף" האב קורא במכתב את עיני רוחו ורוצה לענות: "מי אתה שתגיד לי מה לעשות? איזו צורה זו לפנות אל אביך מולידך, חוצפן שכמותך לא תקבל ממני כלום", קצת לאחר שהוא נרגע הוא מדמיין לעצמו את בנו תקוע באיזה חור בלי גרוש בכיסו בן אומלל שבצר לו מתחנן לאביו ואז עונה לו האב: "בני היקר והאהוב, וודאי שאשלח לך כסף, מי אם לא אני הייתי ואהיה תמיד בשבילך. אוהב אבא". (זה רוח הסיפור שאיננו לפני אך הרשימני עמוקות ולימדני לחפש את הטון, לא להניח הנחות, לקרוא עם כוונה טובה, ולשמור על כוונה טובה וטהורה מאחורי מילותיי הכתובות), ברוח זו קוראת כאן את כולכם ולכן צר לי כל כך על ההתנהלות הכל כך מנותקת שכאן שנוצרה בין חברים.
    לסיום אציין כמובן שבקשתך לספר בהחלט לא נשמעה כמו: "ספרי לי ספרי לי איזו מעשייה" אלא כנה, מתעניינת וחמה.
    אה, וגם…חושבת שענת שעקב מאמריה נאלצת להלחם על דיעותיה ופרסום מאמריה נמצאת במצב רגשי כזה שלא מאפשר לה להבדיל בין אוייב לאוהב ולכן מאמינה שגם תגובתי זו עלולה להסעיר אותה נגדי ולכן אציין שמילים אלו נכתבו מכל הלב היחיד שיש לי ומודעת לכך שכוונותיי הטובות ביותר עלולות לחטוף תגובות לא נעימות אז לא נורא. נגעת בי בכותרת הטהורה הזו ומשם אני מגיבה ומוכנה לכל תגובה.
    המשך ערב נעים,
    סיגל.

    • סיגל, בול פגיעה! הכותרת אכן לקוחה מ"ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס.
      ובעיקר נוגעת כאן טוהר המלה ל"אל תניח הנחות", מה שגורם ליצירת דראמות מיותרות. סוג כזה של "דראמה" נוצר מכך שאנחנו מניחים הנחות, לוקחים דברים באופן אישי, ומדברים סרה בנוגע להנחות שהנחנו. מהדברים האלה כדאי להימנע.

      אנחנו הופכים את הנחותינו לאמת "עובדתית" כשאיננו שואלים שאלות לקבלת הבהרות, מגינים על ההנחות שיצרנו, ומנסים לגרום למישהו אחר לטעות על בסיס ההנחות שהנחנו.

      לא קשה לפעול הפוך:)
      לברר, לבקש מידע, להימנע מתקצורת על בסיס מידע שאולי ניתן להתפרש אחרת.

      הנה ארבע ההסכמות במפורט, ואולי ראוי באמת שנאמצן כאן:

      1. Be Impeccable With Your Word

      Speak with integrity. Say only what you mean. Avoid using the word to speak against yourself or to gossip about others. Use the power of your word in the direction of truth and love.

      2. Don"t Take Anything Personally

      Nothing others do is because of you. What others say and do is a projection of their own reality, their own dream. When you are immune to the opinions and actions of others, you won"t be the victim of needless suffering.

      3. Don"t Make Assumptions

      Find the courage to ask questions and to express what you really want. Communicate with others as clearly as you can to avoid misunderstandings, sadness and drama. With just this one agreement, you can completely transform your life.

      4. Always Do Your Best

      Your best is going to change from moment to moment; it will be different when you are healthy as opposed to sick. Under any circumstance, simply do your best, and you will avoid self-judgment, self-abuse and regret.

    • טוהר המילה הינו חשוב מחשוב במיוחד בעידן האינטרנטי וכמו שאמרת סיגל דבר יותר מנכון קולו של האדם המגיב אינו נשמע וזה בעוכרנו. הקול המרחף לו בין השורות הכתובות הוא אותו קול אותו בחרנו כיוצרים לשמוע. גם אני בחרתי לא מזמן למחוק את כל אשר העליתי לבלוג מטעמים אולי שונים אבל עדיין טעמים קשים מבחינתי לעיכול. אני יחסית חדשה כאן בעסק:) ובכל זאת ראיתי שיש הרבה אחרי הפצצה. אינני יודעת אם מדובר בעונה חולפת או שאין דבר כזה בבלוג כלומר מדובר בעונה קבועה כזו אחת שלא משתנה. על כל מקרה אני חושבת שזו הזדמנות מצויינת לצרף כמה שורות שכתבתי אני בעניין ההתבטאויות כלפיי שאגב פסקו באחת לשמחתי. אולי זה יעזור למשהו להבין מדוע יש אותם אחדים שבוחרים בדרך של פגיעה.

      "אז למה בחרתי למחוק את כול הטקסטים ? בעיקר מפני שנפגעתי.

      אני חולקת על ה"תלונות" באשר לאופיה ה"מביש" של כתיבתי. אני חושבת שהפחת יופי במה שנחשב ע"י החברה אחר, הוא מעשה מקודש בעיניי. יש מעט מאוד מן המביש, אם בכלל בכתיבתי. ישנו אומנם חיפוש שהוא בבחינת חיטוט מכאיב ברגשות שלי עצמם וזה נעשה במטרה להציג את הרגשות באמת כפי שהינם ולא אחרי שעברו את שלב הסינון.

      כשאני מנסה לחשוב לעומק אני מבינה שמי שניסה לתאר את העשייה שלי כמבישה/נצלנית , ככזו האחת שאינו שייכת לבית ספרו וכו"… מצוי היה ב"אימה" , חשש אמיתי ומיגננה מפני טשטוש הגבולות בין מה שאנחנו מוכנים לקבל ככתיבה
      "יפה" ובין מה שאנחנו מסרבים לקבל, או לראות או לשמוע. וכמובן, ישנו תמיד הפחד ההוא, שגם הם כמוני, במובן זה או אחר ושהכתוב הניצב מולם הוא אכן – במידת מה – בבואה.

      כשאני יוצרת ואין זה משנה כרגע מהו תחום היצירה אני מנסה לאתגר את תחושות הבסיס שלי. אני מנסה לרדת לשורשי ההגינות והנורמאליות הנטועים בתוכנו ואף עוקרת לשמחתי כמה מהן בדרך. דרך כתיבתי לעצם העניין שלנו אני מנסה לגעת בתחתיתו ה"נמוכה" ביותר של סולם הערכים שלנו במטרה לבחון עד כמה הפכתי מנוונת רגשית. אני בוחנת מהו מוות? מהי אימה? במקרה הרלוונטי של הבלוג מהי תשוקה? מהי סטייה ומהו חוסר מוסר?

      ושוב לעניין ה"מביש" אני מנסה להעמיד מראה מול ה"בושות" של כולנו ונדרש לזה הרבה מאוד אומץ!! אני מנסה לקחת את חומרי החיים שלנו במקרה של השבוע את נושאי התשוקה שאישה לעולם תתבייש להראות למחזריה ומנסה לאמת את הכתוב בראש וראשונה עם הקוראת עצמה. לא הרבה יהיו מספיק אמיצים, לעמוד כך חשופים.

      אז לכול אותם שתייגו אותי : כמבישה, סאדיסטית, מזוכיסטית, משוגעת, לסבית – זה מה שיש לי לתת ואינני יודעת אחרת. אגב אם היו אותם מתייגים באמת חכמים ולא רק בעלי שלל תארים היו הם מבינים שטעות גדולה הם טועים."

      אולי דבריי ידברו אל ליבו של משהו ויהיו לו לעזר ואולי לא:)
      ,

      • זו הייתה תגובה לסיגל

        • הי רחל, מדהים לקרוא מה שעברת, ואין לך מושג כמה שאני שמחה שאמיר הביא לתשומת לב הקוראים את ההפניה למקרה שלך, אחרי התלהבותו הרבה מהפוסטים שלך ובצדק לדעתי, לפתע התברר שהם נעלמו, וכמה טוב שחזרת ומאפשרת לנו הקוראים להנות מיצירותיך ומתגובותייך.
          כמוך, גם אני מקווה שמכאן יצא אך טוב ושאנשים יקראו את התגובות ויצאו מהם לתובנות והבנות, ואולי אתר אחד ברשת הענקית הזו יצליח להתרומם מעל החזרתיות המעיבה הקבועה, שקורית בכל מקום שבו מתקבצת קהילה. איכשהו תמיד יש מגיבים פוגעניים ותמיד יש אי הבנות בגין טעויות תמימות של קריאת נפש האדם.
          ואילו כאן בבלוגיה של יוצרים אני נוטה להאמין שיתכן מקום אחר. מקום מלא כבוד ליצירה ולנפש האדם השוכנת בגוף היוצר.
          דוגמא אישית מופלאה נתתם אמיר ואת בדיון שביניכם בנושא הפוסט מודרניזם, בתחילה נטית לחשוב שהוא טוען נגדך פוסט מודרניסטית שהורסת את האומנות, ודיברת על כך ובדקת את תחושתך, ומשנתבדתה לאחר ששיתפת את אמיר בתחושתך, הוא הסביר לך כל כך יפה את כוונתו. זוהי דוגמא נפלאה לתקשורת טובה ולדעתי, זוהי הדרך ואין טובה ממנה.
          שמחה על תגובתך אלי כי לאחרונה גם בי קצת נכנסו ונעים לי להזכר באמונות שלי ובציפיות שלי ממקום בו בחרתי להיות מגיבנית של קבע.
          :0)

          • סיגל יקירתי הגבתי לך גם בבלוג שלי בבעיה שהייתי קוראת לה אישית/אוניברסלית שהעלית.
            תציצי ולא תפגעי:)

  3. ואני כרגיל אומרת דבר כזה: מאחר שכולנו רגישים, ורגישות היא עניין סובייקטיבי לגמרי, שרק האדם שנפגע יכול להבין מדוע נפגע, כרגיל אני ממליצה את ההמלצה הרגילה שלי, למחוק תגובה שמעליבה, גם אם הכותב בכלל לא התכוון להעליב.
    היה לי על זה ויכוח עם סיגל, לגבי פוסט מאוד אישי שלי, שתגובה שלה ושל עוד כמה פגעו בי. למה? כי פגיעה היא עניין כה אובייקטיבי, שאין סיכוי שחוץ מהנפגע מישהו יבין את הפגיעה שהיתה כאן. גם לי הפגיעה של ענת נראית מופרזת, אבל שוב, זו אני, לי זה נראה מופרז, לענת לא, זה מה שענת מרגישה, ואי אפשר לבטל את מה שהיא מרגישה. ומצד שני, משה לעולם לא יעלה על דעתו שפגע. כפי שסיגל (סלחי לי סיגל שאני משמשת בעניין הרחוק ההוא) לא הבינה למה נפגעתי וראתה בכך שמחקתי תגובות בבלוג האישי מעין מעשה תוקפני. ואני דווקא שוב אומרת, שמאחר שאין סיכוי שנוכל להבין איך ומדוע וממה כל אחד נפגע, ומצד שני הרי לא נשתיק את עצמנו (ואני לא מדברת על תגובות פוגעניות באופן מובהק, מתוך כוונה זדונית), הרי שאם מגיבים לנו ואנו חשים פגועים, נמחק וזהו. נראה לי שזו הדרך היחידה האפשרית לשרוד בבלוגיות בלי להתחיל לצאת לכל מיני מלחמות עולם נגד אנשים.
    אני אישית, אם תגובה מסוימת פוגעת בי משום מה, ושוב, מסיבות שאיש לא יבינן חוץ ממני כנראה, אני מוחקת, כי זה בלוגי, הווה אומר ביתי הוירטואלי, וזכותי למחוק מה שפוגע בי, והמגיב ייאלץ לסלוח לי על כך, גם אם בכלל לא התכוון לפגוע, ולא הבין מדוע פגעתי בו. איכשהו, אני נוקטת בכך גם ביחסי הרגילים בעולם. אם יחסים עם מישהו לא מוצאים חן בעיני, אני פשןט מנתקת קשר, לא יוצאת נגדו במלחמת חורמה ולא מכפישה אותו ברבים. מחרימה אותו באופן פרטי לגמרי. יש לי הרגשה שלמען יחסי אנוש ראויים, עדיף לנהוג כך, מאשר לצאת בעליהום על אדם שלא מוצא חן בעיננו.

    (וסיגל, אני שמחה "שהשלמנו").

    • צ"ל, המגיב לא הבין מדוע פגע בי.

      • וצ"ל, פגיעה היא עניין כה סובייקטיבי.

        • אוי שאת כזאת חמודה, כותבת לי שולם ואני מעולם לא הייתי ברוגז.
          :0)
          חושבת, שבעבר הרחוק ההוא היית תחת התקפות שכאלה שלא יכולת לראות את מילותיי כאמת, והיום בקריאה מהצד קראת אותי האמיתית. מאחלת לעצמי כי יבוא יום וגם ענת תראה אותי כמו שאני. פשוטה, אמיתית, מאמינה ורוצה רק בטוב.
          כיבדתי אותך ברצונך שלא אגיב לעניינייך הפרטיים, ומכבדת באותו האופן את ענת ולא מגיבה בבלוגה. הלוא את שוורית, מהחביבים עלי בגלגל המזלות, ובהתכתבות הראשונה שהייתה בינינו כאן בבלוג של אמיר נוצר בינינו קליק. (מצידי). מקורו של רוגז היה בעצם באי רגישותי לכך שבאותו מעמד הייתי צריכה לדעת טוב יותר מזה ופשוט לשתוק. מקווה שהיום את מכירה אותי קצת יותר, לדעת, שבאמת כוונותיי הן רק טובות, ושעם הזמן אני לומדת את "מקומי".
          מאמינה שבבוא הזמן ענת תגלה שאנשים וירטואליים הם לא אוייבים באופן אוטומטי.

  4. אהוד פדרמן

    רוב מהומה אודות מאומה.(או, העיקר הרייטינג)

    מתוך ציפייה לסיפור עסיסי, נסיתי לעקוב אחרי מה שגורם לברקים ורעמים בשמי הבלוגוספרה . התחלתי לקרוא את הפוסט של ענת פרי בציפייה לסיפור עסיסי וחיש קל איבדתי ענין והלכתי לאיבוד במדבר (תרתי משמע).
    לדעתי כל העניין מקורו בתפיסת מציאות מוטעית.
    ענת תקועה כנראה במציאות מלפני חמישים או יותר שנים, או במציאות עכשווית אך במדינה אחרת .
    יחסי הגברים והנשים המתוארים על ידה לא מתאימים למדינת ישראל של ימינו. אמנם יש עדיין הרבה מה לעשות בכיוון של שיוויון זכויות לנשים, בעיקר במגזרי המיעוטים, אך הענין רחוק מאוד מצעקתה של ענת לעבר הגברים, המתמקדים בדמותו של משה גנן, זאבים, זאבים.

    מה כן עשתה ענת פרי ואולי זו היתה כוונתה מלכתחילה : קיבלה תשומת לב. מעכשיו הרייטינג שלה בבלוגוספרה יעלה. ובינינו, מחפשי תשומת הלב, זכר ונקבה ברא אותם, זה מה שחשוב. לא?

    ולסיום, מילת הערצה לך, אמיר.
    אתה ממש קדוש בסבלנות הבודהיסטית שלך לטיפוסים מטרידים (ואיני מתכוון למשה).

    • אהוד היקר, תודה על דבריך החמים. ציפיתי לדממת מבוכה לנוכח הדראמה המוזרה הזו, וכל הכבוד לך שהשמעת דיעה.

      אני לא חושב שהבעיה היא בתאווה לרייטינג, או שזהו המניע למחשבות ולסבל מסוג זה.

      הבעיה היא בהנחות מוטעות (ר" למעלה את "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס בתגובתי למעלה לסיגל). כשזה קורה, התוצאות עלולות להרחיק לכת.

      • אהוד פדרמן

        קראתי את ארבע ההסכמות והן בהחלט בסיס איתן לרב שיח בלוגיסטי פורה ומפרה . אולי תתרגמן לעברית וכל מי שמבקש להשתתף בבננות בלוגס ככותב או אפילו כמגיב, צריך יהיה לחתום על כך שהוא מסכים להסכמות אחרת דבריו לא יפורסמו

  5. זה מדיום וירטואלי, באוטובוס קמים הבניאדמים בפני שיבה באינטרנט לא רואים פנים.

    אני מקווה שכולם ישלימו.

    והמרחב הוירטואלי יתעשר.

    פשוט ללמוד להתעדן, כי שכשלא מפענחים איש על פי עוד סממנים מעבר למילים, מילים הופכות למידי משמעותיות.
    שבת- שלום

    • מסכים אתך, אביטל. לא פעם אי ההבנה היא נימת הדברים, שלא תמיד עוברת. לכן לא פעם כדאי לברר אם הבנו נכון. כוונה טובה עם תקשורת טובה יעשו את העבודה.

  6. אמיר , כל מילה במקום, אתה צודק, ואני חושבת שדווקא התגובות שלך תמיד עדינות מעודדות נעשות ברוח טובה, וגם גנן כוונתו טובה, כל אדם ראוי לחמלה ולאהבה, ואני יוצאת תמיד מנקודת הנחה שאף אחד לא רוצה במכוון לפגוע ,ולגבי זה אכן תמיד כך קורה, חשובה הנקודה ממנה אתה יוצא ורואה את העולם, שבת שלום לכולם ושבוע נפלא!{בימימה מדברים הרבה על זה אולי אכתוב בפעם אחרת}

    • חני (ואחרים)את כותבת "כל אדם ראוי לחמלה ואהבה". כמה קל להסכים אתך, כמה קל לאהוב ולהטיף לאהבה בתיאוריה, כל עוד לא הוטרדת אישית. אני רוצה לראות שתעברי הטרדות והתקפות על ידי משיהו ותמשיכי להטיף לחמלה ואהבה באופן מעשי כלפי האדם שפגע בך והטריד אותך.קל מאוד להיות יפה-נפש כל עוד לא נפגעת.

      • נכון, Z, אין לדון אדם כל זמן שלא הגעת למקומו. אבל לא חושב ששופטים פה מישהו. ברור שהאתגר האמיתי הוא לעמוד מול מצב פוגעני, בין אם אמיתי ובין אם מתוך אי הבנה. כשאדם מרגיש פגוע דרושה לפעמים עזרה כדי לסייע לאדם לראות דברים ממקום לא מכווץ. נדמה לי שזה מה שחני ואחרים מנסים לעשות כאן.

        כואב לי הצער של ענת. זו בדיוק הסיבה להעלאת הדברים האלה. כואב לי גם לראות את ההתקפות על משה, וחבל לי על דברי הכאב וההכאבה שהחלו להעיב כאן את שמי הבננייה שטופת השמש.

        ככל הנראה השתרשרה פה שרשרת של אי הבנות, ואני מקווה שכל הנוגעים בדבר ישקלו שוב את הנימה והכוונה שבהן כדאי לנו להבין זה את זה.

        • לצערי הרב, טפה מתחת לפני השטח או בעקיפין אכן יש פה שפיטה, וגרוע מכך היפוך יוצרות.
          ענת הוטרדה בוודאות (הן על פי העובדות, וגם נזכור את דברי יעל ישראל שלהרגיש מוטרד, מאוים, נפגע – יש בזה בהכרח גם אלמנט סוביקטיבי, כמעט כמו בכל דבר אחר) –
          אך התמיכה ניתנת כאן למטריד ולפוגע.
          לי באופן אישי עצוב מאוד על היפוך היוצרות שמתרחש כאן.

          • אכן עצוב מה שקרה, אבל סובייקטיבית היו פה שני צדדים שנפגעו, ומעשית משה היה מטרה להתקפות מרושעות בלתי פוסקות בבננייה.
            אני חושב שמי שלומד לעקוב אחרי הטון של משה, יכול לראות שאין שם רוע כוונות או נסיונות לתמרן נשים.
            לא רואה שענת הוטרדה מעבר לאחרים כאן, ואולי גם פחות, אבל היא הבינה זאת באופן חמור ושונה מאחרים.
            אין פה שום היפוך יוצרות, רק הצבעה על אי ההבנה שקרתה. קורא מן הצד יכול לעתים קרובות לראות את הדברים באופן שונה ממי שחווה "פגיעה".
            זה, נדמה לי, גם מה שמדברת עליו יעל, שנפגעה מסיגל, אך לאחר זמן, ואולי גם מתוך התבוננות במקרה של ענת ומשה כצופה מן הצד, הבינה שלא הייתה כאן כל כוונת פגיעה, וגם הייתה אצילה דיה לשוב ולומר זאת.

          • "ומעשית משה היה מטרה להתקפות מרושעות בלתי פוסקות בבננייה." – גם אם זה נכון, אין לזה שום קשר לענת. לא ענת תקפה אותו.

            (חוץ מזה, ההתקפות על משה לא באו יש מאין. הן באו בתגובה על התקפותיו שלו, על קללותיו, איחוליו הרעים, העלבונות שהטיח באנשים, הטרדותיו וכולי. חבל שלא ראית את זה. האם תוכל להצביע אך ורק על מקום אחד שבו הותקף סתם כך בלי שום סיבה? לא נראה לי. ואפילו אם כן, כאמור, מה זה קשור לענת?)

            המסכנות של מר גנן היא בין השאר מסכנות מניפולטיבית, היא באופן פרדוקסלי מקור הכוח שלו. אומרים ש"הפגוע הוא דיקטטור" ובשם המסכנות שלו כביכול הוא מהלך כאן אימים וכמו שמישהו כתב בעניינו "מקלל בלי הכרה". טקטיקת המסכנות שלו עובדת. עובדה.

          • רציתי להגיב אז לנוחיותי העתקתי את התגובה והפרדתי בין הציטוט לבין תגובתי בקווים מקווקווים.
            z:
            "ומעשית משה היה מטרה להתקפות מרושעות בלתי פוסקות בבננייה." – גם אם זה נכון, אין לזה שום קשר לענת. לא ענת תקפה אותו.
            ————————————
            סיגל:
            נכון. אבל גם הוא לא תקף אותה, אפילו לא לאחר שכתבה כזה פוסט מאשים.אז מה הבעיה?
            ————————————
            z:
            (חוץ מזה, ההתקפות על משה לא באו יש מאין. הן באו בתגובה על התקפותיו שלו, על קללותיו, איחוליו הרעים, העלבונות שהטיח באנשים, הטרדותיו וכולי. חבל שלא ראית את זה. האם תוכל להצביע אך ורק על מקום אחד שבו הותקף סתם כך בלי שום סיבה? לא נראה לי. ואפילו אם כן, כאמור, מה זה קשור לענת?)
            ———————————–
            סיגל:
            נכון זה לא קשור לענת, מה שנכתב כאן זה בכלל טענות כלפי משה גנן ובתקשורת נכונה מדרים עם ולא מדברים על…ועל פניה מכובדת תמיד נענים באופן מכובד, ולדעתי גם מי שנפגע צריך לפתוח את הפגיעה ולדבר עליה עם הפוגע, מנסיון, בעזרת תקשורת טובה מפתיע כמה ניתן לגלות אי הבנות ובכלל במקום כמו בלוגיה מאוד פשוט לבחור שלא להכנס לבלוג או להחליט למחוק תגובה אם כלו כל הקיצין ומתייאשים.
            ———————————–
            z;
            המסכנות של מר גנן היא בין השאר מסכנות מניפולטיבית, היא באופן פרדוקסלי מקור הכוח שלו. אומרים ש"הפגוע הוא דיקטטור" ובשם המסכנות שלו כביכול הוא מהלך כאן אימים וכמו שמישהו כתב בעניינו "מקלל בלי הכרה". טקטיקת המסכנות שלו עובדת. עובדה
            ————————————
            סיגל:
            את זה ניתן לומר על שני הצדדים , על זה שנפגע ורואים באופן ברור איך שפוגעים בו בתגובות עולבות ועל ענת שמרגישה פגועה ומי יוכל להסביר לה את מה שנדמה כי נראה מהצד כשהחוויה הפנימית מספרת לה סיפור משלה.
            לסיכום הנסיון לגונן על צד אחד ולנגח צד אחר לא יצליח כאן מכיוון שהכל כתוב וברור והכי ברור בעצם שבעת סערה רגשית אין עם מי לדבר ורק הזמן אולי יעזור להביא לרגיעה ולאווירה טובה. רק חשוב מאוד לדעתי שהכתיבה באמת תצא ממקומות טוהר מילה ואי כוונות זדון שכן מלבד האנשים העוברים חוויה רגשית כלשהי, השאר תפקידם ואחריותם לחבק כשנותנים, ולהתריע על אי הבנה כשהאחר איננו מסוגל לראותה בעצמו.

          • תגובותיך שטופות בהטפת מוסר (ולא תמיד יש קשר בין התשובה לטקסט עליו השבת).
            חד צדדיותך יותר מדי בולטת.
            ולכן אינך בעיניי פרטנר ראוי לדיון על מה שקרה פה.

          • הבעת דיעה ונקיטת עמדה אינן חד צדדיות בעיניי,אין פה עניין של לבחור צד אלא להבין מצב ולשוחח עליו. אולם הקו המנחה בין שתי נקודות השיח בינינו , קטוע, וזאת כנראה נוכח המחשבה המקננת אצלך מול הנסיון שלי לראות נכוחה ולדבר הוגן.
            לאנרגיה יש יכולת מופלאה לקרב כשהיא עוברת דרך לבבות פתוחים של אנשים עם כוונות טובות. זו איננה חד צדדיות אלא מעגל, ובמקומות בהן הכוונה איננה טהורה או מודעת זה לא הולך. לכן זה לא ילך בינינו וגם זה בסדר. מעגלי רחב דיו ומלא באהבה ועיני קוראים חשות.

          • Z .מוטב שלא תגיבלמי שנאמר עליה מצח אישה זונהת

          • אויש זה כזה מעליב לומר לאישה עם מצח צר, מצח רחב.
            :0)
            אגב, זונה זו מילה נחמדה,(ילדיי הסבירו לי שזה מוכרת מזון ובמצב הכלכלי הנוכחי אוכל זה תמיד מקצוע טוב)אז… אולי אפשר בלי מצח?
            נו טוב, אמיר בטח לו היה כאן היה מוחק אבל לשמחתי יש לי הזדמנות להשתעשע עם מצחיקנים ברשת.
            אז לחצופים שמצטטים מספר ירמיהו, שניה לפני, הביטו בכותרת הפוסט וזכרו שאפילו ירמיהו אכל אותה כששמעתהו אימו וחשבה כי אליה דיבר.
            נו, נו, נו למגיבים שובבים…או לחלופין משועממים כמוני שעסוקים בכתיבה הופכית למשועעמת כמותם.
            המשך ערב נפלא.

          • מגיבה לראשונה

            כל תגובותייך נכונות ויפות מאוד בעיני. שאפו

          • ראיתי את התגובה, אבל חוויתי מבוכה, ובסוף נכנסתי רק בשביל לומר לך: תודה.
            אם תגיבי בשנית ובשלישית אתגבר על הסומק ונוכל להגיב זו לזו באופן של שתי מגיבות על נושא ולא על אדם.
            חוויתי בחיי את המילים מכל הכיוונים וכשנתקלתי בראשונה במושג טוהר המילה אימצתי אותו מיד, ולמדתי כל כך הרבה, עד כי לעיתים רחוקות אני שוכחת ומצפה את המילה בציפיות, ואז אני "חוטפת סימנים" ונזכרת להפריד את עצמי, ולהצמיד אותי לארבע ההסכמות המופלאות בכלל, ולטוהר המילה בפרט.
            המשך ערב נעים לך ושוב תודה.

          • מגיבה לראשונה בשנית

            אני מודה לך ומעריכה את תגובתך.
            אינני רוצה להשאיר ללא מענה את פנייתך המנעימה, הרכה, הדיאלוגית כ"כ, אבל אני לא באמת אשת אינטרנט. גם כתיבתי מהוססת ומשתהה מדי וביקורי מזדמנים מדי.

          • בעיניי זה נפלא להיות כמו שתארת (את עצמך) ומזכיר לי אותי פעם מזמן מאוד.
            בניגוד למי שפגשתי אני בתחילת העולם הוירטואלי אני חושבת שהכי טוב להשאר כמו שאת מתארת ואפילו לא אכתוב לך שיהיה נחמד אם תגיבי לפעמים כי בעיניי זו דרך למכר אנשים ואני נגדה.
            אז רק תודה לך,
            סיגל.

    • תודה, חני, על האור שהבאת בדברייך.
      שבת שלום, ומחכה לשמוע (בשובי?) על "ימימה".

  7. קשה מאוד ליישם את "ארבעת ההסכמות" של
    דון מיגל רואיס. יותר קל להבין אותן ולקוות שבזמן אמת אתפקד מתוך הבנתן.
    האמת שלי, של כל אדם לא בהכרח אמת של אדם אחר.
    אחד הדברים שרציתי להוסיף הוא חוק השלישייה שאומר שכאשר שניים לא מדברים האחד עם השני, השילישי – עשה שם עבודה… הכוונה שהשלישי לעיתים סמוי מהעין, לעיתים מדבר עם האחד על השני וכך יוצר פלונטר…

    • זה מזכיר לי שאני כותבת תמיד בקצרה כי עד שאסיים לבדוק הייטב מה כתבתי, בגלל שאני דיסלקטית ויש לי טעויות לפעמים שמעוררות צחוק (צחוק שלי על עצמי)כבר אף אחד לא בסביבה…
      זה כמעט כמו אדם מגמגם בדיבור אבל כששר הוא כבר לא מגמגם בכלל…

  8. הי אמיר, אני רואה את הדברים ואת תום הלב והכוונה הטובה ובאתי להזהירך – ענת פרי נוטה להכנס למלחמות מטורפות ומופרכות ברשת שוב ושוב. גם אני הייתי קורבן למתקפותיה, ורק מכתבים שקיבלתי מקורבנות קודמים ניחמו אותי מהכאב שבו הייתי שרויה בעקבות האלימות שהפגינה.

    הנה ציטוט מאחד המיילים האלה:

    "אני כותבת רק כדי לנחם אותך ולהגיד לך שאת לא הראשונה שעוברת את הזובור הזה ותנסי, עד כמה שזה קשה, לא לקחת את זה באופן אישי.
    מדובר כפי הנראה באישה שמאמינה שכל העולם רודף אחריה וכל פוסט שלישי מוביל לכזה זובור. לפעמים קשה לעקוב אחרי זה כי היא מוחקת את התגובות של אנשים שפונים אליה יפה כמוך.
    בקיצור: עד כמה שיהיה קשה לך להאמין – יצאת מאוד בזול.
    מקווה בשבילך שתרגעי מהענין קצת ותודי לאל שאת עלומת שם, ולא כמונו חשופה בשמך. יש אלימות בין אנשים ולכן גם באינטרנט, ויחד עם החופש שהוא נותן, הוא נותן גם במה לאנשים שאחרת לא היינו שומעים עליהם ואת דבריהם.
    היא אישה שיודעת הרבה, אבל היא לא חכמה (כלומר, אינטקלטואלית ולא אינטיליגנטית) ולפעמים פוגשים גם כאלו. אלה החיים.
    מקווה בשבילך שעוד כמה ימים זה יראה לך כמו סיפור רחוק ומופרע שבאמת שייך לה ולא לך.

    בקיצור: תיזהר, הגברת עוקצת.

  9. אני חש במעין טוהר מזוייף בסיסמה: לא לקחת שום דבר באופן אישי.
    פירוש הסיסמה הוא לבטל את אישיותך בפני כל דבר!
    יש שצריך לקחת דברים באופן אישי, ויש שלא צריך לקחת דברים באופן אישי.
    האנושי הוא בבחירה נכונה ולא בתגובות אוטומטיות.

    • גיורא, מסכים אתך ש"האנושי הוא בבחירה הנכונה ולא בתגובות אוטומטיות".
      הבעיה בהתייחסות המזדהה, האישית, היא בדיוק בזה שהיא תגובה אוטומטית.
      מתקיפים "אותנו" ואנחנו משיבים אש ברפלקס הישרדות מותנה מראש, לא פעם גם בלי לראות כלל את "התוקף" ועולמו.

      זה לא שאני בעד להגיש את הלחי השנייה, אבל לפני ששוקלים תגובה כדאי לראות את הדברים באופן קצת פחות מזדהה.
      זה כמו שמישהו נותן לך משהו ואתה אינך מקבל אותו. של מי המתנה הזו? של הנותן. ""שום דבר שאחרים עושים אינו בגללך. מה שאחרים אומרים ועושים הוא השלכה מתוך מציאותם שלהם."

      כדי לא לקחת דברים אישית (משבח ועד ביקורת) דרוש ליצור מרחק מסוים בינך לבין עצמך, וזה כלל לא קל, כי זה דורש בדיוק את הפסקת מנגנון ההישרדות האוטומטי שלנו, אבל זה שווה את העבודה על עצמנו.
      "מרגע שאתה חסין לדיעותיהם ומעשיהם של אחרים לא תהיה קורבן לייסורים מיותרים."

      אולי כדאי להביא שוב את ארבע ההסכמות בפוסט נפרד ובעברית.

      • אמיר היקר
        ברוך שובך.
        היום נכנסתי לבלוגיה וראיתי את מה שכתבת בעניין טוהר המילה, ואת הבאת ארבע ההסכמות. נפלאת חכמתך. אתה כל פעם מפתיע אותי מחדש.

        • תודה, אמירה היקרה.
          במקרה שלא היה ברור, "ההסכמות" אינן פרי רוחי אלא משל דון מיגל רואיס, אף כי אני מסכים ומקבל אותן בכל לב.

  10. והנה התכנסנו כאן כולנו כבראשונה:)

    והי אמיר.

    אני מקווה שברגע זה אתה מוקף באנשים שיכולים להעיד שאתה זה אתה והמרחק בינך לבין מחשב הוא לפחות מטר. זה בשביל "לנקות" אותך מהאשמה של ענת פרי שמטילה רפש בעיני חבריך שכאן שתמימותם ורוחב ליבם עלולה לגרום להם להאמין שאתה ואני וחוה זמירי וטימה בז הם כולם אתה. ומה הבעיה עם זה? שזו רמאות כמובן. ומכיוון שאת האחרים אפשר להוכיח ואותי לא. עלולים חבריך להאמין לאישה הזאת. ואני? אני בסדר. מוכנה לחשוף פרט קטן בתגובה לגבי מראי החיצוני למרות שהעדפתי שלא. למה? כי אני נצרכת לו בתגובתי על מנת להגן על נשיותי המוצקה. הגבתי אצל ענת ואולי היא תמחק. הגבתי אצל חני אבל ללא רשותה, וכאן אני מרגישה "בת בית", אולי זו הסיבה לחשדנות אבל אני באמת מרגישה כך ואני באמת מעין מעריצה, כי נוצר בי קליק עם השירה שלך, ודרך הבלוג הכרתי מעט גם את האדם שמאחורי המשורר, שבעיניי הוא איש נדיר בנוף הרשת, והערצה היא לא מילה רעה, אלא אם כן היא עיוורת ועיני תמיד פקוחות, ואינני עושה לי אנשים לגורואים אלא נהנית ממה שיש.
    וזה מה שכתבתי, ומי שרוצה מוזמן להתייחס, ומי שחושב שאני אתה מוזמן לנסות להסביר לי למה. ומי שרוצה לכתוב שהוא מצליח לראות אותי מבעד למסך למרות ההכפשות המכוערות, אני אודה לו. ומי שרוצה לכתוב בעילום שם פריי רעילי, אני אשתדל להצליח לא להגיב לו ולא להפגע.
    וזהו.
    זאת התגובה שאני רוצה לשמור ולהפנות אליה בעתיד את המנסים להרע לי:
    הי ענת, בקשת ממני לא לפנות אלייך והנה את מדברת עלי ומכתימה את זהותי, והכל נעשה מאחורי גבי, ומכוער לטעמי, עד כי לא אוכל לכבד את בקשתך יותר מבלי לפגוע בעצמי. אם לא אגן על עצמי הנשי, מי יעשה זאת אם אני בעצם רק מגיבה ואין לי תמונת ערום להציג את איבריי?
    אז את צודקת שיש בי פן גברי. מה לעשות שאני אישה מאוזנת? ואת צודקת שיש בי בטחון כזה שאני יכולה להשתעשע עם המיניות שלי ולשוחח עם גברים בלי נחיתות ובלי מעצורים. למה? רק להם מותר?
    ועוד, את צודקת שאפשר לחשוב שאני אמיר אור (עכשיו האגו שלי מתנפח כי אני לא הוא ואין לי צ'אנס להיות האיש שאני מזהה פה בבלוג שלו), כי מתברר שגבר ואישה יכולים לראות דברים בצורה דומה.
    ונמאס לי. יודעת ממה נמאס לי? שמכנים אותי גרופית או מעריצה עיוורת. אני אישה מבוגרת ויציבה שיש לה טעם מסויים באנשים שעימם אני נהנית להתכתב. נהנית מאנרגיה גברית סביבי כיאה לאישה שאוהבת גברים, ובמקביל אני נהנית מאוד מאנרגיה נשית, אם כי בהתחברות עם נשים חשובים לי דברים שונים מאשר לך. אינני זקוקה לקוצ'י ומוצ'י, אינני בקטע של אחוות נשים, אני מאמינה בשוויון בין גברים לנשים ואינני מאויימת מגברים. אני אישה ענת, מאוד מאוד נשית, שנראית טוב במציאות וגברים עוצרים אותי בשביל לומר לי כמה שאני סקסית ונראית מדהים. ואני אישה ענת. יודעת למה? כי למרות שאני יודעת שהם צודקים, אני נבוכה ומסמיקה ואומרת יפה: "תודה אבל די. עד כאן". ואני לא צועקת ומפרפרת בכנפיים," איזה חוצפה יש להם לגברים". והם לא מטרידים אותי רק נתנו לי מחמאה. אני מבינה את זה, ומקבלת את המחמאה בהודיה. אבל אחר כך אני גם קצת נבוכה כי בכל זאת אני קצת יותר פרובוקטיבית במראה ממה שאני בנשמה. וכאן אני בכוונה כותבת בלי תמונה. כי אני רוצה שידברו איתי בלי קשר למראי. אני רוצה לדעת שיש בי גם יותר ממראה. ואת הנחיתות הזאת אפשר לראות בתגובותיי לפעמים שמקפיצות כאן הרבה מגיבים. וזה קורה לי בגלל שלא למדתי. וכל ההתכתבות שלי דורשת ממני לחדש תאים מתים במוח. אני לא חוקרת כמוך ולא מלומדת כמו רבים וטובים כאן בבלוגיה ויש בי כשרונות שמעולם לא עשיתי איתם כלום, כי היו לי מורים ששרטו לי את הנשמה באופן אולי בלתי הפיך בנושא הלמידה. ןאז כשאני מתנצלת על מיעוט הידע שלי, אנשים חושבים שאני מנמיכה את עצמי. ואני לא. אני בסך הכל נוהגת מידה של כנות. אני לא מסירה את שם המגיבה כשאני רוצה לומר משהו למישהו. אני לא מתחבאת מאחורי שמות מומצאים. אני סיגל. נולדתי סיגל ואמות סיגל. ויש לי פות בדיוק כמו לך. אבל אין בי רוע ואין בי תחושה של נרדפות ומחשבה שכולם מרמים או חולי מין.
    אני אישה. ואישה בריאה. ומלאת שמחת חיים וחיה חיי מצוקה כאלה, שלפעמים אני בכלל כותבת מחברים כשהאינטרנט מנותק. ויש לי ילדים. ואני מאוהבת בהם וגאה בהם ולא ממציאה אותם. ויש לי כהנה וכהנה חיים פרטיים, וצרות מפה ועד להודעה חדשה, ואני לא בוכה באינטרנט כי זכיתי בהמון מתנות מהחיים ואני מלאת הודיה. ואני כותבת מכל הלב. משתדלת שלא לנהוג בתוקפנות ולא לפגוע בשום אדם, כי אני חיה על פי: "אל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך". ואני לא קדושה. ולפעמים כנראה לא מצליח לי. ואני פתוחה לשמוע מתי אני פוגעת ואני יודעת להתנצל. נשאלת השאלה: האם גם את?
    יום טוב לך ענת ותודה מעומק הלב הנשי האמיתי שלי על שאת מסוגלת לחשוב שאני מומצאת של אמיר אור.
    ולסיום בהקשר לאמיר, לדעתי זוהי רדיפה מיותרת. עצוב שאת לא יכולה לראות מי החבר שלך לבלוגיה. איש כל כך רבגוני ומיוחד שמסוגל לשוחח בצורה מכובדת עם כל אדם וסבלנותו איננה פוקעת. אני שידועה לסובבי בתור מיס סבלנות לא הייתי מסוגלת להתמודד עם חוה באופן שבה הוא התנהל מולה עם כל הכיעור שהיא התנהגה שם מולו ונגדו במסווה של אישה עם תארים. ואני לא מעריצה עיוורת של אף אחד, אני מעריצה בעיניים פקוחות אנשים כאלה, ובתחילה כשפתחת כאן בלוג הייתי מרותקת לכל מה שיצא ממקלדתך. בתחום הידע ענת, את אישה מרתקת והייתי שמחה ללמוד גם ממך, אבל איכזבת אותי ברמה הבינאישית. המשכתי לקרוא אצלך עוד קצת כי הידע שלך עצום. אבל באיזשהו שלב קלטתי שאת בטוחה שאני גבר שמנסה להכנס לך לפיג'מה, אז מת בי העניין בכתיבתך. מידי פעם אני מרפרפת בבלוגיות שאינני נכנסת אליהם, כי לא נוצר לי אצלם קליק והיום אף נכנסתי לכאן. יכולתי להמשיך הלאה. אבל את לא בסדר ענת עם מה שאת עושה פה. את מסיטה אנשים נגדי. אם תשימי לב מעולם לא עשיתי לך מאום רע. כן ידעתי לזהות פניות שלך אלי בעילום שם לא אמיץ במיוחד מצידך. את יכולה למחוק ענת. זה הבלוג שלך. אבל תוכלי למצוא את אותן המילים באותו מקום שבו "חשפת" את טימה האמירית ובכל מקום שבו תטעני מולי ומול האמת שלי.
    המשך יום נפלא,
    סיגל

    • הנחבא אל הכלים

      סיגל
      ההתנצלויות מיותרות. אף אחד חוץ מענת לא חושב שאת גבר (לא שזו בושה כל כך גדולה).
      כאחד העוקב כבר זמן רב אחר דברייך אין לי ספק בנשיותך.
      מאד מעציב שענת חושבת שאשה דעתנית= גבר.
      כאחד המעריך מאד את כתיבתה המדעית הרעיונית והחכמה (ומאד מאד לא את שיריה הגמלוניים) אני נאלץ לחזור ולהסיק שענת היא גבר מוסווה.

      • 🙂
        אין כמו להפרד מהמחשב עם חיוך.
        חן חן לך נחבא. (ואיך היא עוד לא התלבשה עליך והמציאה שאתה גלוי שמתחפש לנחבא? את זה עוד לא הבנתי:)
        אבל הסר דאגה…עוד נשוב ונפגש תחת צילה של טוהר המילה ועוד רבים וטובים יחטפו כאן כנראה מקלחות כי אין שם, פשוט אין שם לב. וחיפשתי אותו בכל מקום עד שהרמתי ידיים המומה).

        • הנחבא אל הכלים

          לסיגל
          אם ענת תאמר שאני גלוי המתחפש למסווה, היא דווקא תצדק.
          ולאמיר, אתה צודק בכך שמאמריה מצביעים שיש לה רק דבר אחד בראש(כבר אמרנו גבר מסווה?) אבל זו תופעה המאפיינת רבים מאנשי האקדמיה. מה עוד שלפעמים יש בסיס אמיתי לאותה אידאה. העניין הוא כמו תמיד במינון ובפרופורציות.

          • כן נחבא. קלטתי כבר בפוסט מסוים אצל שחר מריו שהיא תצדק. (מבחינתי, אתה מוסתר מצויין כי לי אין שמץ),זה פשוט היה מן הומור צולע של צהריים:)

      • נחבא יקר,
        גם אני מעריך את יכולתה בכתיבתה המדעית, אבל למרבית הצער גם שם הכל כתוב באידיאה פיקס לכיוון רדוף אחד. כמה חבל.

    • סיגל יקרה, האם לא זה המקום שניזכר בארבע ההסכמות?
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8961&blogID=182

      אין לי ספק שאת מדברת מתוך יושרה (הסכמה 1), ניסית לשאול שאלות ולבטא את דעתך (הסכמה 3),
      אבל האם לא לקחת כאן את הדברים באופן אישי מדי (הסכמה 2)?
      אני מבין שאת במקום קצת רגיש בחייך כרגע, ורואה שאת מנסה לעשות כמיטב יכולתך גם במצב הזה. חשוב כמובן להיזהר במיוחד מהתעללות עצמית של התנצלויות במצבים כאלה (הסכמה 4).

      יותר מכל אני שמח שאת מוצאת עניין בשיריי וגם שמח בתגובותייך שלעתים קרובות מעמיקות לראות.
      אבל ראי, סיגל, דברים כאלה אין צורך לקחת ללב. לא אל כל אדם אפשר להגיע. אפילו פסיכולוגים מקצועיים לא מצליחים לרפא את כולם. רחוק מזה.
      שמרי על עצמך.

      • הסכמה שתיים. אני תמיד נושאת אצלי קרוב את ההסכמות האלה. לפני שהפגיעה מגיעה אני יודעתלעצור אותה. הפעם מתוך הרפרוף והגילוי שאני מככבת אצל ענת שבקשה ממני לא לדבר איתה והיא פשוט משמיצה לי את הצורה הייתי פשוט לא מוכנה וחטפתי אותה בפיצוץ. אבל אט אט הצלחתי לפרק את הפגיעה והרבה בזכות האנשים שכאן.
        לעולם לא הייתי מאמינה שאקלע לסיטואציה הזויה כזו עם עולם שחי כאילו אין עולם. העולם האמיתי שלי תמיד מחזיר אותי למציאות וכך למזלי היה גם הפעם אולי רק באיחור קל:)
        (ושם אצלה היא או מישהי משתוללת בשמי…ארבע ההסכמות בתוכי אבל גם תמיהה ענקית: מה קורה פה לעזאזל?)

        • סיגל, מה שקורה פה הוא משהו מכוער מאוד, וענת לא לבד שם. יש לה את חוה זמירי הבלתי קיימת 🙂
          כמו שגבריאלה יעצה לך, וכמו שאת יודעת לעשות, קראי את פניהם ברעלים שהם מפרישים שם. כפי שאת רואה, עוד אנשים יודעים לקרוא כך.

          • הי אמיר, כתבתי לפני כמה שעות תגובה ארוכה ושמרתי בזכרון אבל הבת שלי שמרה בזכרון מילים של שיר אז הכל נמחק.
            אז אנסה לשחזר ואולי דווקא לטובה ויצא יותר קצר:)
            אז כך: ראשית אפצח בשיר הקלה של ארכדי דוכין "עכשיו אני כי ההוא הלך".
            עדיין יש את אלו שיציקו, אבל ענת היתה מבחינתי חושך.
            האשימו אותי שנכנסתי לבלוג שלה אבל אני לא מצטערת על כך. הייתי חייבת. הייתי חייבת לנסות לדבר איתה מלב אל לב.
            לא חייבים לראות בני אדם בשביל להכיר אותם. זאת אמונתי שמתנגשת באמונתה שמתנגשת בכל תחושות הרדיפה שהיא חיה בתוכן שמתנגשת עם הנשיות המאויימת שלה מול גברים. וליבי עליה.
            אבל שם היא ניצלה את זהותי הוירטאלית על מנת לחוות דרכי את תחושת הנרדפות שלה, את הפחדים שלה שמאחורי כל אישה חזקה מסתתר גבר כשרוני שממציא אותה, ואז נערכו מילותיי בצורה מכוערת, והיא רקדה על דמי הוירטאלי.
            מודה שזה הכניס אותי קצת למצוקה אבל לא בגלל שאני אישה חלשה, אלא בגלל שחויתי מכך דברים שקרו לי בעבר.
            נזכרתי שבתור ילדה אמרתי אמת לאמי והיא מתוך מצוקה שלה כינתה אותי שקרנית. ולילד דובר אמת לשמוע אמא שצועקת לעברו: שקר, שקר, שקר…לי זה היה טראומטי.
            ועכשיו ענת קמה וצעקה מולי: שקרנית, מתחזה, שקרנית. וחויתי את זה כמו ילדה. זה היה קשה, אבל זה היה נפלא, כי לפתע הבנתי מה היתה מצוקתה באותו הרגע של אמי. לפתע הבנתי שהיה לה נוח להאשים ילדה כדי לפתור את הבעיה. והקלות נוספות היא קיבלה אצלי וזה גילה הצעיר וחוסר נסיונה בגידול ילדים.
            השלמתי עם הזכרון הזה ואני מקווה שבפעם הבאה שיאשימו אותו ברמאות ובהתחזות, אני לא אחווה את אותם תחושות איומות שחוויתי אז וחוויתי כאן מענת.
            אחד הדברים שאני יודעת על עצמי מהכרות קרובה, זה שאני משתדלת להפיק מכל דבר בחיים למידה. החיים הם בית הספר שלי והנה למדתי פרק הרחבה באפשרויות להתמודדות עם אנשים שטוהר המילה מהם והלאה.
            משנסת את אצבעות הכתיבה שלי, מורידה את אמצעי ההגנה שלי…החתימה וכל רעיונות הלחץ שלי, ומאמינה כמו שעודדה אותי גבריאלה וצדקה: "שהטוב יכול לנצח".
            מבחינתי, האישה הזאת ניסתה להרע לי והיא לא כאן. טוב לי.

          • ומבחינת ההתחוללות בבלוגיה, רואה דברים טובים. כנראה שכולם היו בהלם אבל בהחלט כשהתאוששו ידעו לראות איפה גר ההגיון.
            ואני מבינה. מבינה שיש את העניין שהיא חברה של האנשים ולא רצו לפגוע בה ולהתעמת איתה. אבל לי חרה שהם בחרו בשתיקה.
            מנסה לדמיין לעצמי חברה כמו ענת שעוברת התקף רדיפה. מנסה לדמיין שאני קוראת פוסט רדוף שלה שבו היא תוקפת נשים על התחזות. מנסה לדמיין שבצד השני יש עוד חבר מהבלוגיה הזו שעליו היא מעלילה. מה הייתי עושה? הייתי אומרת לה: "ענת אני מתה עליך אבל את טועה". הייתי פונה לאמיר ומסבירה לו שהחברה שלי חותה כל כך הרבה רדיפה שלא יכעס עליה ולא יעלב ממנה. אם היא היתה מתעקשת לפגוע בחומרה באנשים הייתי מפסיקה להיות חברה שלה. היו לי חברות חיים בחיי וכשראיתי אותם פוגעים באחרים התרחקתי. לא רוצה אנשים כאלה סביבי. היום זה אחרים מחר זה אני. לא תודה.
            אז לא הכי הצלחתי לישם את ההסכמה השניה כי כן לקחתי את ענת באופן אישי למרות שידעתי שזה לא ממש ממש אישי כי היא נתקעה עלי עם הבעיות שלה. אבל מעז יצא לי מתוק כי אני נפטרתי ממשהו שלי והרווחתי מילות פרגון מאנשים מקסימים. בדרך כלל אינני נוהגת להשען אבל מודה שהיה לי נעים. כיף לדעת שיש כוח של טוב באינטרנט. ואני מוסיפה את הכנות והרצון שלי בשמירה על טוהר המילה. להמשיך לכתוב ממקום הכי נקי שיכולה ולהמשיך להלחם על זכותו של אדם לפרטיות וירטואלית.
            בתי קראה את המחול המטורף ותהתה: אבל אמא למה הם לא מאמינים לך? עניתי: כי אין לי תמונה. היא אמרה: אז תשלחי להם תמונה. עניתי: לא רוצה. באינטרנט מותר לי לכתוב בלי תמונה. והיא אמרה: אבל אמא תראי מה אומרים עלייך למה את בכלל קוראת את זה? זה נורא מעליב. אז עניתי לה: כי אני נלחמת מתוך צדק ואמת ובסוף הרעים הולכים אם הטובים לא מתייאשים. היא לא האמינה לי. בארוחת הערב סיפרתי לה: ענת פרי עזבה. לימדתי את בתי לא לברוח. שמחה שאני בעצמי הצלחתי לא לברוח. שמחה שאיפשרתי לעצמי קצת חולשה כי לפעמים אני מבקרת את עצמי על כך שאני משדרת חוזק בלי לחזק מש ממש את כל היסודות ששם בפנים. אז הנה אחד התחזק לו. והנה אתה אמיר שנראית חזק לכל אורך החוויה כנראה חזק הרבה יותר ממני בישום ארבע ההסכמות וזה באמת מרשים ומיוחד בעיניי.
            (חילקתי את התגובה… יצא ארוך בכל זאת:)

          • סיגל היקרה, קודם כל שמח שאת פה ולא הלכת. לכל מי שמכיר אותך כאן זה יותר משנה לא היית צריכה להוכיח דבר, כמובן. קולך מובחן וצלול. אבל אני מבין עכשיו הרבה יותר למה נכנסת לטור של ענת וניסית לדבר איתה. מי שהתחזה לך (או סביר יותר התחזתה), ודיברה בשמך דברים זולים אולי לא היתה ענת, אבל רעל מושך רעל, ואני בטוח שלרבים כאב לקרוא כשכל זה קרה.
            אבל אם בסופו של דבר מצאת בזה תיקון כלשהו לאותו עלבון ילדות, הרי יש בכל מה שקרה אפילו תועלת?

            נכון בעיניי לא להתכופף בפני עוול ורוע, גם אם מקורו בחולי נפשי, לדרוש שיתוקן, וכמובן נכון לעמוד על האמת שלך.

            בהתייחס למאורעות האחרונים כתבתי היום אצל תמי דברים לא שונים ברוחם: "אמנם לא יצאתי להכריז בראש חוצות שאין לי אחות, אבל אין זה פוטר איש מלהתייחס לעוול. זו אחריותו של כל אחד כלפי עצמו וזולתו בכל מעגל אנושי. העמדה המוסרית בחברה אינה נושא למדיטציה, והתיקון שאדם נדרש לו – הוא תיקון במעשה.
            אמנם לפעמים יש לזה מחיר.
            עצם ההשתלחות של ענת בי היא סילוק "חשבון" ישן, כשיצאתי להגן על משה גנן מהאשמות מופרכות שלה" (= ברשומה הזו שבה את מגיבה עכשיו).
            אני מסיר את כובעי הוירטואלי לפני מי שנקטו עמדה למרות הסיכון והרצון להתרחק מהרעל, ודבקו במצפונם.

          • וסיגל, חושב שאת בהחלט אישה חזקה. לדבוק בטוב כששופכים כדברייך את דמך הוירטואלי – לא קל כלל וכלל.

            וחושב ששוב כדאי לנו לקרוא לעומק את ארבע ההסכמות ולדבוק בהן ככל שנצליח =
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8961&blogID=182

            אגב נכנסתי לאתר של בטי, וראיתי שמדובר בסדנאות של נשים. לא מצאתי שם טכניקות ממשיות. אולי תסבירי?

          • סליחה, ביירון קטי. כתבת לי עליה ב"ארבע ההסכמות".

          • חיפשתי ומצאתי הסבר מדויק שמסביר את עקרונות השיטה:

            http://www.thework.co.il/default.asp?PageID=10

            באופן כללי הרעיון הוא ליצור הבחנה בין מה שאנחנו חושבים שגורם לנו לסערת רגשות לבין כך שזאת רק מחשבה ולא חייב להיות וודאות.
            כשנפרדים ממחשבה ויכולים לראות אותה מהצד כרק מחשבה הסבל נגמר.
            (ראיתי את המחשבה שענת נגדי. בסוף הבנתי שזה לא אישי והיא נגד עצמה אבל זה היה תרגיל מאוד קשה כי הבנתי שכך קרה לי שגם אני בגלל שאפשרתי סערה לעצמי יצאתי נגד עצמי).
            ואיך עושים את זה מבחינת הטכניקה?
            בקישור אפשר לחרוש את האתר ולקרוא הכל. כולל הדגמא האהובה עלי עם פול הנצחי שמככב בכל הספרונים שמחלקים בסדנאות הנפלאות האלה:)
            במילים שלי אסביר שפשוט כותבים מחשבה שלילית באופן חופשי ואז כותבים אותה בצמות לשש שאלותך מכוונות ואז אישה אחת שואלת את האישה השניה ארבע שאלות קבועות שבסופן ומתוך התנסות פשוט קורה הלא יאומן והסבל שהיה מטענה של המחשבה פשוט מתאדה. בהתחלה צחקתי וזילזלתי. רציתי לראות איך זה עובד מהצד. חשבתי שהבנות פשוט מוכנות להאמין בכל והן שטופות במוח מראש ואז זה קל. אבל יום אחד הייתי נורא סוערת ממשהו אישי ובקשתי לנסות לבדוק איך זה עובד עלי. לא רק שזה הרגיע אותי. לעתיד לבוא מה שחשבתי בכלל לא היה נכון, ולעתיד לבוא הרבה יותר רחוק, זה כל כך לא משנה לו זאת היתה מחשבה שיש בה אמת. לאותו רגע זאת היתה עזרה מצויינת. ולחיים… הסדנה הזאת היא מתנה נפלאה.
            למען היושר: השתתפתי כצופה בשתי פגישות ובתור משתתפת בשלישית ועזבתי. הבנתי את ה"פואנטה" ואני עושה את זה (כשאני לא שוכחת) לגמרי עם עצמי כי אני מסוגלת להיות גם הנחקרת וגם החוקרת ולא חייבת קבוצה ומנחים בשביל לעשות עם עצמי עבודה. אבל מכיוון שזה עבד אני בהחלט ממליצה.

          • נכנסתי וקראתי וקראתי, אבל אצטרך ללמוד את זה יותר. את השיטה בפועל. מרתק.
            והתובנה שלה שהמחשבות קודמות מדויקת.
            תודה!

          • אם אהבת ותתחבר אפשר להפוך את המידע למשחק פוסט:) עשיתי את זה עם חברים קודמים בקהילה שניהלתי. היה מאלף. לשם כך צריך מתנדבים ספורטיביים שרוצים לרשום משהו אישי והחברים בקבוצה עושים איתם חקירה. אני מוכנה לעזור וזה מתאים מאוד לוירטואליה כך שאולי אנשים לא חייבים להזדהות בשמם לצורך נוחיותם.
            בקבוצה שלי היתה בחורה שהעלתה לאתר את אבא שלה ושניהם טענו זה מול זה עד שנפתחו ביניהם כל הערוצים והיה מדהים לגלות מכמה אי הבנות קשרים מייצרים פלונטרים מכבידים ומיותרים.

          • ממה שכבר הספקתי לקרוא, נראה שזה יכול להיות גם אתגרי וגם משחרר. אבל בכל זאת לפני שאקפוץ ראש לבריכה החדשה הזו, קודם אלמד את הנושא יותר טוב 🙂

          • בכיף. וגם עדיף לחכות שנרגע היטב לפני שתנער לנו את המחשבות השליליות:)

          • אמיר לא התכוונתי ללכת אלא להתרחק וגם הבטחתי להמשיך לקרוא. יצא מזה טוב כי קראתי שענת עוזבת ושמחתי לחזור לכתוב. עדיין אני כותבת את המגילות שמוציאות מתוכי את כל מה שישב אצלי בתוך הלב. אבל יעבור לי ואוכל לכתוב לגופו של עניין ולא רק על הנושא הזה.
            כל מה שכתבת אמיר נכון בעיניי וכתבתי דברים דומים במילים אחרות כך שיש פה בעיה כי שוב אנחנו מסכימים:)
            כתבת: "זו אחריותו של כל אחד כלפי עצמו וזולתו בכל מעגל אנושי. העמדה המוסרית בחברה אינה נושא למדיטציה, והתיקון שאדם נדרש לו – הוא תיקון במעשה"
            אז זהו. איך אפשר לא להסכים למילות אמת? בספר הטאו כתוב:" דברים יפים אינם אמת דברי אמת אינם יפים". זה לא הכי מוסיקלי שבעולם לדרוש מאנשים אחריות וזה מאוד מוסיקלי ללטף דמעות גם אם הן של תנינות אבל האמת היא מצרך הכרחי בריקוד החיים, ועל שלי אינני מוכנה לוותר גם אם המחיר הוא לותר על חברויות.

          • נו, אני מנסה לפתות אותך בדיוק לזה – לספר לי על ביירון קטי וכו' (ולא שאין לי עניין אמיתי בה).
            ו…שוב אנחנו מסכימים? :))) לא תאמיני, אבל לפני שעה קלה ציטטתי לרונית בפוסט שלה מתוך הטאו טה צ'ינג (אבל בתרגום שלי) "בהכיר האדם את היופי כיופי, ניכר המכוער".
            מניין שלך? לא של נסים אמון, אני מקווה?

          • סיגל, שלא תביני לא נכון, לא מנסה להשתיק את העלבון והכעס שלך.
            אבל גם אני הרי נפגעתי פה, ואולי מותר לי לומר שצריך למצוא דרכים להמשיך שוב הלאה בראש למקום עם יותר אוויר ושמחה.

          • מאיפה שלי? מהראש. היה לי ספר עם כריכת עור בצבע ירוק כהה. מתחת משהו ספוגי נעים. חיפשתי אותו לפני הציטוט אבל לא מצאתי. השם שלו נדמה לי נכתב לאו טסה, מי תרגם אין לי מושג. אמיר, אתה גם תרגמת את הספר הזה? מאיזו שפה?
            וזה שכתבת את אותו משפט אצל רונית אני פשוט יכולה להתחיל להבין את ענת.
            אופס, שוב חזרתי לנושא:)
            לציין שאני בהלם אבל הלם נחמד:)
            אני אוהבת את הספר אמיר, נתן לי אותו חבר שעברתי איתו חווית התבגרות. באותו מעמד הוא נתן לחברה שלי מקל שאסף מהטבע. קינאתי במקל. שכחתי את הספר. טפו, טפו, טפו, התבגרתי מאז ולמדתי לשמוח על מה שיש.

          • כן, זה הספר של ניסים אמון, ולא ארחיב עליו את הדיבור המקצועי שלא לקלקל לך את מה שמצאת בו.
            ולא, לא תרגמתי אותו בשלמותו אלא רק בשביל עצמי – קטעים לצורכי לימוד.

          • טוב. אבל אני חייבת לספר משהו שישמע הזוי אבל מה לעשות..אמת.
            אותו בחור ואני היינו בשלב כלשהו חברים בקהילה אחת. (הרבה אחרי זמן הספר שבסיפורי) ומשהו כתב משהו. מיד רצתי אל הספר ושלחתי ציטוט זה של עכשיו. באותה דקה בדיוק גם הוא עשה את אותה פעולה וכתב את אותו ציטוט בדיוק. באותה דקה! חיפשתי אצל רונית את מה שכתבת ולא מצאתי. רציתי לבדוק את השעה:)
            אבל מצאתי פוסט משחקי שיר שמחכה גם לשיר שלך אולי תתרגם את לאו טסה להבריש?:)

          • סיגל, זה ברשומה החדשה שלה, לא בגרשון. ולאו טסה בהיבריש? אני עוד עובד על פרק ב' של "בראשית" (יעני, טייק טו של "ב'תחלה") ולא יוצא מ"דשא עשב מזריע זרע" 🙂 יש לך רעיון?

          • רונית בר-לביא

            "בגרשון" :))
            ומדברים עלי בגוף שלישי ?
            🙂

            אמיר, לפני בראשית ב',
            פליזזזז תתרגם את רמי וג'ורג'ט של הדייר סטרייטס.

            אני מתה לתרגום מדליק של זה.
            ויש הרבה מילים באינגליזית, תראה את המקור אצלי ב"גרשון" 🙂

          • סורי, אחותי, נו הארד פילינג, אבל אני ת'התמחות שלי עשיתי במלים של שבת, יעני קלאסיקה. ולפני שאני נופל על הסדין וחורפ עד המורנינג, רציתי רק להזיכר שגם ההרמון, עד כמה שנשאר לי בממורי, היה תשובה (אמנם ארוכה משהו) לטרולצ'וק אחד שתקע לנו ת'רעיון בגולגולת. אללה ירחמו.

          • בעידן האינ-מים העתידי יהיה דשא סינטטי אז אפשר לותר על המשפט. הירוק המלאכותי יהיה בלי יכולת היתרבות.
            ואם תתעקש אז: פרנזים ירוקים שרוצים אחים שטיחים.

          • :))))) דטס דה ספיריט, בייב. הביא אותה במרבדשא שהכניס ת'חברהשְלו להריון.

          • "ויהי חושך ויהי אור יום שני בפתח".
            מסיימת בברכת 'הנוטים לעצום את עיניהם' הידועה: שתהא זו שינה נעימה על סדינים חלקים לחלומות שקטים.

          • וזה לא בשביל תמונת מחשבה של סדינים אלא בשביל לאחל "חלומות לא מקומטים" שכן חלומות מקומטים זאת מילה מתאימה לדעתי לצייר סיוטי לילה.

          • ולך מירי יקרה לי מאוד, למרות סערתי קראתי גם את סערתך, ושמחתי לראות כאן את פנייתך אלי. אני זוכרת שהיה לך פוסט על הבית הוירטואלי, והסברת לי שקשה לך עם זה שאני וירטואלית. אבל הגדלת לחבק אותי חיבוק וירטואלי. והבנתי שכך את בנויה, והשתדלתי להגיב רק ממש ממש אם רציתי להגיד משהו על יצירתך, לשם הרחבת ידע. כמו אז בפוסט עם המדבר. לא כי לא רצית לדבר איתי, אלא כי כנראה שהבכתי אותך. (לא כל אחד בנוי לדבר עם אויר:).
            אחר כך כתבתי לך שירים בפוסט ההרמון אבל כנראה שהבכתי אותך שוב. למעשה שכחתי את אשר הסברת לי אז, ובחום אמיתי שאני רוכשת לך השתעשעתי בשירה. אין לי ממש נסיון בשירי הרמון ונורא התלהבתי מהמשחק, שכנראה הברחתי את כולם, כי יצאתי נורא שובבה ולמרות שהיה לי כיף שכחתי שלא כולם חווים חוויות כתיבה כמוני ובכך טעיתי.
            נדמה לי שגם רונית בטראומה ממני שפתאום הפכתי למורטת שערות אכזרית ממין זכר, אבל אני מקווה שההומור הנפלא שלה קלט שאני מקשקשת ושאני לא באמת קוסמטיקאי זכר של שום הרמון:)
            ולאט לאט מירי מתחדדים לי האנשים לפי התגובות שלהם אלי, ואני מכבדת את אלו שרצונם פרטים על הדובר, כי זה בדיוק כמו שאני מבקשת שיכבדו את רצוני לשמור על פרטיותי.
            ואני אסביר לך קצת לעומק. איפה כתוב שרונית בר לביא גרה? (סליחה רונית שמשתמשת בך כדגמא:) בירושלים. אני לא גרה בירושלים, שאם לא כן הייתי מציינת מזמן. נניח שאני גרה בקיבוץ חוקוק. רונית עדיין יכולה להיות ילדה יפה עם תמונה שגרה בירושלים.להיות סיגל מקיבוץ חוקוק זאת כבר בעיה. כי אז כבר כל הקיבוץ יודע עלי. כי אז כל מי שקורא כאן יכול לבוא לקיבוץ שלי ולחפש אותי בלי רשותי.
            עכשיו, ראית שחוה ניסתה להגיע לאמיר? היא חיפשה טלפון שלו. היא פנתה למקום העבודה שלו. היא לא הצליחה. אתם יותר מוגנים ממני. אלי כל אחד יכול להגיע אם אני מחוקוק, ואני לא רוצה את חוה או את ענת דופקות על הדלת שלי. לא רוצה שבגלל שאמא גולשת באינטרנט ילדיי יהיו בסכנה ממי שרוצה להתנכל לי. ונכון שאני וירטואלית, אבל האם אני נשמעת מטורפת? האם פעם כתבתי אלים כמו שטענו נגדי? זאת אני ככה, אישה עם מילים, ורצון לשמור על טוהר המילה, ומחשב כשיש אמצעי תשלום מאפשר.
            את פרטי החיים שלי אני שומרת קרוב אצלי, את אישיותי ומחשבותיי על יצירות ובכלל אני פורשת בהכי פתיחות שאני יודעת ואוהבת. מה כל אחד בוחר לעשות עם זה?זו זכותו המלאה.
            אבל לפגוע בשום אדם אין לאף אדם זכות, ואני לא אשנה את דעתי בהקשר לזה.
            אז תודה לך מירי על תגובתך החמה. אני ידעתי אותה, אבל שמחה שהפכת את זה למילים.

          • מירי פליישר

            תודה סיגל
            עכשיו באמת התגלית בגדולתך.
            בהיותך אקסטריטוריאלית ולא מחוייבת בעצם לאף קליקה . אני ניסיתי לשמור על טוהר ההתנהגות המתאימה לי ולא התאים לי לעשות עליהום על ענת . נכון שלא התגייסתי מספיק לטובתך , זה כי כאמור מקובעת בי ההתנגדות לאנונימיות אינטרנטית שהבנת אותה כל כך יפה.
            לא פגעת בי בכלל במשחקים אצל אמיר להיפך בשלב מסויים אני הייתי חוצפנית מביכה,ככה נראה לי. אבל כאמור את יודעת מי את , לי היה קשה להסתגל לסיגל. הבנתי לגמרי את הסיבות לאנונימיות שלך והן מעולות בעיני. פעם ראשונה שאני מבינה את הצד הזה באינטרנט. בפעם הקודמת כשמנהלת הפורום שהייתי בו התחזתה לגבר ועבדה עלי,הייתי בטראומה נוראה , כי כאמור אני נוטה לחבב ולהתידד והרגשתי מרומה.
            אני מודה לך על תגובתך המפורשת היחידה . אני לא יודעת אם מישהו הבין מה ניסיתי לעשות. ניסיתי להביא שלום בדרכי שלום וחטפתי במיוחד ממישהי שאני נמנעת מלציין את שמה עלבונות קשים שגרמו לי למחוק את הפוסט ההוא על רוח הבלוגייה.היא אגב מקבלת רק תשבחות ואני תוהה מתי תעכל מה עשתה לי ואצלי בבלוג.
            אז הוצאתי אותך מהקהילה שלי למרות שאחרים כבר מזמן קיבלו,כנראה פחות נוקשים ממני,והיום אני מודיעה שסיגל היא סיגל כי ישר רואים שזו סיגל.

            אשר לאמיר אור
            ציינתי כבר את הערצתי לאצילותך כשנמנעת מלהגיב להאשמות שנראו מופרכות
            אני מקווה שגם אתה מבין מה ניסיתי לעשות . בכל אופן שיהיה ברור שהפעלתי על ענת ידידתי הרבה לחץ ובקשות למחוק לפחות את התגובות . האמת שאני די מרוצה מהתנהלותי , פרט למחיקת הפוסט על רוח הבלוגייה.פשוט הייתי צריכה לחסום לתגובות או למחוק כאלה שפגעו בי אבל אז נכנס מגיב בעל כוונות זדון התחזה לי וטען שקיבלתי טיעונים שהתעקשתי לא לקבל. בקיצור מישהו סימן אותי ואת הויכוח והוסיף רעל , כמו שנעשה אחר כך בשם סיגל בבלוג שלך.לכן כתבתי שמישהו מנסה להרוס. חבל שמחקתי כי אני כאמור גאה בעמידתי האיתנה והבודדה.
            זה היה בטח נורא מבחינתך כל הרדיפה הזו שלובתה לא מעט,בתגובות נאצה מסכסכים, שמחה שעמדת בה ומקווה שנשארנו ידידים.

          • מירי, תודה על דברייך החמים. אם אני מבין נכון, בפוסט שלך ניסית להיות מהאו"ם?:)
            זו באמת עמדה די בלתי אפשרית.

            נניח שידידה שלי בוגדת בבעלה, שבטוח שהיא אהבת חייו הנאמנה. נניח ששכנים שלי מעלילים על השכן מלמטה שהוא בוגד באשתו. או אפילו שחבר שלי גנב רעיון ממחזה של מישהו אחר ושכתב אותו ליצירה "שלו". וכו' וכו'.
            מהי חובתי לעצמי ולזולתי במקרים האלה?
            איזו עמדה שאנקוט תביא את הטוב המרבי לכולם? האם אהיה באמת אהיה "נאמן" או אעזור לאותה ידידה / שכנים / חבר בזה שאגיד שכולם צודקים? האם לא אגרום עוול?

          • מירי פליישר

            אמיר ניסיתי להשפיע מאחורי הקלעים
            ניסיתי ללכת על גדר דוקרת
            חטפתי מפה ומשם ובכל זאת אני שלמה . מוזר אבל מתאים לי. לא הייתי עושה אחרת לו הייתי אותה מירי אבל בינתיים למדתי קצת .
            שמחה שנשארנו ידידים.
            שמחה שרוב המעורבים הבינו את מניעיי גם אם לא נראו להם. זו הגדולה שלהם. ואני שמחה. אולי אשוב ואאמין ברוח הבלוגייה שוב, שאתה אחד החשובים בה ותכונותיך הטובות משפיעות ושופעות בה טוב.
            טוב אף אחד לא מושלם…:)

          • מירי יקרה, יודע גם יודע שנפשך שוחרת רק טוב.
            ארוכה הדרך ל'מושלם', אבל די אם נתכוון אליה ככל שנוכל 🙂

          • וזה כמובן בלי קשר לשאלות ששאלתי אותך כאן למעלה. אם יש ודאות, כמו במקרה זה, אי נקיטת עמדה ברורה היא עוול לכולם כולל אותך.

          • מירי פליישר

            אמיר לגבי השאלות ששאלת הייתי מנסה להגיע למי שעושה עוול ולדבר איתו כי אני אדם של מצפון וכך גם עשיתי מאחורי הקלעים . על הבמה ניסיתי להשקיט את הרוחות על מנת ליצור אוירה שתאפשר תובנה אצל מי שצריך בלי להתקיפו. כך גם הייתי עושה עם החבר,השכנים ואלה שהבאת כדוגמא.
            מה שהפריע לי ואיננו מפריע יותר לגמרי הוא אי הכרותי עם סיגל,לא מפני שחשבתי שמישהו מתחזה לה, היה לי ברור שלא ובטח שלא אתה ואינך זקוק לשום דבר, הכריזמה שלך מספיקה לך בהחלט על מנת למשוך אנשים ולייצר מפעלים נפלאים ואמינים כמו הליקון וענייני שירה ומשוררים,לא יכולתי להתייחס לעוול שנעשה למישהו אנונימי בעיני וזה תוקן לגמרי. סיגל היא סיגל היא סיגל ואחלה בן אדם !

          • מירי יקירתי, אין לי שמץ ספק בטוהר כוונותייך. אבל לפני שנדפדף הלאה, הנה נקלעה לידינו הזדמנות לברר עניין חשוב.
            אם אני מבין נכון, את חושבת שנקיטת עמדה בפומבי פירושה התקפת הצד הגורם עוול. זה לא חייב להיות כך. חושב שעדיף לפעול "מאחורי הקלעים" כפי שניסחת זאת, מאשר להצהיר בפומבי שלכל צד האמת שלו, או משהו כזה. זה משחית את הדיבור ומערער את תחושת הצדק של השומעים, שלא לומר מחזק צדדים סתגלניים ופחדניים.
            הכל עניין של אסטרטגיה – איך להגיע לאדם שטעה ולהביא אותו לראות זאת ולתקן. כולם רוצים להיות צודקים, ואני חושב שזה רק סימן לטוב ליבו הבסיסי של האדם, אבל נראה לי שהדרך לצדוק באמת עוברת גם דרך תיקון שגיאותינו.

          • מירי, מחקתי כבקשתך, ואני מחזיר מהשרשרת שנמחקה מה שרלבנטי.

            1

            שם: מירי פליישר

            תוכן: סיגל שיהיה לך ברור מעולם לא חשבתי שאת אמיר אור
            אני פשוט לא מסוגלת להתייחס לאנשים אנונימיים מסיבות של פגיעות אינטרנטיות, כשאנשים התחזו. אני לא חושבת ולא חשבתי שהתחזית אבל זה כלל שקבעתי לי , לדעת מי מאחורי השם כדי לא להיסחף ולגלות שהכל פיקציה. יש לי נטייה להתידד עם אדם וצריכה את תחושת הבטחון גם באינטרנט. מאידך קראתי עד כמה אנשים נהנו מתגובותייך והתייחסויותייך ואני לא רואה שום סיבה שתפסיקי גם אם תמשיכי בדרך
            האנונימית .
            ואני הייתי זו שכתבתי לאמיר, "מישהו החליט להרוס את הבלוגייה" כשקראתי את השיר הגועלי שכתבו בשמך , כך שהנה אני מגלה לעצמי שבכל זאת אני מצליחה לזהות מתי את זו את.
            שוב אני אומרת לך לא חשבתי שאת לא את , הפריע לי חוסר הידע על האדם שמולי מסיבותי האישיות. מקווה שהבנת.אני לא מבקשת סליחה כי השתמשו בה בהגזמה לאחרונה בבלוגייה וכנראה בהתחזות אבל אני מקווה שאי ההבנה לפחות בינינו הוסרה. אני י ו ד ע ת שאת לא אמיר אני י ו ד ע ת שאת אישה ואישה טובה. ובעצם זה לא מה שחשוב.חשוב להיות בן אדם ומה שחשוב לי באינטרנט כבר כתבתי.

          • 2

            שם: מירי פליישר

            תוכן: סיגל נגעת לליבי מאוד ותודה לך על כך!
            אינני חברה קרובה של ענת , ניסיתי לתמוך בה בגלל תכונותיה הטובות ורגישותה הרבה, אולי רבה מידי. הטענות נראו כל כך מופרכות אבל ניסיתי לדבר אל ליבה. זה הכל. הבנת.
            מודה לך שלמרות שלא עמדתי לצידך רק בגלל הפק במוח, ואף הפעלתי לחץ מתמיד להזדהות מצידך, הבנת. שימרי על אלמוניותך זה נשמע לי נקי מאגו להפליא!

          • 3

            שם: חני ליבנה

            תוכן: מירי יקרה, אני בטוחה שכל הכוונות היו לטוב, מכל הצדדים ולא כדאי לשמור על טינה, כי כל הנפשות הנוגעות בדבר הן נשמות גדולות ומיוחדות, די, צריך לשכוח ולמהשיך, וליצור משהו חדש, שיר או סיר… משהו שיהיה בו התחלה חדשה ויחזיר עטרה ליושנה… ואז גם כל אלו שקפצו על ההזדמנות להכפיש, לעורר, בשמות משמות שונים, ימוגו, ובא לציון גואל..

          • 4

            שם: מירי פליישר

            תוכן: חני יקרה
            אם תראי הגבתי אצלך וביקשתי למחוק את ה"סיפור" שלי כי הדברים בוררו.
            וגם אני השתמשתי בגואל שיבוא או כבר הגיע לציון:)
            תודה על הבנתך ואכן עכשיו אני מבינה את הכוונות וגם את ההבדל בצורות התנהלות שבאות כנראה מנקודות מבט שונות, נסיון בחיים,אישיות,ואין אחד טוב מהשני , אבל בהחלט שונה

          • 6

            שם: סיגל

            תוכן: מירי שוב תודה לך. אני חושבת שאת מזדהה בגלל מה שעברת, אבל לא כל אחד יכול להבין את התחושה הזאת שאומרים לך משהו שהוא לא אתה ,או שאתה לא אתה.
            אני מבינה שעברת חויה עם חברות שלך, כי לא הסכמתן על דרך. אבל כנראה שמכיוון שאף אחד לא הצליח להסביר לענת, וכנראה שאת החברה הקרובה שלה אולי פשוט מאוד רצו שאת תצליחי? אין מה לכעוס ולהעלב אם מבינים את הכוונות הטובות מאחורי המעשים. אני כן מעריכה את מי שיצא נגד העוול . ויגידו, זה ברור כי זה היה גם נגדך סיגל, אבל אני פשוט אישה כזו בכל מקום שיוצאת נגד עוול שקורה לאחרים. רק דרכיי יהיו דרכי נועם. ואולי הדרך פגעה בך כי הכוונות שלכם היו זהות. אז לדעתי חברות צריכה לפתוח את מה שכואב, ולדבר ולנסות להבין זה את הצד של האחר. ואני לא מדברת בקלות על מה שרחוק. לו אני הייתי יודעת שאפשר להתכתב עם ענת ולדבר על הכל עם כוונה לסיום אוהב וחברי הייתי עונה לך: בשמחה.

          • מירי שוב תודה לך. אני חושבת שאת מזדהה בגלל מה שעברת, אבל לא כל אחד יכול להבין את התחושה הזאת שאומרים לך משהו שהוא לא אתה ,או שאתה לא אתה.
            אני מבינה שעברת חויה עם חברות שלך, כי לא הסכמתן על דרך. אבל כנראה שמכיוון שאף אחד לא הצליח להסביר לענת, וכנראה שאת החברה הקרובה שלה אולי פשוט מאוד רצו שאת תצליחי? אין מה לכעוס ולהעלב אם מבינים את הכוונות הטובות מאחורי המעשים. אני כן מעריכה את מי שיצא נגד העוול . ויגידו, זה ברור כי זה היה גם נגדך סיגל, אבל אני פשוט אישה כזו בכל מקום שיוצאת נגד עוול שקורה לאחרים. רק דרכיי יהיו דרכי נועם. ואולי הדרך פגעה בך כי הכוונות שלכם היו זהות. אז לדעתי חברות צריכה לפתוח את מה שכואב, ולדבר ולנסות להבין זה את הצד של האחר. ואני לא מדברת בקלות על מה שרחוק. לו אני הייתי יודעת שאפשר להתכתב עם ענת ולדבר על הכל עם כוונה לסיום אוהב וחברי הייתי עונה לך: בשמחה.

  11. חני ליבנה

    מירי יקרה, אני בטוחה שכל הכוונות היו לטוב, מכל הצדדים ולא כדאי לשמור על טינה, כי כל הנפשות הנוגעות בדבר הן נשמות גדולות ומיוחדות, די, צריך לשכוח ולמהשיך, וליצור משהו חדש, שיר או סיר… משהו שיהיה בו התחלה חדשה ויחזיר עטרה ליושנה… ואז גם כל אלו שקפצו על ההזדמנות להכפיש, לעורר, בשמות משמות שונים, ימוגו, ובא לציון גואל..

    • מירי פליישר

      חני יקרה
      אם תראי הגבתי אצלך וביקשתי למחוק את ה"סיפור" שלי כי הדברים בוררו.
      וגם אני השתמשתי בגואל שיבוא או כבר הגיע לציון:)
      תודה על הבנתך ואכן עכשיו אני מבינה את הכוונות וגם את ההבדל בצורות התנהלות שבאות כנראה מנקודות מבט שונות, נסיון בחיים,אישיות,ואין אחד טוב מהשני , אבל בהחלט שונה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור