בננות - בלוגים / / הציִד – פיונה סמפסון
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הציִד – פיונה סמפסון

 

   

 

פיונה סמפסון

 

הציִד

הַבֹּקֶר הַצַּיִד בְּעִצּוּמוֹ, עוֹבֵר

וְשׁוּב עוֹבֵר

בְּעַל כָּרְחֵנוּ אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים הַכֹּל.

 

הַכֹּל נוֹבְחִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן,

הַשּׁוּעָל הַמְפֻחָד

הַכְּלָבִים שֶׁדּוֹלְקִים אַחֲרָיו בְּטֵרוּף:

 

נְבִיחָה שֶׁהִיא חֲצִי צְרִיחָה.

צְרִיחָה.

 

וְאָז הַ"שָּׁלוֹם!" הַנִּנּוֹחַ

שֶׁל קֶרֶן הַצַּיָּדִים.

כְּאִלּוּ שֶׁנְּבִיחוֹת כָּאֵלֶּה הֵן

      דּוּשִׂיחַ

וְלֹא הִתְנַסּוּת צְרוּפָה.

 

וְגַם אֲנַחְנוּ, כָּכָה, צוֹרְחִים,

מִתְמַסְּרִים לַחֲוָיָה, לַפַּחַד, לַחַיִּים;

וְהָעוֹלָם, בִּתְשׁוּבָה, תּוֹקֵעַ בְּקַרְנוֹ,

מְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ אוֹתָנוּ נוֹבְחִים.

 

לפני החנויות ובמחיר מוזל:

ניתן להזמין באתר ההוצאה

http://www.poetry.org.il/pages/book.asp

47 תגובות

  1. אוי לאוזניים שלא שומעות ואוי לאלו שכן. שיר כואב.

  2. אחח, הציד האנגלי הזה. בדיוק ראיתי סרט באחד הערוצים האנגליים על אירוח בטירה וסופשבוע אריסטוקרטי של ציד תמורה סכום פעוט של 15.000 לירות אנגליות. שדות הציד הנצליים שלנו.

  3. רונית בר-לביא

    מה הם נובחים ומפריעים לפיקניק הנינוח על שפת האגם.

    צריחה, חצי צריחה, עולם של אצילים משועממים..

  4. אמיר, נולדתי בשנת הכלב וגם אני נאמנה לנביחות. ואני נובחת ונובחת והשיירה עוברת והינה עוד כלבים צורחים ואני כבר לא לבד.:)

  5. שיר יפה. זוכרת שפיונה קראה אותו בהר האושר.

    • מיכל ברגמן

      מצמרר. לא עושה הנחות לקיום שלנו.

      • מיכל, יותר מ"לא עושה הנחות" – גם מתעלם מצדדים אחרים של קיומנו ומעמיד הכל על הציד. שיר של "אדם לאדם זאב" (פתגם שמוציא שם רע לזאבים, שיכלו ביתר צדק לומר על מקרה של גילוי אכזריות לא צפוי "זאב לזאב אדם").

    • כן, נכון, בפסטיבל השירה הבינלאומי "שער" ב-2005. אחד השירים מהספר – "חוף טרומפלדור" – נכתב אז, כאן בארץ.

  6. "וְגַם אֲנַחְנוּ, כָּכָה, צוֹרְחִים,

    מִתְמַסְּרִים לַחֲוָיָה, לַפַּחַד, לַחַיִּים;

    וְהָעוֹלָם, בִּתְשׁוּבָה, תּוֹקֵעַ בְּקַרְנוֹ"
    כשועלים הבורחים מהעולם הרודף אחרינו , המאיים לצוד אותנו ולהרוג. והפחד כנראה הוא אותו יצר השרדות של השועל. כתבתי את מה שהבנתי ולא התחברתי לתחושה, השועל שבי כנראה מסתובב לו חופשי בשמורות טבע ומתרחק מכבישים סואנים.

    • נ.ב.
      ומה עם הכלבים?

      • לרוב מומלץ למצוא שפה משותפת עם הכלבים או כל רודף פוטנציאלי ולהתיידד עימם. אם ניתן אני בעד לכתת חרבות לאתים ואם לא אז למצוא לי ד"ר דוליטל שיגיד להם שאני לא אוייב.
        (ואם הכלבים הם דברים שקורים ואין לנו שליטה על הציד ,אז מה נותר לנו לעשות מלבד להנצד? דברים שאין עליהם שליטה הם דברים שאין עליהם שליטה ואין מה לעשות,לדעתי, התגובות לדברים שקורים בלי שליטה, הן שונות מאדם לאדם).

        • כלבי ציד הנשמעים לתרועת הקרן הם פרי אילופו של האדם. מעניין שאין פה, נאמר, זאבים וכבשים (פה דוליטל לא היה יכול לעזור הרבה).

          • "הַכֹּל נוֹבְחִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן,

            הַשּׁוּעָל הַמְפֻחָד

            הַכְּלָבִים שֶׁדּוֹלְקִים אַחֲרָיו בְּטֵרוּף:

            נְבִיחָה שֶׁהִיא חֲצִי צְרִיחָה.

            צְרִיחָה.

            וְאָז הַ"שָּׁלוֹם!" הַנִּנּוֹחַ

            שֶׁל קֶרֶן הַצַּיָּדִים."
            מעולם לא שמתי לב מה בא קודם מבחינת הכלבים והקרן, לפי הסדר של פיונה הקרן היא בסוף הציד. לפי הסדר שבו היא מתארת את "אנחנו" אזי אנו השועל והכלבים הם הפחד, החוויה והחיים (שלא הייתי בוחרת לאגד לאותם לאחד), והקרן היא העולם ,שכאן אנו מתבקשים לדמותו משמיע קול ,וממנו לדמותנו נובחים…הרבה "דרישות" יש לה לפיונה ,ואותי מעניין מה היא חוותה שגרם לה לכתוב שיר שבו מחזה ציד שהוא "ספורט" אנגלי, הפך ל"וגם אנחנו,ככה", ואז אני נזכרת ,שסיפרת שבשירים שלה יש גם חוויות של אונס ,ואולי זה איכשהו קשור ,ואז זה גם יותר ברור.

          • אין ספק, סיגל, את צודקת שזו באמת תפיסה פסימית ביותר של הקיום. ואולי זה נראה ככה ברגעים מסוימים ואחרת – באחרים. יש בספר גם רגעים של עדנה, אבל די בטוח שאין שם שום הנחות…

          • סיגל (כשפתאום כולם נעלמו)

            מכיון שציד זה רק ספורט, ופיונה משתמשת בהרבה דימויים בשיריה, לקחתי את הציד למחוזות המשחק האחרים .נניח במשחק, שגבר ציד הרודף אחרי אישה שועלה ,והרבה נביחות ובלאגן שלם. ודווקא מה שהעלה בי את הרעיון שזה עוד משחק של בני אדם היו המילים:"השלום הנינוח" "התנסות צרופה" ו"מתמסרים".
            "בעל כורחנו" הם שומעים מהחלון, מה שמרמז שהם נמצאים מתחת לחלון ומעלה בהם רעיון למשחק. בכלל בשירים יש כל מיני רמזים למשחקים קצת מוטרפים ,ואז פלדה בפה ודימוי סוסה, ואפשר להרחיק למשחק החולה והאחות המאוהבת ואת שיר האונס בטח אאנוס להתאים לרעיון גם כן. על מנת שהכל יתחבר לספר חייב להיות מוטיב מרכזי ונדמה לי שעל מנת שהגוף יעשה אותה שלימה, היא בשלב המשחק שבאיזשהו מקום פעם קראתי שזה שלב רוחני גבוה. (אין לי מושג איך ולמה ואם קראתי נכון אבל משום מה כך נדמה לי).
            ובכל זאת, גם אם זה לא נובע ממשחק מודע, הרי שהחיים הם משחק לא משעמם, וכך גם שירי החיים שכאן.

          • משחקים הם בוודאי מקום שבו הרוח נושבת באין מפריע. מקום שבו יש חיים אבל אתה לא תקוע בהם, אלא גם יודע שאתה יוצר אותם כ"משחק" וגם מעורב ונהנה מהמעורבות.
            גם המשחקים שאת מדברת עליהם הם דרך לחוות בעונג מצבים דרמטיים ביותר. אין ספק שאת מושכת את זה רחוק מאוד בשירים האלה 🙂

          • זה קל למשוך שיר למחוזות של משחק. במיוחד אם זה לא שיר שאני כתבתי. אין לי יכולת לדעת אם פיונה כתבה מתוך תשוקה המהולה בכאב והתענגה עליה או שמא עלה הסבל על גדותיו ומתוך הצפתו השיר נכתב. כשאני קוראת שיר הבחירה שלי , מודעת או שלא ,היא להתחבר למה שאצלי יותר חזק ,ואצלי כנראה המשיכה היא לרחוק מאוד.
            ולגבי המילה "משחקים" שאני בוחרת בה כמילה מגדירה, חשוב לי להסביר שאין בכך קלות ראש כאילו הכל משחק מחוייך, יש משחקים רציניים מאוד ואחרים מסוכנים מאוד, יש שלאחד יראה אסון ובאחר יעלה ריגוש והמקום הכי איון להיות בו לדעתי הוא במקום שהאחד והאחר משחקים באותו לוח.

          • איום לא איון.
            :0)

          • את המשפט האחרון לא הבנתי. "במקום שהאחד והאחר משחקים באותו לוח". מהו המקום הזה? למה את מתכוונת?

          • האחד- שבשבילו המשחק הוא אסון והאחר -שבשבילו המשחק הוא ריגוש. והלוח הוא לוח המשחק (כמו במשחקי קופסה).

  7. אמיר, איכה? חסרונך פה בבלוגייה בולט. לאן נעלמת?

  8. אמיר

    "סוף סוף נניח לכזבים
    ונדבר גלויות כאדם אל אדם:
    קרובי ורבותי הזאבים,
    מה לי ולכם חוץ מקשרי הדם?
    (דן פגיס)

    מתי נניח ליצר הציד, לניבים המאיימים, נכלא את הכלבים הפנימיים,
    ונדבר בלשון בני אדם?
    אולי כשיהיה האומץ לראות את הטורף הקטן שבכל אחד מאיתנו, או אז נוכל לטפל בו ובנו ולא באחר.
    שיר חזק

    • תודה, מוישלה.
      והלוואי שנלמד. למרות שדן פגיס מוציא פה שם רע לזאבים (לא הייתי אומר ש"זאב לזאב אדם"), הדו-משמעות שב"קשרי הדם" יאה לנו.

  9. אמיר, תודה על האינפורמציה. אצלצל לרפי וייכרט, עורך "קשב" ואקנה ממנו ספר. נשמע מרגש ומרתק, רני.

    • תודה, רני. כן, מלא הפתעות, ובעיקר שירה שלא רק מרגישה אלא גם חושבת. זה די נראה כסמן של המפנה העכשווי בשירה הבריטית, והיא לא היחידה בכיוון.

  10. איזה יופי של שיר!!! עושה חשק לקרוא את כל הספר.
    בהצלחה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור