בננות - בלוגים / / אלמוות
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אלמוות

 

אַלְמָוֶת

 

שְׁלֹשָה טַבָּחִים

טָרְחוּ בְּנִקּוּי הַקְּרָבַיִם,

תּוֹחֲבִים בָּהֶם חֲסִילוֹנִים וּפִטְרִיּוֹת.

זֶה לָקַח שְׁנֵי חֶלְמוֹנִים,

בַּקְבּוּק יַיִן לָבָן יָבֵשׁ,

עֶשְׂרִים שִׁנֵּי שׁוּם,

מֶלַח, פִּלְפֵּל, עִשְׂבֵי תִּבּוּל,

500 גְּרַם חֶמְאָה,

וְלַמְרוֹת הַמַּתְכּוֹן הַמְדֻיָּק שֶׁהִשְׁאִיר –

גַּם לֹא מְעַט כִּשְׁרוֹן וְאִלְתּוּר.

שָׁלֹש שָׁעוֹת בַּתַּנּוּר,

מַפָּה לְבָנָה, נֵרוֹת אֲדֻמִּים,

סַלָּט יָרֹק, שַׁמְפַּנְיָה.

מַה יֵּשׁ לוֹמַר?

הוּא הִתִּיר אֶת הַלָּשוֹן וְאָסַר עַל הַהֶסְפֵּד.

כְּמוֹ בְּחַיָּיו, הָיָה בָּשָׂר וָדָם,

מֵת וְטָעִים וְאָהוּב.

 

 

 

מתוך "ככה", הקיבוץ המאוחד 1995

 

השיר נכתב במקורו בתגובה לסצנה מתוך סטיריקון של פטרוניוס. שם הסצנה היא גרוטסקית ומקברית – צוואה היא של עשיר שמתנה את הירושה באכילת גופתו: כל היורשים מתקבצים יחד לכרסום עגמומי ונורא של הגופה, מתאוות בצע בלבד.

חשבתי בזמנו שיש בזה החטאה של העניין האמיתי פה, ו"אלמוות" מובא פה כהמשך לדיון בקניבליזם ויצר הטריפה שהתעורר ב"האם התלמידים של ישו אכלו אותו?"

153 תגובות

  1. יעל גלוברמן

    כן, אבל כ כ ה ?!
    🙂

  2. יוסף עוזר

    אמיר… זה שיר מהבטן… לא?

    ההומור האכזר הוא נשק שלפעמים אין ממנו להראות דרך המקבריות את אהבת החיים. שיר טעים…

    • יוסי, תודה ובתיאבון. הומור אינו ניגוד לאמת, לא?
      מה שמשותף לכל האמונות שנוגעות בקניבליזם (כמו באמונות ציד קדמוניות או אצל האצטקים והטולטקים) הוא הרעיון שהאוכל מטמיע את סגולותיו של הנאכל.

  3. סחתיין אמיר על המתכון,
    עד השורות האחרונות, מופעלות בלוטות הטעם, והתפעלות על נדיבות הלב של השף.
    "הוּא הִתִּיר אֶת הַלָּשוֹן וְאָסַר עַל הַהֶסְפֵּד".
    מה יש לומר? מקברי לעילא ולעילא.
    כבר בחייו היה מת, והאלמוות למי?
    צריך יהיה לאכול את האוכל וכן הלאה

  4. סיגל בן יאיר

    הה.יפה. נזכרתי ב- The Rocky Horor Picture Show כשהם אוכלים את אדי-מיטלוף המאהב לשעבר הרצוח שנאכל בתאווה. ולא יודעת למה, כשקראתי את השיר שמעתי אותו כאילו הוא נכתב באנגלית, היה שווה לראות תרגום.

    • תודה, סיגל. השיר אכן תורגם לאנגלית ויצא ב-MIRACLE ב-1995. אחפש לך אם את רוצה.

      • מוישלה, אכן ככה 🙂 הנאכל הופך לחלק מהאוכלים והשרשרת הזאת יכולה להימשך לעד…
        בעצם זהו היפוך הסמל של ישו: כאן הבשר והדם הופכים ליין ולחם.

      • סיגל בן יאיר

        אשמח מאוד

        • הולך עוד מעט ללמד, אבל כשאחזור אשלוף את הספר ואמצא לך.
          אגב, אני מנסה להיזכר בסצנה עם אדי מיטלוף ולא עולה לי שום תמונה בראש. כנראה שהוא נאכל באופן יסודי מאוד אצלי 🙂

          • IMMORTALITY

            Three cooks,
            cleaning out the innards,
            stuffing with shrimps and mushrooms.
            It took a two egg yolks,
            a bottle of dry white wine,
            twenty cloves of garlic,
            salt, pepper, herbs,
            500 grams of butter and –
            despite the precise recipe he left behind –
            not a little flair and improvisation.
            Three hours in the oven,
            a white tablecloth, red candles,
            green salad, champagne.
            What can I say?
            He freed the tongue and forbade the eulogy.
            Just as in life, he was flesh and blood;
            dead and delicious and loved.

          • לא. גם באנגלית זה לא נשמע לי טעים. קרא להם חסילונים, קרא להם שרימפס…זה כנראה מה שהפריע לי בשיר. :()
            [פרצוף של..לא טעים לי :0)]

          • אהה, את פשוט לא אוהבת חסילונים? אפשר לסדר לך וריאציה בשרית, אפילו כשרה.

          • אומרים על האמריקאים שהאוכל שלהם כל כך לא טעים ,שתמיד הם צריכים להטביע אותו בקטשופ. כל המילוי הזה נראה לי מיותר. אם האיש היה אהוב אז כמו שאומר המשפט האוהב: "לאכול אותך בלי מלח"…לדעתי אם פעם היה לי אהוב שהיה רוצה שאוכל אותו ,הייתי מעדיפה את הטעם והריח הטבעיים והנאים (רבים של נא?), אבל נזכרתי שאתמול נהייתי צמחונית אז בזמן הקרוב כנראה שלא אתבקש למן שכאלו.

          • סיגל, אם את מעדיפה נא, אכלי נא.
            אבל צמחונית? אני מקווה שלא תתעסקי לנו פה עם שום צמח.

          • אוף. אני מנועה מלענות פה בגלל שהעדינה שבי ניצחה את מחוסרת הרגישות שדורכת על גופות בשביל תגובה שנונה. (אז אין תגובה).

          • המממממממ…. אני בכל זאת סקרן לדעת. שום שפנים לא יוגשו אל השולחן הזה 🙂

  5. צוואה מקורית והשיר דווקא מעורר תיאבון למרות הביזאריות לכאורה וכתוב בחן.

  6. אם האוכלים ישבו לשולחן עם סכו"ם ונרות, אכן הם ראויים לנאכל; מדמיינת מה אמרה הלשון שהותרה על אותו "מת טעים ואהוב". סוריאליסטי עד כדי זוועה.

    • הוצאת לי את המלים מהפה. אני הולך להנמיך קצת את המזגן. אי אפשר לאכול ככה.

      • מילים? זה מה שיש לך בפה? נראה לי שאין פה אכלנים רציניים ונשארנו בשולחן רק אני ו…גופה…והכלב האהוב שלי. מעניין אם מותר לזרוק לו עצם . (אני בטוחה שגם הכלב אהב אותו בחייו).

        • סיגל, ככה נראה, אבל הדלת פתוחה. אני בטוח שלמנוח לא אכפת אם תזרקי עצם גם לכלב. אין כמו ארוחה בצוותא 🙂

          • אז זה מה שעושים שם. (בצוותא) תרבות, תרבות, אבל לא ידעתי שבענייני תרבות אכילה עסקינן.
            מעניין כמה עולה הכניסה ואת מי אוכלים השבוע.

          • סיגל, בתל אביב אוכלים מכל הבא ליד.

          • טוב. בעיית צפיפות כנראה לא תהיה לכם. על פי חשבון פשוט שלי כשאנשים אוכלים מכל הבא ליד ,זה כולל זה את זה ואז נהיים …חצי. (רק יותר שמנים).

          • :))))))) בכל מקרה לא יורדים במשקל.
            זאת הטרגדיה של תל אביב.

  7. סבינה מסג

    עד מעט לפני הסוף החווייה היא סקרנות הולכת וגוברת לאן זה מוביל?

  8. בהתחלה חשבתי שמדובר ברטטוי ולמרות שראיתי את הסוף- צחקתי, כמו ברטטוי, וגם אם נדמה לך שלא הבנתי, זה בכל זאת מצחיק

  9. אמיר, תופעה גרוטסקית לחלוטין.
    זה שיר מאוד טעים. אני חייבת לנסות את המתכון. או אדפיס ואוכל את המילים… אני אוהבת את בהירות הכתיבה שלך ושתי השורות האחרונות נראות לי מתאימות להיות כתובות על המצבה שלי…:)

    • חוצמיזה , תודה שלא הייתי צריכה להאכל מסקרנות..:)
      "מַה יֵּשׁ לוֹמַר?
      הוּא הִתִּיר אֶת הַלָּשוֹן וְאָסַר עַל הַהֶסְפֵּד"
      מישתה כלבבי, בלי הספד.

      • כן, משתה כהלכתו. וזה השיר שהבטחתי לך כמובן. הלשון פה מדברת מעט וטועמת הרבה …

        • אמיר זה כתוב כל כך טעים ואסטטי שאני לא מסוגלת לדמיין את העובדה שזו למעשה אכילת בשר אדם…מתעתעת הכתיבה הזו שלך.

          • תמי, כמו שכתבה פה יעל, זהו המשך של אותו "בא לי לאכול אותך".
            זו באמת תמונה מאוד ציווילית, של ארוחה אנינה ומוקפדת… 🙂
            האמת שאני לא רואה שום פגם אתי באכילת אדם אהוב למי שחפץ בכך – אחרי שהאדם מת מוות טבעי ורצה בזה.

          • הופה…דודתי שגרה בפריז הניחה את בעלה בכד מהודר על מדף האח. בוורנאסי ריח הבשר החרוך משריפת הגופות. והינה כאן אשב לאוכל את בשר אהובי…?
            נשמתו תרדוף אותי לא מרוב אהבה…
            כשנפגש למעלה השאלה הראשונה שלו: "אז ת"אמת, איך הייתי?, טעים?"
            חוצמיזה לכולם יש בעיית כבד שומני וכולסטרול ואללה יודע מה?… גם בני אנוש לפני מותם מתמלאים רגשות כעס או עליבות נוראית שאין לי טעם בה…
            וזה רק מקצה המזלג……..

          • טוב, זו לא חובה. תראי כמה אנשים לא אוכלים את אהוביהם.
            אבל אם הוא רצה בזה, למה שנשמתו תרדוף אותך? התאחדתם בגוף…
            בקשר לכולסטרול באמת אין לי מה לומר. כמה כוסות יין אדום יעזרו?

          • :))), חזרנו להנאת היין….
            מזתומרת התאחדנו בגוף? מה הכלייה שלו מושתלת בגופי או שלי בגופו?
            או היה זה רק טיפטוף לאור ירח?…….))

          • לחיים….!
            איזו טעות לחשוב שכששניים "מתאחדים" זה מחייב להגדרה רחבה, מחייבת. מה זה המושג "מתאחדים בגוף"?, זה רק גוף…זה מגע לא הטמעה.
            ואבוי לאוהבים שניטמעו (ניטשטשו הגבולות) האחד בשני עד כדי אכילת האחד את השני. וכי זו אהבה אולטימטיבית (אם יש כזה דבר)

          • זאת אחדות סמלית, תמי, ולא רק. גם מין הוא רק גוף, וממש לא רק.
            טריפה הדדית היא בלתי אפשרית לביצוע, אבל מטפורית – כן. אם זו המטפורה שלך לסימביוזה, אז אני מסכים אתך שזו דייטה לא טובה. הרבה יותר מסוכנת מקילו פטה כבד (עם לחם קלוי, חרדל, בצל ויין אדום בבקשה).

          • :))))
            פתחנו שולחן…

            כן, הסימביוזה הזו מפחידה אותי מאוד.

          • רציתי להגיב בקשר למילה מטאפורית. יצא לי לשמוע לא מזמן מטאפורה בנושא כלשהו, שחזרו והסבירו לי שזו רק מטאפורה וגם כאן, אני מבינה שזו רק מטאפורה ,אבל לשם הבנת מטאפורה צריך התחברות כלשהי לממשי וכשאני "מורידה" את המטאפורה אל הממשי ,זה נראה לי הרבה יותר עוצמתי ומלהיב (אבל כמו שאמרתם לנו היהודים יש בעיית כשרות).

          • סיגל את צודקת מאוד בעניין המטפורה. מטפורה מפותחת וטובה בנויה כממשות לכל דבר, ורק אז יש לה אימפקט. זהו עולם חליפי, ובשום אופן לא אקראי.
            בשבילי טריפה הדדית מוליכה לתשוקה, לאו דווקא לסימביוזה (אני חושב מיד על תאומים סיאמיים בעלי טחול משותף).

          • עכשיו הבנתי מה לא הבנתי…
            אמיר, כדי לתמלל מילים שיתארו מה זו תשוקה- כן בטח שהמטפורה היא טריפה הדדית. אבל למה תאומים סיאמיים בעלי טחול משותף?

          • טוב, תאומים סיאמיים זה די ברור, לא?והטחול – בצחוק. אבל אם יש איברים פנימיים משותפים, זו כבר נכות קשה ולעתים סכנה. אפילו לזוז יחד מסובך. ימין ושמאל – רק טחול וטחול 🙂

          • ימין שמאל- רק טחול וטחול..

          • כן, גמלים פוסעים בנוף עצוב…

          • ואם כבר הזכרת גמלים אז להיות בעל שתי מערכות עיכול ולהעלות מידי פעם גרא ולבלוע בחזרה ,זו כבר ממש אהבה בריבוע. מעניין איך היו אוהבים מתמודדים עם משפטי אהבה בסגנון: "לטרוף אותך ולעכל אותך כמו נאקה" ו…….אם תעלה השאלה מנגד: "האם הרומנטיקה מתה?" מה תהיה התשובה?
            ו…..אם הילדים שלי יעברו כאן ברגע זה וישאלו: "אמא מה את כותבת?" מה אענה להם? :0)

          • סיגל יש שטוענים שהרומנטיקה כולה היא העלאת גרת אהובך ולהפך, אבל כשמדברים על זה בבשר, זה דווקא נשמע עסיסי. ולילדים יש לומר שהמחשב גם הוא סוג של קבה…:)

          • נדמה לי שמחר יש לימודים אז אלך פשוט להשכיב אותם ואחזור לאיזו כוסית. (שמתי לב שגם אצל הנזיר יש מסיבת עונג…כבר חוזרת).

          • ובכן, על מה שאני חושבת אינני מתכוונת לשתף. (תאומים סיאמיים זה רך מידי…לא?)

          • לא מתכוונת לשתף אבל רומזת?
            מה יותר מתאומים סיאמיים? מישהו בעל שני ראשים?

          • כשכתבתי "מה שאני חושבת" התכוונתי בנושא טריפה הדדית, ולא חלילה מחשבות ברמה של מחשבות כלשהן איזשהן.
            ותמי,אני מחכה לך להסבר על האורגזמה, לא תכננתי להשאר כאן ולהתערב כל כך הרבה ,אבל ממש חגיגה כאן הערב שנשאבתי :0)

          • סיגל החגיגה אצלי נגמרה כי הבנתי משהו על עצמי שהוא די קשה לי.
            אני פורשת עכשיו.
            לילה טוב לכם..:)

          • תמי, מצטער אם משהו לא נכון בא מהכיוון הזה. ליל מנוחה.

          • אמיר, זה לא בא מכיוון של אף אחד.
            זה אצלי.

          • אויש. הייתי רוצה לומר לך שלפעמים עדיף לדבר על דברים ,ולפעמים הכי טוב זה לדבר עם אנשים שלא מכירים ,אבל אני מבינה שבננות זה לא בדיוק שאנשים לא מכירים, על כן מקווה שהמשהו הקשה הזה יפגוש את תמי החייכנית שאני פוגשת כאן, ויתפוגג.
            בכל אופן גם אני אפרוש אם כן, ואאחל לך ליל מנוחה וחיבוק.

          • :), סיגל תודה על החיבוק, הוא היה בזמן אך כבר לא יכולתי להגיב.

          • מקווה שעכשיו יותר טוב. בשביל החיוך זה טוב להכנס לפה יש כאן ארוחה שאפשר ללקק את האצבעות (של ה"נסעד עליו השלום" :0)

          • "טפטוף לאור ירח"?!

            הרעיון שמלוה קניבליזם (לא זה שמתוך רעב וכורח) הוא ש"אתה מה שאתה אוכל":
            האצטקים והמלנזים אכלו את אויביהם כדי לרכוש לעצמם את כוחותיהם. בתרבויות ציידים קיבלו את רוח החיה עם בשרה, והבטיחו לה חיים בתוך גופו של הצייד.

            כתבתי פעם גם שיר על זה, "שיר הציד".

          • טפטוף- אורגזמה, כאילו…:))

            האצטקים הקריבו קרבנות שבויי מלחמה כדי למלא את דם השמש ההולך ואוזל- מקסיקנים אוכלי גוואקמולי..מה גם שזו תרבות שלא שרדה…

            "שיר הצייד" ?

          • לאצטקים היו עוד כמה מנהגים לא סימפטיים מלבד קורבנות אדם, ואחד מהם היה קניבליזם טקסי. "תרבות שלא שרדה" אולי יגידו גם עלינו – זה לא אומר דבר, כי זו אופציה אנושית, מעבר לזמן.
            אבל ממש לא הייתי רוצה לחיות שם, וזה טיעון מכריע מבחינתי:)

            ואורגזמה, יש לקוות, היא ממש ולא כאילו 🙂

          • ולגבי שיר הציד – הוא חלק ממחזור בשם "שירים של אוג" – מתוך מציאות קרובה לטבע, קדם היסטורית.

          • השיר מתחיל כך:

            אמית אותך, הו הצבי הגדול
            אוכל את בשרך הרך.
            כבר שאפתי את נשיפתך החמה
            כבר ספגתי את רוחך אל רוחי
            ואנחנו אחד.

            יבוא בשרך בבשרי
            תיספג עוצמתך בשלי.
            הבט מעיני, הצבי הגדול,
            רוץ ברגלי הקלות

          • השיר אוג (הבורסקאים)- ענק כעוג מלך הבשן. ממיס את העור.
            (כיף שזה לא מנוקד אז אני יכולה לקרוא איך שאני בוחרת)

            צריך להתקרב קרוב, קרוב..
            עד כדי היות אחד- עם הניצוד.
            מיזוג הבשר, איחוד העוצמה…
            עד כאן זה מענג.
            אבל הצבי הגדול יביט מעיני ויברח ברגליים קלות- כמוני?, זה דורש תיקון…:)

          • עולמו של אוג הוא עולם של בשר ומאגיה, לא של מטפורות, אבל אני לא חושב שהוא היה עוצר מלטרוף את בשר חוקו במחשבות כאלה. אז הנה, יש לך גם אחריות על הצבי בכל פעולה שלך – זה מה שירתיע? את הרי חשובה ממנו, וגם עלייך יש לך אותה אחריות, לא?

          • אמיר, אבל "אחריות" לא נמצאת בתשוקה לבשר, אלו שני מושגים מנוגדים שלא יכולים לדור יחדיו.
            נראה לי שהשחרור מאחריות הוא קסם הדבר. לא?

          • שחרור מעכבות אינו שחרור מאחריות.
            ומה לא אחראי בזה? הכל בסדר.

          • 🙂 נכון?!.
            אוף איזה שיחרור לא להתעקב על עכבות..

          • נכון שחרור (סיגל הביאה פה אחד).ועדיף שלא. אם מתעכבים ברצינות על העכבות, עומדים בסוף על תל נמלים.

          • אם הבנתי נכון, תל נמלים יותר טוב מתל אביב?

          • שמתי לב שעברתם מאורגזמות לדיבורים על שחרורים אז…הבאתי לכם שחרור אחראי נטול עכבות ומאוד חמוד ומסטי.

            http://www.hostpic.biz/uploads/33b3ee5cc2.jpg

          • :))) כן, רואים ישר שאין לו עכבות.

          • מעניין אני לא עושה רעשים של שחרור כזה!!…..:))

          • רק הערה קטנה-בשר צבי איננו רך. (או שבמסעדת בשר הציד בה ביקרתי לא ידעו לבשלו).

          • דווקא רך. אבל אולי זה עניין יחסי. תלוי בשיניים.

          • ובכן, לא ממש נותנים שם לבדוק את שיני הצבי שמגישים.

          • רציתי להסביר על האורגזמה ועפתי מהמחשבבבבבבבבבב

          • ממש כאילו כזה…:)))))))

          • נראה לי שאני נחרצת לגבי רעיון אכילת בשר אהוב מת, כי אני מביטה על המוח האנושי שעושה לנו פטנטים ורואה איך הבשר מתחבב על קהל הסועדים ומהר מאוד הורג כדי להתענג עליו …האיסור צריך להיות נחרץ כדי לא ליצור עיוותים בתפיסה.
            אחר כך : אהה הוא היה חילוני ואהובתו הייתה דתיה (אכלה רק כשר) אז הוא אסור באכילה לה..לא?…:))

          • טוב, החוק נדמה לי, לא מתיר את זה (יש פה עורך דין?). אבל החוק בטוח לא מתיר להרוג וגם לא לגדל אהובים משובטים למטרות אכילה. בסך הכל מדובר בעניין די אישי.
            ובקשר לדתייה שמותר לה לאכול רק כשר, אז באמת זה אסור מדרבנן. יש פסק הלכה ברור בנושא הזה.

          • :)) סיכמנו כמעט את כל נושא דת ומדינה…..:))

    • בתיאבון, תמי. תודיעי אחרי שתנסי את המתכון? 🙂

  10. יעל ישראל

    למרות הבעתה שזה מעורר, יש בזה משהו. למה לא לאכול דם אהוב בעצם? מתוך תאוות בצע לא, אבל מתוך אהבה? יש בזה משהו. להשאיר אותו איתנו תמיד.
    משהו ראה את "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב?" משהו כזה, אם זכור לי נכון. חפלה מבעיתה. מצד שני, כאמור, יש בזה משהו….אני שואלת את עצמי האם יכולתי לאכול את אהובי המת… מה הייתי מרגישה אז.

    • יעל ישראל

      חוץ מזה שהמתכון נשמע מאוד טעים. 🙂

    • הי יעל חיכיתי מי יזכיר את הסרט .
      אמיר אחלה שיר . אחלה תפריט .
      היום בדיוק נזכרתי במשפט
      אנחנו מה שאנחנו אוכלים כשהכוונה לנזוף באוכלי הג"אנק פוד. זה כמובן מתאים לאוכלי העוגיות והיין שבמקןם ישו ובמקרה הזה- מה לא עושים בשביל הכסף או הנקמה – בסרט שיעל הזכירה

      • מירי, זהו ההיפוך של ישו – הבשר והדם הופכים ללחם והיין של הסעודה.
        לא זכורה לי הסצנה מן הסרט, למרות שצפיתי בו פעם. מה יש שם? עושים ממנו ארוחה?
        (כי סתם קניבליזם, במגוון לא קטן של הקשרים מופיע בכל מיני – מהאשה שבישלה את בנה בתנ"ך, עבור בקורבנות האצטקיים ועד הרומן "פאפיון"). הקונטקסט שם אחר.

        • רונית בר-לביא

          אויייייי

          זה היה כל כך נורא
          שלא יכולתי לאכול בשר או עוף במשך כמה שבועות מאז.

          • רונית, צודקת. האמת זו גופה וזו גופה.
            כל הזמן אנחנו אוכלים גופות של תרנגולות ופרות, דגים וחסילונים, וזה בכלל לא מגעיל אותנו, להפך. עניין של עיבוד ותבלון נכון.
            תעבירי בבקשה את המלח.

          • רונית בר-לביא

            אוייש.

            הרסתם לי את ארוחת הלילה שתכננתי…

            עכשיו עם מה לצידי אראה "סקס והעיר" ??

            תתביישו :))

            ואגב, המילים "זה לקח", תרגום סימולטאני של it took ??

          • טוב, אם כבר התקלקל, אולי עדיף כבר לתכנן על תוכנית בישול עם משהו יותר חי לצדך 🙂

            ובקשר ל"זה לקח" – מודה שהתרתי פה את הרצועה ללשון הדיבור המאונגלזת משהו כדי שתנשוך לה קצת. בסך הכל לא רחוק מהצורה העברית ("זה דרש" "זה הצריך" כבר נכנסו משפות אחרות). החלופה של "היה צורך ב" "היה דרוש לזה" ממש לא נראתה לי.

          • רונית בר-לביא

            אם יש כזה, יופע נא מיד.

            תקופת דגירה ארוכה…

          • בס"ד בוא יבוא, אף על פי שהתמהמה. אבל לא מומלץ לדגור עליהם, ככה הם יוצאים אפרוחים.

        • בסרט: "עגבניות ירוקות מטוגנות" השתיים מבשלות את הבעל המתעלל. מפקח המשטרה כמובן אוכל את התבשיל- את הראיות…

        • למרות שלא נשאלתי אולי אוכל לענות…לאחר שהבעל (הטבח), הורג את מאהבה של אישתו , היא בתור נקמה מבשלת אותו ומגישה אותו (את המאהב) כארוחה לבעלה שמתענג על כל ביס. את הסרט ראיתי מזמן ולכן לא זוכרת אם רק הבעל אכל או שכל החברים הסובאים שלו והאם גם האישה. היום הייתי מסוגלת לראות בסרט הזה עוד כמה דברים, במיוחד אחרי השיר הזה. (אולי באמת אראה אותו שוב, אהבתי אותו מאוד).

          • טוב, אז גם שם וגם ב"עגבניות ירוקות" שהזכירה תמי זו אכילה מתוך שנאה ולא מתוך אהבה. ממש ההפך ממה שמתואר פה.
            האסוציאציה שלי הולכת דווקא לכיוון "טמפופו" עם סצנות האכילה מהגוף, למרות שאין שם שום קניבליזם.

          • אכן – סיגל,מירי,יעל,
            בסרט הזה של פיטר גרינאוויי הטכס המאד מקאברי מבוצע כנקמה על בגידה של אישתו
            (הלן מירן)של הבעל (הנבגד) שמכריח את השף להכין מטעמים מגופו של המאהב.שם יש קשר חזק מאד בין ארוטיקה ואכילה.העיצוב החזותי מדהים.
            הבמאי הזה מאד יוצא דופן,נועז,חריג,מוזר,קשה להבנה,ועם זאת פיוטי.
            נזכרתי גם בסרטה של ג"ולי טיימור "טיטוס"
            (סרט חובה,אגב),שהוא מעין אלגוריה סמלית על
            סיפור המלך ליר משולב עם מוטיבים קלאסיים/דרמטיים,בעיצוב חזותי מיוחד,עם תלבושות עתידניות/מודרניות בסיפור עתיק.
            בסיום ישנה סצינה שבה המלך/קיסר המובס והמושפל מתנקם באכזריות בשליטה ע"י כך שעורך לה סעודה חגיגית ובתור קינוח מוגשת לה "עוגה"
            נחמדה,שרק אחרי שהיא ופמלייתה אוכלים אותה,הוא מגלה להם שכרגע אכלו את שני בניה
            המבושלים,אלה שקודם התנקמו בביתו…
            העסק נגמר כמובן במרחץ דמים.שוב רואים שאין גבול לאכזריות ולמסעי נקמה…וגם
            להמצאות השטניות של האדם.
            המשותף לשני הסרטים הייתי מכנה "החושניות והזוועה",הקשר בינהן,ואי היכולת של הצופה להנתק מהצפייה.

          • יואב, תודה על התיאור. זה מזכיר לי שהמוטיבים האלה באים בעצם מכמה וכמה מהמיתוסים העתיקים שלנו – לדוגמה, טנטלוס טובח את בנו פלופס ומגיש אותו לאלים (שחשים בזה, מלבד דמטר שמכרסמת חתיכת כתף), משיבים את פלופס לתחייה ומענישים את טנטלוס.

    • יעלה, גם אני חושב שכשיש תשוקה אל גוף האהוב/ה זה לא נשמע כל כך מוזר.

      ולא זכורה לי הסצנה מן הסרט, למרות שצפיתי בו פעם. מה יש שם? עושים ממנו ארוחה?

  11. ניחוחות עולים מתנורי,(נזקקת לשעה ולא לשלוש כך שאין בתוכו אנשים), סנדוויץ" חביב בידי ונכנסתי לקרוא שיר "מעורר תיאבון" , אז לא איבדתי את התיאבון אולם זה לא מוצא חן בעיניי, שהאיש היה מת בחייו ובסוף גם אכלו אותו במותו. שמתי לב שהשיר נקרא "אלמוות" ואני מבינה שכאן הסיבה איננה ירושה ,אלא חיי נצח מאכילת האיברים. כן?
    טוב. זהו. הרבה מחשבות אבל נכנסתי ל"שתיקת הכבשים".

    • נראה לי שאהיה קצת צמחונית בזמן הקרוב…ככה לאיזה חודש, שבוע.

    • סיגל, מה את אופה בשעות הקטנות של הלילה? מקווה שהשיר לא נתן לך השראת יתר 🙂
      ב"אלמוות" התכוונתי דווקא לגיבור – שמתאחד עם אהוביו וממשיך לחיות בהם פיסית ונפשית. (כך תפסו גם תרבויות ציידים קדומות את מעשה הציד, למשל).
      "כמו בחייו היה בשר ודם" אינו חייב להתייחס לשורה האחרונה, אבל יכול. זה גם ההקשר לישו.

  12. מעניין, שהתרת לשון היא בדרך כלל לדיבור, אבל בלשון אנו גם טועמים ואוכלים.

    ולא יודע למה, השורה האחרונה הדהדה לי את ה"פרי מת וטעים" של חזי לסקלי ב""שירה חייבת לעמוד ולדבר".

  13. כן. תאוות הבצע מתגברת על כל גועל. למרות ההקשר שיר חושני להפליא.

    • מיכל ברגמן

      צחקתי.
      כמה חבל שאסר על ההספד! יש בזה טעם לפגם.

      • מיכל, למה יש בזה טעם לפגם?
        הוא אסר על ההספד בדיוק כדי שלא יהיה פגם בטעם…

        • מיכל ברגמן

          הדגש הוא על הביטוי "טעם לפגם"…
          שיעשה כמובן מה שהוא רוצה – אני רק מדמיינת אלו דברים אפשר היה לומר בהספדים:
          "המנוח הקפיד שמעשיו יהיו בטוב טעם".
          כל מיני כאלה.

          • צודקת, מיכל 🙂 השיר עצמו הוא כבר פעולה על-נשנושית של הלשון, מעין הספד קולינרי.
            ובכלל, אם המתכון הצליח, הרי שאין ספק שהמת היה איש שטעמו עמו 🙂
            עוד כוסית?

          • וואוו, ממש פתחתם כאן שולחן, אפשר להצטרף? (אני כבר לא צמחונית, אחד התעורר לי באמצע, הרגשתי לא נעים).

    • עדי, פה זה לא בשביל הצ"ק אלא מאהבה. לוויה קולינרית וגם סעודת הבראה.

  14. יעל ישראל

    מקווה שהאכלנים יאהבו…

    http://www.foodblog.co.il/article.asp?aid=929

  15. בסך הכל כולנו רק בשר ודם. או כפי שאני אוהבת לומר : Dust and Bones.
    זה מזעזע, אבל זה גם מזעזע לפתוח את נשיונל ג"אוגרפיק ולראות חיות טורפות אחת את השנייה. וגם לבני האדם לא חסר, אוכלים עופות, פרות, חזירים וכו". אז אנחנו כולם קניבלים.

    • זה לא בדיוק נכון להשוות לחיות שאוכלות אחת את השניה בשרשרת המזון…

      • האמת שיחסית נדיר שחיות טורפות את בנות מינן לשם קיום. גמל השלמה הנטרף בשעת המשגל הוא היוצא דופן.

        (אך יש מנגנוני הישרדות אחרים של "קניבליזם" כמו אכילת חלק מהצאצאים כשהם רבים מדי או פגועים, למשל).

        גם בני אדם לא אכלו את בני מינם כחלק מדייטה נורמלית אלא רק במצבי מצוקה קיצוניים. הסיבות לקניבליזם היו כמעט תמיד… רוחניות.

        • אני מתנצלת, אבל השיר הזה לא קל לי לעיכול….

          • אין על מה להתנצל אילנה.
            השיר WELL DONE אני מקווה (או לפחות MEDIUM RARE) אבל בכל זאת מאוד לא צמחוני 🙂

          • לא נוגעת בבשר בכל מקרה… 🙂 מכל סוג…מה גורם לך לכתוב שיר כזה? להתעסק בחומרים כאלה?

          • אה, הסברתי בשולי השיר – מקורו ברפלקסיה שלי על הסצנה של פטרוניוס בסטיריקון. הבאתי כאן בתגובות לתמי גם את "שיר הציד" שמשלים את הסיפור.
            זה כמובן די בהומור, ובכל זאת, מה רע בלוויה קולינרית כזו? אכלו מבשרי זהו הלחם…

          • ותי זה לא כל כך הצחיק כמו שאומרים… אולי זה גם מזכיר לי להבדיל מי שיאכל את חיית המחמד שלו…

          • אבל הוא כבר מת, איש לא הרג אותו, והוא ציווה את גופו למדע הגסטרונומיה…

          • דיף שהיה תורם את הקרניות והכבד… טוב, זה כבר בהומור (כנראה שההומור שלי לא עובד טוב היום ועוד אחרי האור שבמנהרה)

          • קראתי שיש אינדיאנים שאוכלים את יקיריהם מתוך חמלה , הם מעדיפים זאת על לתקוע אותם בארון או לשרוף אותם, זו דרכם להטמיע אותם בתוכם וזה אפילו עוזר להם להמשיך הלאה בחייהם לאחר מות אדם אהוב. מצד שני יש את הסיבה הרוחנית ואת האכילה מתוך מצוקת רעב השרדותית ואני חושבת שכשמבינים את הסיבות בעצם אין סיבה להזדעזע…אבל…פעם אמרו לי: "אם הדבורה עוקצת, אבל לא את הלחי שלך אז זה לא כואב?" כך שאולי קל לי להבין ,כי זו באמת לא הלחי שלי.

      • הזכרת לי שיר שמשווה לחיות:
        You and me baby
        ain"t nothing but mammals
        so, let"s do it like they do
        in the discovery channel
        /(Bloodhound Gang)
        אבל שם הם לא אוכלים אחד את השני…הם נהנים. :0) (אפשר למצוא ביו טיוב. אולי הקליפ "קשה לצפיה" לבעלי נטיה להזדעזעות.)

        • סיגל, לא אוכלים אחד את השני, אבל מטפורית כן, אני חושד? מבחינה זו אנחנו באמת מתחברים למשפחת היצורים הגדולה ולוקחים חלק ביצוריות שלנו.
          מה הכתובת לקליפ?

          • מתנצלת שלא עניתי קודם, משהו נתקע לי במחשב.http://www.youtube.com/watch?v=qKrTZPq43j0&feature=related
            (השיר שם לא שלם , זה מהמועדפים שלי, אפשר להכנס לקישורים נוספים שרשומים שם בצד).

          • אגב, כיהודים אנחנו גם היינו פעם קניבלים וישו דווקא הכי עדין ביחס לסיפורים בתנ"ך שלנו.

          • סיגל, "כיהודים היינו פעם קניבלים"?
            זרקי לנו עצם.

          • כן. במיכה פרק ג" ובמלכים ב פרק ו"
            מתוארים היהודים כאוכלי אדם.
            במלכים היה רעב בשומרון ונשים אכלו את ילדיהן ובמיכה ,אני אשקיע ואעתיק:
            "שונאי טוב ואוהבי רע גוזלי עורם מעליהם ושארם מעל עצמותיהם: ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו ואת עצמותיהם פיצחו ופרשו כאשר בסיר וכבשר בתוך קלחת: אז יזעקו אל ה" ולא יענה אותם…." והעיקר שלא עירבבו חלב עם בשר.

          • על החברות משומרון לא אגיד כלום, אבל לגמרי שכחתי שמיכה השאיר לנו מתכון. אבל בשר מבושל? לא הקלחת שלי. האמת שהתנ"ך לא היה אף פעם ספר הבישול המועדף שלי. עדיף השולחן לנו פה עם הנרות והשמפניה.

          • טוב. אבל כמו כל אישה יש לי בקשה…אפשר שניה לפדר את האף? (של ההוא על השולחן.. באבקת צ"ילי… שהלא היה פיקנטי בחייו, ועכשיו קצת חיוור הוא המסכן).

    • שירי, כולנו שוכני בשר ודם וטורפי אורגניזמים אחרים, מגזר ועד פרה. בכל זאת, יש הבדל, לא?

  16. איריס אליה

    אח. גדול, אמיר. אני חושבת שאפילו אני עוד עלולה לאבד את התיאבון. (עניין נדיר) וככה יצא, שאם אתה מזמין אותי… תצא ממש בזול. ואם אני אזמין אותך…
    בעצם עזוב, אז אני מוותרת…. אפשר לגשת ישר לקינוח?

    • בזול, איריס? את יודעת כמה עולה בנאדם טרי בשוק היום?
      חוץ מזה, את בכלל בטוחה שאת מוכנה לקינוח שלי? (וזאת ממש לא עוגת גבינה שוויצרית)
      בעצם עדיף שתישני על זה 🙂
      לילה טוב

      • איריס אליה

        טוב, אני לא עוד לא יכולה לישון על זה… אצלנו רק אחר הצהריים. אבל אני אחשוב על זה, ויש מצב שאוותר.
        מצד שני. אתה בהחלט יכול ללכת לישון על ניחוח עוגת הבננות שלי.
        בחיי שזזתי.

  17. אני מכיר אותכם ואני יודע שאני גםה ייתי ככה אבל עד שהכרתי את ויברטור שום : החנות הטובה ביותר שיש !

    http://www.vibratorshop.co.il

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור