אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
אֶפִּיטָף
נְטֵה מִן הַדֶּרֶךְ, אַתָּה הַהֵלֶךְ,
שֵׁב בֵּין עֲצֵי הַתּוּת וְהַגֶּפֶן.
בֵּין מַיִם וָצֵל וְלֹבֶן הָאֶבֶן
פֹּה שׁוֹכֵב אֲנִי, נַעַר וּמֶלֶךְ.
פָּנַי שַׁיִשׁ קַר. יָדַי, רַגְלַי.
אֲנִי לָבוּשׁ בִּשְׁרָכִים וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם אֲנִי לֹא הִרְחַקְתִּי לָלֶכֶת,
גַּם אֲנִי הָיִיתִי חַי.
נְטֵה מִן הַדֶּרֶךְ, אַתָּה הַהֵלֶךְ,
רַטֵּשׁ תּוּתֵי בָּר עַל פָּנַי.
מתוך "פדיון המת", עם עובד 1994
היי אמיר
שיר כל כך יפה, יש לו עומקים, יש לי הרגשה שאינני מבינה אותו, אך נהנת מהעוצמה
להתראות טובה
תודה, טובה. ממקומו של מי שהיה ואינו עוד – שם מקום השיר הזה כמבט על החיים.
רַטֵּשׁ תּוּתֵי בָּר עַל פָּנַי.
שורה חזקה
תודה, חגית.
השיר היפה שלך אמיר הזכיר לי את "תותי בר" של אינגמר ברגמן, התותים כסמל לויטליות וטבעיות ,הם האנטיתזה של המוות ועלי השלכת הנבולים
לא רק תותים ברגמניים, חנה, אלא גם ריטושם האלים משהו על מצבת המת על פי בקשתו…
גם באופן זה – זו אכן אנטיתזה לשלכת הנושרת מחולשה.
שיר שמעורר המון רגש.
עמוק וחזק.
השיר שלך נותן הרגשה של שיר שהיה קיים מאז ומתמיד, חקוק באבן.עתיק, תמידי, נכון לכל הקיום האנושי
תודה, חני.
מבחינת הז"אנר, האפיטף הזה הוא באמת עתיק, ולמעט הסוף, מדבר דיבור קלאסי גם בצורתו ובסגנונו מאזן הניגודים (בכמה וכמה אופנים, אך לא אלאה פה בהסברים).
בכתובות המצבה הקדומות בדרך כלל היה חקוק או מובלט דיוקן המת, והאפיטף פנה אל עובר האורח מספר בגוף ראשון על המת והחיים שחי המת טרם מותו.
אני מדמה כאן את אחת מהתגלמויותיו של הנסיך המאושר שלמרות שבפעם ההיא אצל אוסקר ווילד כאילו סיים את תפקידו ונזרק על ערימת הגרוטאות של העיר, הועלה לשמים כצדיק ע"י מלאך אלוהים, הוא שב ומתגלם בעיני רוחי כשאני קוראת את השיר הזה. גם כאן, אמנם בשכיבה, אמנם כבר כמעט נעלם מן העין, הוא מבקש מן החי ליטות מן הדרך להבחין בו לתפוס את מהותו הגלוייה והנסתרת. ליטות ולשים לב הוא מבקש וכמו אצל אוסקר ווילד זוהי בקשה לא פשוטה. הציפור שם נטתה ממסלולה הטיבעי האינסטיקטיבי הנכון להישרדותה בכדי לעשות את המעשה הנשגב. הנער מלך השוכב כאן מבקש דבר לא פחות אכזרי מניקור העיניים, הוא מבקש שידרכו עליו ובלבד שיחוש/יחושו יגלו. שיר קשה ונפלא.
תודה, חמוטל. כמה מעניין שזה לקח אותך אל הנסיך המאושר. נכון שהבקשה היא לאלימות, ומצד שני מה יש לו להפסיד? מגע של חיים. אבל ההלך, אולי באמת יכול להיות לו קשה לו עם זה.
אני חושב שאת היחידה שפקפקת במותו של המת הזה, וגילית פה עוד סוד.
נהדר נהדר, אמיר. עולם ומלואו מרוכז ומתומצת ביחידת טקסט קטנה וצנועה בהיקפה מעצם הווייתה. נראה שחברת כאן אל ההלך של אלתרמן ולשיר השירים גם יחד, ובעצם זו התכתבות מתריסה עם ה"מקורות" האלה. וכן שימוש בז"אנר האפיטף כדי להתריס כנגדו (אם כי אני שואלת את עצמי אם ז"אנר זה מכיל בתוכו, בבסיסו, מראש גם "הנצחה" וגם התרסה, והשאלה היא של מינונים, ואצלך מינון ההתרסה גבוה יותר) – ובעצם, כמובן, כנגד עובדת המוות. נהדרים הדימויים, נהדר הטון המשתנה מפתוס לבתוס, וגם לאירוניה – והבית האמצעי הוא במיוחד מצוין בעיני מבחינות האלה. שיר רב-רובדי ומקסים באמת. כה לחי! תמר
תודה, תמר.
האמת היא ש"ההלך" האירופי של אלתרמן החל את דרכו לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה בצומת העתיקה שממנה יוצא גם השיר הזה. כתובות הקבר היווניות פנו אל עובר האורח, וסיפרו בגוף ראשון על המת ועל החיים שחי טרם מותו.
זה היה כה מוכר שאף נעשה בזה שימוש מטפורי (למשל, בבשורה על פי תומא אומר ישוע: "היו עוברי אורח", כלומר – לכו לכם הלאה, חולפים על פני עולם המתים הזה).
אבל את כמובן צודקת שהשימוש במלה "הלך" מתחבר גם אל קצה הדרך הזו בשירה העברית. הז"אנר לא כלל התרסה. זהו הפן המודרני שבאפיטף הזה. מכל בחינה אחרת אני חושב שהאפיטף הזה מתנהג במכוון באופן קלאסי לגמרי (איזוני תוכן וצורה בין דומם לחי, גבוה ונמוך, פעיל וסביל וכו").
תודה, אמיר. מובן שאתה עובד במסגרת של קונבנציה, אבל לטעמי מימד ההתרסה מועצם דווקא משום שהמסגרת קלסית. (חשוב על זה, זה כמו "שחור" על גבי "לבן" שמבליט את לבנוניותו של הלבן). באותו רצף, נדמה לי שאם חושבים באופן עקרוני על מטרתה של הכתובת על המציבה ("להנציח" את בן התמותה, שמת) – מגיעים למסקנה דומה לגבי האינהרנטיות של ההתרסה לז"אנר. תמר
תמר, את צודקת לגמרי לגבי הקונטרפונקט בין הקלאסי למתריס, וזו בדיוק הייתה כוונתי.
מעבר לזה, להבין את עצם הכתובת (וגם המצבה והקבר?) כהתרסה הוא ענין פרשני ומאוד תלוי תרבות. אפשר לרצות לזכור גם ללא התרסה נגד עובדת המוות.
מה גם, שלמי שמאמין שלתודעה יש קיום מעבר לזה של הגוף, הדיבור מטעמה לא נראה כה ספרותי.
לאמיר: נכון, זו הערה חשובה מאוד שהעניין תלוי תרבות. תודה, תמר
אמיר, שיר יפה. אהבתי את המונולג שנושאת בעצם כתובת קבר, או המת מתוך הקבר אל ההלך. מוטיב ההלך ההולך בדרך הגדולה מוכר הרי משירת אלתרמן-שלונסקי-גולדברג ומן השירה היידית. השיר גם מתכתב עם תרבות יון ורומא האהובה עליך כל כך. איך כתב אבידן ב"יפוי כוח": "מה שמצדיק יותר מכול, את החלום, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה הזאת בעול הבדידות והייאוש הגדול, מה שמצדיק יותר מכול, זאת העובדה הפשוטה והחותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת." לדעתי, המת מנסה להסביר זאת לחי. אגב, אני מסכים עם חגית שהשורה האחרונה חזקה ועושה את השיר. יש בה מן הארוטיות ומן הדם הסימבולי של החי על המת.
רני, תודה.
האמת, כפי שכתבתי פה למעלה לתמר משמר,
ש"ההלך" האירופי החל את דרכו לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה בצומת שממנה יוצא גם השיר הזה. זו הייתה קונבנציה של כתובות מצבה לפנות אל ההלך, שיעצור, יקרא ויידע.
עם זאת, ברור שלא ויתרתי על אוצר האסוציאציות שהצטבר מאז והשיר מתכתב לו גם עם עוברי אורח מודרניים יותר.
השורה האחרונה אכן מתריסה ושוברת, אבל יש בה בהרגשתי גם משום פתרון וגאולה. האדום המותז על הלבן, במעשה ארוטי ואלים הוא גם תשוקה שמעבר למוות וגם ציור ויצירה של חיים – כמו השיר עצמו.
מתאים מאד הסגנון הזה של השורה הרביעית בבית הראשון ("פה שוכב אני", וכו"). ומה שהכי מרשים בעיני הן דווקא שתי השורות האחרונות של הבית השני ("גם אני" וכו"), שאפשר לקרוא אותן כדברי הרגעה המכילים גם אִיוּם מרומז – משהו מסוג: שב, תנוח, אין מה למהר, כולם מגיעים לאותו מקום.
עדה, יפה הבחנת באירוניה הדקה שבדברי השיתוף האלה ש"סח" המת לחי. ובכל זאת, בסיום אולי לא רק מתים ומתים שבדרך שייכים לאותה קבוצה, אלא גם חיים וחיים שמעבר.
לא הבנתי כל כך מה כוונתך ביחס "לסגנון של השורה הרביעית". היא לא חריגה, אני חושב, וגם לא קיימת לעצמה, אלא היא חלק ממערכת הניגודים וההשלמות שנוצרת בבית כולו (למשל, הלך / מלך; הולך / שוכב).
לאמיר –
בעניין ה"חיים שמעבר" אני בפרינציפ לא מתווכחת, כבר מזמן סיכמתי ביני לביני שאתה יודע על זה יותר ממני. 🙂
בעניין השורה הרביעית: פשוט חשבתי שהיא (ובעצם רק היא, אם אני לא טועה), כתובה בסגנון אפיטפי מובהק. הסגנון ההכרזתי הזה התברג טוב אל תוך מה שאני עוד זוכרת מכתובות עתיקות בכל מיני שפות שכוחות-אל שקראתי בימי לימודי, וגם אל סגנון המצבות המודרניות בבתי הקברות שלנו כיום: פ"נ (=פה נקבר).
הבנתי, עדה, ואת צודקת, כמובן. אגב, כך גם השורה הראשונה עם ההזמנה לעובר האורח היא בקונבנציה של האפיטף הקלאסי.
איזה יופי מוישלה (עם שימבורסקה)
תודה איריס, ותודה עם פרח בדש גם משימבורסקה
אמיר
שירך מזכיר לי את בודהא הצעיר.
אהבתי
אריס
כמו חשבון נפש בסוף ימיו, של מלך, ולי עלתה אסוציאציה של דוד המלך שתמיד זכרנו לו את נערותו לטובה, ואחר כך חייו הבוגרים ביישו אותה, הנח במטע תות וגפן, סמוך פיזית ובזמן לבית הקברות שלו, המדבר אל הלך, שגם מפריע לו את שלוותו וגם רוצה אותו לחברה, במצב שכולם שווים.
נקרא בניגון, חודר, מעציב, מיוחד במינו.
תודה, איציק, ומעניינת האסוציאציה שלך לדוד המלך. מעניין גם לשאול אם הנער והמלך הם בנקודות זמן שונות (כפי שפירשת אתה?) או שדוד, ואחרים מסוגו נושאים את הנער גם יחד עם המלך בלי קשר לגיל.
אני מניח שאתה מתכוון ש"כולם שווים" הירארכית? להלך יש יתרון גדול על הנער-מלך: הוא חי. המת בשיר זקוק לו.
כה נאה עצתו של המוות,אמיר:דע כי לעולם לא תרחיק לכת.דע כי גם בחופן תותים מצויה כל מתנת החיים.
נהדר מוטי
נאה עצתו של המוות מוטי. גם אם אין אמת ברישא, יש הרבה אמת בסיפא, והמוות הוא סוג של פרספקטיבה ראויה.
כדי להעריך את הקיים די גם בחופן גרעינים, אני מניח. ההבדל הוא (גם לדעתך אם ירדתי לסופה) שהאודם על הלובן, הפרי העסיסי החי על האבן הדוממת של הפסל, היא תשובתה של האמנות.
ועם זאת, כמטפורה לנוכח סוף החיים, אולי זו אכן תשובה אנושית תקפה בכלל.
אמיר, לא הייתי מפרש את זה בכיוון האמנותי. להפך – רגע חיים חושני ופשוט ויפה שאין לו דבר עם האמנות.
בהחלט, מוטי, אבל מדוע צריכה להיות סתירה בין זה לזה? המחווה האלימה-ארוטית הזו היא חוויית החיים, אבל האדום של התותים על המצבה הלבנה הוא גם יצירה של שילוב צבעים, ויופי – שגם הוא מין חיים.
תודה, מוישלה, ותודה גם על שימבורסקה.
זה אכן אפיטף למשורר, ואולי לכל משורר.
אמיר, כתבתי שאני מתנגדת לשיר הזה כי אתה אומר: "תמונות מחשבה הן מציאות שבדרך". (אולי עכשו זה יותר מובן)
תמי, וכי אין זו מציאות שבדרך? 🙂
לא זו לא המציאות שבדרך. יש את "הפיזיקל אימורטלטי" (לא ממש מתחברת לקבוצה) אבל הרעיון מאוד מוצלח. אין מוות גדול יש רק מוות קטן שהוא לידה.
לא יודע הרבה על פיזיקל אימורטליטי, אבל יש מוות גם במוות תמי. כיליון הגוף, אובדן החיים הספציפיים שחיית, מה שרכשת ויצרת בתקופת חיים, ואישיותך כולה כפי שעוצבה והתפתחה – כל זה לא ישוב וייחווה כך.
(לוקחת אוויר, רגע…
שולה ואסתר חברות של אמת..:) )
זה יום כל כך קשה לדבר על מוות.
גם כשכואב לי הגוף הפיזי, תדמית המחשבה לא מביאה אותי לצפות למוות- לחזות אותו בראש. זה לא ממש מלהיב את הדמיון שלי. יותר מדליק, מסקרן לחזות את החיים. לא?
זה לא בסתירה, תמי. המוות הוא חלק חשוב של החיים, וגם יועץ נאמן.
אבל הוא הדבר הכי מעצבן!
תמיד בא לא בזמן. רוצה לתפוס נפח. הוא בטוח שהוא מפחיד. גזלן של זמן וחיים. מי רוצה אותו בכלל…
חוצמיזה, במה הוא יכול ליעץ?
הדבר הטוב שאני יכולה לחשוב עליו הוא שכשהגוף מת- מתחיל החופש הגדול האמיתי עם כל הכיופים. אבל רוב האנשים לא יודעים את זה. (מָתִי כבר פעם אחת, עכשו נראה אותו מתמרן אותי שוב)…(כןן אני מבולבלת)
תמי, הוא יועץ מומחה לפרספקטיבה הראויה על החיים.
בדרך כלל ההחלטות שלנו הן של בני אלמוות, במובן זה שאיננו מתייחסים לסופיות החיים האלה.
האם זה מה שהיית עושה או האם כך היית עושה מה שאת עושה גם אילו זכרת שהכל יכול להיגמר עוד רגע?
אוי כן.. לכן אני מתה כל דקה. קונה כל שטות וזורקת כל דבר בעל ערך. אוהבת ושונאת כל חצי שעה. והכי מצחיק שזה נראה לי משחק אחד גדול כל העסק הזה כאן. והפומפוזיות של מה שאני כותבת יכולה מחר להראות לי מטופשת עד כאב…
אמיר, מדוע הכלי/הגוף מחזיק אותנו חיי? לכל אחד יש תשובה טובה לכך לא?
התשובה שלי: 1. הסקרנות מה יהיה. 2. להבין יותר את הרגשות והמחשבות האנושיים. 3. הילדים שלי.
"סה טו"–וזה המון. לא?
"מחזיק אותנו חיים"? 🙂 אני חושב שהוא חי את חייו הפרימאטיים בעונג שאנחנו מאפשרים לו, אוכל, מתרבה וחש תחושות גוף, ואילו אנחנו שרויים בתוכו כמין רוח, או אם תרצי – דיבוק…:)
השאלה שצריכה להישאל היא למה אנחנו שם. מה הפיתוי?
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3903&blogID=182
והאם מה שאנחנו אוחזים בו כמו חי מחמד, הוא מה שאנחנו אחוזים בו?
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3786&blogID=182
סבבה, עכשו אתה מבין למה אפיטף לא מתאים?
מי יכתוב לי עוד טקסטים כאלו?
למות כל דקה זו מעלת קדושים, תמי.
:))יש לי פחד מוות ממעלות ומעליות. אין סיכוי שאגיע לקומת קידוש.
אמיר, שמת לב שהשיר התפרסם יומיים לפני החזרת השבויים?
מעורר מחשבה העיתוי…
🙂 שמתה לב שחסרה "ה" ….
חושבת שיש לזה קשר?
כן, בטח. יש חורים במסננת של הידע- ודלפה לתודעה שלך ידיעה…:)
ייתכן, תמי. בזמן העלאת השיר הזה הייתי ער רק להלך נפש של עצמי.
🙂 בגלל זה אתה משורר! (זו המתנה/עונש)
עונש?!!!
אמיר, זה די עונש להתהלך בארץ כשהמרגיש כל הזמן מרגיש. לא תמיד הוא יודע מדוע הוא מרגיש כך ולא אחרת (וזה לא קשור לרמת מודעות)…
במתנה יש גם יכולת לשכפל כל תחושה או הרגשה של הסביבה, של עץ, או סתם ענן…לפעמים היכולת הזו חודרת כשיכפול רגשי קולקטיבי- מהעתיד אל חיי הפרט בהווה מבלי שהוא יודע שזה לא של עצמו ומיוזמתו…אפשר בטעות לחשוב שחיי אדם כזה הם לא בידיו, אך ניראה לי שהוא בחר בזאת במודע כדי לחוות וליצור..כדי להיות בנתנה מוחלטת.
תמי, מודעות היא התרופה לכל, אני חושב. וגם שליטה. (אני יודע שבניו-אייג"ית יש למלה הזו הקשר שלילי – אבל שליטה אין פרושה עצירה או חסימה דווקא, אלא גם הסכמה, קבלה, החלטה ופעולה).
כך או כך אני אוהבת את הפואטיקה של המשורר!……..:)
תודה 🙂
אני גם לא בטוח ביחס ל"כיופים".
החופש מן הגוף קיים גם בחלימה, במציאות גמישה וחופשיה יותר, אך לא חופשיה מן הדראמות של הנפש.
גם מעבר לגוף, איש איש כדרך נפשו וטווח הבנתו.
אני בטוחה שלא יכולתי לדעת לחלום היטב בעיניים פקוחות לרווחה לו לא ידעתי את המעבר לשם וחזרה. הנפש שלי (שמאוד הייתי שמחה להכיר אותה) מנהלת לי את חיי ממילא- גם כאן גם שם. האשלייה של הבחירה הקוגניטיבית נראית לעיתים לא בהתאמה לרצון ה"נפש" הזו..לא?
"הנפש" שלך אומרת לך שהיא רוצה לנוח?
שלי ממש התעיפה היום…
אבל את אומרת שגם לגבי המוות את מכירה את הדרך לשם וחזרה?
ומנין לך שהנפש שלך מנהלת את חייך אם אינך מכירה אותה?
ולא חושב שיש לך או לי נפש, תמי: מודעת יותר או מודעת פחות, הנפש היא את.
ליל מנוחה.
אני לא מכירה אותה אבל כל מה ומי שסביב לי מספר לי מי היא/אני.
היא/אני לומדת להכיר אותה גם דרך תוצאות של מעשים. (אני חושבת שזה כך)
לא הבנתי.
21.7.58 יום הולדתי ועדיין לא מכירה אותי. מאז שנולדתי מספרים לי מי אני. לא תמיד אני מסכימה עם מה שאומרים, אבל מקשיבה הייטב ולומדת. כשישנן תוצאות למעשים- הלימוד יותר קל לי…:)
ובהתעלמות מכוונת מכותרת השיר
ויסלח לי ,מאמינה, אמיר.
הי תמי חמודה, (היום זאת את תמי החמודה כמובן) קראתי אתמול והשתדלתי לזכור ש….היום זה יום מאוד מאוד מיוחד עבורך…ילדת יום הולדת בגיל עגול ונפלא. מקווה שאת זוהרת וחוגגת את החיים , שפע איחולים ונשיקות, מחברה אחת וירטואלית , סיגל.
סיגל החמודה, תודה רבה ונשיקות, ממני ווירטואל ריאלטי שכמוני…:)
תמי היקרה, יומולדת שמח!
ולא סתם אחד – אלא כזה של חצי מאה.(עברתי אחד כזה לפני שנתיים, ואני יודע שלסרטנים זה לא תמיד קל 🙂
שיהיה הרבה תום בתמי ומאוד קל בקלי, והרבה אושר ואור!
אמיר, תודה…:)
אלו המון ברכות שהלוואי ורק אחת מהן תתממש…
מה פתאום? כו-לן!:)
לילה טוב…
זוכר ואוהב עוד כשקראתי באתר "שירשת". השיר הזה, היפה לעצמו, מזכיר את שירי החי-מת של אלתרמן ויש בו גם רמיזה (אם אני קולע נכון), ליונתן רטוש.
כן, רק שכאן יש התרסה כנגד מיתוס המת-החי.
רַטֵּשׁ תּוּתֵי בָּר עַל פָּנַי.
ועל פניך, השיר נוגע בעצב, תרתי משמע, "תותים תותים, בואי אקנה לך תותים" מה יש בתותים האלה שהם מגרים את הארוס?!
אגב אמיר, אתמול שידרו ברשת א" את השיחה בינך ובין אדמיאל קוסמן על הארוס, שיחה מרתקת, הירדת מן מהפנטזיה אל המציאות המשחקית. זה היה שיח תותים ללקק את האצבעות.
תודה סאם, הוא אכן מופיע גם אצל אלתרמן, גם אצל רטוש וגולדברג.
ואפשר לקרוא אותו כמת-מת או כמת-חי. וזו באמת קריאה מאוד שונה.
ברוך שובך יוסי
האם גורל ההולכים להתעייף באמצע הדרך ולעבור מטמורפוזה בתחנת העצירה?
תמרור למחשבה!
יפה הבחנת, שחר. מכוון גם מכוון. זו סונטה קטועה,ובמקור היא גם הייתה מיושרת משני צדיה, כמצבה.
מעניין…
ואת המקור (לא) תרצה לחשוף?
לא, שחר, נניח לזה. המקור נכתב, אך לא על דף.
🙂
לא ציפיתי שתשתף. אין לי איך לשפוט את המקור (שנהגה במחשבה), אבל האפיטף עובד מצוין ככה, וסוד הצמצום משרת אותו, וכך גם התבנית החצויה, שהיא סמבולית מאד כצורה וכתוכן.
יפהפה וכה נוגה ועצוב.
אהבתי תודה.
גם אני חושב. אילו הייתי ההלך הייתי עוצר בכיף.
ואז ישו היה מזכיר לך : "היה עובר אורח" שלא תתלהב יותר מידי ,הא? (תותי בר, גפנים, מידי פעם לרטט כמה על ה"חבר"ה ש"ישנים" שם כמעט כמו חרציות וקטניות וצפורים שרות)
:0)
:)))
חשבתי על :" שרַטֵּשׁ תּוּתֵי בָּר עַל פָּנַי". מתי?
אבל רק עם זה תותים ושוקולד..:)
הסבירי, תמי? על פניו של מי השוקולד והתותים?
עכשו עבר כאן הֵלך. ריטש תותים ושוקולד על פני והָלך…לא הספקתי לשאול אותו…:)
יוסי יקירי, אני עוד בין החיים. מקווה שהבראת בינתיים? ולמה נרקיסיסטי?
נער ומלך,
איזה הלך.
צריך לנטות מהדרך ולפגוש את ההיא מהשיר שלי.
אפשר לוותר על ריטוש תותי הבר בפנים וסתם לאכול אותם עם שמנת בקערה.
אזהרות, עדה? איפה? אולי בפירמידות וכד"?
האפיטף הקלאסי, בעולם היווני וההלניסטי-רומי, זה שהיה חקוק בפועל על מצבה שייצגה את המת, פנה אל עובר האורח כקונבנציה. (להבדיל מהאפיטף כז"אנר ספרותי של הרנסנס והלאה).
בדרך כלל זה לא כל כך מעניין – משהו כמו: "דע לך, הלך, שפה שוכבת אני, גברת X, אני שגידלתי ארבע ילדים למר Y, והייתי אשה טובה ונאמנה.."
אבל לפעמים, כמו באפיטף המפורסם של סימונידס לנופלים בתרמופיליי הכתובת הייתה אמנות (ועדיין פנתה לעובר האורח):
"הו, הזר, לך אמור לספרטנים / שכאן, נאמנים לחוקם, אנו שוכבים".
זה היה כה נפוץ, שישו בבשורה על פי תומא משתמש בזה כמטפורה: "היו עוברי אורח" (על פני עולם המצבות הזה).
לאמיר –
על הפירמידות אני לא יודעת כלום.
חשבתי יותר על כתובות ארמיות עתיקות, מתחילת האלף הראשון לפני הספירה, וגם על כתובות נבטיות, שזה ארמית משוערבת (או להיפך) מסביבת תחילת הספירה הנוצרית. בכתובות נבטיות כבר מופיע השורש הערבי "לען" (שאת הווריאציה שלו אנחנו מכירים ואפילו משתמשים בה כיום), שבו משתמשים שם כדי לקלל את מי שיעז לגעת, לשנות משהו מהכיתוב, וכדומה.
את האפיטפים היווניים אני לא מכירה.
עדה, האפיטפים היווניים הם שהתפתחו לצורה ספרותית, ולכן הם אלה שמתייחסים אליהם בדמיון האמנותי של תרבות המערב. בעקבות הז"אנר הקלאסי האפיטף שב ופרח ברנסאנס ונמשך למעשה עד ימינו.
למה לא? נסי לכתוב. מן הרנסנס והלאה משוררים כתבו אפיטפים לעצמם, וחלק מהשירים האלה אפילו מתנוסס על מצבות, כמו זו של ייטס בסליגו:
תצפה נא עינך בקור
על החיים, על המוות,
פרש. עבור!
אמיר, אוף..אני מנסה כבר יומיים.
זה די קשה לחשוב עד הסוף מה מרגישים כדי לכתוב.
איך זה?:
הָיִיתִי פֹּה עַכְשָׁו שַׁם.
מְלַקֵּטֶת רִגְעֵי חֶסֶד.
מַשְׁחִילָה אוֹתָם עַל חוּט דַּק.
קָצֶה אֶחָד בַּיָּד שֶׁלָּכֶם.
כשאני צופה על מה שכתבתי בקור, זה דומה יותר להֶפי-טף…:)
חושב שכדאי לקצר אותו, תמי:
הייתי פה, עכשיו שָם,
קצה של חוט
בידכם.
אמיר, תודה. אני חייבת לצאת מה"ספין" שהנושא לקח אותי.
אז צאי! :0)
לדעתי, אדם לא צריך לחבר לעצמו אפיטפים בעודו בחיים. בכלל לא משנה מי יכתוב ומה יכתבו, משנה שעכשיו את חיה ,וכמה שפחות יהיה כתוב על המצבה, ככה נתעכב פחות במקומות האלה.(הלך, עובר דרך בהליכה בלי עצירה, ולא יפה לומר לו :נטה מהדרך, אם יטה מדרכו בכל פעם שאיזו כתובת על מצבה תזמין אותו לקרוא, ברור שהוא לא ירחיק לכת…"הניחו להולכים", נשמע לי הכי .
סליחה שאני מתערבת, אבל קראתי "אפיטף" בחלון, ונזכרתי בספייק מיליגן זצוק"ל שביקש שיכתבו על המצבה שלו "אמרתי לכם שאני חולה"
🙂
:))))))))))))))))
ושירה, אם רואים אפיטף בחלון זה אומר שצריך לקחת אקמול.
חמודה, דווקא בכיוון שלך אני חושב שכדאי להרבות בכתיבת אפיטפים, ובמיוחד לעצמנו.
וזה לא מפני שחשוב מה יהיה כתוב לנו על המצבה – לא לנו זה יהיה כתוב, כי לא נהיה שם. אבל למשורר זו מחווה אחרונה של נתינה לזולתו, ובמיטבה – נתינה שהיא תזכורת לעיקר ולטפל.
כי כמו שכתבתי לתמי למעלה המוות הוא יועץ נאמן, שלרוב אנחנו לא אוהבים להקשיב לו, אבל הוא בסך הכל מזכיר לנו את החד-פעמיות של כל רגע, כל רגע של חיים.
טוב. נדכא לקוראים את הצורה, שיהיו מאושרים :" עכשיו כשהתולעים מכרסמות בי ומעלה רימה ,חשוב שתזכרו להעלות רינה ,או לפחות לעלות קצת על רינה."
כן, ואפשר אפילו עוד לקצר:
עכשיו כשרימה בי אומרת רינה, למדו שמחה גם ממנה.
(וכמובן אל תשכחו לעלות על רינה)
כן ואפשר לקצר אפילו עוד:
כאן רימה, רות סוף!עבור לרינה.
חמודה, מצטער שנמחק לי האפיטף החמישי והחלום המופלא שלך על הכבשה והמהופנטים… 🙂
גורודג"ייף מספר על מכשף שהתעצל לשמור כל הזמן על הכבשים שלו. הוא היפנט כמה מהן לחשוב שהן נמרים, כמה לחשוב שהן זאבים, כמה לחשוב שהן סוסים, וכמה לחשוב שהן בני אדם. לכולן גרם לחשוב שהן בנות אלמוות, ושכשהוא שוחט אותן, זה כדי שיעברו לגוף חדש ונפלא יותר
האפיטף החמישי היה הזמנה לחגוג , לדרוך עלי ענבים והשתיה עלי . אני עוד חיה (מים, מלח,שום, בצל, טפו, טפו :)בשביל לכתוב גם את השישי והשביעי ,וגם בשביל לשוחח איתך על מלפפונים מתים בשם האקולוגיה הפואטית …וגם בשביל לפענח. (נראה לי שיותר פשוט לי לפענח חלומות, מאשר את הגורדמיצֶר הזה).
לדרוך עלייך ענבים,חמודה? זה לא נשמע אפיטף של מתה… יותר כמו "הוא ציווה לנו את הלשון" אבל בחייו 🙂
מחכה לאפיטף השישי והשביעי…
נ.ב.
המלפפון ההוא נצחי, בשום אופן לא מת, שהריהו מלפפון ספרותי.
והמשל של גורודג"ייף מתייחס למצב האדם…
בשישי הבטחה: "אם לא תדבק לשוני לחכך רעי, סימן שאני מתה"
בשביעי: "אני לא באמת מתה, שבת היום אז אני נחה, נא לא להפריע לשלוותי, כי "למה לא כל יום שבת?" התגשם לי סוף סוף.
הממ.. השישי נשמע חי מאוד ומבחין הבחנה חשובה בין החיה למתה. מצרף את "אם לא תדבק לשוני לחכך, סימן שאני מתה" לאוצר האפיטפים שהצטבר פה!
לעומת זאת השביעי (לכבוד שבת?) נשמע קצת כמו אחרי צ"ולנט 🙂 וזה באמת כבר סוג של מוות…
זה היה אמור להיות אפיטף של שבת המנוֹחה!
:0)
עליה השלום… נחזור לשישי?
איזה דז"ה-וו, מד?
ומה כוונתך שאתה מחכה לטקסט האפיטף שנחקק בי? אני עוד פה… 🙂
שבת שלומות
דה-ז"אוו זו התחושה שלי..או כמו ששורר שלום חנוך "למראית הדה-ז"אוו" ..
כותרת השיר יוצרת את הציפייה לטקטסט החקוק וגו"..חס וחלילה לי לרצות לראות את האפיטף שעל מצבתך..אבל הרי משורר יכול להשתעשע בניסוח אפיטף למצבתו..לכך התכוונתי..
באפיטפים, שנכתבים מטבע הדברים ע"י שאירים יש הפלגה בשבח המת במתכונת שירית חרוזה וכיו"ב..
למה להשאיר זאת בידי שאירים..
יום נאה ויאה
מד, הסיבה האמיתית לכתיבת אפיטפים אינה כתובת המצבה שבפועל. מה לי ולה?
לא שם אהיה.
אבל אפיטף הוא memento mori שמאפשר לנו סיכום ביניים ותזכורת לחד פעמיותם של החיים.
הכתובת על המצבה שבפועל היא בעצם למען קוראיה.
בפועל הייתי כותבת לקוראי אפיטפים:
כשנתקלה לי זרת הרגל במיטה וראיתי כוכבים לא בכיתם, כשנסגרה לי המגירה על האמה לא בכיתם (כל אלו ועוד קרו לי באמת הבוקר, ואף אחד לא בכה) עכשיו שאני רואה כוכבים ולא כואב לי כלום , עכשיו אתם בוכים?
…אבל אנחנו לא בוכים גם עכשיו…
אבל תודי שזה נחמד להשתעש בכתיבת אפיטף לקיברך..
גדול!
פוסט מורטם הצער הוא בכל מקרה של הנשארים – על אובדנם שלהם – ולא של המת . "שהוא למנוחה ואנו לאנחה".
מה גדול מה? איפה ההתייחסות לזרת המסכנה שלי? מה עם רגע דומיה? מה עם שאלות לאותה זרת שלרגע ראתה כוכבים, אחר כך מתה מוות קליני ואחר כך חזרה להיות זרת? והאם היא הספיקה לחבר אפיטף לעצמה בשביל לשעשע את מד? בטח שהצליחה: "כשהנעל נוחה הזרת נשכחת" (אופס, אושו מתהפך עכשיו בקבר).
קיימת רתיעה מהעיסוק במוות של עצמך..וזה טבעי.
המצבות ..ובית העלמין, ולא רק הטקסטים של האפטיף, הם נחלת השאירים . המתים (כך נדמה לי מאבדים ענין במה שקורה כאן עם הסתלכותם) כלומר המוות היא חווית החיים בלבד..
ולי זה דווקא נראה לגיטימי מאד ואפילו משעשע, לעסוק בטקס ההלויה והקבורה של עצמך ובתוך כך לומר כמה מילים ל"מוקירי זיכרך/זיכרי"
לשמוע אותם סופדים לך..אולי מזיליט דימעה..ואולי מבליעים גיחוך..
למה זה פחות לגיטימי מלקבל את הנורמה, שזה נחלת השאירים..ולהפקיד בידם נושאים כל כר אינטימיים, שבנפשנו הם.
אבל אינני בא להטריח אותך בכגון אלה, ביום שכולו מצווה לעונג..אז אתה פטור מלהגיב..
מסכים אתך, מד. הצץ מעל תגובתך לתגובתי לחמודה.
אבל כשהחיים מתעסקים בלדמיין את הלווייתם וקבורתם זה כבר עניין אחר, ואני לא באמת מוצא בזה עניין.
בהלוויות בדרך כלל מדברים על עסקים, קובעים להיפגש, ומתחברתים. לא רע.
ברוח האפיטף של חמודה אנח מעביר אליכם את דברי אל מוקירי זיכרי בטקס האשכבה שלי..
נדמה לי שלא רחוק היום שהטכנולוגיה תציע אפשרות כזאת ובכל "בית חיים" יהיה מסך להקרנת הספדים עצמיים..
להלן דברי;
אליכם אני פונה בזאת, מוֹקירֵי זֵיכרי,
שהתקבצתם כאן לרגל מותי ולרגל
מצוות ליווי יקירים בדרכם האחרונה.
(אף, שכלל לא ברור, שהייתה דרך)
בטרם אטמן וגולל יחתם, עלי להבהיר
אִיאֶלוּ דברים בכל הנוגע למראית
הכרותכם אותי והכרותי שלי אתכם
ולישב איאלוּ מחלוקות ואי הבנות שיש לי
עם מִימִכֶּם ועם השקפות שאתם מייצגים .
כי אין בי דבר ממה שדימיתם בנפשכם
ובכם, ידידי, אין ודאי שמץ
ממה שמדמה אני שהנכם
גם אם, אין בליבי ספק, באשר לסגולותיכם וליחודכם.
על כן מצווה אני אתכם בזאת
לחדול מלהיות מוקירי זיכרי
ומוסיף ומצווה, כי תמחו את זיכרי מזכרונכם.
פנו בו במקום לכל דבר שטות שעולה במוחכם
יש בו אמת וממש, יותר מכל זכר שלי.
תהיה שיכחתי ברוכה.
נ.ב. מגבונים אפשר למצוא בדיספנסר שביציאה..
:)))))
יפה וקשה, מד. לא רק אסרת על המספד, אלא גם שלחת אותם מבית ההלוויות לחפש את החברים (ככה ה ם חושבים) שלהם.
בחלון הראשי של התגובות. אלוהים, כמה קשה להיכנס לפוסטים שלך, אמיר. צפוף כאן בטירוף! :))))
טוב, את השיר הזה אני מכיר כבר זמן רב… למעשה, עוד לפני שנפגשנו לראשונה. קשה להגיב עליו אחרי שכבר למדתי אותו ולימדתי אותו בסדנאות שונות. אז ניסיתי לקרוא אותו שוב "נקי", בלי מחשבות מרחיקות לכת, ונתפסתי לשורות השביעית והשמינית, לאנלוגיה שנמתחת בהן בין "לא הרחקתי ללכת" לבין "הייתי חי" – המרמזת ש"להיות חי" פירושו "לא ללכת רחוק". מה שנשמע טבעי בעולם הקלאסי, אבל מהדהד אחרת בעולם של היום, כאומר – גם אם טיילת בכל העולם, האמנם הרחקת ללכת באמת?
רונן, היקר, תודה. אין כמבטו של קרוב ומכיר כשהוא נתון בנקודת זמן חדשה.
וההבנה שלך אכן קולעת – השורות האלה הן חתרניות במודע וניסוחן היה נתפס כאירוני גם בעולם העתיק.
אז טוב.
בסך הכל הייתה לי כוונה טובה. (כנראה שכשהיא מהולה בחוסר רגישות לא מודע ,זה לא עוזר לאף אחד).
לפעמים שירים מעבירים גם בי עצב כלשהו או מחלחלים לעצב חשוף ומשפיעים עלי ,אז אני מבינה אותך מאוד, רק שפשוט באותו רגע שזה מתחיל לקרות אני נותנת לזה להתקיים קצת ומעיפה את זה ממני. אני מאמינה שכוח הרצון של האדם יותר חזק ממערבולות וכן ניתן להתנגד להן כשהן מנסות למשוך פנימה. מה דעתך?
חמודה, ברור לי שכוונתך טובה אני פשוט שונה ממך. במודע נכנסתי פנימה כדי להתמודד עם הקושי שנגלה לי, כדי לברר מה מטלטל, מה מסעיר שם וכו"…אני לא בעד הנחות סוף-עונה כדי לפתור בעייות הצפה במלאי הריגשי…:)
גם אני לא בעד. אני דווקא נברנית לא קטנה תמי, אולם במקום לצלול ולחוות סערות, נראה לי שעדיף למצוא נקודה חיצונית להתבונן מתוכה ולא להתערב רגשית באופן שמושך כלפי מטה. לגבי התמודדות עם אובדנים יכולה להמליץ לך לקרוא מאמר של קובלר בנושא שטוען שההתמודדות היא התמודדות לאורך (לאורכם של ארבעה שלבים שאין לדלג על אף שלב) , צלילה לעומק נראית לי כמו השלב הראשון ,שבו חווים סוג של דיכאון ,ולאחריו בא שלב ההתמקחות שבו מנסים למצוא דרכים לתקשר או להחזיר את מי שהלך, ואז יש שלב של כעס (שעליו אני תמיד מדלגת) ורק לאחריו מגיעה ההשלמה ,ובהשלמה אמיתית כבר אין הצפות רגשיות.
מה שאת קוראת אצלי, איננו הנחות סוף העונה אלא קלילות, בדיוק כמו שאומרת הכותרת : "גם אני לא הרחקתי ללכת", כלומר החיים פה קצרים (ולפי נוסטרדמוס הרבה יותר קצרים ממאה ועשרים שנה)ולמי שמאמין בגלגולים אז נדמה לי שזה בכלל הגלגול האחרון, אז כל רגע אפשרי כדאי להקדיש לקידוש החיים ושמחה, וחבל "לבזבז" אפילו שניה על צלילות שאינן צלילות בים. (הנה למשל עכשיו עלה בי רעיון לנסוע לנהריה ולצלול קצת בשבי ציון…את באה?).
ואם את עוד במערבולת אז בטח אני מקשקשת לך במוח ,והפתרון להשתיק אותי הוא פשוט לא להגיב לי ,ואני אבין.
שולחת לך חיבוק ואיחולי יום מחוייך.
חמודה, למילות הסיום שלך יש טעם מר בשבילי, כי את מבטלת את עצמך ובכך את הדו-שיח. זו נקודה קשה לי.
כשאת מדברת על התמודדות עם אובדן והשלבים של "אבל" זה לא מה שחוויתי כאן. אפיטף הוא נושא אחר.
נראה לי שאפיטף נכתב כמו שאמיר כותב לך- כמתנה, כנתינה מתוך הלב אל לב ההלך…תמצית צוף מתוקה מהמת, כמו צוואה רוחנית ממנו. חוצמיזה אל דאגה מסערות לא מתפרקים. זו תנודה חיובית במסע החיים, את בטח יודעת.
אוי כמה יפה החוף בשבי ציון ובבוסתן הגליל…תבלי ותהני..
לא תמי. אין בי ביטול עצמי. אם אני מתבטלת בקיומי עבורך בנקודה מסויימת אינני חדלה מלהיות. לי יותר חשוב בחיים להיות מחוברת לכוונות מאשר למחוות. גם מחוות השתקה שלא נועדה לפגוע בצרוף המודעות שלי לעצמי כאחד שמסוגל לפרוץ לעולם לא שלי ולעשות בו רעש לא רצוי, אינם ביטול עצמי כלל וכלל. פעם אמרה לי חברה באמצע רצף של סיפורים בלתי נגמרים: "אני מאוד אוהבת אותך אבל אל תפגעי, פשוט נגמר לי הכוח להקשיב" , בהתחלה נעלבתי למעמקים, אחר כך הבנתי אותה ועמדתי בפני שתי אפשרויות: לדבר פחות ,או לאפשר לאנשים להשתיק אותי. בחרתי בשניה ואולי כעת משהסברתי יהיה לך פחות קשה.
וכן, מתכננת להנות, במיוחד שמשאירה את ילדיי אצל אמי לאיזה שבוע, אז בכלללל!!!!!!!:0)
:)) …
שבוע…חופש בלי ילדים…אין ים בירושלים אבל את מוזמנת.
בלי ילדים, בלי ילדים, אבל עדיין עובדת ,וגם שם יש ילדים .אז אין ירושלים, ולא נעליים ,אבל בעוד שבועיים, הכל נגמר. ואז, אצטרך להתחיל מההתחלה, חיפושים וחיפושי יעודים. יש עבודה למחפשי יעודים בירושלים?
בהצלחה!..:)
תודה, נראה לי שאצליח הפעם, נרקם בי איזה רעיון להיות משגיחת בלוגים לבלוגרים שלוקחים פסק זמן. (הם משאירים לי שם משתמש, סיסמא, ומספר כרטיס אשראי ,וכשהם חוזרים הבלוג מחכה להם כשהיה).
זה לא מתאים לי תמי , נכון, כי לא מתאים לי לכתוב אפיטפים ולא מתחברת לרעיון שזה סוג של נתינה לקוראים או לעצמנו. את מחזקת את מה שקרה לך בעקבות קריאת השיר ואני מהצד מדמיינת אותך רגע לפני הקריאה, בחורה עם חיוך שאוכלת ארטיק ונהנית מהשמש, ולפתע השיר הזה מגיע ואת פתאום צוללת ומתערבלת ונוגעת ובודקת ,וקצת נשמע שאת סובלת אם כי מספיק חזקה וחכמה בשביל לנצל את ההזדמנות להתפתחות וצמיחה. ואני לא בטוחה שזה נכון. בהתחלה אף חשבתי שזה לא מעניינו של משורר להיות אחראי על מה שעובר על קוראיו ,אך מתוך תגובתו של אמיר הבנתי, שהוא לוקח אחריות מלאה ומודעת, ובשבילו כתיבה זו היא נתינת תזכורת. ההבדל בין כתיבת שיר, שהוא סתם עצוב לבין שיר ,שהוא בעל המשמעות של כאן, (חרוט על קבר ולא זז לשום מקום) הוא ששניה אחרי שמפרסמים שיר עצוב אפשר לחייך,עצב הוא דבר רגעי, בעוד שהמצב הקבוע הזה ,פשוט מקבע את המוות ולא רואה את תרומתו בשום אופן לשום אדם, גם לא לכותבו.
יחד עם זאת, חייבת לציין שהשיר מקסים במיוחד בגלל שקראתי בו כאילו על תשוקה שלאחר המוות והשובבה שבי "נדלקה" מהמקומות שאליהם המחשבה הזאת נשאה אותי. :0)
חמודה, אני כבר מרגישה שאת בכיוון הנכון. והאפיטף פועל את קסמיו גם עליך. מה שכתבת ולא מתאים לך- זה להתחשבן באופן אישי כאן…והמבינה תבין.
אם את מתכוונת לרינה בלרינה ,אז זו לא התחשבנות אישית זה התנסות בהומור "פולני" ומכיוון שאני לא פולניה זה יצא ככה: "אני כבר לא יכולה לעשות חיים אז תעשו קצת בשבילי".
או ש…לחלופין המבינה תבין ,ואני לא המבינה אלא החמודה (לבינתיים ,זמנית ,שמתארכת).
חמודה, הלשון המתגלגלת שלך, לא מחזיקה אפילו כנף זבוב אמיתי. את מבינה שזה לא הומר- לטעמי.
ברור. השיר של אמיר לא. השיר שלי חייב להיות כי ככה כתבתי אותו. לא?
חמודה, יש קושי בשיר בכל מקרה, אבל יש עוד דרך אחת לקרוא את השיר והתשוקה, לא אחרי המוות אלא לפניו. ר" להלן תגובתי לחמוטל.
הקושי הראשון הוא למצוא את תגובתך לחמוטל ואחר כך שוב את תגובתך לחמודה בתוך מאתיים אלף תגובות. לגבי החי או המת זו הייתה המחשבה הראשונה שלי ,והיו עוד כמה, גם כזאת של לפני שהגבת למריו את מה שהגבת ,אבל מכיוון שאני לא "מתה" על הנושא, לא ממש התלהבתי לרשום את הקריאות האחרות שלי ,וגם מכיוון שלא רציתי לחלל כאן את כבוד האפיטף. (למרות שבסוף משכה אותי לשוני לכל מיני מקומות כאן).
חמודה, עצבן אותך ה"להלן"? זה ארבע תגובות מתחת…
בכל מקרה היא הבינה את המת כמטפורה, ואולי גילתה פה עוד סוד.
אני דווקא אוהב את הנושא.
אגב, מוות ותותים זה לא תמיד רע. בדקו ומצאו שכשניגנו לאנשים מנגינות נכאים הם נטו לפעילות מינית מוגברת באחוזים רבים בהרבה מאשר כשניגנו להם מנגינות עליזות.
לא. בכלל לא עצבן אותי, אפילו חיפשתי ומצאתי ,ועניתי רק אחרי. "מאתיים אלף תגובות" לא היה קיטור אלא מחמאה.
המת המטאפורי הגיע גם אלי ,ומעבר לכך אף הצית בי דמיון. (כבר רמזתי על כך לתמי ,אבל לך תמצא את התגובה ההיא בים הזה).
אין לי בכלל בעיה להתעסק עם נושא המוות ,אבל כמו שכתב מד, לאנשים יש ,ולכן אני משתדלת לכתוב מקצה האצבעות.
חמודה, את דווקא מוכשרת לאפיטפים, נראה לי. אני אוסף פה את האפיטפים מהתגובות וכבר יש לי שבעה – ארבה שלך! 🙂
מוכשרת לאפיטפים הא? זה כנראה בגלל החיבור שיש לי לטף . (עכשיו אוכל להגיד לאבא שלי שאמיר אור אמר שאני מוכשרת לאפיטפים זה אולי יעודד אותו רגע לפני אהממ…נו טוב, אם אמשיך כך… אמי תהרוג אותי).
עם אמא שלך, עד כמה שזכור לי מפוסט אחר, לא כדאי להתעסק. מצד שני, אם היא תהרוג אותך, לא תשאירי אחרייך בלגן: יש לך כבר ארבעה אפיטפים מוכנים.
:0)
כעת, ארחיק לכת אל חמישי:
"נגנו מוסיקה עצובה, סחטו עלי ענבים, דרכו עליהם , השתיה עלי, לחיים".
(נראה לי שאחליף מקצוע ממשגיחת בלוגים בתכנון ,למחברת אפיטפים למשתעשעים חביבים).
חמודה, זה מזכיר לי את "אלמוות" מלדרוך עלייך ענבים ועד לסעודה של ממש מבשר המת לא רחוקה הדרך.
אולי אעלה עוד שיר מוות קולינרי.
עוד אחד? מת מת או מת חי שמבקש שיתנו לו ביס? "איכלו אותי אנשים טובים ,אבל האכילוני בכפות רגליי האהובות ".
ולשאלתך…תשובתי המפוחדת, יש עוד הרבה שירים במחזור גור הקניבלים הרעבתן?
לא, לא, חמודה. הוא לגמרי מת.
זה בעצם שיר אקולוגי סופני.
אה, אז טוב. רק שלא ישמיע קולות מהאדמה, אני בדרך לישון ולא הייתי רוצה לחלום על מתים סופניים שנואמים על אקולוגיה .
הוא לא ינאם, הוא ידגים בגופו. לילה טוב 🙂
אפשר לחזור אל השיר על המלפפון הירוק כדשא מדירה בצפון תל אביב 2004?עד היום, במצבו, הוא כבר בטוח יכול לדגמן מוות אקולוגי .
(גם אני לא הרחקתי ללכת מנהסתם).
ליל מנוחה בחזרה.
:0)
המלפפון ההוא הוא מלפפון ספרותי, חמודה, ולכן נצחי. הוא הופיע לך עכשיו בחלום?
לא בחלום ולא בחלון. דווקא בדיוק חלמתי על חוצנים שלבושים כמו חסידים שמנסים להפנט אותי ,ומצליחים עם אחרים ואומרים שאני ממש קשה, ועל חבר יָשָן שלי שעושה אהבה עם כבשה (מסכן,הוא היה מהמהופנטים גם כן) ועל צורה הנדסית מוזרה שיש לה אורך ורוחב ועומק אבל אין לה נפח, וה"נחמנים" האלה מקפצים מתוכה . ואז אני נהיית ירון זהבי ,ואני והחברים שלי יוצאים למבצע נועז של שיחרור המהופנטים. (הממ…היו גם קטעים פיקנטיים אבל לא, מלפפון לא היה בהם).
:)))מהופנטים? כבשה?
גורודג"ייף מספר על מכשף שהתעצל לשמור כל הזמן על הכבשים שלו. הוא היפנט כמה מהן לחשוב שהן נמרים, כמה לחשוב שהן זאבים, כמה לחשוב שהן סוסים, וכמה לחשוב שהן בני אדם. לכולן גרם לחשוב שהן בנות אלמוות, ושכשהוא שוחט אותן, זה כדי שיעברו לגוף חדש ונפלא יותר…
תודה, מירי.
אמיר, הכותרת לקחה אותי ל"נוסח" של בן ציון תומר ול"אפיטף" של קינג קרימזון. אבל אצלך זה כמובן אחרת.
יפים בעיניי השקט וההשלמה שיש בשיר. ההתייחסות למוות כאל חלק אינטגרלי מהחיים, וגם אם המלים "גַּם אֲנִי לֹא הִרְחַקְתִּי לָלֶכֶת, /גַּם אֲנִי הָיִיתִי חַי" נוגעות ללב וצובטות אותו, עדיין האיפוק משאיר אותו בחיים. ועדיין יש תותי בר… תודה על שיר יפה-יפה.
שמתי לב לקוטב המתריס. ואכן שירי נכאים – לכן אמרתי שאצלך זה אחרת. את נוסח בוודאי תוכל למצוא ברשת וקינג קרימזון… נו טוב, נכאים לתפארת.
פדיון המת – אירוני לתפארת החיים:)
אפיטף מקסים, בגלל האירוניה המעודנת, כזו שיש בה חצי חיוך ורבע קריצה, מלא חיים. כן, כן. איכשהו, ראיתי מנגד, את פולחן המתים שנהוג היה אצל המצרים הקדמונים – כשלהבדיל- שם, משאת נפשו של המת הייתה לצלוח בשלום את כל הדרך אל "ארץ המתים" ולנוח בשדות הגומא, מן הסתם, על אחת משתי בדותיו של הנילוס:)
כמעט הייתי אומרת ששמחת חיים שורה בדלת אמותיו של האפיטף הזה, אלמלא הייתי נחשדת בהפרזה מוגזמת.
🙂
ברוכה השבה, מירי! תודה.
ונכון, המת הזה די חי. אולי יותר מכמה חיים שאני מכיר:)
אהה…
תודה, עדנה.
שיר עצוב מאוד. איני מבינה ממש בשירה, ופרשנותי פרטית. נלקחת לסצינה קשה, סצינת פיתוי. "גם אני לא הרחקתי לכת" מתפרש אצלי כלופ. קריאה חוזרת של המוות אל החי, להסיטו מהדרך. תותי הבר מתפרשים אצלי כפניו, או ליבו של ההלך. נו, טוב.. לשם נלקחת. שירך נוגע בי גם בפרטי מאוד. ברצון לשנות את השיר הקשה והעצוב שמופיע על מצבתו של אבי.
ושוב "גם אני לא הרחקתי לכת" צובט את ליבי.
סמדר, תודה ששיתפת אותי. מדהים שעל מצבתו של אביך חרוט שיר.
ובאמת "גם אני לא הרחקתי ללכת" הוא על גבול החתרנות.
הי אמיר, חברים ישנים מהצבא שמספרים לי על שרותם הצבאי כשהיו בלבנון, מסיפורי המארבים בהם שכבו שם בין גפנים ותאנים בקושי זזים במשך שעות, קופאים מקור, חשבתי פתאום על השיר הזה, שנשמע לי פתאום גם כמו שיר של חייל מוּסווה כחלק מהנוף.
נכנסתי להגיב כאן כי נזכרתי גם שסיפרת על מצבה אמנותית אמיתית שעליה יתנוסס האפיטף הזה, והסתקרנתי אם יש המשך לסיפור.
אוי, סיגל, אם זה חייל מוסוה, ינוח על משכבו בשלום. "גם אני הייתי חי" לא מבשר טובות, או שזו התחזות? 🙂
איזה בשלום איזה? זאת הייתה מלחמה, מעין הזכרות בימים שחיים היו חיים ובבוסתן היו מטיילים ונהנים מפרי הגן. הם נחו על משכבם בדריכות:) וגם הבנתי שהניגוד בין יפי המקום לבין מטרת היותם שם היווה עבורם עינוי לא קטן.
סיגל, סיגל. לא בבוסתן של האבא שלהם הם היו…
אילו היו מתגנבים לפגישת אהבים, מה טוב, אבל למרבית הצער הם עשו שם משהו אחר.
ובקשר למצבת האפיטף בלונדון – עוד לא. כשתהיה מוכנה אודיע 🙂
צודק, בנוסף גם לא הגיוני שהשוכבים במארב יפנו אל ההלך שיטה מדרכו לראותם, הלוא הם אמורים להטמע בנוף. כבר כיפה אדומה בתור הלך וזאב עטוף בעלים נשמע פתאום פחות הזוי מפירוש של חיילים במארב. (רק ש…אלו בשבילי מעין משחקי הרחבת הדמיון הרוחבי. בסך הכל, מאמינה שההלך הוא הלך, המת הוא מת, התותים הם תותים והאפיטף מלא במסר לחיים.
תודה, סיגל. והמשיכי להתפרע…:)
תודה, אמשיך. (יש לי עוד זמן עד שיכתבו עלי "הייתי חיה", בינתיים אני חיה מאוד ומשתדלת "להתפרע" באופן מבוקר וברשות).